עונג יום טוב/קמ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב קמ

סימן קמ

שאלה מדין קדושין מק"ק קריזבורג יתבאר מתוך התשובה:

יקרת מכתבו קבלתי לנכון קודם החג ומחלישות כחי וטרדותי המרובים לא לקחתי לי פנאי להשיב לכבודו ואת כבודו הסליחה ולדין אותי לכף זכות, והנה בגוף השאלה באו דברי כבודו קצרים מאוד שכתב וז"ל שראו העדים שהבחור לקח יד הבתולה בחזקה והבתולה שמטה ידה מן הבחור ואח"כ לקח האצבע שלה ונתן לה הטבעת על ידה ואמר הרי אמק"ל כדמו"י עכ"ל. והנה לא ביאר מה אמרה הבתולה אחרי דבריו. ואני דן שמסתמא הי' המעשה שלא קירבה אצבעה וגם לא אמרה הן דבאמרה הן או שקירבה אצבעה אליו וודאי דאיכא חשש קדושין רק היא לא אמרה הן רק שלא זרקה מידה הטבעת והנה כתב כבודו שהיא אומרת שהטבעת הוא שלה שלקחה אמה עבורה ונדבר מקודם מענין עצם הקדושין אם מהני כה"ג ואח"כ נדבר מענין אמירתה שהטבעת שלה:

הרמ"א ז"ל כתב (בסי' מ"ב) וז"ל לקח יד האשה בחזקה שלא ברצונה וקדשה והיא לא זרקה הקדושין הוי מקודשת אעפ"י שמתחילה באונס הי' עכ"ל והוא מדברי הגהות מרדכי בסוף גיטין עיי"ש והח"מ הקשה עליו שהוא מזכה שטרא לבי תרי שבסימן כ"ח הביא דברי הרמ"ה ז"ל שאם זרק לה הקדושין אפילו לתוך חיקה שתיקה כה"ג לאו כלום הוא הואיל ולא נתרצית תחלה לקדושין והיינו משום שהרמ"ה ז"ל פוסק דשתיקה דלאחר מתן מעות לא מהני אפילו היכא דאי הוי שדא להו לא הוי מחייבי באחריות כרב אחאי בקדושין (ד' י"ג) אבל הגהמ"ר ז"ל פוסק כר"ה ברי' דר"י דסובר דהיכא דלא קבלה בתחילה בתורת פקדון אמרינן אם איתא דלא ניחא לה לישדינהו והוי קדושין אף בשתיקה דלאחר מתן מעות וא"כ הרמ"א שהביא דברי הרמ"ה וגם דברי ההגמ"ר מזכה שטרא לבי תרי:

ולענ"ד נראה דלק"מ לפי מה שהסביר הח"מ בשם הריב"ש שם שטעמו של הרמ"ה שכל שאינה פושטת יד רק שזרק לתוך חיקה כיון דלא עבדא מעשה דמוכח דניחא לה אין זה קדושין לפ"ז נראה דא"א לדמות זריקה לתוך חיקה לנתן הטבעת ע"י דבהגמ"ר דמיירי שנתן הטבעת ע"י מה שמחזקת הטבעת ע"י מיקרי מעשה ומדלא השליכה אותו והחזיקה אותו גם אחר שאמר הרי אמ"ל עבדא מעשה דניחא לה משא"כ מה שהי' מונח בתוך חיקה לא מיקרי מעשה מוכחת דניחא לה ומיקרי רק שתיקה דלאחר מתן מעות דמה שהאדם לבוש בהן בדרך מלבוש מיקרי עביד מעשה אף שאיש אחר הלבישו אבל מה שמונח בחיקו אם איש אחר הניחו והוא לא זרקו לא מיקרי קא עביד מעשה. וכה"ג אמרינן במכות (דף כ"א) לענין כלאים דבשהה כדי לבישה ופשיטה חייב מלקות דמקרי מעשה אלמא דמה שמחזיק הבגד על גופו ואינו פושטו מקרי מעשה וה"נ מה שמחזיקה הטבעת ע"י ולא זרקתו הוי מעשה מוכחת דנתרצית להתקדש לו אע"ג דמעיקרא לא הוי ניחא לה וטבעת שע"י כבגד דמי כדאמרינן בנגעים (פ' י"ג) גבי בית המנוגע דאם טבעותיו באצבעו אינו טמא עד שישהא שיעור לטמא בגדים ואף שהתוס' ביבמות (ד' צ') כתבו דמה שלובש בגד בלא ציצית מקרי שוא"ת עיי"ש כבר השיג עליהם השא"ר ז"ל (בסי' ל"ג) מסוגיא דמכות הנ"ל אבל מה שהניחה הכסף קדושין בחיקה ולא זרקתם כדינו של הרמ"ה ז"ל זה לא חשיב מעשה כלל והוי רק שתיקה שלאחר מתן מעות ולא הוי קדושין:

וראיתי בספר בית מאיר שהביא ראי' לדברי הגמ"ר מהא דאמרינן בקדושין (דף נ"ב) ההיא איתתא דהוי משיא כרעא במשיכלא דמיא אתא ההוא גברא זוזי מחברי' ושדא לה ואמר לה מקודשת לי אתא ההוא גברא לקמי' דרבא אמר לית דחש להא דר"ש דאמר סתם גזילה יאוש בעלים משמע דאי הוי אמרינן סתם גזילה יאוש בעלים הוי קדושין אע"ג דשדא לה ולא אמרה כלום וע"כ משום שלא זרקה המעות הוי קדושין ושלא כדברי הרמ"ה ז"ל ומזה מוכח דאפילו זריקה לתוך חיקה מהני אם לא שדתינהו דהא לתוך משיכלא דמיא כלתוך חיקה דמי:

ולענ"ד לאו ראי' היא כלל דהא הכא אפילו לדברי הגהמ"ר לא מהני אם שתקה דהא עיקר סברת הגהמ"ר הוא מדלא זרקה ע"כ דניחא לה וזה שייך רק אם קדשה בשלו דמצי למישדינהו ולא איכפת לה אם יאבדו אבל אם גזל מאחר ושדא לה איכא למימר דמה שלא זרקה שאסורה לזורקם שמא יאבדו וכדין השבת אבידה שבא ליד המוצאה שמחויב בשמירתן כש"כ שלא לאבדם ביד ויכול להיות שמחזקת המעות רק להחזירן לבעליהן כי כן ראוי לה וכיון דאין ראי' ממה שלא זרקתם וודאי דלא הוי קדושין וא"כ ע"כ דמיירי בהך עובדא שנתרצית בהדיא ואמרה הן ואף שלא מוזכר זה בש"ס. וכ"כ הרשב"א ז"ל בקדושין (ד' י"ג) בההיא איתתא דהוי מזבנא וורשכי אתא ההוא גברא חטף מינה אמרה לי' יהבינא נהלי' א"ל אי יהיבנא לך מקודשת לי יהב לה ואשתיקה דמיירי שאמר לה בשעת נתינה התקדשי לי בו דאל"ה פשיטא דאינה מקודשת דדילמא דידה מהדר לה אלא דתלמודא הוא מקצר עכ"ל שם עי"ש. וה"נ הש"ס מקצר ולא מזכיר רק שאמר לה התקדשי לי. ולהכי לר"ש דסתם גזילה הוי יאוש בעלים הוי מקודשת:

ועוד איכא למימר נמי איפכא דהתם הוי קדושין דאם איתא דלא ניחא לה הי' לה למוסרם להנגזל ולא להחזיקם במשיכלא דידה דמשמעות לישנא דהש"ס הוא דגם הנגזל הי' שם באותו מעמד (כדאמר חטף זוזי מחברי' ושדא לה משמע שהיו הדברים תכופין זה לזה] ולמה לה להחזיק בכלי שלה את הגזילה והי' לה לאמר מיד דלא ניחא לה בגזל או שהי' לה למוסרם להנגזל ומדשתקה ש"מ דניחא לה והוי קדושין אי לאו דלא הוי יאוש לרבנן דר"ש. אבל כשזרק לה משלו לא הוי קדושין דלא איכפת לה למשדינהו כמו דלא איכפת לה לאמר שאינה רוצה להתקדש כמ"ש רש"י ז"ל בקדושין (י"ב ע"ב) ד"ה הויא שתיקה עיי"ש וגם להחזיר להמקדש לא איכפת לה כיון שהוא בעצמו זרק מעותיו וא"כ אין סתירה מהך עובדא לדברי הרמ"ה ז"ל מיהו כבר כתבנו דיש סברא גדולה לאמר דגם הרמ"ה ז"ל מודה בטבעת שעל אצבעה דאמרינן מדלא שדתינהו ש"מ ניחא לה:

אולם בנ"ד דהבתולה אומרת שהטבעת שלה והוא מעצמו לקח את הטבעת אצל שכנתה והיא לא ידעה מזה כלל:

וקדשה בגזל דידה אף שתיקה דבשעת מתן מעות לא מהני דיכולה לאמר אין שקלי ודידי שקלי ומפשטא דמתניתין משמע דבהכחשת האשה והאיש היא נאמנת כדתנן בקידושין (דף ס"ה) האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני היא מותרת בקרוביו ומה לי שאומרת לא קדשתני כלל מה לי אומרת שקדשה בטבעת שלה ולא נתרצית מעולם וכ"כ הרמב"ן ז"ל הביאו הר"ן בפ' האומר גבי תנאי דכל תנאי שבינו לבינה כגון ע"מ שתתן לי מאתים זוז או ע"מ שאתן לך מאתים זוז כלל גדול אמרו המוציא מחבירו עליו הראי' לפיכך בקידושין היא נאמנת ומותרת לשוק ובגירושין הוא נאמן ואסורה עכ"ל הרמב"ן ז"ל. וכתב הר"ן ז"ל שם שנחלקו עליו האחרונים גבי תנאי דשוא"ת בגירושין כגון ע"מ שלא תשתי יין עד יום פלוני אעפ"י שאמר לה עברת על תנאך לא כל הימנו לאוסרה שכל תנאי שהוא בביטול מעשה אין חוששין שמא בטלתו. אבל בקדושין כתב שם בתנאי דע"מ שאדבר עליך לשלטון כל היכא דלא מייתי ראי' שדיבר אינו בדין שתהא מקודשת והמוציא מחבירו עליו הראי' והוי לי' כאומר מנה לי בידיך והוא אומר א"י אם הלויתני עי"ש מכ"ז מבואר ודאי דה"ה אם ההכחשה ביניהם אם הכסף קדושין הי' שלה או שלו נאמנת כל כמה דלא מייתי ראי' לדבריו:

ועוד שעד כאן לא אמרו בפ"ק דגיטין אין דבר שבערוה פחות משנים אלא דאיתחזק איסורא אבל הכא דלא איתחזק איסורא ע"א נאמן וכ"כ הר"ן ז"ל בהדיא בפ' התקבל גבי האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה דאסור בכל הנשים וז"ל הא אלו באות קרובות ואמרו לא קידשנו שליח ודאי מותר בהן דע"א נאמן באיסורין כ"ש הכא דלא איתחזק איסורא וחששא בעלמא הוא כמש"כ שמתוך שנאמנות על עצמן וניסת לאחרים נאמנות הן לזה וכך הם דברי הרמב"ן ז"ל עכ"ל ומ"ש הר"ן ז"ל עליו ולא נתבררו דבריו אצלי מדאמרינן סתמא אסור בכל הנשים לא משמע דבעדות קרובות לחוד סגי ועוד אי מדינא אסור בכל הנשים שבעולם ולאו משום קנסא בלחוד איך מותר בעדות ע"א הוי לי' דבר שבערוה ואין פחות משנים אע"ג דלא איתחזק איסורא שהרי אפילו לאסור אמרו כן גבי אשתו זינתה בע"א אינה נאסרת לרבא עכ"ל הר"ן וכ"כ הר"נ ז"ל בחידושיו לגיטין ב' דבדבר שבערוה אין ע"א נאמן אף דלא איתחזק איסורא:

ולא הבנתי דבריו דמאי ראי' מייתי מאשתו זינתה דמה שאמרו שם דאינה נאסרת הוא משום דמעמידין אותה בחזקת היתר וצדקת שהי' לה עד עתה וכמ"ש התוס' (חולין י"א) ד"ה כגון אבל הכא שהע"א מסייע לחזקה שלא נתקדשה למה לא נאמין לדבריו להעמידם בחזקת פנויות וצ"ע עכ"פ למדנו מדברי הרמב"ן ז"ל דהאשה נאמנת היכא שמכחישין זא"ז בענין הקדושין וכ"כ הנוב"י במה"ק (בסימן נ"ט):

ובזה ביארנו הא דהקשו האחרונים ז"ל בהא דאמר רב פפא (בשבועות ל"ב) הכל מודים בעד מיתה שהוא חייב ק"ש ובמתניתין תנן שבועות העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ולר"פ אמאי אינה נוהגת בנשים הא אשה כשירה להעיד על מיתת הבעל ותתחייב ק"ש ואע"ג דמן התורה לא חזיא הא גם ע"א אינו נאמן מן התורה כמו שאמרו בר"פ האשה רבה משום דאתחזק איסורא והוי דבר שבערוה ואפ"ה מחייב ר"פ ק"ש וא"כ אמאי אינה נוהגת בנשים:

אבל לפי מה שבארנו דע"א נאמן היכא דליכא חזקת איסור אף בדבר שבערוה א"ש דבאמת מה"ת ודאי דאין עד נאמן להעיד במיתת הבעל אבל לבתר דתקינו רבנן שאם יבוא בעלה תצא מזה ומזה וכל הדרכים בה איכא חזקה דדייקא ומינסבא מתוך חומר שהחמרת עלי' בסופה וחזקה דדייקא ומינסבא מרע לחזקה דא"א כמ"ש התוס' בב"ב (דף ל"ב) דמה"ט בתרי ותרי קאי רק באשם תלוי ולא בחטאת עי"ש ולדינא דאורייתא דמותרת לחזור לבעלה הראשון דאנוסה היא ואם בעלה הראשון כהן ואסורה לחזור לו מ"מ לבעלה השני מותרת דבאונס מותרת לבועל אפילו אם בעלה כהן ואם יבוא בעלה הראשון יגרשנה ותשאר תחת בעלה השני להכי לא דייקא וליכא חזקה דמרע לחזקת א"א להכי אין ע"א נאמן מן התורה אבל לבתר דתקינו דתצא מזה ומזה דייקא ומינסבא מותרת גם מן התורה דחזקה דדייקא מרע לחזקה דא"א:

ובזה א"ש הא דתנן בשלהי יבמות דר"א ור"י אמרי אין משיאין אשה עפ"י ע"א ואמרו שם שלא השיאו עפ"י ע"א אלא ר"י בן בבא וקשה הא ב"ש וב"ה נחלקו לעיל דב"ה אמרי לא אמרו אלא בבאה מן הקציר וב"ש אמרו אחת הבאה מן הקציר אחת הבאה מן הזיתים וחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש אלמא דגם בימי ב"ש וב"ה הוי אשה מהימנא לאמר מת בעלי דהוי קדמי טובא ולע"א דעלמא לא הוחזקו להיות משיאין עדיין ומאי שנא אבל לפמש"כ א"ש דהא דלא הוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א הוא משום דלא תקנו עדיין כל הדרכים דתצא מזה ומזה הלכך אשה בעצמה מהימנא דאם היא אומרת מת בעלי אם יבא בעלה גם מן התורה תצא מזה ומזה דמדידה היא ואסורה לבעל ולבועל וכיון דתצא מזה ומזה יראה לשקר ודייקא שפיר ואתא חזקה דדייקא ומינסבא ומרע לחזקה דא"א ונאמן כמ"ש דהיכא דליכא חזקה לאיסורא ע"א נאמן ואפילו בע"ד אבל ע"א דעלמא שהעיד שמת בעלה ונשאת לדינא דאורייתא אם יבא בעלה אם ישראל הוא מותרת לחזור לו מן התורה דאנוסה היא ואם כהן הוא מותרת לשני כמ"ש ולא דייקא וליכא מידי דמרע לחזקת א"א הלכך ע"א לא מהימן היכא דאיתחזק איסורא להכי אף שהאמינו לאשה על מיתת בעלה אף בימי ב"ש וב"ה מ"מ לע"א דעלמא לא האמינו משום דליכא חזקה דדייקא עד דתקינו שיהא כל הדרכים בה אף שנשאת עפ"י ע"א דעלמא ואז שפיר גם ע"א מהימן דאיכא חזקת דייקא ומינסבא ומרע לחזקה דא"א וע"א נאמן באיסורין אף מן התורה:

ובזה א"ש נמי הא דתנן דשבועות העדות אינה נוהגת בנשים דמן התורה ודאי דלא מהימנא אשה להעיד על מיתת בעל ומתניא הך מתניתין קודם שהוחזקו להיות משיאין ע"פ ע"א כהך משנה דשלהי יבמות דאמר ר"ע אין משיאין עפ"י אשה אע"ג דאיהו אמר בעצמו בברייתא דנשים נאמנות לאמר מת בעלי משום דברייתא מיירי אחר שהוחזקו ומתניתין מיירי קודם שהוחזקו דכה"ג מוקי רבי חנינא (בסנהדרין ל"ב) מתניתין דסנהדרין אחד דיני ממונות אחד דיני נפשות בדו"ח דנישנית קודם תקנה וקאי אדין תורה וה"נ הך משנה דאינה נוהגת בנשים מתני' קודם שהוחזקו דלא תקנו עדיין כל הדרכים בה ולא דייקא ולא מהימנא מן התורה אבל אחר שתיקנו בה כל הדרכים והוחזקו להשיא עפ"י נשים וראו להחמיר בסופה כדי להקל בתחילתה מהימנא אף מן התורה משום דדייקא ומינסבא מרע לחזקה דא"א ושפיר אמר ר"פ דע"א במיתה חייב ק"ש דהשתא דקיי"ל דתצא מזה ומזה נאמן מן התורה:

הנה הארכנו קצת לבאר דהיכא דלא איתחזק איסורא ע"א נאמן אף בדבר שבערוה ובנ"ד נאמנת לאמר שהטבעת שלה ולא נתרצית להתקדש כלל ואין שייך כאן חזקה מה שתחת יד אדם הוא שלו דזה לא שייך אלא בדבר שהוא תחת ידו ככל שאר חפציו אבל אדם הנכנס בבית חבירו וראינו שחפץ מונח בידו אין כאן חזקה שהוא שלו דאין שום אדם מקפיד על חבירו אם נוטל כלי שלו בידו כ"ז שאינו רואה שנוטלו לעצמו ממש:

ועוד דאף לפי דברי המקדש שאמר שהיה מדובר ביניהם שתתן לו הטבעת שיקדש אותה מ"מ הא ודאי דלא קנה אא"כ יקיים התנאי ויקדש אותה ואם הוא הי' חוזר בו ולא רצה לקדשה מחוייב להחזיר הטבעת וה"נ הכא בנ"ד שרצה לקדשה ובתחילת הנתינה לא רצתה היא נמי לא נתקיים התנאי. דאף דקיי"ל נתינה בע"כ שמי' נתינה מדאורייתא כמו שפסקו בשו"ע (סימן קמ"ג) מ"מ קידושין בע"כ לא הוי קידושין והיא נתנה רק ע"מ שיקדשנה וכיון דבתחילת הנתינה לא רצתה בקידושין זכתה בהטבעת ודידה שקלה ולא מהני מה שלא זרקתו אח"כ והחזיקתו על אצבעה ואין סברא לאמר דאף שלא רצתה להתקדש מתחילה מ"מ לא יצא עדיין הטבעת מרשות המקדש דהא נתנה לו (לפי דבריו) כדי לקדשה ואם עכשיו אין רצונה להתקדש מ"מ עדיין יכול לקדשה לאח"ז וכיון שהחזיקה את הטבעת אח"כ הוי קדושין דז"א דאדרבה הוא לא קנה אא"כ יקדש אותה בהאי טבעת וכיון שבא לקדשה ולא רצתה חזרה בה לגמרי מנתינתה והיא יכולה לחזור בה דהא לא הקנית לו במעכשיו וכיון שחזרה בה דידה שקלה ולא מהני מה שאח"כ החזיקה הטבעת אף אם נתרצית לקדושין ע"י החזקת הטבעת על אצבעה וזה ברור:

גם יש להקל מחמת ששמעו העדים שבקשה ממנו הטבעת להטמינו שלא יאבד א"כ איכא למימר דמה שהחזיקה אותו על אצבעה הוא כדי להטמינו וכמ"ש התוס' בקידושין (דף ט') גבי הבה מיהבה דאדעתא דמעיקרא קאמרה עיי"ש. ויש להאריך בפרט זה אבל א"צ לכ"ז כי כבר כתבנו שיש די להקל להתיר הבתולה להנשא:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף