עונג יום טוב/ק
|
< הקודם · הבא > |
שאלה במי שיש לו בן לפדות ואין לו חמש סלעים בשלימות אם יש מצוה ליתן מה שיש לו ע"מ שישלים כשתשיג ידו או דלמא כיון שאין לו חמש סלעים שלמים ליכא שום מצוה במה שיתן פחות ויכול להוציאם לצורכו עד שתשיג ידו ליתן כל החמש סלעים:
תשובה בבכורות (דף נ"א) תניא נתנו לעשרה כהנים בב"א יצא בזא"ז יצא ופרש"י ז"ל בזא"ז לכהן א' הכי תניא לה בתוספתא עכ"ל וא"כ כיון דיצא בנותנו זא"ז והני חמש סלעים כחוב דמי ובחוב ודאי דאם אין לו לשלם כל החוב מחויב ליתן למלוה מה שיש לו ה"ה בפה"ב כמה דאית לי' מחויב ליתן וכשיהיה לו להשלים עד חמש סלעים ישלים ויגמור מצותו מיהו נראה כיון דאמרינן שם (דף מ"ח) דכ"ע אמרינן חמש ולא חצי חמש ואם מת האב וא"א לגבות מן האב עוד ולא מן היורשים כ"א חצי חמש פטורין לגמרי. אלמא דכשנתן חצי חמש לא קיים שום מצוה כלל א"כ מי שאין לו לע"ע כ"א חצי חמש אין מצוה ליתן לכהן שהרי לא יקיים בזה שום מצוה ולא דמי לחוב דעלמא שמחויב כמה דאית לי' דהכא אין החוב עליו אלא אם יקיים מצותו בנתינתו אבל בנתינת חצי חמש דליכא עדיין קיום מצוה אין עליו חיוב ליתן ויכול לעכבם לצורכו עד שתשיג ידו ליתן כל הה' סלעים דאף דאמרינן נתנם בזא"ז נמי יצא לא שקיים פלגא דמצוה כעת אלא שיהא קיום המצוה בשעה שיוגמר נתינת הה"ס בשלימות. אבל כ"ז שאינו נותן בשלימות ליכא עדיין קיום המצוה ואינו מחויב ליתן וליכא בזה משום שהויי מצוה לא משהינן:
ולא דמי למה שנסתפק המל"מ (בהלכות יסוה"ת) במי שאין לו אלא חצי זית מצה דמסתפק שם ואמר דמחויב לאוכלו דהתם איכא למימר דחצי זית נמי מיקרי אכילה והתורה אמרה תאכלו מצות רק משום דאנן לא ידעינן כמה יאכל אם במשהו סגי או אכילה מרובה וע"ז הי' הלמ"מ דשיעור אכילה בכזית וכל היכא דכתיב אכילה במצוה או באיסור בעינן שיאכל כזית אבל פחות מכזית נמי אכילה מיקרי וכיון שאין לו אלא פחות מכזית מחויב לאכול כמה דאית ליה אבל הכא דדרשינן חמש ולא חצי חמש ש"מ דחצי חמש לאו מצוה היא כלל וכיון דלאו מצוה היא בפחות מחמש לא איכפת לן נמי בחוב דכהן שאין חוב זה כחוב דעלמא שיתחייב ליתן לו אף דליכא קיום המצוה והכי מוכח בקידושין (דף כ"ט) דקאמר התם לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל ר"י אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו שזהו מצוה עוברת וזהו מצוה שאינה עוברת וקאמר התם טעמא דרבנן משום דכתיב כל בכור בניך תפדה והדר ולא יראו פני ריקם ע"כ אלמא אי לאו טעמא דילפי רבנן מקרא דכל בכור בניך תפדה הוו מודי לר"י דלעלות לרגל קודם משום שהיא מצוה עוברת וע"כ דמיירי התם שכבר הגיע ל' יום ללידת בנו וחל עליו חובת פדיון וא"כ קשה אטו מי שצריך לקנות אתרוג או לולב ומטא זמנו לפרוע חובו מי לא יכול הבע"ח לגבות חובו ממנו אף שלא יהא לו אח"כ בידו במה לקיים מצותו דמאי איכפת לי' לבע"ח במה שצריך לקיים מצוה דרמיא עליו ואלו הכא אמרינן דלעלות לרגל קודם לחובו של כהן א"ו דחוב של כהן ל"ד לחוב דעלמא ואין עליו חוב ליתן לכהן אלא כשהוא צריך לקיים מצות פדיון וכיון דלגבי מצות קיי"ל דמצוה עוברת קודם למצוה שאינה עוברת אמרינן דעולה לרגל ואח"כ פודה את בנו ולא איכפת לן בחוב דכהן ה"נ כיון דחצי חמש לאו מצוה אינו מחויב ליתן לכהן מאי דאית לי' עכשיו עד שיהא לו ח"ס:
אלא שיש לתמוה טובא על הרמב"ם ז"ל שלא הביא כלל הך דינא דחמש ולא חצי חמש דכיון דמסקינן בגמרא דכו"ע חמש ולא ח"ח ומייתינן שם גם ברייתא דר"י אומר אם יש עשרה זוז לזה ועשרה זוז לזה חייבין ואם לאו פטורין משום דחמש ולא ח"ח והרמב"ם השמיט ברייתא זו לגמרי ומהתימא על מפרשי דבריו שלא עמדו על השמטה זו:
ולישב דבר זה מוכרח אני להעתיק לשון הש"ס שם אמתניתין שם (דף מ"ח) מי שלא בכרה אשתו וילדה שני זכרים מת האב ר"מ אומר אם נתנו עד שלא חילקו נתנו ואם לאו פטורים ר"י אומר נתחייבו הנכסים ופריך הש"ס דמית האב אימת אילימא דמית לאחר ל' בהא אמר ר"מ כי חלקו פטורין הא אשתעבדו להו נכסי אלא דמית בתוך ל' מ"ש כי חלקו דאזיל להאי ומדחי לי' להאי ומדחי לי' כי לא חלקו נמי ליזל לגבי האי לדחיה ולגבי האי לדחיה אר"י זאת אומרת שני יוסף ב"ש שהיו בעיר אחת וקנו שדה בשותפות בע"ח גובה אותה מהן דאמר לי' אי בדידך מסיקנא מנתא דידך שקילנא אי בדחברך מסיקנא מנתא דחברך שקילנא אמר רבא מכדי נכסי דאיניש ערבין מי איכא מידי דלדידי' לא מצי תבע ולערב מצי תבע והתנן המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב תחילה אלא אמר רבא לעולם שמת לאחר ל' ואי דאיכא נכסי טובא ה"נ דשקיל הכא במ"ע כגון דליכא אלא ח"ס ודכו"ע אית להו דר' אסי דאמר האחין שחלקו מחצה יורשים מחצה לקוחות ודכו"ע מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי ודכו"ע אית להו דר"פ דאמר מלוה ע"פ גובה מן היורשים ואינו גובה מן הלקוחות והכא בחמש ולא חצי חמש קמפלגי דר"מ סובר חמש ולא חצי חמש ור"י סובר חמש ואפילו חצי חמש:
ופריך מברייתא דתניא ר"י אומר האחין שחלקו אם יש עשרה זוז לזה ועשרה לזה חייבין ואם לאו פטורים כו' אלמא חמש ולא ח"ח ס"ל אלא דכו"ע חמש ולא חצי חמש והכא בדר' אסי ובדרב פפא קא מפלגי ופי' רש"י ז"ל דהיינו או בדר' אסי או בדר"פ קמפלגי ר"מ אית לי' דתרווייהו היינו דר' אסי דהוה מחצה יורשים ומחצה לקוחות ודר"פ דגובה מן היורשים ואינו גובה מלקוחות הילכך פטורים כשחלקו משום דהוי לי' חצי חמש ור' יהודה או דפליג על דר"פ וסובר דמלוה הכתובה בתורה גובה נמי מן הלקוחות או דפליג אר' אסי וסובר דכולהו יורשים נינהו ומצי למיגבי מינייהו כל הח"ס להכי אמר דנתחייבו הנכסים אף שחלקו:
והרמב"ם ז"ל (בפ' י"א מהלכות בכורים) פסק כר' יהודא בין שמת בתוך למ"ד בין לאחר ל' בין שחלקו בין שלא חלקו ועיין בכ"מ שתמה עליו דהא רבא מוקי לה בלאחר ל' ובזה הוא דאמר ר"י נתחייבו הנכסים שהחיוב הוא מאביהן אבל בתוך ל' שלא נתחייב אביהם ודאי דפטורין בחלקו דכל חד מצי מדחי לי' ותירץ דכיון דבלישנא קמא שם קאמר אי דמת בתוך ל' כי לא חלקו נמי מצי מדחי לי' ולא פריך מ"ט דר"י דסובר נתחייבו הנכסים הא בתוך למ"ד לא נתחייב האב עדיין כדפריך בלישנא בתרא שם ש"מ דסובר דלר"י נתחייבו הנכסים אף במת בתוך ל' ולהכי פסק הרמב"ם ז"ל כן וכן פי' הגר"א ז"ל (בסימן ש"ה סעיף כ"ו) דברי הרמב"ם ז"ל בקצרה:
וראיתי להרמב"ן ז"ל (בה' בכורות) שפי' שם הא דלא מקשה הש"ס בלישנא קמא אי דמית בתוך ל' מ"ט דר"י דאמר נתחייבו הנכסים משום דהוי מצי למימר דטעמא דר"י משום דאף אם לא נתחייבו הנכסים בתוך ל' ולא נתחייב אביהם ובא הכהן לתבוע מהבנים מחמת חיובא דידהו נמי מצי אמר להו אי בדידך מסיקנא מנתא דידך שקילנא ואי בדחברך מסיקנא משתעבדי לי מקמי דידך וכדאמר שם בלישנא בתרא ע"כ דברי הרמב"ן ז"ל:
ואם נפרש כן לא יתכן ג"כ פסק הרמב"ם ז"ל בהא דפסק דנתחייבו הנכסים אף בתוך ל' חדא דאנן בעינן למיפסק כרבא דפליג אר' ירמיה ואמר שם מכדי נכסי דאינש אינון ערבין לי' ואנן תנן לא יפרע מן הערב תחילה וכל היכא דלא מצי תבע מיני' דידיה לא מצי למיגבי' מנכסים בתורת ממה נפשך ובעינן למיפטרינהו במת אביהם בתוך ל' אם חלקו ועוד דהאי ממ"נ דקאמר ר' ירמיה הוא רק אי אמרינן דמלוה הכתובה בתורה גובה מן הלקוחות דלהכי קאמר לי' אם בדחברך מסיקנא משתעבדי לי מקמי דידך והיינו משום דהוא לקח מחבירו והאחין שחלקו לקוחות הן כמו שפרש"י ז"ל שם בהדיא עיי"ש. א"כ אנן הא קיי"ל דמלוה הכתובה בתורה אינה גובה מן הלקוחות כמו שיבואר לקמן בעזה"י בדעת הרמב"ם והטור ז"ל א"כ אמאי פסק הר"מ ז"ל דנתחייבו הנכסים בחלקו בתוך ל' אלא הרמב"ם ז"ל דנתחייבו הנכסים אפילו בתוך למ"ד ע"כ דלא רצה לפרש כרמב"ן ז"ל משום דאם ידע המקשה מהך סברא דממ"נ דדחית לן ר' ירמיה ומשו"ה לא מקשה אר' יהודא א"כ מאי פריך נמי אר"מ כי לא חלקו נמי מצי מדחי לי' הא כיון דשותפי נינהו מצי למגבי מינייהו ממ"נ ומדפריך לר"מ כי לא חלקו נמי ע"כ דהוי סובר המקשן דלא אמרינן ממ"נ וכדמסיק רבא א"כ הוה לי' למיפרך נמי אמאי אמר ר' יהודא נתחייבו הנכסים בתוך למ"ד ומדלא פריך הכי יצא לי' להרמב"ם ז"ל דלר"י נתחייבו הנכסים מחיובו של אב אף בתוך למ"ד וגם בתוך למ"ד איכא שיעבוד נכסים וכדברי הכ"מ והגר"א ז"ל ואף דאמרינן שם (בדף ס"ט) בפודה בנו בתוך למ"ד אם אמר מעכשיו ד"ה אין בנו פדוי וכן אמרינן שם (דף מ"ז) בכהן שמת והניח בן חלל דאם מת בתוך למ"ד חייב בפדיון אע"ג דבמת אחר למ"ד אמרינן שם דכבר זכה האב בפדיונו מ"מ במת בתוך למ"ד לא זכה האב בפדיונו ומכ"ז משמע דבתוך למ"ד ליכא שיעבוד על האב כלל מ"מ סובר הרמב"ם ז"ל דהיינו דווקא לפדותו אינו יכול בתוך למ"ד אבל שיעבוד נכסים איכא אף בתוך למ"ד:
וכה"ג מצינו גבי חיובא דשומרים דאמרינן בב"מ צ"ז גבי משאיל אומר שאולה מתה והשואל אומר אינו יודע חייב ופריך הש"ס ש"מ מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב לימא תהוי תיובתא דר"נ וכ' הרמב"ן ז"ל דהך קושיא למ"ד בכתובות (דף ל"ד) דמשעת מיתה אתחייב לי' באונסין גבי היתה פרה שאולה לו אבל להך לישנא דמשעת משיכה אתחייב באונסין לא מקשה מידי דהא הוי לי' אינו יודע אם פרעתיך וחייב אפילו לר"נ והריטב"א ז"ל תירץ שם דאפילו למ"ד דשואל מתחייב משעת משיכה לאו דמחייב חיוב גמור לאלתר דהא כל כמה שהיא בחיים כל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא וליכא על השואל שום חיוב אלא לומר דלכי נגנבה או נאנסה ואיתא חיובא עליו משתעבדי נכסי למפרע משעת משיכה ונ"מ למי שמכר נכסיו בינתיים או לההוא דהניח להם אביהם פרה שאולה מ"מ כל שאומר איני יודע אם שאולה מתה או שכורה מתה הו"ל כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך ונשתעבדו לך נכסי או לא נתחייבתי ולא נשתעבדו לך נכסי עכ"ל הש"מ (פ' אלו נערות) וכזה ממש דעת הר"מ ז"ל בדברי ר' יהודא גבי בכור דאף דאין שום חיוב בתוך ל' ובפדהו מעכשיו אינו פדוי לכו"ע מ"מ כשבא למ"ד יום נשתעבדו נכסי למפרע אף לטרוף מלקוחות שקנו קודם ל' כמ"ש הריטב"א ז"ל גבי שואל דנ"מ למי שמכר נכסיו בינתיים וכן משמע בהדיא בתוס' בבכורות (דף מ"ט) ד"ה ודידי' דכהן יכול לטרוף מלקוחות שקנו אחר לידת הבן אף קודם למ"ד עי"ש בקושייתם:
אלא שלכאורה יש להקשות טובא על הרמב"ם ז"ל שפסק דנתחייבו הנכסים כר"י כיון דמסיק רבא דטעמא דר"י הוא משום דסובר דמלוה ע"פ גובה מלקוחות או דסובר אחין שחלקו כיורשים הם כדפרש"י ז"ל א"כ אנן דפסקינן דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות כר"פ ופסקינן נמי כר' אסי אמר ר"י דהאחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל א"כ היכי גבי מינייהו כהן אחר שחלקו וליכא למימר דאף דקיי"ל האחין שחלקו לקוחות הן וגם מלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות מ"מ מלוה הכתובה בתורה שפיר גובה מלקוחות דככתובה בשטר דמי דז"א דהא לא קיי"ל כר"י דאמר מלוה הכתובה בתורה גבי ממשעבדי דבפלוגתא דר' יהודא ורבנן בקידושין (דף כ"ט) ובבכורות (דף מ"ט) בהוא לפדות ובנו לפדות דקאמר ר' ירמיה דפליגי באיכא חמש סלעים משעבדי וחמש סלעים בני חרי דר"י סובר מלוה הכתובה בתורה ככב"ד בהני חמש בני חרי פריק לברי' ואזיל כהן וטרף לי' לחמש סלעים לדידי' ורבנן סברי מלוה הכתובה בתורה לככב"ד הלכך מצוה דבגופא עדיף. ופסק הרמב"ם ז"ל סתמא (בפי"א מהלכות בכורים) דהוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם ולא מפליג בין ליכא אלא חמש סלעים בין איכא חמש משעבדי וחמש ב"ח וע"כ משום דסובר דלאו ככתובה בשטר דמי ולא טריף ממשעבדי ומצוה דגופו עדיף. ואף שפסק (בפ"א ממחוסרי כפרה) דשעבודא דאורייתא במלוה הכתובה בתורה מ"מ סובר דממשעבדי לא טרף וע"כ הטעם דהוי תקנתא דרבנן משום פסידא דלקוחות וכ"כ הטור והש"ע (בסימן ש"ה) דפדיון בכור לא גבי ממשעבדי וא"כ איך פסק הרמב"ם ז"ל כר"י דאפילו חלקו חייבים. גם התוס' הקשו (בדף נ"ב) ד"ה אמר שם על ר"א גופא דאמר משמי' דר' יוחנן דלקוחות הן לענין יובל וכאן אמר מחצה לקוחות מחצה יורשים דמשמע ממה שאמר האחין שחלקו לקוחות דודאי לקוחות הן ולא מספיקא מחזירין זה לזה ביובל כדאמרינן בגיטין (דף כ"ה) דגבי יובל בעינן למיזל לחומרא] וראיתי באו"ת שתמה ג"כ איך מצאנו ידינו ורגלינו לגבות חובן מאחין שחלקו כיון דקיי"ל לקוחות הן:
ונ"ל טעם הרמב"ם ז"ל אעפ"י שפסק דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמי וגם אחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זל"ז ביובל אפ"ה פסק דנתחייבו הנכסים משום דכיון דפליגי רב ושמואל בב"ב (דף ק"ז) באחין שחלקו ובא בע"ח ונטל חלקו של א' מהם דרב אמר בטלה חלוקתן משום דסובר יורשין הם ושמואל אמר ויתר משום דלקוחות הן ור' אסי סובר דהוי ספק אי כלקוחות אי כיורשין ופסק שם הש"ס הלכתא כרב דבטלה חלוקתן דיורשים הם אע"ג דקיי"ל כר' יוחנן דהאחין שחלקו לקוחות הן וכן ר' אסי דמספקא לי' גבי בא בע"ח ונטל חלקו של א' מהם אמר משמי' דר"י האחין שחלקו לקוחות הן ש"מ דאין ענין זל"ז ואף דלגבי אחרינא מיקרי אחין שחלקו לקוחות שהחליפו החלקים של זה בזה מ"מ לגבי חוב אביהם פסקינן דכיורשים הם אף אחר חלוקה משום דכרעא דאבוהון לשלם חובותיו. דמה נתנו אלו לאביהם בעד נכסיו שיהיו נחשבים לענין תשלומי חובותיו כלקוחות ודוקא איש לגבי אחיו מיקרי לקוחות שהחליפו החלקים זב"ז ונתן כ"א לאחיו תמורה עבור חלקו אבל לגבי אביהם נקראו יורשים גם לאחר חלוקה וכמו שמצינו לר"א דסובר דהאחין שחלקו מיקרי זל"ז לקוחות ומחזירין ביובל ולגבי אביהם מספקא לי' בלקוחות כן פסקינן אנן דודאי יורשים הם גבי אביהם ומלוה ע"פ גובה אף אחר חלוקה:
וכן מצאתי סברא זו בט"ז ח"מ (סי' ק"ד) גבי שומא הדרא שכתב הרמ"א ז"ל שם בשם הרא"ש דאם מת והורישה ואין כאן אלא יורש אחד שומא הדרא אבל אם היו יורשים הרבה וחלקו ונפל לאחד מהם שוב אינה חוזרת מטעם דהוי כלקוחות וזבינא לא הדרי וכ' הט"ז ע"ז דז"א דע"כ לא אמרינן דאחין שחלקו לקוחות הן אלא לענין דברים שביניהם כגון לענין מחזירין זל"ז ביובל אבל לענין שומא הדרא תיכף שנפלה הירושה לפניהם הויין כולהון במקום אביהן ועלייהו רבצה המצוה דשומא הדרא משום ועשית הישר והטוב והביא ראי' לזה מהא דאמרינן (בפ' הגוזל) דרשות יורש לאו כרשות לוקח דמיא ואע"ג דקתני את בניו דמשמע שהיו יורשים הרבה וקתני נמי סתמא דאפילו חלקו ביניהם אפ"ה לא הוי כרשות לוקח וע"כ משום דגבי אביהם לא מיקרי לקוחות וה"ה לגבי לוה ולענין שומא הדרא עכ"ל ולהכי פסקינן כר"י מטעם דסתמא דהש"ס בב"ב פסק כרב דבטלה מחלוקת משום דכיורשין דמי לגבי אביהן אף אחר שחלקו וכמו שמוכח מר' אסי דאף דזל"ז הויין לקוחות מ"מ גבי אביהם איכא למימר דיורשים הויין ונתחייבו הנכסים אף שחלקו:
- (הגה"ה וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחידושיו שם בב"ב דלהכי אמרינן דבטלה מחלוקת אף דקי"ל כר"י דהאחין שחלקו לקוחות הן משום דאדעתא דהכי נשתתפו שכשיבא עליהם חוב אביהם יתבטל החלוקה כדין יורשים:)
ועתה נבאר מה שהשמיט הרמב"ם ז"ל הך דינא דחמש ולא ח"ח וברייתא דאמר ר"י אם יש עשרה זוז לזה ועשרה זוז לזה דדבריו ז"ל נכונים בזה מאוד דלכאורה קשה טובא באוקימתא דרבא מעיקרא דמיירי בדליכא אלא חמש סלעים ואחר שחלקו דלא גבי אלא מחצה ופליגי אי אמרינן חמש ולא ח"ח או לא דאם התנא בא להשמיענו פלוגתא דחצי חמש לא הוי לי' למיתני באחין שחלקו ובספק בכור והו"ל למיתני בכור שלא נפדה שמת והניח חצי חמש אם היורשים מחויבים ליתן החצי חמש או לא אי דרשינן ולא חצי חמש או לא ואי דאתי לאשמעינן מימרא דר"פ ור"א דמפלוגתא דר"מ ור"י שמעינן מימרא דר"פ ור"א דהו"ל ח"ח משום דר"פ ור"א הא אין כאן בבכורות המקום לזה ודין זה הו"ל להשמיענו במקום אחר וכאן לא הו"ל להשמיענו אלא פלוגתא דחמש ולא ח"ח והך דינא הוא שייך גם ביורשים שלא חלקו:
ועוד דבתוספתא דהך פרקא קתני שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים במחבא זה נותן חמש סלעים לכהן וזה נותן ח"ס לכהן נתן האב ח"ס ומתו הבנים עד שלא חלקו בנכסי אביהם חייבים משחלקו בנכסי אביהם פטורין ר' יהודא אומר אף משחלקו בנכסי אביהן אם יש עשרה זוז לזה ועשרה כו' חייבים ואם לאו פטורין ע"כ וקשה אמאי אמר ר"י הך תנאי דבעינן עשרה זוז לזה ולזה בלאחר שחלקו ור"מ דמחייב בקודם שחלקו אינו מטיל כלל תנאי זה דבעינן שיהא עשרה לזה ולזה הא ר"מ ודאי דאית לי' חולח"ח ולא הזכיר כלל הך דינא מעשרה זוז רק ר"י אמר כן בלאחר שחלקו:
לכן נראה דהנה התוס' הקשו שם בבכורות ד"ה דר"מ וז"ל ולא דמי לחמשה בקר דמסקינן בב"ק אפילו חמשה חצאי בקר אמר רחמנא דתשלומין נינהו ויש לו לשלם מה שהוא חייב אבל הכא מצות ח"ס רמי רחמנא עליו ולא מקיימא בפחות מחמש אע"פ שיכול לשלם לעשרה כהנים בזא"ז לא דמי הכא דלא משתעבד אלא בחצי חמש עכ"ל מבואר מדבריהם דעיקר הפטור דח"ח הוא משום דכיון דמצות ח"ס רמי רחמנא עליו להכי היכא דלא משתעבד אלא בח"ח אין המצוה חלה ופטור ממנה א"כ נראה לפי"ז שזהו דוקא אם א"א שיבוא לעולם לידי שווי חמש והוי רק ח"ח פטרה התורה מפדיון היכא דליכא אלא ח"ח וא"א לבא לידי חמש לעולם דומיא להא דאמרינן בחולין (ד' ע"ט) גבי מתנות שה ולא מקצת שה דהיינו היכא דליכא אלא מקצת שה ולא חל עליו כלל חובת המתנות וה"נ היכא דליכא אלא ח"ח ולא יבא לעולם לידי חמש בשום גוונא לא חל עליו חובת פדיון ופקע מצוותו אבל אם אפשר שיבא לידי חמש באיזה אופן אף שעתה הוא רק ח"ח לא ממנו מצות ח"ס ובכל בכור חל עליו השיעבוד אף דל"ל כלל מ"מ המצוה לא פקע ממנו דכשיהי' לו יקיים מצותו וכן במי שמת והניח בכור ספק אם אפשר לבא לידי חמש באיזה אופן לא פקע מצוותו ויכול הכהן לגבות ממנו אף עכשיו הח"ח ואף שאם יטלם הכהן בשעה שהם חצי חמש שוב לא יבוא לידי חמש לא איכפת לן בזה דאנן לא קפדינן אלא שיחול מצות הפדיון על חמש אבל בעת הגעת המעות ליד כהן מקיימא מצותו גם בח"ח דהא אמרינן בקידושין (דף ח') דרב כהנא שקיל סודרא בפדה"ב דאמר לדידי שוו לי ח"ס ואע"ג דר"א אמר התם דווקא ר"כ דגברא רבא הוא ומיבעי לי' סודרא ארישא אבל איניש אחרינא לא מ"מ הא הרמב"ם ז"ל (בפי"א מהלכות בכורים) השמיט מימרא דר"א כמ"ש הר"ן ז"ל והכ"מ כ' הטעם דסובר דלאו דווקא ר"כ דגברא רבא הוא אלא ה"ה כל מה ששוה לפעמים לאיזה אדם בעולם יכול לומר לדידי שוה לי לאפוקי מידי דא"א להיות שוה חמש סלעים לשום אדם בעולם דאינו יכול לומר לדידי שוה לי ח"ס וא"כ אחר שהגיע ליד כהן לא איכפת לן במה שהוא ח"ח דהא יכול הכהן לאמר לדידי שוה לי ולא קפדינן אלא קודם שהגיע ליד כהן יחול עליו השיעבוד ולא יפקע מצותו ע"י שהוא רק ח"ח וכל היכא שיכול לבא לידי חמש באיזה פעם לא פקע מצותו אף עכשיו:
ולפ"ז במי שמת והניח בכור ספק ונכסים ששוו חצי חמש נמי לא פקע מצוותו שהרי אם יתייקר הדבר יבא לידי חמש וחל שיעבוד הפדיון גם עכשיו דקיי"ל דגבי מיורש שבחא דאתי ממילא ונתייקר הקרקע דמי לשבחא דאתי ממילא וכ"ש בהניח קרקע דקרקע אין לו אונאה ומתייקר לפעמים. וה"נ גבי יורש ע"כ דמיירי בהניח קרקע כמ"ש הריטב"א בקידושין (דף כ"ט) דמיירי בהניח קרקע דמטלטלי דיתמי לבע"ח לא משתעבדי. ואע"ג דאין פודין בקרקעות יכול למוכרן ולפדות בהן וליכא כאן הפקעת המצוה שאם יתייקרו יהיו שווין ח"ס [וכ"כ הרמז"ל בהדיא (בפ' כ"א מהלכות מלוה) דבע"ח גובה מיתומים שבחא דאתי ממילא ויוקרא מקרי שבחא דממילא]:
וכיון שבארנו דח"ח לא מיקרי אלא היכא דלא גבי שבחא דממילא היינו אם יתייקר א"כ ביורש א' או בשני יורשין שלא חלקו לא משכחת לה כלל הך דינא דח"ח דהא אפשר לבא לידי חמש אם יתייקר ומיתומים גבי שבחא דממילא ורק בשני יורשים שחלקו משכחת לה הך דינא דח"ח כדאמרינן בסוגיא דפ' יש בכור דלמ"ד לקוחות הן מיקרי נמי לקוחות לגבי חוב האב ולא גבי מינייהו שבחא דממילא דר"מ סובר כיון דמחצה יורשים ומחצה לקוחות כר' אסי ומלוה ע"פ אינה גובה מן הלקוחות כר"פ ולא גבי מינייהו אלא מחצה ואותו מחצה הא לא הי' שוה בשעת חלוקה כי אם ח"ח פקע מינייהו ע"י החלוקה מצות פדיון כיון דמעתה לא יבא לעולם לידי חמש דאפילו אם יתייקר לא יגבה שבחא דממילא ואף דהמחצה שהוא גובה מחמת דחשבינן להו ליורשים ומיורשים גבי שבחא דממילא מ"מ הא רב אסי מספקא לי' אם יורשים הם או לקוחות וגובה מחצה משום ספיקא וכיון דמספיקא גובה המחצה אינו גובה רק מה שהיה שוה בשעת חלוקה אבל מה שנתיקר אחר חלוקה אינו יכול לגבות דדלמא לקוחות נינהו שהרי התוס' הקשו שם ובב"ק (דף ט') בהא דאמרינן דלר' אסי דמספקא לי' אם יורשים אי לקוחות גובה מחצה ואמאי לא נימא הממע"ה אבל באמת נראה הטעם כיון דמתחילת החלוקה נולד הספק אם הם יורשים או לקוחות ועד החלוקה היו בוודאי יורשים לכן יחלוקו דאע"ג דהשתא כל אחד מוחזק בשלו מ"מ ריעא חזקתו הואיל דהספק נולד מתחילת חלוקה ועד החלוקה היו ודאי יורשים וכ"ז שייך במה שהקרקע היה שוה בשעת חלוקה שעל שווי זה נולד הספק מתחילת החלוקה אבל מה שעלה יותר הקרקע לאחר החלוקה בזה בעינן למימר הממע"ה וכיון דמספקא לן דילמא לקוחות הן ומלקוחות אין גובין שבחא דממילא לכן אינו גובה השבח מה שנתייקרו הקרקעות דהא אין שיעבוד פדיון חל על העצם הקרקע לפדות בה דקיי"ל אין פודין בקרקעות רק שהקרקע משועבדת בדמי שווי לחוב הפדיון ולהכי לא חל השיעבוד אלא על מה ששוה בשעת חלוקה אבל מה שדמיה עולין אחר חלוקה לא חל שום שיעבוד אי אמרינן לקוחות הן ומספיקא אמרינן הממע"ה ולהכי לר"מ מיקרי ח"ח וכי חלקו פטורין:
והשתא א"ש הא דבתוספתא גבי שתי נשים של שני אנשים שלא בכרו וילדו שני זכרים במחבא ונתן האחד ח"ס ומתו דקאמר ר"מ עד שלא חלקו בנכסי אביהם חייבים משחלקו פטורין ולא הוזכר כלל דבעינן שיהא עשרה זוז לזה ולזה כדי שלא יהא חצי חמש דכיון דר"מ לא מחייב כלל כשחלקו ולא מחייב אלא עד שלא חלקו וכשלא חלקו הא הוי ודאי יורשים וביורשים גבי שבחא דממילא ולא מיקרי ח"ח שהרי אם יתייקר שוה יותר רק ר' יהודא דסובר דאף משחלקו חייבים (משום דסובר מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי וגבי אף ממשועבדין] הוא אמר דבעינן שיהא עשרה זוז לזה ועשרה זוז לזה דהא כשחלקו ודאי הן כלקוחות ומלקוחות הא לא גבי שבחא דאף דאמרינן בב"מ (דף ט"ו) דגובין שבח מלקוחות הא אמרינן התם הטעם משום שכך כתב לו אנא איקום ואשפי זביני אילין אינון ושבחיהון והיינו שיש לו על מי לחזור ומטעם זה אמרינן התם מקבל מתנה דלא כתב לו הכי ואין לו על מי לחזור ה"נ דלא גבי שבחא וא"כ יורשים אלו שלקוחות גמורים הם ואין אחד מהם יכול לחזור על חבירו כשיטרף ממנו הכהן שהרי חבירו יאמר לו אתה בן מי שלא פדה והכהן טרף החמש סלעים עבורך וכיון שאין לו על מי לחזור לא גבי ממנו אף שבחא דממילא (ואף לדעת הסוברים דמיתומים גבי שבחא דממילא אבל מלוקח שאין לו על מי לחזור ודאי דאינו גובה] וא"כ הוי רק ח"ח ושפיר אמר ר"י דבעינן עשרה דינרין לזה ולזה כדי שלא יהא ח"ח ואף שכתבנו דר"י סובר לפי המסקנא דאחין שחלקו יורשין הם לגבי חוב אביהם מ"מ הא התם לאו יורשים מאב אחד רק שנתערבו ואינו ידוע מי אב כל אחד וחולקין מספק והוי לקוחות גמורין ויש בהם דין ח"ח שאין להם על מי לחזור (והרמב"ם ז"ל השמיט הך דינא דר"י שבתוספתא משום דר"י לטעמי' דסובר מלוה הכתובה בתורה גובה ממשעבדי ואנן קיי"ל כר"פ דמלוה ע"פ אינו גובה מלקוחות ואפילו מלוה הכתובה בתורה וכמ"ש בפ"ק דקידושין (דף י"ג) ובב"ב (דף קע"ו) ואינו גובה מבני התערובות משחלקו דהוי לקוחות גמורין]:
והשתא א"ש מה שלא הביא הרמב"ם ז"ל הך דינא דח"ח משום דלדידן לא משכחת דביורש א' או שני יורשים שלא חלקו ודאי לא הוי ח"ח דהא גובין מהם שבחא דממילא ואפשר דאיתייקר ויהא שבחא דממילא וגובין מיורשים ואפילו אם חלקו נמי הא כתבנו דפסקינן כהך סוגיא דב"ב (דף ק"ז) דבטלה מחלוקת והוו לגבי חוב אביהם כיורשים ומיורשים הא גבי שבחא דממילא ובלוקח גמור היכא דלא גבי מיני' שבח כמו בני התערובות הא קיי"ל דמלוה הכתובה בתורה לא גבי ממשעבדי א"כ לא משכחת לה כלל האי דינא דח"ח הרי נתבאר בעזה"י דברי הרמב"ם ז"ל כמין חומר:
ומעתה כיון שבארנו דהא דדרשינן חמש ולא ח"ח הוא רק באופן שא"א לבא לידי חמש ומשום דפקע מצותו כשיש רק ח"ח וא"א לבא לידי חמש אבל היכא שיכול לבא לידי חמש לא פטרינן ליה א"כ נראה דמי שאין לו אלא ח"ח איכא מצוה בנתינתו לכהן במה שיש לו אף פחות מחמש ואיכא בזה גם שהויי מצוה דבמה שיתן לכהן כמה שיש לו מקיים מצוה דכל אימת שיש עליו חוב המצוה חוב דכהן הוא ודמי למצה שאם אין לו אלא חצי זית שמסתפק המל"מ שצריך לאכול החצי זית ועדיף מיני' דהתם יודע שלא יהי' לו יותר כ"ז אכילה והכא תקותו שיזדמן לו ליתן מה שתשיג ידו עד חמש סלעים ועוד דהכא איכא למימר דאהנאת הכהן קפיד רחמנא כל היכא דחל על האב מצות פדיה ולהכי כל מה דמצי למיתב לי' בעי למיתב לי' השתא וכשתשיג ידו ישלים מצותו ועיין במל"מ (פ"ה מה' שבועות) שמסתפק בנשבע ליתן לחבירו מנה ואין לו אלא פחות דמתחילה רצה לחלק בין חוב למתנה דבחוב מחויב ליתן כמה שיש לו ובמתנה פטור אם אינו יכול ליתן בשלימות ולבסוף מסיק בשם הרדב"ז דגם במתנה חייב ליתן כמה שיש לו משום דעיקר שבועתו על הנאת פלוני עיי"ש וגם פדיון בכור ממתנות כהונה הוא:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |