עונג יום טוב/פ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב פ

סימן פ

שאלה בדין שומן של תרנגולת טריפה שנפל לבשר שנתבשל בקדירה ויש ספק אם היה ששים או לא מה דינו של הבשר:

תשובה הפ"מ כתב בפתיחתו לה' תערובות כיון דעיקר דין טעם כעיקר אי הוה דאוריי' מחלוקת הראשוני' הוא דדעת רש"י והרמב"ם והרמב"ן ז"ל דטעם כעיקר לאו דאורייתא ודעת התוס' וסייעתם דטכ"ע דאורייתא ולהכי מהראוי להקל בנשפך ואי אפשר לעמוד אם יש בה בנותן טעם או לא מטעם ס"ס שמא טכ"ע לאו דאורייתא ואת"ל דאורייתא שמא יש בה שיעור ביטול אלא שנהגו העולם להורות כדעת התוס' ולהכי מחמירין בנשפך:

מיהו יש בזה מקום עיון אם זה מיקרי טעמו ולא ממשו או דמיקרי ממשו של איסור דהנה רש"י ז"ל בע"ז (דף ס"ז) כתב בהא דאר"י כל שטעמו וממשו לוקין עליו טעמו ולא ממשו אין לוקין עליו כגון חלב שנפל לקדירה או חלב שנפל ונימוח שאין ממשו בעין עכ"ל הרי דחלב נימוח שנפל מיקרי רק טעמו ולא ממשו ואף התוס' בד"ה אר"י לא נחלקו שם על רש"י ז"ל אלא בחלב שנפל על בשר שזה מיקרי גופא של איסור שבדרך הזה אסרה התורה בשר בחלב אבל בחלב ודם שנפלו ונבלעו בתוך בשר מיקרי רק טעמו ולא ממשו אפילו לשיטת התוס' אליבא דרש"י עיי"ש אולם בזבחים (דף צ"ז) כתב רש"י ז"ל בד"ה עד שיבלע. כגון המחתך שומן חטאת וסך ממנו צלי של שלמים ונבלע בו. ומכאן אנו למדין היתר מצטרף לאיסור בקדשים ואין ללמוד מכאן טעם כעיקר שאין זה טעם אלא ממשות עכ"ל שם. הרי שכתב להדיא דשומן שנבלע בבשר מקרי ממשות של איסור:

ונראה לי ליישב דברי רש"י ז"ל שאין כאן סתירה ואזיל לטעמיה בחולין (דף צ"ח) דר"ח בר אבא אמר משום ריב"ל כל איסורין שבתורה בששים ורב אסי אמר משום ריב"ל כל איסורין שבתורה במאה ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה דכתיב ולקח הכהן את הזרוע בשלה כו' דכ"ע בהדי איל מבשל לה מאן דאמר בס' סבר בשר ועצמות בהדי בשר ועצמות משערין והוי לי' בששים ומאן דאמר במאה סבר בשר בהדי בשר משערינן והוי ליה במאה ופריך ומי ילפינן מינה והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטא שאר איסורין שבתורה כו' ומשני רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור וליגמר מיני' גלי רחמנא גבי חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסול ואם כשירה תאכל כחמור שבה מאי חזית דגמרת מהאיך ליגמור מהאי חידוש הוא א"ה למאה וששים נמי לא ליגמור ומשני אטו לקולא גמרינן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטל עכ"ל הגמרא ופירש"י ז"ל דבקדשים אסור טכ"ע ולא מהני מאה וס' והכא גבי זרוע בשלה מהני והוי היתר הבא מכלל איסור וגבי חטאת דכתיב יקדש לא מהני מאה וס' והתוס' והרשב"א ז"ל תמהו הרבה ע"ז וז"ל ועוד תימא דע"כ אין כ"ש אוסר בקדשים דלא אסר במשהו אלא עולין לרבנן ומין במינו לר"י כדאמרינן בהקומץ רבה וכן בפ' התערובות הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור ואמר שם ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא אלמא משמע דאפילו כדי נתינת טעם לא אסר במינו וזרוע בשלה וחטאת דשמעתין במינו עסקינן ועוד אמר בהקומץ רבה שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו דבטל ברוב לרבנן דאמרי מין במינו בטל אלמא אין כ"ש אוסר בקדשים וכן בכמה דוכתין עכ"ל וביותר תמה הרשב"א ז"ל בחידושיו על דברי רש"י דבקדשים לא מהני מאה וס' לבטולי הא משנה שלימה בזבחים (דף צ"ז) בישל בו קדשים וחולין קדשים קלים וקדשי קדשים אם יש בהם בנותן טעם הרי הקלים כחמורי' שבהן הרי בהדיא דבקדשי' מהני ביטול:

ונראה לי ליישב שיטת רש"י ז"ל דהנה בזבחים שם פרכינן אהא דאמר יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא תפסל ואם כשירה תאכל כחמור שבה וליתי עשה ולידחי ל"ת פרש"י עשה דאכילת קדשים לידחי ל"ת דכל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו ומשני רבא אין עשה דוחה ל"ת שבמקדש רב אשי אמר יקדש נמי עשה הוא והאי תירוצא דר"א דמשני יקדש נמי עשה הוא צריך ביאור דמאי שייך לומר יקדש עשה הוא הא מהאי קרא ילפינן דאסור לאכול בשר קודש שנתערב בו קודש פסול וע"ז גופא מקשינן דליתי עשה ולידחי ל"ת או נילף מכאן דאין עשה דוחה ל"ת כמ"ש התוס' שם וא"כ מאי משני יקדש עשה הוא הא על זה גופא קשיא לן:

ונראה דרב אשי סובר דכיון דכתב רחמנא יקדש ע"כ כוונת הכתוב דבשר קודש שנתערב בו קודש פסול או בשר חולין שנתערב בו קודש אינו דומה לשאר היתר שנתערב בו איסור דהיתר שנתערב בו איסור ההיתר בהיתרו קאי רק שאין אנו יכולין להפריד ממנו האיסור אבל בשר קודש שנתערב בו קודש פסול נאסר עצמותו של הקודש כשר והוא עצמו נהפך מהיתר לאיסור וכן אפילו בשר חולין שנבלע בו בשר קודש מתקדש הבשר חולין דכל הנוגע בו יקדש כתיב בין חולין בין קדשים וחל איסור עשה על הבשר שנבלע בו בשר קודש כשר או פסול משום שהקודש או החולין שנבלע בו הבשר מתקדש ונעשה הבולע כמו הנבלע ולא שייך בזה עשה דוחה ל"ת דזה הי' שייך אם הבשר שבלע לא נולד עליו שום איסור רק שמעורב בו קודש כשר או פסול בזה הי' שייך לומר עשה דוחה ל"ת אם נתערב בו קודש משום דהקודש כשר אין עליו פסול ואיסור ויש בו עשה דאכילת קדשים ודוחה ל"ת שיש בתערובתו אבל כיון שעי"ז התערובות ניתוסף איסור עשה על הקודש הא לא שייך עשה דוחה ל"ת דהכשר גופא נפסל וזה שאמר ר"א יקדש נמי עשה הוא:

ולכאורה הי' נראה נ"מ לדינא בין שינויא דרבא לשינוי' דר"א לענין הא דקיי"ל בחולין (דף ק"ח) דאפשר לסוחטו אסור כרב ור' חנינא ור' יוחנן והיינו דחתיכת היתר שנאסר מבליעת איסור ולא היה בהיתר לבטל האיסור ואח"כ ניתוסף על ההיתר כדי לבטל האיסור אפ"ה החתיכה שנאסרה באיסורה קיימא משום דחתיכה נעשה נבילה כתבו התוס' והרשב"א ז"ל והר"ן בשם רבינו אפרים דלא אמרינן הכי אלא בבשר וחלב דדוקא גבי בשר בחלב אמרינן דחתיכה עצמה נעשה נבילה וצריך ששים כנגד כל החתיכה ולא סגי בביטול הטיפה לחוד משום דכל חד וחד באפי נפשי' שרי וכי איתנהו בהדדי אסור הלכך הבשר עצמו נעשה איסור ולוקה אם אכל חצי זית מבשר וחצי זית מחלב ולכך צריך ברוטב ס' לבטל כל החתיכה שנפלה עלי' טיפת חלב אבל חתיכת היתר שבלעה טעם נבילה ונאסרה וחזרה ונתנה טעם ברוטב א"צ אלא ס' לבטל האיסור שנבלע בהחתיכה וא"צ שיעור ס' של אותה חתיכה עכ"ל ולפ"ז כיון דבב"ח אמרינן חנ"נ מחמת שהחתיכה שנאסרה היא עצם האיסור ולא כשאר איסור שהדבר שנאסר לא נאסר אלא מפני שא"א להוציא ממנו הבלוע שבו ולהכי דוקא בב"ח אמרינן חנ"נ א"כ לפי זה בשר קודש שנבלע בו בשר קודש פסול לרב אשי דאמר יקדש נמי עשה וכמו שביארנו דאחר שנתערב בו קודש פסול חל על ההיתר ג"כ איסור עשה דיקדש מלבד הלאו שיש באכילתו מחמת הבלוע שבתוכו [שכל שבקודש פסול ל"ת באכילתו] ודאי דאמרינן בו חנ"נ כמו בב"ח ואם נאסר בפחות מס' לא מהני מה שמוסיף עליו לבטל דדמי לבב"ח דאפשר לסוחטו אסור כיון שהבלוע נעשה עצם האיסור וכ"ז הוא לרב אשי אבל לרבא דסובר דיקדש לאו עשה וההיתר בהתירו קאי רק שאסור משום בליעת האיסור שא"א להפריד ממנו דמי לשאר איסורין שבתורה דאפשר לסוחטו מותר לשיטת רבינו אפרים ז"ל כן היה נראה לכאורה:

מיהו נראה דאף לרבא דלית לי' עשה דיקדש מ"מ מודה דאפשר לסוחטו אסור גבי בליעת קודש כשר או פסול שנבלע בקודש או בחולין דאף דלא משמע לי' לרבא האי יקדש למחשבי' לעשה בפני עצמה מ"מ לישנא דקרא מודה רבא דמשמע הנבלע נעשה קדוש ואסור באכילה בעצמותו ע"י מה שבלע הבשר קודש וכיון שהנבלע מיקרי עצם האיסור אמרינן ביה אפשר לסוחטו אסור ואף דשאר איסור שנבלע בבשר קודש חוזר להתירו אם יצא האיסור ממנו דהכי משמע בפסחים (דף ע"ד ע"א) דקאמר האי מולייתא שרי דכבולעו כך פולטו וקאמר לימא מסייע לי' נותן כרעיו ובני מעיו לתוכו והא בלע דמא מאי לאו דאמרינן דכבולעו כך פולטו ע"כ אלמא דבשר קודש של פסח שבלע דם חוזר להתירו ע"י פליטה ולא אמרינן דכיון שנאסר אין לו תקנה [וגם דיחוי לא אמרינן בבשר קודש לאוסרו ע"י מה שנדחה מאכילתו כמו מזבח שנפגם דאמרינן בזבחים (דף ס') דאין אוכלין בגינו שירי מנחה וקדשי קדשים וקדשים קלים. ומשמע מדברי הרמב"ם ז"ל (בפ"ג מהלכות פסולי המוקדשין) דאם חזר ונבנה אחר שנפגם מותר לאכול הקדשים שנזרק דמן קודם שנפגם שהרי כתב שם שאין אוכלין עד שיבנה משמע דכשיבנה מותר לאכול אף הקדשים שנזרק דמם קודם שנפגם] מ"מ זהו דוקא בשאר איסורין אבל בשר קודש שנבלע חל על הנבלע עצם איסור ולא מהני לי' תקנה ואפי' אם נבלע בחולין מיקרי החולין עצם האיסור אם הוא קודש פסול ואם הוא קודש כשר חל על החולין כל חומרת בשר קודש דקרא סתמא כתיב כל אשר יגע בבשרה יקדש בין שנגע בקודש בין שנגע בחולין ולהכי כתבה התורה כל הנוגע בו יקדש להיות כמוה ולא מהני להוסיף ולבטל את הבלוע אף להנך רבוותא דסברי דמבטלין איסור לכתחלה מן התורה ומכ"ש בקדשים דראוי להתיר להוסיף לבטל את הבלוע פסולה כדי לקיים עשה דאכילת קדשים א"ו דאפשר לסוחטו אסור גבי בליעת קדשים וכיון שנאסר מתחילה לא מהני מה שמוסיף לבטל. ונראה דלהכי כתב כל הנוגע בו יקדש ואפקיה בלשון נגיעה אף דבאמת בנגיעה בעלמא לא מיתסר עד שיבלע בתוכו אלא לאשמעינן דתיכף שנבלע נאסר אף שאח"כ ניתוסף על הבלוע ויש בו כדי לבטל גם הטעם שנתן בתחילת בליעתו נמי אסור אע"ג דהטעם נתבטל ואין זה אלא כנגיעה בעלמא מ"מ כבר נאסרה מתחילה ואין לו תקנה ומגופא דמתניתין בזבחים מוכח דבקדשים הנבלעים אפשר לסוחטו אסור דהא קתני התם בישל קדשים וחולין קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהם בנותן טעם הרי הקלין כחמורין ופוסלין במגע ופרש"י ז"ל אם היו החמורין פסולין והקלין כשירים נעשו הקלין כחמורין לפסול את הנוגעין בהם עכ"ל וקשה דאם אין בנוגע הראשון והשני ביחד לבטל את החמורין או את הפסולין פשיטא דנפסלו השניים וצ"ל דמיירי שיש בשניהם לבטל החמורין או הפסולים רק כיון דכתיב יקדש א"כ אפשר לסוחטו אסור בהו ולא מהני מה שיש כדי לבטל החמורין או הפסולין הראשונים ובעינן שיעור ביטול לבטל גם הקלין משום דאפשר לסוחטו אסור ונעשה הנוגע גופו של איסור ובעינן לבטל גם את הנוגע:

ואחרי שנתבאר דאפשר לסוחטו אסור בבליעת קודש יבואר לנו היטיב דברי רש"י ז"ל דבחולין (דף ק"ח) תנן טיפת חלב שנפלה על החתיכה אם יש בה בנותן טעם אסורה ניער את הקדירה אם יש בה בנותן טעם באותה קדירה אסורה ופירשו הרשב"א והר"ן בשם ר"י בעל התוס' דבלא ניער את הקדירה בעינן ששים רק באותה חתיכה והשאר מותרת משום דאיסור לח שנפל בחתיכה העומדת חוץ לרוטב האיסור מתפשט בכל החתיכה אבל אינו יוצא מחתיכה לחתיכה וכדאמרינן בגמ' אילימא לא ניער וכסה כלל מבלע בלע מפלט לא פלט דמשמע שאין האיסור נפלט מחתיכה לחתיכה כל זמן שלא ניער. והוקשה להר"ן ז"ל דמ"ט נימא שיהא האיסור מתפשט בכל החתיכה ואפילו גסה כמה ולא יהא יוצא מחתיכה לחתיכה ואפי' בדקה שבדקות ועוד דאפילו נימא דמילתא דפסיקא היא שאין האיסור יוצא מחתיכה לחתיכה לעולם מ"מ היא עצמה פולטת לחתיכה הסמוכה לה ותאסר בפליטתה דחתיכה עצמה נעשה נבילה ותירצו בזה דאפי' למ"ד חתיכה נעשה נבילה אינה אוסרת אלא במקום שהאיסור עצמו יכול להתפשט לפי שבכל מקום שהאיסור וההיתר יכולין להתפשט חשבינן אף פליטת ההיתר כפליטת האיסור כיון שהוא מתערב עמו אבל במקום שאין האיסור יוצא אין ההיתר לבדו אוסר דאי לא תימא הכי רותח דצלי שאנו מתירין בקליפה נימא שאותה קליפה נעשה נבילה ואוסרת הסמוכה לה ושני' לשלישית וכן לעולם א"ו היינו טעמא שכיון שאין בליעת האיסור מתפשט אלא כדי קליפה מוהל של היתר היוצא מאותה קליפה אינו אוסר הסמוך לה זה דעת רבינו יצחק ז"ל אבל אינו מחוור דכיון דקיי"ל אפשר לסוחטו אסור וחתיכה עצמה נעשה נבילה שאפי' היה אפשר לאיסור שיסחט ויצא מחתיכה זו אפ"ה החתיכה זו אסורה הרי כל מה שחתיכה זו פולטת איסור הוא וכיון שהוא כגוף האיסור למה לא תאסר חברתה בפליטתה ומה שהביא ראי' מן הצלי נראה לי כיון דחתיכ' נעשה נבילה מבב"ח למדנו כמו שאפרש לקמן אין אומרין כן אלא דומיא דבב"ח דרך בישול ואין בבב"ח קליפה מן התורה דדרך בישול אסרה תורה ומאי דאמרינן לקמן בגמרא מבלע בלע מפלט לא פלט דאלמא כל שלא ניער אין החתיכה אוסרת חברתה מחמת פליטתה הני מילי למאן דס"ל אפשר לסוחטו מותר דכיון שכן אין חתיכה זו שקבלה טעם מן החלב נידונית כחתיכת בשר אסור אלא כחלב שקבלה טעם ממנו ומשום הכי מקשינן מבלע בלע מפלט לא פלטה פליטה אוסרת לפי שהחלב שבה אפשר שאינו יוצא מחתיכה לחתיכה ואפילו הוא יוצא ממנה הו"ל מין בשאינו מינו וא"א שתאסר כל החתיכות כולן מפני שהן מינה. אבל למאי דמסקינן אפשר לסוחטו אסור אפשר דאפילו בשלא ניער כלל ולא כיסה כלל אמרינן דכיון שגוף היתר של חתיכה זו נעשה איסור אוסרת כל החתיכות מפני שהן מינה כיון שכולן עומדות בקדירה שיש בה הבל ולחות ולפיכך נראין דברי רש"י ז"ל דרב הכי מפרש לה למתניתין טפת חלב שנפלה אם יש בה בנותן טעם באותה חתיכה אסורה כלומר הקדירה כולה מפני שחתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כולן מפני שהן מינה עכ"ל הר"ן ז"ל:

הנה נתבאר לנו מדברי הר"ן ז"ל שני שיטות שיטת התוס' דאף היכא דחתיכה עצמה נעשה נבילה עכ"ז אין בכח הנאסר לאסור במקום שאין האיסור יכול לילך והוא הטעם בקליפה ונטילה שאין הקליפה והנטילה אוסרין בסמוכין להן וכן להלן ושיטת רש"י ז"ל דהיכא שהנאסר נעשה נבילה יכול הנאסר לאסור בסמוך לו אף שהאיסור אינו יכול לילך שמה וטעמא דקליפה ונטילה אינה אוסרת לסמוך הוא משום דנעשה נבילה בשאר איסורים הוא רק מדרבנן וגבי בשר וחלב לא אשכחן קליפה ונטילה משום דכל היכא דבעי נטילה וקליפה הוא רק משום בליעה בעלמא אבל אינו מתבשל ובב"ח לא אסר קרא אלא דרך בישול הלכך בשאר איסורין שהחמירו בהן משום בב"ח לא החמירו אלא בגוונא דאסור בבב"ח דהיינו דקן בישול אולם הרשב"א ז"ל בחי' הקשה על שיטת רש"י ז"ל שפירש דטיפת חלב שנפלה על חתיכה שחוץ לרוטב שנאסרות שאר החתיכות משום שהחתיכה הראשונה נעשה נבילה ואוסרת שאר החתיכות א"כ טיפת חלב שנפלה על חתיכה מאי מהני אם יש בה ס' נימא מה שסמוך להטיפה נאסר מיד קודם שהגיע הטעם להלן להתבטל ונעשה נבילה ואוסר אח"כ בסמוך לו וכן להלן ותאסר כל החתיכה ולא יועיל ס' לבטולי ודחה מחמת זה פרש"י ז"ל והסכים לשיטת התוס' דכל מקום שאין האיסור יכול לילך אין הנאסר יכול לאסור אף שהנאסר נעשה נבילה:

ונראה לי ליישב שיטת רש"י ז"ל דכיון דבב"ח לא אסרה תורה אלא דרך בישול דוקא ומזה ילפינן דבעינן טעם כדאמר רבא בחולין (ק"ח) דאף אי טכ"ע לאו דאורייתא אפ"ה א"א לומר דבב"ח יהא אסור היכא דלא יהיב טעמא משום דרך בישול אסרה תורה ודרך בישול מיקרי היכא דיהיב טעמא. להכי בעינן נמי שהחלב יהא בכחו לתת טעם בכל החתיכה. שזה מיקרי נתינת טעם דרך בישול אבל מה שנותן טעם רק סביבות החלב וכשמתפשט בחתיכה זו עצמה שנפל עלי' אין בכחה ליתן טעם אין זה דרך בישול דטעם דדרך בישול הוא כשמתפשט במקום נפילתו יכול ליתן טעם על כל החתיכה ולהכי אם בכל החתיכה אין בו לתת טעם שפיר מתבטל ולא איכפת לן במה שמתחיל ליתן טעם סביבות נפילתו דדרך בישול אסרה תורה ובישול הוא נתינת טעם כדמשני לרבא למ"ד טעמו ולא ממשו לאו דאורייתא:

ולפ"ז כיון שביארנו דלדעת רש"י ז"ל והר"ן יכול הנאסר לאסור אף שאין באיסור עצמו להתפשט שם היכא דחנ"נ וטעמא דמהני ששים בטיפת חלב שנפל על חתיכה הוא משום דדרך בישול אסרה תורה א"כ היכא דלא בעינן דרך בישול בעינן למימר היכא דאפשר לסוחטו אסור לא מהני ששים דהטפה אוסרת סביבותי' ונעשה נבילה וכן לעולם כקושית הרשב"א ז"ל א"כ זרוע בשלה שנתבשלה עם האיל לא מהני בה ששים לבטולי דהאיל בולע מן הזרוע שאסור לזרים וכיון שנאסר הבשר שסביב הזרוע נעשה עצם האיסור שהרי ביארנו דבקדשים אפשר לסוחטו אסור כמו בב"ח וכשנבלע בתחילה סביב לזרוע נאסר וכן שני לשלישי וכן לעולם כמ"ש הרשב"א ז"ל וכאן לא בעינן דרך בישול וזה שאמר רבא דזה היתר הבא מכלל איסור הוא משום טכ"ע דאסור בקדשים וכיון דטעם כעיקר אסור בעינן למימר דלא מהני מאה וששים דהא בקדשים אפשר לסוחטו אסור דכתיב יקדש וכאן התירה תורה לבשל האיל עם הזרוע מחמת שבטל בס' ומאה ולא הקפידה תורה על מה שהאיל בולע מן הזרוע ונאסר האיל מחמת שבולע מן הזרוע סביבות הזרוע טרם שמגיע הבליעה לכלל ביטול וחוזר הנאסר ואוסר סביבותיו וזהו היתר הבא מכלל איסור והא דאמר בזבחים שם נוגע במקצת חתיכה אין כל החתיכה נאסרת מיירי שמקצתה היתה חם ובלעה ומקצתה צונן ולא בלעה והא דתנן בשר קדשים שנתבשל עם בשר חולין או קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהן בנותן טעם הרי הקלים כחמורין דמזה הקשה הרשב"א ז"ל על רש"י ז"ל דהא מבואר דבקדשים בעינן בנ"ט לא קשה דכיון דבארנו דגם רש"י ז"ל סובר דבקדשים מהני ביטול ואין איסורן במשהו רק דהיכא דהבליעה אוסרת קודם שמתפשטת בשיעור ששים לא מהני מה שמתפשט אח"כ הטעם ומתבטל בששים משום דכבר נאסר ונעשה עצם האיסור ואוסר להלן וזה שייך דווקא בזרוע בשלה שנותן טעם באיל מפני שטעם איסור שנכנס בדבר יבש אינו מתפשט בבת אחת בכל שיעור ששים רק מתפשט מעט מעט כידוע ושייך בו דין אפשר לסוחטו אבל טעם הנכנס בדבר לח כמו רוטב אם יש בו שיעור ביטול מתפשט הטעם בבת אחת בכל הנ"ט חלקי הביטול וא"כ שפיר קתני במתניתין בישל קדשים וחולין קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהם בנותן טעם הרי הקלין כחמורין משום דמשכחת לה שלא יהא בו בנותן טעם כגון שיש ברוטב שיעור ששים לבטל הקדשים דאז מותר דבזה אין שייך דין אפשר לסוחטו מפני שטעם הקדשים מתבטל בבת אחת ברוטב ולא דמי לטעם הזרוע שנכנס באיל שמתפשט מעט מעט ובדבר גוש ידוע שאין הטעם מתפשט בפעם אחד בכל החתיכה אלא מעט מעט ועוד שהרשב"א ז"ל כתב בחידושיו דקרא מיירי אפילו בבישלו בלא מים כגון צלי קדר דמשערין רק בבשר בהדי בשר וליכא רוטב עיי"ש:

והשתא מיושב כל קושיות התוס' על רש"י ז"ל מה דהא אין כ"ש אוסר בקדשים לא קשה כלל דהא גם רש"י מודה דיש בקדשים דין ביטול ואין כ"ש אוסר רק דבקדשים טכ"ע אוסר וכשנאסר גם אפשר לסוחטו אסור ובזרוע בשלה התירה התורה הטעם שנסחט אחר שנתבטלו במאה וששים ואמרינן בו אפשר לסוחטו מותר והא דלא קאמר לא נצרכה אלא לאפשר לסוחטו דבקדשים אסור והכא שרי הוא משום דאי הוי אמר הכי הוי משמע דאפשר לסוחטו בקדשים אסור הא בחולין אפל"ס מותר אבל טכ"ע גם בחולין אסור ובאמת בחולין גם טע"כ שרי כמו שפסק רש"י ז"ל להכי אמר רבא לא נצרכה אלא לטכ"ע דבקדשים אסור והיינו הואיל ובקדשים טכ"ע אסור אין האיסור ניתר אפילו אפשר לסוחטו אח"כ ובזרוע בשלה ניתר האיסור דהא מהני מאה וששים ולא חיישינן למה שנאסר סביבות הזרוע ונעשה נבילה. וכן מה שהקשו דהא הכא גבי זרוע הי' מין במינו ומין במינו ודאי בטל לרבנן כדאמרינן בהקומץ שתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו דבטל ברוב לרבנן נמי לא קשה דהתם מיירי ביבש דליכא נתינת טעם כלל ובטל ברובא אבל הכא גבי זרוע בשלה שהזרוע נותנת טעם באיל דאף שהוא מין במינו וליכא טעם חדש באיל מ"מ פליטת הזרוע באה באיל ונאסר האיל ע"י התפשטות פליטת הזרוע טרם שמגיע לשיעור ביטול באיל ובקדשים טכ"ע אוסר ולא מהני מה שמגיע שיעור ביטול אח"כ וזהו היתר מכלל איסור דבקדשים אסור והכא שרי דגם מין במינו שייך לשון נתינת טעם דאף שאינו טעם חדש נרגש מ"מ פליטתו מיקרי טעם כדדרשינן הטמאים לאסור צירן ורוטבן ואמר בחולין (דף ק') כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה כו' והתם במין במינו מיירי וקרי לי' טעם:

• • (הגה"ה דהא ודאי דחתיכה של נבילה שנתבשלה עם חתיכה של היתר ושניהם שווין ואין ההיתר יותר מהאיסור דאסור מן התורה אף למ"ד מין במינו בטל מן התורה ברוב כיון דשניהם שווים ולא אמרינן דוודאי בנבלע יש רוב נגד הבלוע וה"נ בזרוע בשלה מה שנבלע מן הזרוע בתוך האיל קודם שמתפשט, פליטת הזרוע לתוך בשר האיל שיהא רוב נגד הזרוע נאסר ואפשר לסוחפו אסור:

ולכאורה יש להקשות לפי מה שביארנו דבקדשים אפשר לסוחטו אסור מקרא דיקדש ולפמ"ש הר"ן ז"ל שהבאנו לעיל היכא דאפשר לסוחטו אסור לא מהני נטילה בצלי ולא קליפה משום שהקליפה אוסרת להלן והא דמהני נטילה הוא רק משום דבשאר איסורין אפשר לסוחטו מדרבנן ולא החמירו גבי נטילה משום דליכא למיגזר אטו בב"ח א"כ תקשה ממתניתין דפסחים (דף ע"ה) דתנן נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו והא התם קדשים ואפשר לסוחטו אסור ותאסור הקליפה בסמוך לה וכן להלן ויאסר הפסח כולו ונראה דלק"מ דודאי אם לא קלף נאסר הפסח כולו והתנא השמיענו דצריך לקלוף מיד וכשקולף מיד לא אמרינן אפשר לסוחטו אסור כיון שסילק הקליפה מיד:

ועוד נראה לי דכיון שבארנו דאפשר לסוחטו אסור גבי קדשים א"ש אף לשיטת התוס' והרשב"א ז"ל שכתבו דהא דאין הטיפה אוסרת סביבותי' גבי בב"ח ולא אמרינן חנ"נ הוא משום דאין הנאסר יכול לאסור במקום שאין האיסור הראשון יכול לילך דלפי דבריהם גם בקדשים לא שייך לאמר דלא יועיל ס' ומאה מחמת אפשר לסוחטו אסור כיון דיש שיעור ביטול בכל האיל אין הזרוע אוסרת מ"מ א"ש שיטת רש"י ז"ל מה שפירש דהכא הוי היתר מכלל איסור מאי דמהני מאה וס' משום דכיון דאפשר לסוחטו אסור כבר נאסר כדי קליפה משעת מליחה למ"ד מבשל לה והדר מחתך לה ונעשה נבילה ולא מהני מה שיש מאה וס' נגד הזרוע רק דבעי לשער גם נגד קליפה במקום שמחובר הזרוע להאיל וקי"ל להאי תנא דליכא ס' ולא מאה אלא נגד הזרוע לחוד ולא כנגד קליפת האיל וא"כ הא הוי טעם כעיקר שנאסר ע"י מליחה ואפשר לסוחטו אסור ואפ"ה שרי. ועי' בפמ"ג (סי' צ"ב בש"ך ס"ק ט"ז) שכתב דאף אם לא אמרינן חנ"נ גבי מליחה מ"מ הקליפה נשארת באיסורה:

ומעתה כיון שנתבאר דאפשר לסוחטו אסור גבי בליעת קודש א"ש מ"ש רש"י ז"ל בזבחים דהמהתך שומן של חטאת ע"ג שלמים לא מיקרי טע"כ אלא גופו של איסור אע"ג דבחלב שנבלע בתוך בשר כ' רש"י ז"ל בע"ז דמיקרי רק טעמו משום דלמ"ד טכ"ע לאו דאורייתא הא דשרי שומן שנבלע בו חלב רק מחמת דמדאורייתא בטל ברובא דאי לאו הכי לא היה מועיל מה דטכ"ע לאו דאורייתא דהא מ"מ נכנס איסור בתוך ההיתר ואיך שרינן לי' מה"ת לאכול שומן שנבלע בו חלב הא אוכל גם החלב אלא משום דמה"ת בטל עיקר החלב ברוב וליכא אלא טעם שרי משום דטעם לאו כעיקר וכמו שביארנו לעיל בתשובה מדברי הש"ס דקאמר אנן לחומרא גמרינן דמדאורייתא ברובא בטל וכמ"ש שם הר"ן והרשב"א ז"ל בחידושיו וא"כ זה שייך דוקא בשאר איסורין דאין ההיתר נהפך להיות איסור ובטל ברובא בזה דלענין איסור בטעמא תליא אי טכ"ע דאורייתא או לא אבל בבליעת קדשים דההיתר נהפך להיות איסור כ"ז שלא נתבטל א"כ שומן של חטאת שנפל על בשר שלמים דא"א להתבטל מחמת דקמא קמא נהפך להיות איסור קודם שמתפשט לשיעור ביטול ולא שייך ביטול ברובא מיקרי שומן שנפל על בשר גופו של איסור דשומן שנפל עליו להיכן אזיל ולא מיקרי טעמו להכי כתב רש"י ז"ל דמיקרי היתר מצטרף לאיסור אבל בשאר איסורין דאפשר לסוחטו מותר שומן שנפל על הבשר מיקרי רק טעמא משום דגוף האיסור נתבטל ברובא דגם במין בשא"מ נמי שייך ביטול ברובא כמו שהאריך הרשב"א ז"ל שם בסוגיא דזרוע בשלה (ומה שהקשה הרשב"א ז"ל שם דא"כ דשייך במין בשא"מ ביטול ברובא א"כ כזית בכדי אכילת פרס דלקי היכי משכחת לה לא הבנתי דהא משכחת כשאכל כזית כדא"פ בתערובות היכא דאפשר להפריד האיסור מן ההיתר דאז לא שייך ביטול כיון שאפשר להפריד האיסור להכי לקי ע"ז] שוב ראיתי שגם הרשב"א ז"ל בחידושיו לחולין (דף צ"ח) נסתפק בזה אם חלב שנבלע בתוך בשר מיקרי טעמו או ממשו עי"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף