עונג יום טוב/קנד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב קנד

סימן קנד

שאלה באחד שהלך מביתו זו אשתו ללמוד בעיר אחרת והניח לאשתו ממון ומסחר במה להתפרנס והיא לא היה לבבה שלם עמו וכשבתו שם כשני שנים באת אליו אשתו והפצירה בו שיגרשנה יען כי הפסידה כל אשר הניח לה והיא עניה ודלה ואין לה ממה להתפרנס ונתנה עליו בקולה באשר הוא חייב במזונותיה ומזונות ילדיו ואחרי ההפצרות שמע לקולה ונודע לו כי כחשה לו וכל אשר יש לה הטמינה ויש לה סך רב להתפרנס מזה הוא וילדיו ועתה מערער על הגט באמרו אלו ידע שכן הוא לא היה מגרשה גם מסר מודעא על הגט:

תשובה תחילה נדבר בעזהי"ת מענין ערעור מה שהטעתו. (בגיטין מ"ו) אמרינן המוציא את אשתו משום ש"ר ומשום נדר לא יחזיר ובגמרא אר"נ והוא שאמר לה משום ש"ר אני מוציאך ומפרש בגמ' דקסבר טעמא משום קלקולא שמא תלך ותנשא לאחר ונמצא דברים בדאים ויאמר אלו הייתי יודע שכן הוא אפי' נותנים לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים וכתבו התוס' והרשב"א ז"ל דלא הוי אלא לעז בעלמא ולא שיהא הגט בטל ממש דהא לא אמר לה על מנת ואע"ג דבכמה מקומות מהני גילוי דעתא כמו שטר מברחת וזבין ולא איצטריכא ליה זוזי הכא ליכא למימר הכי מדבעי לר"מ תנאי כפול והאחרונים ז"ל נדחקו בפירוש דבריהם במ"ש דהכא ליכא למימר הכי ומהר"מ אלשיך ז"ל בתשובתו רצה לפרש דסבירא להו דגילוי דעת לא מהני בגט אלא בממון:

אבל באמת נראה לי פשוט דא"צ לזה אלא כוונתם דאף דגלוי דעת מבטל הגט מ"מ הכא ליכא גלוי דעת כלל דאפשר לומר דכיון דיש עלי' ש"ר מאוסה עליו ורוצה לגרשה אף אם הדברים בדאים וכן בנדרנית אינו רוצה באשה נדרנית אף שיש היתר לנדרה ולא הוי גילוי לומר שאם היה יודע שהדברים בדאים או שיש היתר לנדרה לא היה מגרשה וכן כתבו התוס' אח"כ בד"ה שלא דלישנא בתרא דסובר משום פריצותא סובר שאין הטעם בש"ר משום קלקולא דלא מצי לקלקלה דכיון דמשום ש"ר מגרשה דעתו לגרשה בכל ענין אפילו אם ימצאו דברים בדאים ע"כ אבל היכא דהוי גילוי דעת גמור מהני נמי גבי גיטא ואפילו באיילונית נמי איכא למימר כיון דלא היו לה בנים ויש לה קצת סימני איילונית [כמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות ד"ה ועוד] מוציאה. בכל ענין אע"פ שאינה איילונית גמורה וכה"ג כתב רש"י ז"ל (ביבמות ס"ה) גבי ניסת לרביעי והיה לה בנים שאין הגט בטל משום דלגמרי מגרש לה [ואע"ג דרש"י ז"ל מפרש הכא דהוי קלקול גמור כמו שנפרש לקמן מ"מ הכא דכבר ניסת לשלשה ולא היה לה בנים סבר דלגמרי מגרש לה] ולהכי כתבו התוס' דאין זה אלא לעז בעלמא משום דא"ל דלגמרי מגרש לה ואין צריך למש"כ בס' מחנה אפרים דלא מיקרי גילוי דעת משום דאפשר לומר דעילה מצא לגרשה דזה שייך לומר היכא דלא אמר לה משום זה אני מוציאך אבל באמר לה ליכא למימר הכי אלא הטעם כדפירשנו וכן אין צריך לחלק בין ממון לאיסור כמ"ש המהר"מ אלשיך ז"ל דוודאי גם באיסור מהני גילוי דעת:

והרשב"א בפ' מי שאחזו (ד' ע"ה) גבי הא דאתקין שמואל בגיטא שכתב בסוף דבריו ומיהו גבי דיני ממונות לא בעי תנאי כפול אלא גילוי דעתא כתנאי הוי אע"ג דלא פריש כלום דלמדו האחרונים ז"ל מדבריו דדווקא גבי ממונא מהני ג"ד אינו ראיה כלל למעיין בדבריו שהביא שם דעת רבינו שמואל דבגיטין בעי ת"כ כמו שאתקין שמואל אבל בממונא סגי בגילוי דעתא ולא בעינן ת"כ וקאי אעיקר פלוגתא דר"מ ורבנן בת"כ דבגיטא מחמרינן ובעינן ת"כ אבל לא בממונא ואין הכי נמי דלרבנן דר"מ דלא בעינן בגיטא ת"כ וודאי דגילוי דעתא לחוד נמי סגי ולא מפלגינן בין איסורא לממונא וכן להנך רבוותא דסברי דגילוי דעת עדיף כמו ת"כ וודאי נמי דמהני בגיטא כמו בממונא גם אין זה ענין כלל למה דקי"ל דגילוי דעתא בגיטא לאו מילתא היא דהתם הטעם דמאחר דכבר עשה שליח לגרש אין גילוי דעתא מבטל גיטא ודווקא דיבור מבטל דיבור אבל גילוי דעתא לא מבטל דיבור כמבואר כ"ז בסוגיא (דקידושין נ"ט וגיטין ל"ב) אבל גילוי דעתא שע"מ כן מגרשה אין ענין לכאן וכן אביי דאית ליה גילוי דעתא בגיטא מילתא היא אפשר דסובר דגילוי דעתא שקודם לא מהני והתם שאני שמגלה דעתו שאינו רוצה בגט כלל ואמר ברוך הטוב והמטיב אבל אם רוצה בגט אף שאמר ומגלה דעתו שמטעם זה הוא רוצה אפשר שיש בלבו עוד טעם אחר שמחמת זה מגרשה אלא שבאמת גילוי דעתא מבטל גיטא כמו גבי ממון וכוונת התוס' הכא בגיטין משום דלא הוי גילוי דעת גמור משום דאפשר דלגמרי מגרש לה משום הנדר ומשום הש"ר ומשום קצת סימני איילונית שנראה בה [הארכנו קצת בזה שבזה נדחה הרבה פלפולים שנאמרו בדברי האחרונים ז"ל בזה]:

ודעת רש"י ז"ל מבואר דסובר דהוי קלקול גמור לבטולי גיטא מן הדין כיון דאמר לה משום זה אני מוציאך ונמצא דברים בדאים בטל גיטא לפיכך אומרים לו שלא יחזירנה עולמית ואז גמר ומגרש עיי"ש בדבריו וכן דעת הרמב"ם (בפ"י מה' גירושין) וז"ל מפני מה המוציא את זו לא יחזיר לעולם שמא תנשא לאחר ותעשה תשובה ויאמר הראשון אלו הייתי יודע לא הייתי מגרשה ונמצא כמגרש על תנאי ולא נתקיים שהגט בטל למפרע לפיכך אומרים לו גמור בלבך לגרשה שאין זו חוזרת לך לעולם עכ"ל:

ונראה לי שכן גם שיטת הרי"ף ז"ל שכתב אמתניתין דר"י אומר נשאת לאחר והיו לה בנים והיא תובעת כתובתה אמרינן לה שתיקותך יפה מדיבורך משום דאמרינן לה השתא הוא דבריית והקשו המפ' דא"כ דשייך הכא גבי איילונית השתא הוא דבריית א"כ מאי פריך דרבנן אדרבנן דאמרי גבי איילונית יחזיר ולא חיישי לקילקולא דלמא משום הכי לא חיישי לקילקולא משום דאמרינן השתא הוא דבריית כמו דמשני (ביבמות ס"ה) הקושיא דאנן מי שתקינן אלא אמרינן השתא הוא דבריית [ואע"ג דגבי אשה שאין לה ווסת אמרינן דלא יחזיר וחיישינן לקילקולא אע"ג דאיכא למימר השתא הוא דבריית התם משום דרפואתה קרובה ושכיחא יותר מרפואת אשה שלא היה לה בנים או משום שמא תתחיל קביעת הווסת קודם הגירושין וכמש"כ כ"ז התוס' ביבמות ובנדה אבל לפי מה שכתבנו שסובר דהוי קלקול גמור כשיטת רש"י ז"ל דברי הרי"ף ז"ל נכונים מאוד דהנה שם ביבמות בהא דפריך אנן מי שתקינן נמצא גט בטל ובניה ממזרים אלא אמרינן השתא הוא דבריית כתב רש"י ז"ל וז"ל אלא מדשתקינן וודאי לא מצי לבטולי דאמרינן ליה מספקא קמגרשת לה ולא איכפת לך בה וגמרת בדעתך לגירושין, אלא אי איכא למיפטריה הכי פטרינן ליה דאמרינן ליה השתא הוא דאברית שחזרה להיות בריאה מחולי' ע"כ, הנה חזינן שרש"י ז"ל פירש בהא דאין הגט בטל משום דמספיקא מגרש לה ובהא דלא מצי למיתבעיה כתובה פירש משום דאמרינן השתא הוא דבריית וקשה אמאי לא פירש נמי דלהכי אין הגט בטל משום דאמרינן השתא הוא דבריית ונראה דרש"י ז"ל אזיל לשיטתו דהוי קלקול גמור ומבטל את הגט מן הדין, א"כ לא שייך למימר לקיים את הגט משום השתא הוא דבריית דאיך נוכל להקל מספיקא ודלמא היתה בריאה מקודם ורק הם לא זכו להבנות ממנה והוי גט בעל להכי פירש בטעמא דאנן שתקינן משום דלגמרי מגרש לה ורק לענין מפטר מכתובה ע"ז אמרינן השתא הוא דבריית דמספיקא לא מפקיקן ממונא וזה ברור בכוונת רש"י ז"ל:

והשתא א"ש נמי שיטת הרי"ף ז"ל דאע"ג דסובר דגם גבי איילונית אמרינן השתא הוא דבריית ופירש כן בהא דאמרינן שתיקותך יפה מדיבורך מ"מ זה רק לענין כתובה דמספיקא לא מפקינן ממונא אבל לענין קלקול שפיר פריך דרבנן אדרבנן דמאן דחייש לקלקולא בעי למיחש נמי באיילונית דכיון דאמרינן אדעתא דהכי לא גירשה מן הדין לא נוכל להכשיר הגט מספיקא ולומר השתא הוא דבריית ולהכי יקשה ג"כ דרבנן אדרבנן גבי איילונית דלא מהני האי טעמא השתא הוא דבריית לענין קילקול הגט והתם גבי ניסת לשלישי דלא חיישינן לקילקולא גם לענין הגט הוא משום דלגמרי מגרש לה כמו שכתבנו בכוונת רש"י ז"ל ודווקא התם משום דכבר לא היה לה בנים מבעלים הראשונים וודאי לא מעייל שלישי שוב נפשו לספיקא ומגרש לה לגמרי וכמו שפירשו התוס' התם ביבמות דמיירי שלא הכיר בה אבל הכא גבי איילונית דרק גבי דידיה אתיילד האי ספיקא דאיילונית ולא הוחזקה בזה עדיין אמרינן דמגרש לה רק אם היא איילונית ומאן דחייש לקלקולא בש"ר ונדר בעי למיחש נמי גבי איילונית לקלקולא:

ובזה נראה ליישב דעת הרי"ף ז"ל מה שהקשה הב"י באהע"ז (סימן יו"ד) שכתב מתניתין דהמוציא את אשתו משום ש"ר ונדר ומתניתין דמוציא את אשתו משום איילונית כצורתן ולא כתב עליהם כלום והא וודאי דקשה רבנן דש"ר ונדר ארבנן דאיילונית עיי"ש דגבי ש"ר ס"ל לרבנן דלא יחזיר וגבי מוציא את אשתו משום איילונית ס"ל דיחזיר כדמקשה שם בש"ס ומשני שם שמואל דמהפכינן דר"י לרבנן ודרבנן לר"י והאיך פסק הרי"ף ז"ל בתרווייהו כחכמים כפי הנוסחא דמשנה דידן דבמוציא משום ש"ר לא יחזיר ובאיילונית יחזיר נגד הגמ' ואי סובר כרבא דאמר מאן חכמים ר"מ דבעי תנאי כפול הוה ליה לפרושי בכולהו דבעי כפליה למילתא וכן תמה בזה הפ"י ז"ל ונראה דהנה הב"י הקשה שם עוד קושיא חמורה דאביי מתרץ דרבי יהודא אדר"י ולא משני דרבנן אדרבנן וכדתמה רבא דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא עי"ש ורבא נמי אמאי לא אתקיף ליה לאביי כאורחא דתלמודא בכל דוכתא ורק אמר לה למימרא בפ"ע ואף דכהך סוגיא מצינו בסוטה (דף ח') בהא דאמר ר"י אם הי' שערה נאה לא הי' מגלה אם הי' לבה נאה לא הי' מגלה ופריך למימרא דר"י חייש להרהורא והתנן וחכ"א האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה ומשני שם רבה דברי ר"י ורבא אמר שם דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא ומשני התם עי"ש דרבה לא חייש לשנויי דרבנן אדרבנן מ"מ גם התם אפשר ליישב דרבה לא הוי קשה לי' דרבנן אדרבנן דסובר דגבי סקילה דרשי רבנן אותו נסקל ערום ולא אותה כדדרשינן בסנהדרין (מ"ה) משא"כ הכא עבדינן קרא כדכתיב ופרע את ראש האשה ולא קשה לי' דרבנן אדרבנן ורק רבא סובר דאותו דגבי סקילה לא ממעט אשה כמ"ש התוס' וקשה לי' גם דרבנן אדרבנן דגבי סוטה לא חיישי להרהורא וגבי סקילה חיישי ולהכי מהדר לנויי גם דרבנן אדרבנן:

ונראה לי ליישב על נכון דאיתא בכריתות (דף כ"ג) המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא אם עד שלא נשחט יצא וירעה בעדר דברי ר"מ וחכמים אומרים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה ובגמרא במאי פליגי ר"מ סובר כיון דלא צריך לי' לא מקדיש ליה ורבנן סברי מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש ואח"כ אמר ר"י אמר רב מודים חכמים לר"מ באשם תלוי שהוזמו עדיו שיצא וירעה בעדר מ"ט עד כאן לא פליגי רבנן אלא היכא דאפרשיה ע"פ עצמו ואמרינן לבו נוקפו אבל היכא דע"פ עדים אפרשיה לא הוי סמיך עלייהו דעדים דסבר דילמא אתי אחרים ומזמי להו ומתיב רבא משור הנסקל דמיירי בעדי הזמה ודכוותה בא"ת בעדי הזמה וא"ל אביי דילמא שור הנסקל נמי שבא הרוג ברגליו ודכוותי' באשם תלוי שהוכר האיסור ובפלוגתא אשם תלוי שהוזמו עדיו ר"א אומר הרי הוא כמנחת קנאות שהוזמו עדיו דתניא תצא לחולין ור' יוחנן אמר אינו כמנחת סוטה אלא ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה משום דסוטה לא לכפרה אתיא אלא לברר עון אבל אשם תלוי דלכפרה אתיא מתוך שלבו נוקפו גומר ומקדישו עכ"ל הגמרא הנה חזינן דאביי סובר כרב דבמה שמקדיש ע"פ עצמו גמר ומקדיש מתוך שלבו נוקפו על ספיקו ובמה שמקדיש ע"פ אחרים ונמצא שקר לא גמר ומקדיש ודעתו שאם יתברר ספיקו שיתבטל הקדישו ולאו דווקא בא"ת שהוא לכפרה סובר הכי אלא בכל דבר שעושה מספק ע"פ עצמו עושה לגמרי מתוך שלבו נוקפו דהא אביי ל"ל הך סברא לחלק בין מנחת סוטה שהוא לברר עון לא"ת שהוא לכפרה ויליף א"ת בעפ"י עדים ממנחת סוטה ש"מ דסבירא ליה דבמה שהוא לכפרה אינו גורם שיהא גמר ומקדיש רק החילוק בין ע"פ עצמו לע"פ אחרים לענין גמר ומקדיש ורבא ס"ל האי סברא דלכפרה קאתי ואינו מחלק בין ע"פ עצמו לע"פ אחרים רק דכיון דלכפרה קאתי גמר ומקדיש אפילו בע"פ אחרים ונראה דלרבא היכא דלא אתי לכפרה אפילו ע"פ עצמו אינו גמר ומקדיש דהעיקר הוא לרבא דרק היכא דאתי לכפרה גמר ומקדיש:

וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהדיא (פ"ד מה' פסהמ"ק הלכה י"ט) בהפריש א"ת ע"י עצמו ונודע לו שלא חטא דירעה עד שיסתאב ויפלו דמיו לנדבה משום דלבו של אדם דוה על עונותיו עי"ש ואח"כ כתב דין שע"פ עדים ג"כ הדין כן הרי שגם בע"פ עצמו נתן טעם משום שלבו דוה על עונו והיינו טעמא דר' יוחנן דלכפרה אתיא והכי משמע נמי דטעמא דרבא בע"פ עצמו הוא ג"כ משום דלכפרה קאתי דהא לרבא מיירי מתניתין בע"פ עדים נמי דומיא דשוה"נ וכיון דמתניתין סתמא קתני לרבנן יפלו דמיו לנדבה בין ע"פ עצמו ובין ע"פ אחרים כמו דע"פ אחרים הטעם משום דלכפרה קאתי ה"נ בע"פ עצמו הטעם משום דלכפרה קאתי דמסתמא חד טעמא לתרווייהו הא היכא דלאו לכפרה קאתי לא גמר ומקדיש ובטל הקדישו ואמרינן דלא הקדיש מספק:

ומעתה א"ש דאביי דלא משני דרבנן אדרבנן באיילונית דלדידיה לק"מ דרבנן אדרבנן דדוקא גבי מש"ר אמרינן לא יחזיר דהא הוא לא ידע מידי רק שאחרים הוציאו עליו שם רע ומשום זה מגרשה וכשימצאו דברים בדאים יבטל הגט ויאמר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי מגרשה דבדבר שהוא אינו יודע ועושה ע"פ אחרים אינו גומר לעשות ומצפה שאם יתוודע שהוא שקר יבטל הגט כיון דאפילו בעדים ברורים אמרינן הכי גבי א"ת כ"ש בהוצאת קול וש"ר בעלמא וכן גבי נדר שזה הוי טעות גמור שלא ידע שיש היתר או הפרה לנדר ואיכא קילקול גמור וגזרו דלא יחזיר אבל באיילונית שע"פ עצמו ונפל ספק בלבו שמא היא איילונית וכמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות שראה בה קצת סימני איילונית ולא ידע אי הוי מחמת כחישותא או שהיא איילונית שהוא ספק שע"פ עצמו בזה אמרינן גמר ומגרש מספיקא וכמ"ש רש"י ז"ל ביבמות גבי לא היו לה בנים דאמרינן מספיקא גמר ומגרש לה שהוא נמי ספק שע"פ עצמו וגמר ומגרש ולהכי לא הוצרך אביי לשיטתו לשנויי דרבנן אדרבנן משום דאיכא למימר דאזלי רבנן לטעמייהו במשנה דכריתות ורק רבא לטעמיה דלא סבר להך חילוקא דע"פ עצמו וע"פ אחרים כלל ובכל דוכתא דלאו לכפרה אמרינן דלא גמר ומקדיש וה"נ לא אמרינן גמר ומגרש וא"כ קשיא דרבנן אדרבנן דכיון דאית להו במוציא משום ש"ר לא יחזיר משום קלקולא שיבטל הגט אח"כ דלא אמרינן גמר ומגרש א"כ באיילונית אמאי יחזיר לחכמים הא לא גמר ומגרש דלא אמרינן גמר ועושה אלא היכא דלכפרה אתיא להכי אמר דר"י אדר"י קשיא דרבנן אדרבנן לא קשיא והוצרך לשנויי מאן חכמים ר"מ דבעי ת"כ:

ובזה יש ליישב גם דעת הרי"ף ז"ל שהוא סובר דבעינן למיפסק כאביי דבאיילונית סברי חכמים דיחזיר משום דלא שייך קלקולא דכיון דמעצמו מגרש לה גמר ומגרש לגמרי להכי סברי דיחזיר והעתיק המשנה דחכמים אומרים יחזיר בסתמא דקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים ואף דבמוציא משום ש"ר לא יחזיר משום דש"ר מיקרי עפ"י אחרים ולא מגרש לגמרי אלא על תנאי ואף דבעינן למפסק כרבא נגד אביי ומכ"ש הכא דלענין פלוגתא דגמר ומקדיש ר"י ורב נמי פליגי וקי"ל רב ורבי יוחנן הלכה כר"י מ"מ הכא סמיך אסתמא דתלמודא (דיבמות ס"ה) דאמרינן התם דלא שייך קלקולא וכמ"ש רש"י ז"ל אנן מי שתקינן והיינו משום דבאמת אמרינן דלגמרי מגרש לה דמחמת ספק שבלבו הוא גמר ומגרש והא דפסק גבי אשה שאין לה ווסת דלא יחזיר אע"ג דגם התם הוי רק ספק שע"פ עצמו, אפשר דהתם הטעם כמ"ש התוס' בשם הרב רבי שלמה דחיישינן שמא תקבע ווסת מהראיה שתראה קודם הגט עיי"ש הא לאו הכי אמרינן בספק שע"י עצמו גמר ומגרש כאביי] והכי סבר רב פפא שהוא המתרץ שם (ביבמות ס"ה) והוא בתרא והלכה כוותי' נגד רבא ואף שהר"מ ז"ל פסק (בה' פסולי המוקדשין) כרבי יוחנן מ"מ הרי"ף ז"ל פסק כרב בזה:

ועוד יש לחלק בין לא היו לה בנים לאשה שאין לה ווסת דבלא היו לה בנים דהוי ספיקא כמ"ש רש"י ז"ל והתוס' דלענין ממונא דווקא בתלתא זימנא הוי חזקה אבל לענין שלא תנשא לשלישי חיישינן בתרי זימנא וכל היכא דמספקא ליה אמרינן דלגמרי מגרש לה כיון שהדבר ספק אצלו גמר ומגרש שמעלה בלבו הספק ואפ"ה גומר ומגרש אבל באשה שאין לה ווסת שיש לה חולי ברור שאין לה ווסת ואין כאן ספק שיגמור בדעתו לגרשה בכל ענין ואינו מעלה על דעתו אופן אחר בזה וודאי אינו מגרשה אלא אדעתא דאית בה האי חולי וכשמתקנא ומתרפא יכול לומר אדעתא דהכי לא גרשתיך. ואף דקי"ל מה שנולד אחר הגט אינו מבטל הגט מ"מ הכא שאני דרפואתה שכיחא ולא הוי נולד כמ"ש התוס' ביבמות ובנדה ע"ש. וזה דמי למגרש מחמת נדר ולא ידע שיש היתר או הפרה לנדרה שמצי מקלקל לה שאין כאן ספק דנימא דגמר ומגרש מחמת זה:

ומצאתי בעזה"י חילוק זה בדברי הרמב"ן ז"ל בחידושיו ביבמות שכתב וז"ל דגבי לא היו לה בנים מתחילה על הספק הוציאה ואע"פ שאנן כפינוהו לשלישי משום ספק כפינוהו שאין אנו רוצים שיעמוד בספיקא ולא משום סימני איילונית ועקרה הוציאוה ובאשה שאין לה ווסת היינו טעמא דאמרינן יוציא ולא יחזיר עולמית דכיון דאית לה מכה על הודאי מגרשה אע"ג דאיכא למימר השתא הוא דבריית מקלקל משא"כ במוציא משום שאינה יולדת שהוא רק שמא לא זכה להבנות ממנה וע"כ הוציאה מספק עכ"ל ז"ל והוא כדברינו דהיכא דאיכא מכה ברורה בלי ספק מגרשה רק אדעתא דהכי ולא גמר לגרשה באופן אחר כמו גבי ספק ועלו דברי הרי"ף ז"ל כהוגן בעזהי"ת כפי שיטת רש"י ז"ל דהוי קלקול גמור:

מיהו כ"ז בדאמר לה בשעת גירושין הוי יודע שמשום ש"ר אני מוציאך אז מצי מקלקל לה אבל בלא אמר לה לא מצי לקלקלה ודעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל דאף באיילונית בעי שיאמר משום איילונית אני מוציאך ואי לא לא מצי לקלקלה והה"מ (בפ"י מה"ג) מסתפק לאמר בדעת הרמב"ם ז"ל דבאיילונית לא בעי אמר לה וסתמו כפירושו וזה קשה דהא בגמרא פריך דרבי יהודא אדר"י דגבי ש"ר ונדר סובר ר"י דלא חיישינן לקלקולא ובאיילונית סובר דלא יחזיר משום קלקולא ואפיך להו שם ואם איתא דאומדנא דאיילונית עדיפא מאומדנא דש"ר הא לא קשה מידי א"ו דכי הדדי נינהו, ואדרבה התוס' (ביבמות ס"ה) ד"ה אי ובנדה (דף י"ב) כתבו דלהכי לרבנן דרבי יהודה באיילונית יחזיר משום דלא חיישינן לקלקולא דכיון דלא חשש לבדוק בסימני איילונית גמר וגרש בכל ענין ולהכי שתקינן עיי"ש הרי דבאיילונית האומדנא גריעא מש"ר וכן דעת הב"ש בסי' יו"ד דגם באיילונית בעי אמר לה וכל שלא אמר לה בשעת גירושין שמשום זה הוא מגרשה ליכא גילוי דעתא ולא לעז:

מיהו אפשר לומר דכ"ז בדבר שלא הטעו אותו שהרי באמת היה ש"ר רק שנתחדש אח"כ שנודע שהדברים בדאים או שיש היתר לנדרה אבל בדבר שהיה טעות מעיקרו שהטעו אותו לגמרי א"צ לומר משום זה אני מוציאך והגט בטל:

אולם באמת ז"א דהא אף באמר לה משום ש"ר אני מוציאך אכתי איכא למימר דאף אם היה יודע שהדברים בדאים נמי היה מוציאה וכן בנדר אף אם היה יודע שיש היתר לנדרה והוא מקפיד על הלעז שיצא עליו ועל עיקר הנדר שנדרה ובלשון זה שאמר לה משום ש"ר או משום נדר אני מוציאך אינו במשמע שאינו מקפיד על הש"ר או על הנדר אם ימצאו בדאים ואכתי אפשר לומר דעל הלעז או על מה שהיא נדרנית אף אם לא יתקיימו מקפיד וא"כ ע"כ הא דבעינן שיאמר משום ש"ר הוא משום דבלא אמר לה איכא למימר שהוא מגרשה מטעם אחר ולא מחמת הש"ר או הנדר אלא עילה מצא לתלות בדבר זה ולהכי בעינן שיאמר בשעת הגט שמשום ש"ר הוא מגרשה שאז אנו יודעין שלא מחמת שנאה מגרשה וממילא יכול לבטל אח"כ אם נמצא הדברים בדאין וכ"כ הרמב"ן ז"ל בהדיא (בספ"ק דנדה) בחידושיו עיי"ש בדבריו וכיון דבלא אמר לה תלינן הגט בדבר אחר, א"כ ה"ה בטעות שהטעו אותו באיזה דבר נמי נוכל לתלות הגט בדבר אחר ולא במה שהטעו אותו כ"ז שלא אמר לה שמחמת זה מגרשה:

ואף לפירש"י ז"ל בגיטין (דף ע"ב) גבי שכ"מ דגיטו כמתנתו מה מתנתו אם עמד חוזר אף גיטו אם עמד חוזר דקאי אכל שכ"מ שנתן גט דחוזר אם עמד משום אומדנא דלא גירש אלא מחמת פחד מיתה וכשעמד חוזר ומשמע אף שלא פירש שמחמת פחד מיתה הוא מגרש ורבה ורבא נמי לא פליגי אלא משום גזירה שמא יאמרו דיש גט לאחר מיתה הא לאו הכי מודו שהגט בטל אם עמד נראה דל"ד דהתם הוי אומדנא בעצם הגט דהרי אנו רואין שמחמת חליו גירש להכי לא בעי, אמירה בשעת הגט ודמי לשטר מברחת דהוי נמי אומדנא ברורה אבל הכא בנ"ד אפשר שאף אם היה יודע שיש לה מעות הרבה נמי היה מגרשה ואף שאפשר שהיה מבקש ממנה ליתן ממון בעד הגירושין, מ"מ בעיקר הגירושין לא היה מסרב רק בעסק הממון היה מבקש ממנה אבל בגירושין עצמן אפשר דלא היה טעות כלל ואף דבתחילה היה מסרב מלגרשה מ"מ אח"כ שנתרצה לגרשה נתרצה ואף אם היה יודע שיש לה ממון הרבה ואין רצונה להחזיר לו נמי היה מגרשה כיון דלא אמר לה שמשום זה שאין לה מזונות מגרשה:

ואף לפמ"ש התוס' באיזהו נשך (דף ס"ו) ד"ה פיטומי מילי וז"ל דווקא הכא שכבר עמדו על סוף לקנות שלא באחריות והיה מצטער הלוקח שלא היה מתרצה המוכר למוכרה באחריות אבל אם בתחילת הדברים פתח המוכר קני לך שדי דאי טרפי לה מינך כו' לא הוי פטומי מילי אלא תנאי גמור כי בוודאי לא נתכווין ללוקחו אלא באחריות כמו שפתח לו המוכר כו' וכן בסמוך מיירי שנתרצה וגמר בדעתו לגרש בלי תנאי והיא באת לנחמו בדבריו כו' ע"ש הרי שאם בתחילת המכר והגט אמר הלוקח או האשה כן לא בעי תנאי, והכא תחילת השתדלותה להגט היה רק מחמת שהפסידה ממונה ואין לה ממה להתפרנס נראה לי דאף הם לא כתבו כן אלא בתנאי כמו אחריות דמכירה או חזרת נשואין דגט שזה תנאי בעיקר הדבר ובזה אמרינן כיון שבתחילת כניסתם לעסק זה פתחו אדעתא דהכי הוי כמו תנאי אבל בדבר שאינו תנאי בעיקר הדבר רק שהוא גורם להתרצות לעשות הדבר אף אם בתחילה פתחו בזה להשתדלות עשיית הדבר לא הוי כמו תנאי והכא הפסד ממונה ורכושה לא הוי תנאי דהא לא יהבא ליה מידי רק שזהו הגורם שפעלה ממנו הגט ובזה לא דיינינן דין גילוי דעת אלא כשאמר בשעת גירושין אבל בלא אמר לא מהני אף שפתחו בזה וראיה לזה דבזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל פסקו התוס' בכתובות (דף צ"ז) ובשו"ע (סימן ר"ז) דבעינן שיאמר בשעת מכר שמשום זה מוכר ומי לא עסקינן שאמר בתחילת השתדלותו למכור שמוכר מחמת שרוצה לעלות לא"י ואפ"ה אם לא אמר בשעת קנין לא מהני וע"כ דהחילוק כמ"ש דגם שם הוא רק דבר הגורם למכירתו ולא תנאי בעצם המכירה ולהכי בעינן שיאמר בשעת המכירה וקנין וכ"כ המחבר שם בהדיא דאם אמר קודם המכר לא מהני ע"ש גם יש להביא ראיה מהא דתניא בקדושין (ס"ד) בשעת קידושין אמר יש לי בנים בשעת מיתה אמר אין לי בנים נאמן להתיר ואינו נאמן לאסור ופרש"י ז"ל בשעת קדושין אמר יש לי בנים כדי שלא תדאג מן היבום ותתרצה לו מיהו כשקדשה לא אמר על מנת עכ"ל הרי משמע בהדיא דכל שלא אמר ע"מ אין הקדושין מתבטלין אף שאמר שיש לו בנים ואין לו, דאף דאיכא למידחי דמיירי דהוא אמר כן ולא היא דבכה"ג אמרינן דהוי פיטומי מילי בעלמא כדאמרינן בא"נ דכיון דלוקח בעי לאתנויי ואתני מוכר הוי פטומי מילי בעלמא מ"מ מדכתב רש"י ז"ל מיהו לא אמר ע"מ בשעת קדושין מבואר דאין הקדושין מתבטלין אלא בתנאי גמור וע"כ דטעמא דמילתא דלא דמי לזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל דמהני גילוי דעת דהכא לא הוי אומדנא ברורה דיש כמה נשים שרצונם להכניס עצמן בספק ולהנשא אף שאם ימות תזקק ליבום. ואפילו גבי יבם מוכה שחין כתבו התוס' בב"ק (כ"ט) דבנשואין לא אמרינן אדעתא דהכי לא קדשה ומוכח מזה דאפילו ספיקא לא משווינן לי' למימר דהוי ספק שמא אדעתא דהכי לא קדשה דאי הוי ספיקא אמאי אמר רבי נתן נאמן אף לאסור הא הוי ס"ס שמא אין לו אחים ואת"ל יש לו שמא אדעתא דהכי לא קדשה נפשה וגדולה מזה מצאתי במהרי"ט במעשה באחד שלא רצתה אשתו להתקדש עד שנשבע שאין לו אח ואח"כ נשמע שיש לו אח ודן שם המהרי"ט אי חיישינן לדברי האומר יש לו אח ולא הזכיר קולא זו לצרף לספק דילמא אדעתא דהכי לא קדשה נפשה וע"כ דגם הוא סובר שכל שלא אמר בתורת תנאי שלא יהא לו אח אמרינן דנתרצית להתקדש בכל אופן אף שראינו שהיתה מהדרת להשביעו שאין לו אח ואמרינן דגם אם הי' אומר שיש לו אח היתה מתקדשת ואם באמת לא הי' רצונה להתקדש אם יש לו אח הוי רק דברים שבלב ואינן דברים ולא מצרפינן לס"ס כלל:

ואף שכתב הרמ"א ז"ל בחוה"מ (סימן ר"ז) דדוקא במכר דשקל זוזי מסתמא גמר ומקני אם לא שפירש אבל במתנה שהיא בחנם אומדן דעתא כל דהו מבטל ע"ש וא"כ קשה לכאורה אמאי בעינן גבי גט אמר לה בשעת הגט דווקא הא גט נמי למתנה דמיא כמ"ש התוס' (ב"ב מ"ח) דמעושה שלא כדין פסול משום דדמי לתליוה ויהיב ומה שמפטר משכו"ע לא מיקרי תליוה וזבין כיון שרוצה ליתן שכו"ע וכ"כ הב"י באהע"ז (סימן קל"ה) בשם הרשב"א ז"ל דפטור שכו"ע לא מיקרי שקיל דמי נראה לי דגם זה נכון לפמ"ש הטוה"מ בחוה"מ (סימן ר"ה) דאם כפוהו למכור בפחות משויה הוי כמו שאנסוהו ליתן מתנה ומ"מ לענין מודעא בלא אונס הוי כמכר דמודעא בלא אונס לא מבטל מכר ע"ש ברמ"א (ס' ר"ה ס' ד') וטעמא דמילתא דלענין תליוה וזבין כל שאינו מקבל כל שויה לא גמר ומקנה אבל לענין מודעא בלא אונס דווקא במתנה מבטל כיון דלא שקיל מידי מהני גילוי דעתא לחוד ובטיל דהא אין על הנותן שום חוב ליתן אבל כשנוטל דמים אף פחות משויה לא מהני גילוי דעתא דמה היה לו ליקח דמים מהלוקח אחרי שאינו רוצה למכור. וה"נ גבי גט איכא למימר הא מילתא דמיפטר הבעל משכו"ע דמי למוכר בפחות משויה דלענין תליוה ויהיב הוי כמו מתנה שאין שיווי השכו"ע שוה נגד הקנאת גופה ומ"מ לענין גילוי דעתא דמי למכר כיון דמ"מ מיפטר משכו"ע ולא מהני גילוי דעתא כל דהו:

ולהכי א"ש הא דבעינן שיאמר בשעת הגט כמו דבעינן גבי מכר שיאמר בשעת המכר ממש דלענין גילוי דעתא מדמינן לה למכר:

ולכאורה יש לעיין כיון דבארנו דדעת כל הפוסקים דליכא קלקולא אלא כשאמר לה משום ש"ר אני מגרשך א"כ קשה הא דתנן שם (בגיטין מ"ו) נשאת לאחר והיא תובעת כתובה ר"י אומר אומר לה שתיקותך יפה מדיבורך ופירשו רש"י והתוס' ובעה"מ והרשב"א ז"ל דמצי למימר דאדעתא דהכי לא גרשתיך שתתבע את הכתובה ובגמ' קרי לה קלקולא דהא אמר שם והא מדקתני סיפא נשאת לאחר והיא תובעת כתובה ר"י אומר אומר לה שתיקותך יפה מדיבורך מכלל דר"י חייש לקלקולא ע"ש א"כ קשה הא לא אמר לה בשעת הגט שמוציאה אדעתא דלא יתחייב בכתובתה וכיון דבעיקר מה שהיה לה בנים ליכא קלקולא שכבר אמרו לו הוי יודע שהמוציא משום אילונית לא יחזיר וגמר ומגרש בכל ענין משום הכתובה נמי לא מצי מקלקל לה שהרי לא היה גילוי דעת שע"מ ליתן כתובה אינו מגרש לה ובלא אמר לה הא לא הוי קלקולא ולכאורה היה אפשר לחלק בין אומדנא דתביעת ממון שהוא הפסד ממון לשאר אומדנות, דאומדנא דהפסד ממון עדיפא ולא בעי אמר לה:

אולם מצאתי להגאון מהר"מ אלשיך ז"ל בתשובה (סי' ע"ח) באחד שלא רצה לשלוח גט לאשתו עד שתמחול לו הכתובה ותשליש הכתובה וכן עשתה והשלישה הכתובה והוא שלח גט ואחר הגירושין הוציאה מסירת מודעא על מחילת הכתובה ופסק מהר"מ ז"ל דהגט כשר אף שלא נעשית מחילה על הכתובה כיון שלא התנה בשעת הגט וזה לכאורה תימא גדולה דהא במתניתין אמרינן אמרינן לה שתיקותך יפה מדיבורך וכמ"ש רש"י ובעה"מ ז"ל דאדעתא למיהב לך כתובה לא גרשתיך והתם הא לא אמר מידי מענין כתובה בשעת הגט וע"כ משום דאומדנא דהפסד ממון עדיף דלא בעי אמר לה וכמ"ש:

ומיהו נראה לי דברי מהר"מ אלשיך ז"ל נכונים דבמתניתין היינו טעמא דהוי קילקולא אם תתבע כתובה. משום דוודאי ליכא קלקולא אלא באמר לה אבל בלא אמר לה ליכא קילקולא דאמרינן דבלבו היה לגרשה מחמת שנאה ולא מחמת הש"ר או הנדר או האיילונית ואף אם באמת מחמת זה גירשה הוי דברים שבלב ואינם דברים] אבל במתניתין דגירשה מחמת איילונית ומיירי שאמר לה הוי יודע שמשום איילונית אני מוציאך (וכמ"ש לעיל דלא כהה"מ) והרי הוי גילוי דעתא בשעת הגט שאם היא אינה איילונית אינו רוצה לגרשה כלל והב"ד אמרו לו הוי יודע שהמוציא אשתו משום איילונית לא יחזיר כדי שיגמור בדעתו לגרשה לגמרי אף אם לא תמצא איילונית וכמ"ש רש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל וכלשון הברייתא לפיכך אומרים לו הוי יודע שהמוציא את אשתו משום ש"ר לא יחזיר [ועיין ברש"י ורמב"ם ז"ל] ומחמת זה גמר לגרשה בלי תנאי אף אם לא תהיה איילונית אבל אם תתבע כתובה מצי אמר לה אדעתא דתתבע כתובה לא גרשתיך דהא חכמים לא אמרו ליתן לה כתובה אף אם לא תהיה איילונית דהא לא חייבוהו אלא שיגרש לגמרי בלי תנאי כדי שלא יהא קלקול ממזרות אבל כתובה לא חייבוהו ליתן ואם בתר דעתא דידיה אזלת הרי לא היה בדעתו כלל לגרשה אם לא תהיה איילונית דהא אמר הוי יודע שמשום איילונית אני מוציאך ולא שייך למיהב כתובה שהרי אז היה הגט בטל לגמרי ואי בתר תקנת חכמים אזלת שצוו עלי לגמור בדעתי לגרשך בכל ענין וכן גמרתי בדעתי לקיים דברי חכמים זה היה הכל מחמת שלא תבעת אז כתובה ולא חייבו אותי חכמים כתובה דבספק איילונית מספיקא לא מפקינן ממונא ועל אופן זה קיימתי דבריהם וגמרתי לגרשך בלי תנאי אבל אם תתבע כתובתך ואדעתא דלתבוע כתובה לא צוו לי חכמים לגמור בדעתי לגרשך ונשאר רק על דעתי ורצוני, ורצוני לא היה לגרשך אלא אם תמצא איילונית שהרי אמרתי הוי יודע שמשום איילונית אני מוציאך ושפיר יכול לומר לה אדעתא דתתבע כתובתך לא גרשתיך דכיון דאמרתי לך הוי יודע וגליתי דעתי שאין רצוני לגרשך מפני דבר אחר רק שגמרתי לגרשך בכל אופן מחמת צווי החכמים שאמרו הוי יודע שהמוציא משום ש"ר לא יחזיר והם לא חייבוני אלא לגרשך בלא כתובה וגם אנכי גמרתי בדעתי לגרשך בכל אופן אף אם לא תמצא איילונית, והיינו אם לא תתבע כתובה כפי שהי' אז הדין אבל אם תתבע כתובתך ע"ז לא גמרתי לגרש בכל אופן שזה לא חייבוני חכמים ונשאר הדבר על רצוני ואני לא רציתי לגרשך אלא אם תהי' איילונית שהרי אמרתי הוי יודע:

ובזה צדקו דברי הגאון האלשיך ז"ל שפסק באם היה סובר שמחלה הכתובה ובאמת לא מחלה אין הגט בטל כל שלא אמר לה בשעת הגט תנאי זה ולא שאני לן בין אומדנא דהפסד ממון לשאר אומדנא והכא במתניתין שאני שהרי אמר לה הוי יודע שמשום איילונית אני מוציאך וקלקול זה מהני לענין תביעת הכתובה כמו שכ' ועיין בר"ן בגיטין שם שכתב וז"ל, והנכון דלהכי קאמר על דעת שתתבע כתובתך לא גרשתיך כי הוא היה סבור שהיא איילונית אלא שאמרנו לו שיהא גומר ומגרש בכל צד אבל לא גירשה ע"מ שתתבע כתובתה עכ"ל. והדברים מתאימים עם דברינו למבין דבריו ז"ל:

ונלע"ד שאפילו רש"י ז"ל שכתב בכתובות (דף צ"ז) גבי זבין ולא איצטריכא ליה זוזי שנודע שמכר לקנות איזה חפץ כו' ופי' הריטב"א ז"ל בכוונתו שסובר דא"צ גילוי דעת בשעת מכירה גופא רק בידוע לכל סגי אף שלא פירש בשעת מכירה נראה לי דווקא באומדנא דזבין ולא איצטריכא ליה זוזי שזו אומדנא ברורה שמי שאין לו מעות הוא מוכר איזה דבר ומשיג מעות ומכירת הקרקע וקניית החפץ קשורים זה בזה וכמ"ש בב"ב אטו כל דמזבין אינש אי לאו דאניס לא הוי מזבין והיינו דאניס ודחיק למעות ומי שאין לו מעות אינו יכול לקנות אא"כ מוכר איזה דבר להכי סובר רש"י ז"ל דלא בעי פירש בשעת מכירה אבל בנ"ד אטו מי שאיבד מעותיו מוכרח לגרש אשתו והרבה עניים מתפרנסים עם נשותיהם בעניות ואין זה אומדנא דמוכח ומודה רש"י ז"ל דבעי פירש בשעת הגט:

וכן הר"ן ז"ל בקידושין (פ' האומר) גבי סבור הייתי שהיא כהנת והרי היא לוויה דמקודשת מפני שלא הטעתו:

וכתב הר"ן הא הטעתו א"צ כפילא דבגילוי דעת סגי עיי"ש:

מיירי נמי שגילה דעתו ואמר בשעת מעשה שמקדשה משום שהיא כהנת הא לא אמר בשעת קידושין מקודשת אע"ג דהטעתו ועיין בא"נ (דף ס"ה) האי מאן דמסיק מחבריה תריסר זוזי דריביתא ואגר ליה חצר דמיתגר בעשרה ואוגריה נהליה בתריסר כי מפקינן מיניה תריסר מפקינן מיניה ופריך לימא כי אגרא הכי דהוה קא משתרשי לי השתא דלא משתרשי כדאגרי כולי עלמא הוא דאגרנא ומשני משום דאמר לי' סברת וקיבלת עיי"ש הרי שאין אומדנא מבטל מקח השכירות והיינו משום דלא פירש בעת השכירות שמשום דקא משתרשי ליה. אף שיש לחלק בין זה להך דנדון דידן מ"מ כבר כתבנו כמה ראיות דבלא פירש לא מבטל אומדנא את הענין:

וראיתי להרא"ש ז"ל (בנדרים צ"א) בבעיא דאמרה לבעלה גרשתני כתב וז"ל ועוד נלע"ד טעם טוב דהלכתא כרה"מ דאפילו למשנה אחרונה היא תובעת שיגרשנה בעלה וחיישינן שמא עיני' נתנה באחר ותנשא לו אחר שיגרשנה בעלה אבל הכא חזקה שלא תאמר אשה לבעלה גרשתני להפקיע עצמה מבעלה בטענות שקר להיות באיסור כל ימי' עכ"ל. הרי מוכח בהדיא דאם הטעתה את בעלה ואמרה טמא"ל אין הגט בטל אף אם באמת היתה טהורה שהרי כתב שאינה חשודה לשקר ולהיות באיסור כל ימי' ואפ"ה בטמא"ל לא מהני משום שאין הגט מתבטל אם משקרת וע"כ הטעם משום שלא אמר לה בשעת מעשה משום זה אני מגרשיך:

מיהו ראיתי להנוב"י מה"ק שכתב בעובדא דאתא לקמיה באשה שאמרה לבעלה טמא"ל והבעל האמין לדבריה ופסק המורה שיגרשנה ואח"כ נתנה אמתלא לדבריה ואמרה שהיא טהורה שמועיל האמתלא וכתב הנוב"י שלכאורה יש לאוסרה משום דאדעתא דהכי לא גירשה רק שכתב דכיון שאומרים בשעת הגט שמגרש בלי תנאי אין לחוש לזה עיי"ש ואי לאו האי טעמא דאמר בלי תנאי הוי הגט בטל אע"ג דלא אמר לה משום זה אני מוציאך משום דכיון דהמורה פסק להוציאה הוי אומדנא דמוכח דמשום זה גירשה עכ"ל:

ולכאורה קשה מדברי הרא"ש שכתב דאם נאמין לה שהיא טמאה ותתגרש לא תהיה באיסור א"א כל ימי' אע"ג דבאמת היא טהורה ובתשובה אחרת כתבנו דאין ראיה מכאן דאפשר לומר דכוונת הרא"ש דנשי לאו דינא גמירי ולא ידעה אשר אם תטעה אותו ותאמר טמא"ל ובאמת היא טהורה יהא הגט בטל ותהיה באיסור א"א כל ימי', ולהכי חששו שמא עיני' נתנה באחר ועוד כתבנו שם דאפשר דאם היה הדין שנאמנת היה זה בכלל מוציא אשתו משום ש"ר ובמוציא אשתו משום ש"ר קיי"ל דאומרים לו הוי יודע שהמוציא אשתו משום ש"ר לא יחזיר ואומרים לו זה כדי שיגמור בדעתו לגרשה בכל ענין בלי שום תנאי וסמכה ע"ז ואמרה טמא"ל שבטוחה שלא תהיה באיסור כל ימי' דהא יגמור בדעתו לגרשה בכל ענין ושפיר כתב הרא"ש ז"ל מ"מ אף אם נאמר דבאמרה טמא"ל ומשקרת הגט בטל היינו התם דווקא שהורו הב"ד להוציאה והכל יודעין שמשום זה הוא מוציאה אבל דבר שנעשה באומדנא בעלמא בעינן פירש בשעת הגט. ועוד בנ"ד מה שמסר מודעא על הגט הוי סתירה להאומדנא דהרי חזינן שלא נתרצה לגרש מחמת שהפסידה ממונה ואין לה ממה להתפרנס דהא ע"כ או שלא האמין לדבריה או שלא נתרצה לגרש אף שהפסידה ממונה:

אולם בדין המסירת מודעא ודאי דיש לדון דאם היה המ"מ כדת הגט פסול ולפי הנשמע גזמו עליו והלשינו באשר אין לו מכתב מסע כנימוס וכל כה"ג הוי אונס גדול ועיין בב"י (סימן קל"ד) דעת רוב ראשונים דאם היה אונס לא מהני ביטול מודעות ופיסול עידי מודעא דסלק כל המודעות הרי אונס כמאן דלא עביד דמי כמ"ש הב"י משום הרשב"א והריב"ש (בס' קל"ד). ואף שמדברי התוס' (בב"ב מ"ח) ד"ה אמר רבא כתבו שם בגט ומתנה והיכא דביטל בשעת זביני מהני ביטול דאגב אונסיה גמר ומבטל כדאמרינן בפ' האומר משקלי עלי משמע דאפילו היכא דאיכא אונס מהני הביטול התם קאי אמעושה כדין דמשום אונס לחוד אינו מתבטל דקי"ל כדין בישראל כשר להכי מהני ביטול דמודעא ועיי"ש בפ' האומר משקלי עלי שהביאו דמיירי בהדיא במעושה כדין אבל באונס שלא כדין אף אם בטל המודעא האונס לחוד פוסל הגט:

ומה שהקשה כבודו על מה שפסקו הראשונים ז"ל גבי זבין אדעתא למיסק לארעא דישראל דבעינן שיאמר בשעת המכר ואמאי לא אמרינן כל העושה ע"ד הראשונה הוא עושה כדאמרינן בפ' המצניע לזרע ולדוגמא דאפילו אם שכח על מה הצניעו והוציאו חייב בכל שהו דעל דעת ראשונה הוא עושה. וכן בזבחים (דף ב') גבי לשם פסח וסתמא דכשר מה"ט. נראה לי דאין זה ענין לכאן כלל דהתם קיימינן בענין יחוד שמייחד אדם חפץ לענין ידוע דיחודו קיים אף שלא חישב אח"כ ולא זכר מענין היחוד בלבו כלל אמרינן שהוא עומד למי שייחד בתחילה כמו בפ' המצניע שיחדו לזריעה ויחודו קיים ועומד לזריעה וחיובו לשבת כמו חטה העומדת לזריעה דהא מעיקרא שיחדו הוא דבר ברור דאי לזריעה יחזיקו א"א להיות לאכילה ואי לאכילה א"א להיות לזריעה וכיון שייחד לדבר אחד יחודו קיים ועושה הכל ע"ד הראשונה וכן בזבחים אי לפסח לא לשלמים ואי לשלמים לאו לפסח וכיון שחישב מתחילה לשם דבר אחד מחשבתו עומדת לו גם לבסוף משא"כ בעניני מכירה וגיטין שהוא רק דבר הגורם לפעולתו שאמר שדבר זה גורם, ואפשר לומר שאף שיש בלבו גורם זה יש לו גם גורם אחר וזה וזה גורם להכי אין ראיה ממה שאמר בתחילה שכל מעשיו לא היה אלא בשביל זה ודווקא אם אמר בשעת מעשה שעושה משום זה מהני דדיינינן דמשום זה אמר בשעת מעשה כדי לבטל הדבר אם יתבטל הסיבה שהביאו לזה אבל בלא אמר דליכא הוכחה אין שייך כאן כל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה דאפשר דעשה בשביל זה ובשביל דבר אחר ג"כ:

תדע דהא התם מצינו לרשב"ג בחולין (דף ל"ט) דסובר דאמרינן נמי הוכיח סופו על תחילתו וכשזרק הדם לבסוף לשם עכו"ם אמרינן שאנו דנין שגם בתחילתו היה כוונתו לעכו"ם וכן (בפ"ק דזבחים) דבסתמא ולשם פסח אמרינן הוכיח סופו על תחילתו ובקנינים וגיטין וקידושין ודאי דלא אמרינן שיוכיח סופו על תחילתו אלא אם עשה מעשה מתחילה המוכיח ע"ש סופו כמו (בגיטין ס"ו) באחד שעלה לראש הגג ונפל ומת דמהני מה שאמר כתבו גט לאשתי אבל בלא עשה מעשה מתחילה לא אמרינן הוכיח סופו על תחלתו, א"ו דהטעם כמ"ש דיחוד דבר שמייחדו לשם זה שאני דכיון דמייחד לדבר זה א"א שיהא לדבר אחר וכשהוכיח סופו שייחד לשם זה מהני גם על תחילתו ולא דמי כלל לאומדנא בדבר הגורם ומסבב פעולתו וזה ברור בעזה"י הנה הארכנו לבאר דעיקר החשש בכאן הוא רק משום המסירת מודעא וכבודו יתחקה על שרשי המס"מ אם יש בה ממש ויחקור העדים כראוי ויותר מפני טרדותי לקצר אני צריך והש"י יצילנו משגיאות ויעמידנו ע"ד אמת לאמתה של תורה בהלכה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף