עונג יום טוב/פו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב פו

סימן פו

שאלה ראובן שאסר בקונם הנאתו על שמעון ונתערב מאכל של ראובן בשל שמעון מב"מ ויש בה כדי לבטלו מה דינו:

תשובה בנדרים (דף נ"ט) אמרינן דקונמות לא בטלי דהוי דבר שיש לו מתירין משום דאיתא בשאלה עיי"ש בגמ' אולם מצאתי להרב מהרי"ט ז"ל שכ' דלא מיקרי דשילמ"ת אלא באוסר פירותיו על עצמו דהוא עצמו האוסר והנאסר אבל האוסר על חבירו לא הוי דבר שיל"מ דלהאוסר אינו אסור והנאסר אין בידו להתיר עכ"ד (בח"א סי' ה'):

ולכאורה יש להקשות מהא דאמרינן (דף מ"ז) תנן התם כ' בבעיא דקונם פירותיו על חבירו מהו בחילופיהן מי אמרינן גבי דילי' הואיל ואדם אוסר פירות חבירו על עצמו ולהכי אדם אוסר דבשלב"ל על עצמו גבי חבירו הואיל ואין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו אין אוסר דבר שלב"ל על חבירו או דילמא חליפין כגידולין דמי הרי דבחליפין מיבעיא לי' אבל גידולין פשיטא לי' דאסור וכן פסקינן בשו"ע (סי' רי"ו) וכ"כ הרא"ש ז"ל בהדיא והר"מ ז"ל כתב (בפ"ה מהלכות נדרים) שהאוסר פירותיו על חבירו הרי החליפין והגידולין ספק ואינו נהנה ואם נהנה אינו לוקה והקשה הראב"ד ז"ל בהשגות על מ"ש דגם הגידולין הוי ספק דהא בגמרא פשיטא לי' דגידולין אסור דהא קאמר או דילמא חליפין כגידולין דמי ולא מסתפק אלא בחליפין לחוד מדקאמר או דילמא חליפין כגידולין דמי עיי"ש ותירץ הלח"מ דהר"מ מיירי בגידולין דבר שזרעו כלה דאז אין בהם איסור תערובות ולא אסירי יותר מחליפין והוי בעיא דלא איפשטא והש"ס דקאמר או דילמא חליפין כגידולין דמי ופשיטא לי' דגידולין אסורין מיירי בדבר שזרעו אינו כלה דאסור משום תערובות ע"ש בלח"מ א"כ הרי מבואר דפשיטא להש"ס דדבר שאין זרעו כלה אסורין הגידולין משום תערובות ובגמרא (דף נ"ט) מסקינן טעמא דדבר שאין זרעו כלה אסור הגידולין ולא בטלי ברוב הוא משום דהוי דבר שיל"מ א"כ הרי חזינן דמיקרי דשיל"מ אף באוסר פירותיו על חבירו ולא כמהרי"ט:

מיהו נראה לי דאין ראי' מכאן דהא בעל האיבעיא הוא רמב"ח ואיהו מקשה לקמן (דף נ"ט) על ר"א דסובר גדולי היתר מעלין את האיסור ממשנה דשאיני אוכל בדבר שאין זרעו כלה אף גידולי גידולין אסורין ור"א משני ליה דהטעם הוא משום דשיל"מ ע"ש אבל רמב"ח סובר דטעמא דדבר שאין זרעו כלה גידולי גידולין אסורין הוא משום דאין גידולין מעלין את העיקר ולהכי פשיטא לי' דגידולין אסורין אף באוסר פירותיו על חבירו דכיון דטעמא הוא משום דאין גידולין מבטלין העיקר מה לי באוסרן על עצמו מה לי באוסרן על חבירו ושפיר קאמר או דילמא חליפין כגידולין דמי דגידולין ודאי אסירי בדבר שאין זרעו כלה משום דאין גידולין מעלין את האיסור:

ולפ"ז אין אנו צריכין לומר כדברי הלח"מ דהש"ס מיירי בדבר שאין ז"כ ולהכי גידולין פשיטא דאסורין. והר"מ שכתב דגידולין נמי הוי ספק מיירי בדבר שזרעו כלה אלא דיש לומר דהר"מ מיירי בכל גוונא ואפילו בדבר שאין ז"כ הוי רק ספק רק דרמב"ח דסובר דהא דבדבר שאין ז"כ גידולין וגידולי גידולין אסורין אפילו אם החליפין מותרין הוא משום דגידולי היתר אין מעלין את האיסור מפני חשיבותו של עיקר להכי גם באוסר פירותיו לחבירו גידולין אסורין אבל הרמז"ל פוסק כר' אבא וכמסקנא דהש"ס דגידולי היתר שפיר מעלין את האיסור וטעמא דמתניתין דגידולין אסורין בדבר שאין ז"כ הוא משום דהוי דשיל"מ ולהכי באוסר פירותיו על חבירו לא חמירי גידולין מחליפין דבאוסרן על חבירו הא לא הוי בידו למיתשל עלייהו כדברי המהרי"ט להכי כתב דחליפין וגידולין תרווייהו הוי ספק וניחא בזה מ"ש הר"מ ז"ל באוסר פירותיו על חבירו דחליפין וגידולין הוי ספק ולא חילק בדבר שז"כ לדבר שאין זרעו כלה הוי הגידולין ודאי אסור משום תערובות אבל לפמש"כ דדעת הרמז"ל דלדידן דקיי"ל כר"א דדבר שאז"כ אסור משום דשיל"מ א"כ באוסר פירותיו על חבירו דלא הוי דבר שיל"מ דאין ביד הנאסר להתיר לא חמיר דבר שאז"כ מדבר שז"כ ובתרווייהו הוי רק ספק שאין איסורן משום התערובות אלא משום דלמא היה כוונת הנודר גם על הגידולין:

מיהו עיקר דברי הלח"מ שפירש מה דאמר בש"ס או דילמא חליפין כגידולין דמי קאי אדבר שאין זרעו כלה הוא דוחק גדול דהא קאי שם ארישא דמתניתין שהביא רמב"ח בתחילת בעייתו דקתני בה בבא דדבר שזרעו כלה ועלה קאי ואמר או דילמא חליפין כגידולין דמי ויותר נראה דהר"מ ז"ל מפרש הא דקאמר או דילמא חליפין כגידולין אין הכוונה דגידולין ודאי אסורין אלא דכלפי מה שאמר בתחילת בעייתו דהטעם דחליפין משום שגם הם היו בכוונת נדרו ודמי לאוסר דשלב"ל עליו ע"ז אומר או דילמא טעם האיסור של חליפין הוא משום דדמי לגידולין ונימא דגידולין אסורין ולפי מאי דבעי למימר דהטעם משום דאדם אוסר דשלב"ל על עצמו באמת גם גידולין מותרין כיון שזרעו כלה וזה עיקר בעייתו אי טעם החליפין משום דכוונתו היה על החליפין וא"כ לא שייך זה באוסר על חבירו א"ד הטעם דחליפין משום דהוי כגידולין וגידולין אסורין דדמי לגופו של פרי אף שזרעו כלה ולא איפשטא בעייתו ונשארו חליפין וגידולין ספק כמ"ש הרמז"ל:

והנה הראב"ד ז"ל בהא דהגידולין אסורין הקשה דהא בדבר שז"כ הוי הגידולין זה וזה גורם וקיי"ל דזה וזה גורם מותר אמנם לפמ"ש המג"א באו"ח (סימן תמ"ה) דבדבר שאיסורו במשהו זוז"ג אסור א"ש דקונמות דהוי דבר שיל"מ דהא אפשר בשאלה ולא בטל להכי זוז"ג נמי אסור ועיין בכ"מ שם ולפ"ז יהא מוכח דלא כמהרי"ט דהא חזינן דגם באוסר פירותיו על חבירו הגידולין אסורין ולהרמב"ם ז"ל הוי ספק ולא שרינן מטעם זוז"ג וע"כ מטעם דהוי דשיל"מ א"כ הרי חזינן דאף באוסר על חבירו שאין ביד הנאסר לשאול על הנדר נמי מיקרי דשיל"מ:

מיהו נראה דאין ראיה מכאן דלכאורה יש להקשות על דברי מהרי"ט מהא דתנן בנדרים (דף מ"ח) הריני עליך ואת עלי שניהם אסורין ומותרין בדבר של עולי בבל ואסורין בדבר של אותה העיר ואיזהו דבר של עולי בבל הר הבית והעזרות ובור שבאמצע הדרך ע"ש משמע דדבר של אותה העיר אסור משום דשותפי נינהו ואסור להנות מחלקו של מדיר וכן אמרינן בביצה (דף ל"ט) דגם בבור של עולי בבל אי הוי אמרינן דבירא דשותפי נינהו היה אסור ואמאי נימא דחלקו של המדיר בטל בשאר החלקים ומותר לשתות. וע"כ הטעם משום דהוי דבר שיש לו מתירין והא התם קתני הריני עליך חרם ואת עלי וא"כ אמאי אסור המודר בבור של אותו העיר הא המודר אינו יכול לשאול על הנדר ולא מיקרי דבר שיש לו מתירין לדעת מהרי"ט ז"ל:

מיהו נראה דבלא"ה אנו צריכין לתת טעם בהא דלא אמרינן שיתבטל חלקו של המדיר לרב"ח (בדף נ"ט) דטעמא דגידולין הוא משום שאין ההיתר מעלות את העיקר ולא נחית להך סברא דקונמות דשיל"מ א"כ תיקשה לדידי' ממתניתין דבור של אותו העיר אסור ולא אמרינן דבטל חלקו של המדיר וצ"ל דלהכי לא בטל משום דדבר המעורב מתחילת ברייתו לא בטל כמ"ש המרדכי בשם רבינו משולם הובא במל"מ (בפ"א מהלכות משכב ומושב) וחיישינן שמא יתמלא הבור מים אחר נדרו דאז הוי איסור והיתר מעורב מתחילת ברייתו [ומיירי בבור שהוא ממעינות הנובעין מעצמן דאז הוי האיסור מעורב מתחילת ברייתו ולא בבור המתמלא ממי גשמים דבבור המתמלא ממי גשמים לא בא האיסור מתחילת ברייתו אלא אחר שבא המים לבור וזוכה בו המדיר] ולא בטל מיהו לפמש"כ הנוב"י במהד"ת ביור"ד (סימן נ"ד) דדוקא ברובא לא בטל דבר המעורב מתחילת ברייתו אבל בס' בטיל אכתי קשה דליבטל חלקו של מדיר דהא התם ודאי יש ששים נגד חלקו של מדיר:

ונראה דיש ליישב לפי מה דאמרינן בביצה (דף ל"ח) גבי אשה ששאלה מחברתה מים ומלח ותבלין לעיסתה הרי הוא כרגלי שתיהן לענין תחומין ופריך וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ואמר ר"א הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין חטין של חבירו וכו' ע"ש בסוגיא דר"א סובר דאיסור תחומין מחמת שהוא ממונו של זה שאינו יכול להוליך לתחומו לא בטל ואביי ורבא שם פליגי עלי' ויהבי שם טעמא אחרינא להא דלא בטלי מלח ותבלין א"כ י"ל דלהכי במודר הנאה אסורים בבור של אותה העיר ולא אמרינן דבטל חלקו ברוב משום דהעיקר האיסור הוא מחמת שממונו של חבירו נאסר עליו וממונא לא בטל ובמתניתין בקונם פירות האלו ע"פ או שאינו אוכל או שאינו טועם דהוצרך ר' אבא לשנוי' הא דלא בטל משום דהוה דבר שיש לו מתירין הא לא"ה שפיר הוה בטל הוא משום דהתם אין האיסור משום הממון כלל שלא אסר עליו ממונו והנאתו כלל רק שאוסר פירות האלו עליו ובזה שפיר הוה בטל אי לאו דהוה סבר שיש לו מתירין אבל בהריני עליך ואת עלי שממונו של זה אסורין על זה לא שייך ביטול דממונא לא בטל:

ונ"ל דאפילו לאביי ורבא דאמרי התם שינויא אחרינא בהא דלא בטלי מים ומלח לגבי עיסה ול"ל הך סברא דלא בטל משום דממונא לא בטל מ"מ נראה דהיינו דוקא תחומין דאין עיקר ושורש האיסור משום ממון רק שהוא תלוי בממון שדין תחומין הוא שהממון של איש ואיש נגרר אחר תחומו ובמקום שהבעלים אסורים לילך גם ממונו אסור להוליך ועיקר האיסור הוא משום תחומין בזה סברי אביי ורבא דאית ביה דין ביטול אבל גבי קונמות שאוסר ממון חבירו עליו או שאוסר ממונו על חבירו שהעיקר האיסור ושורשו הוא מחמת שהוא ממון חבירו בזה מודו אביי ורבא דלא בטל משום דהוה ממונא ולהכי שפיר תנן דאם אמר הריני עליך ואת עלי אסורים בדבר של אותו העיר דלא מהני בזה ביטול:

ולפי"ז שוב אנו יכולין לומר כדעת המהרי"ט ז"ל דאם חבירו הדירו לא מיקרי דשיל"מ שהרי אין ביד הנאסר להתיר איסורו והא דלא שרינן באוסר פירותיו על חבירו דבר שזרעו כלה מטעם זוז"ג אף דלא הוי דשיל"מ הוא מטעם דממונא לא בטל דבאוסר פירותיו על חבירו דהאיסור הוא משום שהוא ממון חבירו לא בטל שהרי לא אמר פירות אלו על חבירי דאז היה האיסור על פירות אלו רק שאמר פירותי אסורים על חבירי שכל שהוא פירות אסרן על חבירו מפני שהם שלו הרי האיסור משום שהוא ממונו ואף שלא אסר כל ממונו על חבירו דשארי חפצים לא אסר רק פירות לחוד מ"מ כל פירותיו אסור דהיינו מקצת ממונו ולהכי לא בטל וכיון דלא דיינינן בזה דין ביטול זוז"ג נמי אסור וכמ"ש הכ"מ שם ובמתניתין דקונם פירות האלו על פי אסור דבר שזרעו כלה ולא שרינן מטעם זוז"ג משום דהוי דשיל"מ דהא הוא אסר על עצמו ובידו להתיר נדרו ובבעיא דרמב"ח באוסר פירותיו על חבירו לא שרינן מטעם זוז"ג משום דממונא לא בטל:

מיהו נלפענ"ד דאין זה נכון דאף דהיכא דלא מתבטל מחמת דבר שיל"מ אסרינן נמי זוז"ג מ"מ היכי דאינו מתבטל מטעם ממונא לא אסרינן זוז"ג דבשלמא אם מניעת הביטול הוא מחמת דשיל"מ אז שפיר אמרינן דהא דהוי דשיל"מ מהני נמי לאיסור זוז"ג דלמה ליה לאהנויי במקום שיש ספק איסור כיון שיש לו מתירין אבל הך חומרא דממונא לא בטל לא מהני אלא היכא שיש ממשות של ממון חבירו מעורב כמו גבי בור של אותה העיר שיש לחבירו מידי בהאי בור ולא בטל אבל לענין זוז"ג כמו בגידולין בדבר שזרעו כלה כיון שכבר נסתלק ממון חבירו מכאן דהא זרעו כלה שוב הדרינן לכללא זוז"ג שרי בכל האיסורין שבתורה ולפ"ז כיון דאסרינן גידולים בדבר שז"כ בפירות האלו על פלוני ולא שרינן מטעם זוז"ג ע"כ דמיקרי דבר שיש לו מתירין אף באוסר פירותיו על חבירו שאין ביד הנאסר להתיר הנדר וכדעת הרשב"ץ שהביא המהרי"ט שם דגם בכה"ג מיקרי דשיל"מ הואיל וחבירו יכול להתיר הנדר:

מיהו עדיין קשה לרמב"ח דפריך שם בש"ס (דף נ"ט) למ"ד גידולי היתר מעלין את האיסור ממתניתין פירות האלו ע"פ דאסור בחילופיהן וכו' ובדבר שאז"כ אפילו גידולי גדולין ואין גידולי היתר מעלין האיסור ולא סבר לשנוי' דר"א דקונמות הוי דשיל"מ א"כ תקשה לדידיה נהי דבדבר שאז"כ אסור משום דאין גידולי היתר מעלין האיסור אבל בדבר שז"כ דליכא גופו של איסור אמאי אסר בחילופיהן וגידוליהן הא קיי"ל דזה וזה גורם מותר כקושית הראב"ד ז"ל וצ"ל דרמב"ח סובר דהך מתניתין דקונם פירות האלו עלי אסור בחילופיהן וגידוליהן אתיא כמ"ד זה וזה גורם אסור וכן מוכח מהא דבעי רמב"ח בפסחים (דף כ"ז) בתנור שהסיקו בעצי הקדש מהו ואמר ר"ח וכי מה בין ערלה להקדש ואמר רבא הכי השתא ערלה בטלה במאתים הקדש אפילו באלף לא בטיל וקשה אמאי לא פשיט רמב"ח דדשיל"מ זוז"ג אסור ממשנה דדבר שז"כ אסור בגידולין דהטעם כמ"ש הכ"מ ז"ל משום דהוי דבר שיל"מ ואסור אף דהוי זוז"ג א"ו דרמב"ח לטעמי' בנדרים דקונמות לא הוי דבר שיש לו מתירין והא דלא שרינן חליפין וגידולין בדבר שזרעו כלה הוא משום דהאי תנא סובר זה וזה גורם אסור בכהת"כ:

ונ"ל להביא ראיה מדברי הרמז"ל דגם באוסר פירותיו על חבירו מקרי דשיל"מ כדעת הרשב"ץ ז"ל דהא הר"מ פסק בהך בעיא דקונם פירות אלו על חבירו לחומרא דהחליפין אסורין מספק ופי' המפרשים דמפרש דבעיא דרמב"ח הוא אי החליפין אסורין מה"ת להכי פסק לחומרא כדין ספיקא דאורייתא לחומרא כמ"ש מפרשי הרמז"ל עיין בדבריהם וקשה איך אפשר לומר דהחליפין אסורין מה"ת הא ודאי חליפין לא גרע מזוז"ג דנהי דדבר המוחלף בא לידו ע"י שנתן לחבירו דבר האיסור מ"מ דבר המוחלף בעצמו היתר הוא ולא גרע עצמותו של דבר המוחלף מכל זוז"ג כמו נטע אגוז של ערלה וטען פירות שהפירות באו מכח יבול הארץ ומכח אגוז של ערלה וכן דבר המוחלף בא בעצמותו מהיתר ומחמת שנתן לחבירו הדבר של איסור ולא גרע מזוז"ג ואמאי בעינן למיסר חליפין מה"ת ואפילו אם נימא דדעת הרמז"ל דגם באוסר על חבירו הוי דבר שיל"מ ובדשיל"מ בזוז"ג נמי אסור כמ"ש לעיל וכמו שגידולין אסורין מה"ט מ"מ תקשה הא רמב"ח ל"ל דקונמות הוי דבר שיל"מ כמש"ל מסוגיא דגידולי היתר מעלין את האיסור ואם כן איך בעי למימר דחליפין אסורין הא לא גרע מזוז"ג:

לכן נראה דגם הר"מ מפרש כדעת הר"ן ז"ל דבעיא דרמב"ח הוא רק משום קנסא למחליף עצמו ובעי רמב"ח למימר אף דזוז"ג שרי בכל התורה כולה וקונמות לא הוי דבר שיל"מ לרמב"ח מ"מ קנסינן ליה הואיל והחליף באיסור ומה שפסק הרמז"ל מספיקא לחומרא ולא מקילינן מטעם ספיקא דרבנן. הוא משום דאנן קיי"ל דקונמות הוי דבר שיש לו מתירין דלא כרמב"ח ובדשיל"מ אסרינן אף בספק דרבנן כדאיתא בפ"ק דביצה וביו"ד (סי' ק"ב) ולהכי בשארי איסורין פסק (בפ"ה מהלכות מאכלות אסורות) דמותר אף למחליף עצמו משום דלא הוי דבר שיל"מ ופסקינן מספיקא לקולא משא"כ בקונמות דהוי דבר שיל"מ פסק לחומרא דאסור וזה ברור בדעת הרמז"ל ולפ"ז יש לנו ראיה דגם באוסר פירותיו על חבירו נמי הוי דבר שיל"מ דהא מה"ט פסק הרמז"ל לחומרא בבעיא דקונם פירותיו על חבירו:

מיהו הרמ"א ז"ל ביו"ד (סימן ק"ב) כתב מי שנדר מדבר אחד ונתערב אחר כך לדידיה מיקרי דבר שיל"מ עכ"ל משמע דוקא לדידי' היינו לבעל הנדר מיקרי דשיל"מ אבל למי שלא נדר רק שחבירו הדירו לא מיקרי דשיל"מ כדעת המהרי"ט ז"ל:

שוב ראיתי דאין מדברי הרמב"ם ז"ל ראיה כלל דאף שמוכח מדבריו דבאוסר פירותיו על חבירו מיקרי דבר שיל"מ יש לומר דהר"מ לשיטתו אזיל שפסק (בפ"י מהלכות נדרים) דהמדיר את חבירו וההנהו דלוקה המדיר וכמ"ש הר"ן ז"ל בנדרים (דף ט"ו) בשמו בהא דאמרינן שם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה ולוקה היינו שהוא לוקה שהדירה אם ההנה אותה אבל היא אינה לוקה דכיון דלא נדרה כלל לא שייך בה בל יחל דברו אם כן עיקר האיסור בקונם פירות על פלוני על המדיר ולהכי שפיר הוי דבר שיל"מ דהא המדיר בידו לאיתשולי על נדרו אבל לפי מה שחלק עליו הר"ן ז"ל בנדרים (דף ט"ו ובדף ל"ה) וסובר דהא דקאמר לוקה היינו היא לוקה שעלי' חל האיסור אם כן בקונם פירותיו על חבירו עיקר בל יחל על המודר אפשר לומר דלא מיקרי דבר שיל"מ דעיקר האיסור על המודר ואין בידו לשאול על הנדר כ"ז נלע"ד:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף