עונג יום טוב/צ
|
< הקודם · הבא > |
שאלה באחד שהדיר הנאה מחותנו ויש לו נושים רבים אם רשאי לבקש מחותנו שיפרע חובותיו באשר קשה עליו לסבול עול נוגשיו או לא:
תשובה בנדרים (דף ל"ג) תנן המודר הנאה מחבירו שוקל את שקלו ופורע לו חובו ופסק הרמב"ם ז"ל כן (ובש"ע סי' רכ"א) דאפי' יש להמלוה משכון על מעותיו רשאי לפרוע חובו מיהו נ"ל דכל זה אם הוא פורע בעצמו אבל לבקש את המדיר שיפרע לו חובותיו אסור דכל שמבקש ממנו ועשה רצונו אסור דזה מיקרי הנאה והכי אמרינן בנדרים שם (ד' ל"ו) גבי תורם תרומתו לדעתו לדעתו דמאן אילימא לדעתו דבעל הכרי הא קא מהני ליה ומסיק דאמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום וכדפי' הר"ן ז"ל שם דכל הרוצה מהני לענין תרומה דלא ליהוי תורם שלא מדעת בעה"ב ולענין מודר הנאה לא מיקרי שליחות אא"כ ציווהו בהדיא לתרום עכ"פ הרי חזינן דבאומר לו לתרום אסור במודר הנאה ואין לומר דדוקא בתרומה אסור באומר לו לתרום משום דתרומה בעי שליחות אבל פריעת חוב דלא שייך בזה שליחות שרי אף באומר לו לפרוע' דז"א דהא גבי תקיעת שופר פסקינן באו"ח (סימן תקפ"ט) דאסור לו לומר שיתקע להוציאו דכיון דמצוהו לתקוע מהנהו ואסור א"כ ה"ה בפריעת חוב דאינו שרי אא"כ פרע המדיר בעצמו אבל אם מבקשו שיפרע אסור:
שוב מצאתי להרשב"א ז"ל בחי' לב"ק (דף ק"ח) במשנה דהאומר לבניו קונם כו' וז"ל ואעפ"י ששנינו פורע את חובו ה"מ בפורע את חובו מדעת עצמו אבל אם אמר לו פרע את חובי דשליחותו קא עביד לא ומייתי שם ראיה שהבאנו לעיל מתרומה דאסור כשעושה מדעת המודר היינו שמצוה לו לתרום עיי"ש מבואר בהדיא כדברינו דאף בפורע חובו דלא שייך שליחות נמי אסור מדעת המודר:
ובזה מיושב מה שקשה לכאורה הא דבעי בירושלמי אי מותר לפרוע חוב שיש עליו משכון או בבע"ח דוחק ופשיט מהא דשוקל את שקלו דאי לא שקל ממשכנין ואפ"ה מותר לשקול עבורו עיי"ש ועיין באו"ת שמפרש דמסקנת הירושלמי דשרי אפילו בבע"ח דוחק ולהכי סתמן הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכל הפוסקים דפורע את חובו דמשמע אפילו בבע"ח דוחק ולכאורה קשה הא תנן (בפ"ש דשקלים) הנותן שקלו לחבירו לשקול ע"י ושקל ע"י עצמו אם נתרמה תרומה מעל ופריך שם בירושלמי מה נהנה ומשני א"ר אבין כיון שנתנו ב"ד עיניהם למשכנו ולא משכנו כמו שנהנה הרי דמיקרי הנאה מה שלא משכנו א"כ קשה דברי הירושלמי אהדדי דהתם גבי שוקל את שקלו מסיק דאפילו במשכון נמי שרי אבל לפמש"כ א"ש דכיון דהא דפורע חוב שרי הוא רק אם המדיר עושה מדעת עצמו אבל מדעת המודר אסור דשליחותו קא עביד כמ"ש בשם הרשב"א ז"ל דאפילו היכי דלא בעי שליחות אסור אם עושה בציווי המודר משום דמה שעושה רצונו מיקרי הנאה ואסור א"כ כש"כ כשהמודר בעצמו פורע חוב משל המדיר דמיקרי הנאה ומעל דלא עדיף מה שהמודר עושה בעצמו ממה שהמדיר עושה בשליחותו וכיון דכשהמדיר עושה בשליחותו מיקרי הנאה ואסור ה"ה כשהמודר עושה בעצמו מיקרי הנאה ולהכי א"ש הא דאם שקל לעצמו שקלו של חבירו מעל ומיקרי הנאה אע"ג דאם חבירו שקל ע"י לא מיקרי הנאה:
אלא שלכאורה קשה לפי"ז אמאי לא קתני נמי גבי ומקריב עליו קיני זבין וקיני יולדות לדעתו כמו דקתני ברישא גבי ותורם עליו תרומתו ומעשרותיו לדעתו דמבואר בש"ס שם (דף ל"ו) דמוקי לה בתורם משל בעל הכרי על של בעל הכרי ובאומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום דדעת בעלים איכא ושליחות ליכא דלא הוי שליחות לענין מודר הנאה דע"כ הא דקתני במשנה לדעתו אין כוונת התנא להשמיענו בזה דאסור לתרום תרומת חבירו בלא ידיעת ורשות בעלים דא"כ אין כאן מקומו לאשמעינן זאת דכבר שנה לנו התנא (במס' תרומות פ"א) דתורם שאינו שלו לא מהני וע"כ דעיקר רבותא דתנא לדעתו לאשמעינן שיהא לדעת התורם שלא יעשה אותו שליח גמור בזה דהיינו שלא יאמר לו לתרום דאז אסור משו' דשליחותו עביד ולא שרי רק באומר כל הרוצה לתרום וא"כ ודאי דקשה אמאי לא קתני הך לדעתו בסוף המשנה גבי ומקריב עליו קיני זבין דגם שם אסור שיאמר לו להקריב וא"כ מוכח מזה לכאורה דבקיני זבין וזבות שרי אף באומר לו להקריב דכיון דלא בעינן שליחותו של המודר משום דשלוחי דשמיא נינהו לא איכפת לן מה שאומר לו להקריב:
מיהו ז"א דודאי דברי הרשב"א ז"ל מוכרחים דגם היכא דלא בעינן שליחות אסור לדעתו דמודר דהא הש"ס הוה בעי לאוקמי הא דתורם את תרומתו משלו על של חבירו כדאיתא שם בסוגיא דתורם משלו על של חבירו א"צ שליחות וכמבואר שם בדברי הרשב"א ז"ל בחי' ואפ"ה הוה ניחא ליה הא דקתני לדעתו היינו אדעתיה דנפשי' א"כ הרי חזינן אפילו היכא דלא בעי שליחות נמי אסור לדעתו של מודר והא דלא קתני גבי קיני זבין וזבות דבעינן דוקא לדעתו של מדיר הוא משום דדרכן הי' לתת מעות הקינין בשופרות כדאי' בשקלי' (פ"ו) והכהן נוטל מעצמו ומקריב ולא היה דרכן למסור ליד הכהן הקינים בעצמם להכי לא הוצרך לומר לדעתו דאורחא דמילתא דהכהן מקריב בעצמו בלא ציווי הבעלים ולהכי הפסיק בתיבת לדעתו בין תרומה לבבא דקינים:
מיהו ז"א דא"א לומר כלל דהש"ס מפרש דמתניתין מיירי שהניח לתוך השופרות דא"כ דמי לאומר כל הרוצה להקריב יבוא ויקריב ושרי אפילו אם נימא שלוחי דידן נינהו. כמו דשרי בתרומה באומר כל הרוצה אע"ג דודאי בעי שליחות וא"כ מדפשיט דשלוחי דשמיא נינהו ע"כ דמפרש למתניתין שמסר ליד כהן אחד ולהכי אי שלוחי דידן אסור ואפ"ה אי שלוחי דשמיא שרי הרי דשרי אף באומר לו להקריב אי שלוחי דשמיא נינהו ועוד שהתוס' כתבו שם שהקשו אמאי לא משני דמיירי באומר כל הרוצה להקריב יקריב ותירצו דמיירי שאסר עליו הנאת כל הכהנים ולפי דבריהם אפי' אי מיירי בנתן לתוך השופרות נמי דומה לאומר להמודר להקריב דאיזה כהן שיקריב הוא אסור ליהנות ממנו ואפ"ה חזינן דאי שלוחי דשמיא שרי אף שאמר להם להקריב ע"י נתינתו לשופרות:
ודברי התוס' קשה לי טובא דאם נימא דמיירי שאסר עליו הנאת כל הכהנים ואין לו מי שיקריב בהיתר א"כ מאי פריך אי שלוחי דידן נינהו הא מהנהו ואסור ניתי עשה דהקרבת הקרבן ולידחי ל"ת ועשה דנדרים שישנו בשאלה כמו שבארנו בסימן שלפנינו דל"ת ועשה דנדרים נדחי מפני עשה השוה בכל וע"כ דמיירי שאסר עליו הנאת כהן אחד דלא שייך לאמר אתי עשה ודחי ל"ת דהא אפשר בכהן אחר ואשמעינן מתניתין דאעפ"י דאפשר בכהן אחר נמי שרי להקריב המודר משו' דזה לא מיקרי הנאה ולהכי פריך הש"ס שפיר דאי שלוחי דידן נינהו הא קמהני ליה ואסור ומה שהקשו התוס' אמאי לא משני באומר כל הרוצה להקריב יקריב לפענ"ד לק"מ דא"כ דמיירי דוקא באומר כל הרוצה הא לא"ה אסור א"כ הו"ל לתנא למיתני מקריב קרבנותיו לדעתו לאשמעינן דדוקא באומר כל הרוצה להקריב שרי אבל לא באומר לו להקריב כמו דקתני ותורם תרומותיו לדעתו ומדלא תני הכי פשיטא לי' להש"ס דאף ליתן לידו להקריב נמי שרי ושפיר פריך אי שלוחי דידן נינהו הא קא מהמ קא מהני ליה ואסור ואי שלוחי דשמיא ניחא:
ומוכח גם מזה דלמ"ד שלוחי דשמיא שרי אף באומר לו להקריב שלא כדעת הרשב"א ז"ל שהבאנו לעיל:
וראיתי להרא"ש ז"ל בנדרים שם וז"ל והא דקתני מלמדו מקרא היינו אפילו אם ביקש ממנו שילמדו מותר ואע"ג דאוקימנא להא דתורם תרומתו באומר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום הא אי אמר לו תרום אסור אלמא דאסור למיעבד שליחותו אפילו במידי דלא עבידי למשקל עליו אגרא כגון קריאת שם תרומה וכן לעיל גבי ומקריב קרבנותיו א"א שלוחי דשמיא נינהו ושרי ואע"ג שמהנהו שמקריב קרבנותיו מצוה קעביד ולא מיקרי הנאה מיהו אי שלוחי דידן נינהו קא מהניא לי' דקא עביד שליחותייהו אלמא אפילו היכא דמצוה קעביד אי משויא ליה לשליח אסור והיינו דוקא בדבר שצריך דעת ושליחות כגון תרומה וקרבן אבל מחזיר אבידתו ומלמדו מקרא ומרפאו רפואת נפשות כיון דא"צ דעת ושליחות אפילו אם מצוה לעשות לו מותר דאין איסור שליחות אלא בדבר שצריך שליחות והכי אמרינן גבי תרומה וא"א צריך לדעת הא קמהני ליה וכן גבי קרבן אי שלוחי דידן נינהו ואין הכהן רשאי להקריב קרבן אלא מדעת בעלים קא מהניא ליה ואי שלוחי דשמיא נינהו יכול הכהן להקריב מדעת בעלים ולא מיקרי הנאה והרמב"ן ז"ל פי' בע"א ואינו נראה עכ"ל והובא דבריו ביור"ד (סימן רכ"א ברמ"א) ולפמש"כ יש הוכחה לדבריו מהא דלא קתני במתניתין גבי קיני זבין וזבות דבעינן לדעתו של מדיר דווקא רק שקשה מהא דבש"ס בעי לאוקמי הא דתורם את תרומתו בתורם משל מדיר ולדעתו דמדיר אף דבתורם משלו על של חבירו א"צ שליחות כמ"ש הרשב"א ז"ל בחי' שם ואפ"ה לדעתו דמודר אסור:
ונ"ל דודאי דברי הרשב"א ז"ל מוכרחים מהא דתורם משלו על של חבירו דבעינן לדעתו דמדיר אף היכא דלא בעינן שליחות מיהו זה בתרומה שאין על המדיר מצוה לעשות דבר זה לתרום את תרומתו של מודר או בפריעת חוב שג"כ אין מצוה עליו לפרוע חוב של מודר להכי אסור אם אמר לו להפריש או לפרוע חובו דכיון שאין על המדיר מצוה לעשות דבר זה הרי עושה רק לקיים אמירתו של המודר ואסור דקא מהניא ליה אבל בהקרבת הקינים לפי מה דבעינן למימר דשלוחי דשמיא נינהו שהמצוה על הכהן להקריב שרי אף באומר לו להדיא להקריב דכיון דשליחות ליכא הכא משום דלאו שלוחי דידן נינהו אלא שלוחי דשמיא שרי אף באומר לו דמה שמקריב הוא לאו משום אמירתו אלא משום המצוה שמוטלת עליו להכי אתי שפיר הא דלא קתני גבי ומקריב עליו קיני זבין דבעינן לדעתו של מדיר דווקא וכן במש"כ הרא"ש ז"ל דמלמדו מקרא ומחזיר אבידתו ומרפאהו רפואת נפשו דשרי אף באומר לו. התם נמי איכא מצוה על המדיר ואיכא למימר דלאו משום אמירתו הוא עבד אלא משום מצוה דרמיא עלי' דידיה:
ואפשר דגם הרא"ש ז"ל מודה להרשב"א ז"ל בפריעת חוב דאסור לומר לו לפרוע חובו ומה שכתב הרא"ש ז"ל דהרמב"ן ז"ל פי' בע"א ואינו נראה צ"ע שז"ל בנדרים (דף ל"ז) ושמעינן מינה שהמודר הנאה מחבירו לא מיבעיא ליה למיעבד שליחותו ואפילו הו"ל שליחות כגון קריאת שם דתרומה דלא עביד למישקל עלי' שכר אסור דכיון דקאמר לי' ועביד קמהני' לי' עכ"ל הרמב"ן ז"ל ובקריאת שם דתרומה משל בעל הכרי על בעל הכרי הא מודה גם הרא"ש ז"ל דאסור דהא בעינן שליחות גמור] והא דלא קתני במתניתין גבי פורע חובו ושוקל את שקלו דבעינן לדעתו דמדיר דווקא נראה משום דכיון דהתם מיירי שהמדיר פורע ממעותיו פשיטא דלדעתו דמודר אסור ואף דגבי תורם משלו על של חבירו איצטריך לי' לתנא למיתני לדעתו התם שאני שהתרומה שייך להמדיר התורם כדמסקינן התם דטובת הנאה לתורם ודו"ק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |