עונג יום טוב/סו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב סו

סימן סו

שאלה השוחט בסכין ונמצאת פגומה לאחר שחיטה אם מותר למכור הבני מעיים מבהמה זו לכותי:

תשובה הנה התב"ש (בסי' כ"ז) פסק שלא למכור וטעמו כדאמרינן בחולין (דף ל"ג) מזמנין ישראל על בני מעיים ואין מזמנין עכומ"ז עב"מ משום דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא ובעכומ"ז במיתה תליא מילתא ומי איכא מידי דלישראל שרי ולעכומ"ז אסור נמי ליכא דהא לישראל נמי לא מהני האי שחיטה מידי דהא נתנבלה בשחיטה:

ולכאורה יש לומר דתליא בפלוגתא דר"י ור"ל בחולין (דף ק"ב) דר"י סובר לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מה"ח ובשר בשדה וגו' זה בשר מה"ח וכו' ור"ל סובר לא תאכל וגו' זה אבמה"ח ובשר מה"ח ובשר בשדה וגו' זה בשר מן הטריפה וכן פסק הר"מ ז"ל (בפ"ד מה' מ"א ה"י) כר"י והכ"מ ז"ל (בפ"ט מהלכות מלכים ה' י"א) כ' דלר"י דיליף בשר מה"ח מבשר בשדה טריפה א"כ אין ב"נ מוזהר על בשר מה"ח דקרא דבשר בשדה טריפה לא תאכלו בישראל כתיב ולא בב"נ ותמה שם על הר"מ ז"ל במ"ש שב"נ מוזהר על בשר מן החי כיון שפסק כר"י דבשר מן החי ילפינן מבשר בשדה טריפה אין ב"נ מוזהר עליו וא"כ היה אפשר לומר דמותר למכור הבמ"ע לעכומ"ז דאבמה"ח צריך שיהא בו עצמות וגידין ובשר ובמ"ע דלית בהן גידין ועצמות אין איסורן אלא משום בשר מה"ח וב"נ אינו מוזהר על בשר מה"ח דלא כתיב גבי' קרא דבשר בשדה טריפה לא תאכלו:

מיהו ז"א דהא הרמב"ם ז"ל כ' (בפ"ה מהלכות מ"א) וז"ל אחד אבר שיש בו בשר גידין ועצמות כגון היד והרגל ואחד אבר שאין בו עצם כגון הלשון והביצים והטחול והכליות וכיוצא בהם. אלא שהאבר שאין בו עצם בין שחתך כולו בין שחתך מקצתו הרי אסור משום אבמה"ח והאבר שיש בו עצם אינו חייב עליו משום אבמה"ח עד שיפריש כברייתו בשר וגידין ועצמות עכ"ל הרי שגם באבר שאין בו עצם וגיד יש בו משום אבמה"ח וממילא דב"נ מוזהר עליו ואף שהראב"ד ז"ל כתב עליו שם וז"ל תימא הוא זה דמאי שנא זה מן הבשר מן החי שאין בו אלא משום טריפה עכ"ל מכל מקום הא כתב שם הרב המגיד ז"ל דבאבר שלם שאין בו גיד ועצם גם הראב"ד ז"ל מודה דיש בו משום אבמה"ח והראב"ד ז"ל חולק על הר"מ ז"ל רק במה שכ' דאם חתך מקצתו מאבר שאין בו גידין ועצמות חייב משום אבמה"ח סובר דאינו חייב בזה אלא משום בשר מן החי אבל אם תלש אבר שלם שאין בו גיד ועצם מודה הראב"ד ז"ל דחייב משום אבמה"ח והביא שם ראיה מהא דאמרינן אכל חלב מן החי מן הטריפה חייב שלש דיש בחלב איסור אבר מה"ח והחלב לא נמצא אלא באברים הפנימים וליכא שם גידין ועצמות וע"כ דבאבר שלם לא בעינן גיד ועצם ומיירי שתלש כוליא בחלבה עיי"ש בדבריו ז"ל א"כ הרי מבואר דגם בבמ"ע יש בו איסור אבר מן החי אם תלש אבר שלם:

ובזה יש לבאר לשון הגמרא דקאמר ראב"י ש"מ מדר"ל מזמנין ישראל על במ"ע ואין מזמנין כותי על במ"ע כו' וקאמר תניא דלא כראב"י דתניא הרוצה שיבריא חותך כזית בשר מבית השחיטה קודם שתצא נפשה כו' אחד ישראל ואחד כותי מותרים בו עכלה"ג והאי לישנא דקאמר תניא דלא כראב"י אינו מובן אמאי לא מותיב תיובתא לראב"י כדרך הש"ס בכל דוכתא ושני בלישנא ואמר תניא דלא כראב"י אע"ג דמצינו כהאי לישנא בש"ס דחולין (דף י') גבי הא דאמר ראב"י מנא ה"מ דאזלינן בתר חזקה וקאמר התם תניא דלא כראב"י ולא קאמר בלשון תיובתא על ראב"י התם שאני דלא איתותב לענין איזה דין רק לענין ילפותא דחזקה אם ילפינן מקרא דהבא אל הבית דכתיב גבי נגעים או לא להכי לא שייך שם לשון מיתבי משא"כ בסוגיא זו דנ"מ לענין דינא אם מזמנין עכומ"ז על בני מעיים או לא שייך דווקא לשון מיתבי ולפי הנ"ל ניחא דבאמת אעיקר הדין דאין מזמנין עכומ"ז על במ"ע ליכא תיובתא דאפשר לומר דודאי אמרינן דבמ"ע כמאן דמנחי בדיקולא דמיין ואסור לזמן עכומ"ז על במ"ע ולא אמרי' מי איכא מידי והא דקתני וגם עכומ"ז מותר בבשר בית השחיטה שחתך קודם שתצא נפשה הוא משום דקיי"ל כר"י דבשר מה"ח נפקא לן מקרא דבשר בשדה טריפה לא תאכלו ואין ב"נ מוזהר ע"ז כדברי הכ"מ ז"ל דבשר בית השחיטה לאו אבר שלם הוא אלא בשר בעלמא אבל במ"ע שיש בהן אבר שלם יש בהם משום אבמה"ח כדעת הראב"ד והכ"מ ז"ל ואסור לזמן כותי עליהם שהוא מוזהר על אבמה"ח רק ראב"י דדייק מר"ל דאין מזמנין עכומ"ז על במ"ע איתותב דלר"ל ודאי דא"א לומר כן דהא בברייתא קתני דגם עכומ"ז מותר בבשר בית השחיטה ולדידיה א"א לומר דהטעם משום שאינו מוזהר על במה"ח דהא הוא מפיק בשמה"ח מקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר וגם בב"נ כתיב בשר בנפשו לא תאכלו ואמאי מותר בו עכומ"ז א"ו דמותר מטעם מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכומ"ז אסור ולא איתותב ראב"י בעיקר הדין דאין מזמנין לעכומ"ז על במ"ע דודאי לדידן דקיי"ל כר' יוחנן לא קשה מהך ברייתא רק דהברייתא מוכחת דלר"ל א"א לומר דאין מזמנין כותי על במ"ע ולהכי קאמר תניא דלא כראב"י במה שהוכיח לר"ל דאין מזמנין עכומ"ז על במ"ע דלר"ל דמפיק בשמה"ח מלא תאכל הנפש עם הבשר ודאי מוכח מברייתא דלא אסרינן לעכומ"ז מה שישראל מותר משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכומ"ז אסור:

מיהו בעיקר דברי הכ"מ ז"ל במ"ש דקיי"ל כר"י דיליף בשר מה"ח מקרא דבשר בשדה טריפה וגו' ואין ב"נ מוזהר על בשמה"ח צריך עיון טובא שהם לכאורה נגד הש"ס ערוך בחולין (דף קכט) דקאמר התם אמתניתין דקתני האבר והבשר מדולדלין מטמא טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר נשחטה הבהמה הוכשרו בדמי' דברי ר"מ ר"ש אומר לא הוכשרו מתה הבהמה הבשר צריך הכשר והאבר מטמא משום אבמה"ח דברי ר"מ ור"ש מטהר ואמר שם ר' אסי א"ר יוחנן מ"ט דר"ש אמר קרא מכל האוכל אשר יאכל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים קרוי אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים אין קרוי אוכל ומסיק שם בש"ס דר"י קאי אסיפא דר"ש מטהר במתה וקאי אבשר עיי"ש הרי דקרי ר"ש בשמה"ח אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים והתם ר"י הוא דמפרש טעמא דר"ש הרי דגם לר"י בן נח מוזהר על בשר מן החי ולא כדברי הכ"מ ז"ל:

ומצאתי בעזה"י להר"ן ז"ל בחי' לחולין שהקשה כן בשם הרמב"ן ז"ל כיון דר"י גופא סובר בשלהי פגה"נ דלא תאכל הנפש עם הבשר זה אבמה"ח ובשר בשדה טריפה זה בשמה"ח א"כ בשמה"ח דאסור לב"נ מנלן דפסוק זה לישראל נאמר ולא לב"נ ותירץ דהא דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר משמע ליה לר"י דבר שהוא כנפש שאינו עושה חליפין כלל ואין בכלל זה בשר אבל בב"נ כתיב בשר בנפשו דמו לא תאכלו כלומר להבשר בנפשו בו ואפילו בשמה"ח משמע לפיכך קרי לי' ר"י אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים ע"כ הרי שגם הר"ן ז"ל דעתו דאף לר"י ב"נ מצווה על בשמה"ח וכדברי הש"ס הנ"ל דר"ש קאי אבשר:

הן אמת שקשה לי על דברי הרמב"ן ז"ל שכ' דר"י מודה דקרא דאך בשר בנפשו דמו לא תאכלו דכתיב גבי ב"נ כולל אבמה"ח ובשמה"ח ולא קאמר רק דלא תאכל הנפש עם הבשר לא משמע אלא אבמה"ח דא"כ תיקשה בסנהדרין (דף נ"ט) פרכינן על כללא דריב"ח דכל שנאמרה ולא נשנית לישראל נאמרה וכל שנאמר ונשנית לזה ולזה נאמרה והרי מילה דנאמרה ונשנית ולישראל נאמר ולא לב"נ ומשני למישרי שבת הוא דאתא ביום אפילו בשבת עיי"ש וכיון דחזינן דהיכא דאיתני' למילתי' אמרינן לישראל נאמרה ולא לב"נ הא אמרינן בחולין שם (דף קב) אכל אבמה"ח ובשמה"ח לר' יוחנן חייב שתים משום דמפיק לאבמה"ח ובשר מה"ח מתרי קראי א"כ ה"נ מנלן דלב"נ נאמר קרא דבשר בנפשו דמו לא תאכלו אימא דלישראל נאמר והא דנשנה הוא משום דאי מקרא דבשר בנפשו לא הוי לקי אלא חדא על אמה"ח ובשר מה"ח כיון שנזכרו בחד קרא כמ"ש הרמב"ן ז"ל ונשנה למילתי' אבמה"ח בקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר ובמה"ח בקרא דבשר בשדה כדי לחייב שתים אם אכל אבמה"ח ובשמה"ח ומנלן דנשנה בשביל שיהא אזהרה ראשונה לב"נ אימא דנשנה לחייב שתים וא"כ מדחשיב הש"ס אבמה"ח דנאמרה ונשנית ש"מ דסובר דקרא דבשר בנפשו דכתיב גבי ב"נ אין בו אלא אזהרת אבמה"ח לחוד ומדנשנה גבי ישראל ש"מ דלב"נ נאמרה:

מיהו יש ליישב קצת דאי אפשר לומר דשנה הכתוב איסור אבמה"ח ובשר מה"ח לחייב שתים לאוכלם ביחד ולא לחייב את ב"נ דא"כ לא הו"ל למיהדר למכתב תרווייהו אבמה"ח ובמה"ח דהא בחד מינייהו סגי לחייב שתים דאי הוה כתיב אבמה"ח לחוד או בשר מה"ח לחוד הוה ידעינן דחייב שתים על במה"ח ועל אבמה"ח חד לאו מקרא דבשר בנפשו דמו לא תאכלו דקודם מ"ת שנכללו בו שניהם וחד לאו שלאחר מ"ת והוה תלינן דלמילתי' נשנה כדי לחייב שתים ומדשנה הכתוב תרווייהו אבמה"ח בקרא דלא תאכל הנפש עם הבשר ובמה"ח בקרא דבשר בשדה טריפה ש"מ דנשנה שיהא אזהרה ראשונה לב"נ ולא לישראל ולהכי שנה תרווייהו כדי לחייב ב"נ באבר מן החי ובבשר מן החי:

מיהו בעיקר דברי הרמב"ן ז"ל שהוכיח מהא הש"ס דר"ש קאי אבשר וקרי לי' אוכל שאי אתה יכול להאכילו לאחרים ש"מ דב"נ מוזהר על בשר מן החי יש לעיין טובא דלכאורה קשה לפי מה שבארנו לעיל בשם הרמב"ם ז"ל דאבר שלם מיקרי אבמה"ח אף שאין בו גיד ועצם כמ"ש (בהלכות מ"א פ"ו) כגון הלשון וכדומה והה"מ ביאר שגם הראב"ד ז"ל מודה לזה ולא חלק על הר"מ ז"ל אלא במש"כ שאם חתך מקצת מן האבר שאין בו גידין ועצמות מיקרי אבמה"ח אבל באבר שלם מודה הראב"ד ז"ל דמיקרי אבמה"ח ושכן מבואר בסוגיא דתלש חלב מן החי מן הטריפה דחייב שלש לר"י וקשה הא אמרינן בחולין (דף קכח) דתניא יכול יהא בשר הפורש מן החי טמא ת"ל וכי ימות מן הבהמה מה מיתה שאינה עושה חליפין אף כל שאינו עושה חליפין דברי ר"י רע"א אומר בהמה מה בהמה גידים ועצמות אף כל גידים ועצמות רבי אומר מה בהמה בשר גידים ועצמות אף כל בשר גידים ועצמות וקאמר בין ר"ע לר"י הגלילי מאי איכא בינייהו אמר רב פפא כוליא וניב שפתים איכא בינייהו דלר"י מטמא ולר"ע אינו מטמא מפני שאין בהם גידין ועצמות ופסק הרמב"ם ז"ל (בפ"ב מהלכות אבות הטומאה) כר"ע וז"ל הכוליא והלשון והשפה וכיוצא בהן אע"פ שהן אברים ואין עושין חליפין הואיל ואין בהם עצם הרי הן כבשר עכ"ל הרי חזינן דאבר שלם שאין בו עצם מיקרי בשר ולא אבר ומ"ש לענין איסור דמיקרי אבמה"ח אף שאין בו עצם הא בגמרא בכל דוכתא בחד לישנא מחלק בין אבר לבשר גבי איסור וגבי טומאה משמע דמאי דנקרא גבי טומאה אבר מיקרי גבי איסור אבר ומה דנקרא גבי טומאה בשר מיקרי גבי איסור בשר וצ"ל ע"כ דעכ"ז יש חילוק בין איסור לטומאה דגבי טומאה דילפינן מקרא דוכי ימות מן הבהמה אמרינן מה בהמה שיש בה גידין ועצמות אבל גבי איסור דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר אף שאין בו גידים ועצמות כיון שיש בו נפש מיקרי אבמה"ח ולהכי גבי איסור אמרינן דתלש חלב דחייב משום אבמה"ח ומיירי בתלש כוליא וגבי טומאה פסק הר"מ ז"ל כר"ע דבעינן דומיא דבהמה שיש בה גיד ועצם:

ולפ"ז אפשר לומר כדברי הכ"מ ז"ל דלר"י דיליף בשמה"ח מקרא דבשר בשדה אין ב"נ מוזהר עליו והא דקאמר ר"ש דבשר טהור משום שאי אתה יכול להאכילו לאחרים מיירי בבשר שנקרא אבמה"ח לענין איסור כמו לשון ושפה ובמ"ע שאסור להאכילו לאחרים ולענין טומאה לא נקרא אבמה"ח אלא בשמה"ח ובשר מן החי הרי אינו מטמא וטומאת אוכלין אין בו משום שאין יכול להאכילו לאחרים ולענין איסור כל שהוא אבר שלם אף שאין בו גידין ועצמות מיקרי אבמה"ח ואף דר"ש סתמא קתני ר"ש מטהר דמשמע דאף בבשר שאינו אבר שלם מטהר משום שאינו יכול להאכילו לאחרים איהו דחיק ומוקי נפשי' דמיירי בבשר שהוא אבר שלם ואין בו גיד ועצם דמיקרי בשר לענין טומאה ואבר לענין איסור וכש"כ דא"ש טפי לשיטת הרמב"ם ז"ל דסובר דגם אם חתך מקצת מאבר שאין בו גידים ועצמות דמיקרי אבמה"ח וקאי הא דמטהר ר"ש בשר בכה"ג דאסור משום אבר מה"ח לב"נ ולא קרינן בי' אשר יאכל וטומאת עצמן אין להם כיון דליכא בה גידין ועצמות ולא מיירי בבשר שנתלש מהבהמה שאינו מאחד מאברי' ומ"מ אף שדחינו ראיה זו נראה דאין להקל מחמת דברי הכ"מ שאין ב"נ מוזהר על בשר מה"ח כיון שדעת הר"מ והה"מ ז"ל שגם אבר שאין בו גידים ועצמות מיקרי אבמה"ח וגם שדעת הרמב"ן ז"ל שב"נ מצווה גם על בשר מה"ח א"כ אין להקל מטעם זה:

מיהו נראה דאם נמצא הסכין פגום לאחר שחיטה דיש להקל ליתן לב"נ דהא ר"ה דאסר בחולין (דף י') בנמצאת הסכין פגומה הוא משום דס"ל כשמעתי' דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה והאי חזקת איסור פי' רש"י ז"ל משום אבמה"ח והתוס' בביצה (דף כ"ה) הקשו ע"ז דהא קיי"ל בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת ובאמת לא קשה דרש"י ז"ל אזיל לטעמיה דסובר בחולין (דף ק"ב) דאף מאן דסובר דלאו לאברים עומדת אבל מ"מ לחתיכות בשר עומדת ואיכא חזקת איסור בשמה"ח מיהו התוס' שם בד"ה שאין חולקים על רש"י ז"ל וסוברים דגם לחתיכה אינה עומדת עיי"ש. והם פירשו דהא דאמר בחזקת איסור עומדת היינו איסור אינו זבוחה ואם כן בבן נח דלא שייך איסור אינו זבוחה דכיון שמתה מאליה מותר בה בעינן למימר שמא במפרקת נפגמה ולא מיבעיא לשיטת הר"מ ז"ל דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא ורק מדרבנן לחומרא בעינן למימר דבב"נ לא גזרו להחמיר בספק איסור אלא אפי' לשיטת הראשונים ז"ל דסברי דמה"ת לחומרא מ"מ הא כתבו התוס' בפ"ק דחולין (דף י') דשוחט בסכין ונמצאת פגומה איכא ספק ספיקא שמא במפרקת נפגמה ואת"ל בעור שמא לא שחט כנגד הפגימה וגבי ב"נ דליכא חזקה ודאי דמהני ס"ס:

ועוד לפי מה שהקשה הרשב"א ז"ל ביבמות (דף ל"א) אהא דאמרינן בהמה בחיי' בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה ואלו גבי צרת ערוה לענין ספק גירושין אמרינן אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת דהיינו שבחיי בעלה עומדת להיות מותרת אחר מיתת בעלה ותירץ דאשה שניתרת במיתת בעלה בלי שום מעשה שייך לומר שעומדת להיות מותרת אחר מיתת הבעל והרי מת וקברו מוכיח עליו אבל בהמה שאינה ניתרת אלא ע"י מעשה זביחה בידי אדם לא שייך לומר שעומדת להיות מותרת דמי יימר שיעשה בה מעשה המתירה ע"ש אם כן בב"נ דלא בעי מעשה זביחה ומיתה עצמה מתיר אותה לבן נח בלי שום מעשה ודאי דשייך לומר לגבי בן נח שעומדת בחזקת היתר להיות מותרת אחר מיתתה כיון דכבר ביארנו דחזקת אבמה"ח וחזקת אינה זבוחה לא שייך לגבי ב"נ משום דלאו לאיברים עומדת ובזביחה לא הוזהר א"כ בעינן למימר דאדרבה בחזקת היתר עומדת להיות ניתרת לאחר מיתתה ובהמה זו שנשחטה ועתה מסתפק לן אם שחט כנגד הפגימה ואסורה לישראל ואז אסורה גם לב"נ משום דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא או שלא שחט כנגד הפגימה ומותרת לישראל והותרה גם לב"נ משום מי איכא מידי דלישראל שרי ולעכומ"ז אסור בעינן למימר גבי ב"נ דמוקמינן לה אחזקתה שהיתה עומדת בחייה להיות מותרת לאחר מיתתה כיון שאינה צריכה מעשה להתיר ואף דעכשיו אין אנו יכולים להתיר לב"נ אא"כ ניתר לישראל דהתירא דב"נ בישראל תלי' דאי שריא לישראל דנשחט שלא כנגד הפגימה שרי גם לב"נ ולא הוי כמאן דמנחא בדיקולא ואם נשחט כנגד הפגימה ואסור לישראל אסור גם לבן נח משום דכמאן דמנחא בדיקולא דמיא ולישראל יש חזקת אינה זבוחה ובעינן למימר דממילא לב"נ אסורה מ"מ כיון דלב"נ עצמו יש חזקת היתר דבחיי' בחזקת היתר עומדת להיות ניתר שלא ע"י מעשה כמ"ש לעיל בעינן למיתלי לגבי דידיה ששחט שלא כנגד הפגימה והותרה לו אף דלישראל אסורה דהא דאסורה לישראל לאו ודאי איסור הוא אלא משום דלגבי ישראל יש חזקת איסור תלינן ששחט נגד הפגימה. אבל לגבי ב"נ דאיכא חזקת היתר תלינן שלא שחט נגד הפגימה והותרה גם לישראל ושרי ממילא גם לדידי' וזה ברור וק"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף