עונג יום טוב/לח

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב לח

סימן לח

שאלה חטה שנתרככה שנמצאת במיני טיגון שנילוש במים ושומן אם אוסרת במשהו או לא:

תשובה דין זה מבואר בנב"י מה"ק שרצה לאמר דכיון דמי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה כדאיתא בש"ע (סימן תס"ב) והטור (בסימן תמ"ב) פסק דנוקשה הוי דרבנן א"כ אינו נאסר במשהו ובטל בס'. ולכאורה קשה לי בעיקר דעת הפוסקים שפסקו דנוקשה הוי דרבנן הוי ונפיק ממ"נ ומסיק דמבעי ליה בשיאור דר"י לר"י דהיינו סידוק דתנן בפסחים שיאור והאוכלו פטור להכי מבעי ליה או ספיקא הוי או בריה ולא שם בעיין וא"כ כיון דלר"ז מספקא לי' אליבא דר"י אי הוי ונפיק אי חמץ הוא או מצה וכיון דמספקא לן דילמא חמץ הוא מן התורה איך כתב הטור דמותר לשהותו ניחוש דילמא חמץ הוא ועבר בב"י ודוחק לומר דכיון דמספקא לי' לר"י מוקמינן אחזקתו שלא היה חמץ קודם שנעשה סידוק ועוד דכמה מרבוותא סברי דלא מוקמינן אחזקה בספיקא דדינא:

ונראה לי דספיקא דר"ז אידחי מסתמא דהש"ס במנחות (דף נ"ג) דפריך הש"ס התם גבי מנחות דתנן כל המנחות באות מצה ואימא לא תאפה חמץ אלא שיאור ופריך שיאור דמאן אילימא דר"מ לר"מ הא מדלקי עלה חמץ גמור הוא אלא שיאור דר"י לר"י ומשני התם מצות תהי' הכתוב קבעו חובה ומדפריך דילמא לא תאפה חמץ אלא שיאור דר"י הרי מוכח דשיאור דר"י בריה הוי דאם נימא דלר"י מספקא ליה בשיאור אי חמץ הוה אי מצה א"כ א"א לאמר דקרא אתי לאפות שיאור דהא אי חמץ הוה אסור במנחה דליכא ספיקא קמי שמיא וכיון דבסוגיא זו מוכח דלר"י בריה הוא פסקינן הכי דהוי בריה וכיון דאינו לוקה לר"י איסור תורה נמי ליכא לשיטת הני רבוותא ועיין בתוס' מנחות (דף נ"ג) ד"ה אין מחמיצין בסוף דבריהם שנסתפקו בזה אי לר"י איכא בשיאור איסור דאורייתא או דאסור רק מדרבנן והנה הנב"י כתב דאין ממש בהיתר זה משום דלמ"ד מ"פ הוי חמץ נוקשה צ"ל לדידי' דנוקשה דאורייתא דהא אמרינן בש"ס במנחות (דף נ"ז) אשר תקריבו לרבות מנחת נסכים לחימוץ דברי ר"ע ופריך התם מנחת נסכים מי פירות הם ומשני אומר הי' ר"ע מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשירה וא"כ אם נימא דנוקשה הוי דרבנן א"כ איך מרבה לה קרא לחימוץ הא מים ושמן דמנחה הוי מי פירות ולא מיקרי חמץ אלא נוקשה וע"כ אחת משתי אלה או דר"ע סובר דנוקשה הוי דאורייתא או דמים ומי פירות הוי חמץ גמור ולא נוקשה וא"ל דר"ע סובר נוקשה דאורייתא כר"מ ואנן פסקינן כר"י ולעולם דמים עם מי פירות הוי רק נוקשה דז"א דאם ר"ע סובר דנוקשה הוי דאורייתא בעינן למפסק כוותי' דהלכה כר"ע מחבירו ומטעם זה פסק דבמים עם מי פירות אוסר במשהו חטה שנפל לתוכו כדין חמץ גמור:

ולכאורה לא הבנתי ראייתו דהא אפשר לפרש דכיון דמנחת נסכים מגבלה במים ואין המים פוסלין את המנחה וא"כ משכחת לה חימוץ שנתן המים לתוך המנחה קודם שנתן לתוכה השמן והוי חמץ גמור ואשמעינן קרא דעובר עלה משום כל המנחה אשר תקריבו וכמ"ש התוס' שם בפסחים (דף ל"ה) ד"ה מי פירות גבי חומץ האדומי דחשוב חמץ דגן גמור ע"י תערובות משום ששורין השעורין במים קודם שנותן בהם יין עיי"ש. וה"נ נותן המים קודם שנותן השמן והוי חמץ גמור ובלאו הכי קשה לי על דברי הנב"י דהא המג"א כתב שם (בסימן תמ"ז ס"ק ה') דאף אם נימא דנוקשה אסור מן התורה ולקי עלה מ"מ בעינן למימר דבטל בששים דהא רש"י ז"ל פירש בהא דאמר רב חמץ בזמנו בין במינו בין שלא במינו במשהו משום דגזרינן אינו מינו אטו מינו משום דחמץ בפסח בכרת מחמרינן בי' והא דלא החמירו בחלב ודם לאסור אינו מינו במשהו אטו מינו משום דבדילי מיניה עיי"ש משמע דאי לאו דאיכא כרת לא הוי גזרינן להיות במשהו אע"ג דלא בדילי מיניה ומשום זה פסק הטור (בסימן תמ"ז) דמשש שעות ולמעלה אין אוסר במשהו משום דליכא רק לאו בעלמא והוא דעת כל הראשונים לבד הר"ן ז"ל כמ"ש שם הב"י והך סברא דנוקשה הוי דרבנן כתב רק לרווחא דמילתא וא"כ נהי הוי מה"ת מ"מ הא ליכא אלא לאו ובטל בששים ואם באנו לחוש לשיטת רש"י ז"ל שסובר דמי פירות לחוד נמי הוה נוקשה ועל מי פירות לחוד בלי מים נמי אמר ריש לקיש אין חייבים על חימוצו כרת הא מלקות איכא ולדידיה הקשו התוס' בפסחים (דף ל"ה) מהא דפריך הש"ס במנחות מנחת נסכים מי פירות הם. ולרש"י מאי מקשה הא חמץ נוקשה נמי אסור במנחה ותירצו ע"ז (בדף נ"ג) ד"ה אין מחמיצין דקושית הש"ס הוא לר' יהודה דסובר נוקשה הוי דרבנן וא"כ לא הוי חימוץ לענין מנחות וא"כ כי משני אומר הי' ר' יוסי מנחת נסכים מגבלה במים והיא כשירה צ"ל דמי פירות עם מים הוי חמץ גמור ולא נוקשה לחוד וא"כ לפ"ז איכא כרת במי פירות עם מים אין לחוש לזה חדא דכל הפוסקים חולקים על רש"י ז"ל בזה ועוד לפמש"כ לעיל הא איכא לפרושי הא דמשני מגבלה במים היינו שיתן המים בקמח קודם שיתן השמן והיא כשירה ורבי' קרא לאיסור חימוץ אבל מי פירות עם מים ביחד גם לרש"י לא הוי אלא נוקשה:

ומה שהביא הנוב"י מתשובת הרשב"א (סימן כ"ג) שכתב שם לדחות דברי הרב ר"א מעכו דהא דחמץ בפסח במשהו הוא אפילו בנימוח החמץ ולא דווקא כשהוא בעין והביא ראיה לזה מדברי תשובות רב האי גאון ז"ל שכתב על יין צמוקים שנעשה לצורך הפסח ובתר דעבדין נטירותא יתירתא זימנין דמשתכח בעידן סחיטה תרי או תלת חיטי או שערי למשתי' ודאי אסור לבעורי מאי והשיב דכה"ג לא תשתון מיני' בפסחא דחמץ בזמנו במשהו ולד"ה מאן דשתי לא מחייב כרת עכ"ל הרי דפסק דמים עם מי פירות הוי ג"כ במשהו צ"ל דר"ה גאון סובר כשיטת רש"י ז"ל דהא דאמר ר"ל עיסה שנילושה ביין שמן ודבש אין חייבים על חימוצה כרת משום דהוי מי פירות מיירי במי פירות בלא מים וכמה שתירצו התוס' במנחות (דף נ"ג) ד"ה אין מחמיצין לשיטת רש"י דהא דפריך במנחות מי פירות הן ואין מחמיצין קאי לר"י דסובר דנוקשה לא מיקרי חמץ וכי משני מגבלה במים וכשירה הוא משום דסובר דמי פירות עם מים הוי חמץ גמור עי"ש בתוס' ולהכי פסק רה"ג ז"ל דאוסר במשהו כדין חמץ בזמנו [ואפ"ה כתב דכרת ליכא משום דבתערובות ליכא כרת א"כ לדידן דפסקינן כר"ת ז"ל דמי פירות עם מים הוי חמץ נוקשה ולא חמץ גמור ודאי דבטל בס' כמו חמץ גמור קודם הפסח וכן ממה שכ' הרשב"א דברי הירושלמי דרבי שמואל בר יצחק הוי ליה יין תוסס יהיב בגוי' שעורין בגין דחמא שאל לר' אמי א"ל צריך אתה לבער ומן הסתם לא נתן בתוכו כל כך שעורים שלא יהא ביין ששים כנגדן ע"ש נמי אין ראי' לדידן דהא הרא"ש ז"ל כתב בפרק כל שעה דר' אמי בהך עובדא סובר כאביי דמי פירות לחוד נמי מחמיץ וכ"כ התוס' במנחות (דף נ"ג) ד"ה אין מחמיצין דר' אמי סובר כאביי וכיון דהוי חמץ גמור ודאי דאוסר במשהו. אבל במים ומי פירות לדידן דלא הוי רק נוקשה בטל בס' ודו"ק כנלע"ד:

ומה ששאל כבודו איך לנהוג בישובים שבאים לב"ד לעשותם שלוחים למכור חמצן ועדיין אין החמץ בידם אם יכולים הב"ד למכור חמצם:

תשובה גם אנכי נהגתי תמיד לצוות לחקור אצל הבאים לב"ד לעשותם שלוחים לחקור אם כבר יש בידם החמץ דאם אין החמץ עדיין בידם וקנו אותו אח"כ לא מהני מה שעשו את הב"ד שליח דקי"ל כל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי' והם בעצמם אינן יכולים למכור דבר שלא קנו עדיין דאין אדם מקנה דבר שלבל"ע וכמו כן אינן יכולין לעשות שליח למכור אף דבשעת מכירה כבר הוא בידם מ"מ לא חיילה עשיית שליחות דידהו:

אולם אחד שנשאלתי ע"ז מכבודו ועוד מרב אחד נתתי אל לבי להתבונן בזה כי כתבו לי שקשה הדבר להקפיד על זה כי כמה אנשים הדרים בישוב ובאים לעיר לפני ב"ד לעשותם שלוחים ואין החמץ עדיין בידם וא"א להם לבא אחר שיקנו החמץ לכן התבוננתי דאפשר לומר דמהני המכירה אף בכה"ג לפי מה דאמרינן בב"מ (דף ס"ו) דקאמר ר"נ גבי פירות דקל ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' וכן פסקינן בש"ע (סימן ר"ט סעיף ד') וכתב שם הרמ"א וה"ה שאר דברים שלא באו לעולם מהני בהו תפיסה ועיין בסמ"ע (ס"ק י"ב) דהא דמהני תפיסה אין זה מטעם ספק אלא שכן הדין נותן ובש"ס שם דפריך על הא דאמר ומודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני') מהא דאמרינן אסמכתא לא קני' והדרא ארעא והדרא פירא ומשני התם הלוואה הכא זבינא ופרש"י ז"ל התם הלוואה ואסור משום ריבית אבל הכא גבי אסמכתא הוי' זבינא ואין כאן חשש ריבית ולהכי מהני מחילה והתוס' חלקו עליו והקשו דהא מחילה בטעות לא הוי מחילה כדאמרינן בב"ב (בפרק חזה"ב) גבי בידקא דארעא דרב ענן לכן פירשו התוס' דהכי קאמר הש"ס דהכא זבינא דנהי דיכול לחזור מ"מ אין לו לחזור כי היכי דליקו בהימנותא לכך אית לן למימר דאפילו היה יודע שיכול לחזור לא הי' חוזר ועיין ברא"ש שם שכ' ומכאן הביא ר"ת ראי' המוכר לחבירו שטר בעדים אע"ג דקיי"ל אין אותיות נקנות אלא בכתיבה ומסירה אם קדם הלוקח וגבה אין המוכר יכול לחזור בו ויראה לי דהיינו דווקא כשידע המוכר שגבה הלוקח ומטעם מחילה אבל אם לא ידע המוכר חוזר וגובה מבע"ח עכ"ל והנה לפי דברי הרא"ש שהוא מטעם מחילה הוא דווקא באכילת פירות מקרקע שנמכרה קודם שבא לעולם. או במכירת חוב דבזה מהני מחילה אבל בחפץ ידוע פשיטא דלא מהני מחילה ובעינן הקנאה גמורה:

אולם הש"מ כתב שם בשם ר"י דלאו דוקא שמיט ואכיל אלא כיון שהגביה או נתנן בכליו נמי לא מפקינן מיני' עיי"ש ולפי דבריו נראה דלאו מטעם מחילה הוא דכיון שהפירות הן בעין ועדיין לא אכלן והרי הם של מוכר לא מהני מחילה בחפץ ידוע אלא בעינן הקנאה גמורה וצ"ל לשיטת הר"י משום דעיקר הטעם דניחא לי' דליקו בהמנותא ולהכי כיון שהגביה הלוקח הפירות או שנתנן בכליו קנה אותן. משום דאמרינן וודאי הי' ניחא גם למוכר שיקנה משום דליקו בהימנותא וברשות ורצון המוכר קנה אותן ואף דהשתא מוכר קא הדר בי' אמרינן השתא דקא הדר בי' אבל מעיקרא ניחא לי' [ועיין בקצה"ח שהקשה מהא דקיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ונראה דלא קשה מידי דהא הכא כבר גילה דעתו מעיקרא שרוצה שיקנה הלוקח שהרי מכר לו להכי אמרינן דגם השתא ניחא לי' דליקו בהימנותא ואין זה ענין כלל ליאוש שלא מדעת] וכיון שהן ברשותו קנה הלוקח בתורת קנין ולהכי פסקינן בשו"ע (סימן ר"ט) וכתב הרמ"א (שם סעיף ד') וה"ה בשאר דברים שלא באו לעולם ואפילו לא תפס אלא כתב לי' שטר ומסר לו השטר ופירש שם הסמ"ע דאין זה מטעם ספק אלא שכן הדין נותן:

אמנם קשה לי על דברי הסמ"ע שכתב שאין זה מטעם ספק אלא שכן הוא הדין תקשה הא דאמר ביבמות (דף צ"ג) דרבי סובר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם דתניא לא תסגיר עבד אל אדוניו בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר היכי דמי דכתב לי' לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך עיי"ש וקשה דהא ע"כ מיירי בלא חזר בו קודם שלקחו דאי חזר בו הא מודה ר"מ דעד שלא בא לעולם יכול לחזור בו א"ו דלא חזר בו וא"כ תקשה הא העבד תפוס בעצמו ואף לרבנן מהני תפיסתו בדבר שלא בא לעולם ואפשר לומר דבעבד לא שייך תפיסה בעצמו דכ"ז שלא נשתחרר גופו קנוי לרבו ולא מיקרי תופס בעצמו כמו שבארנו במק"א בהא דהקשה המל"מ דלדעת הסוברים דגם בממון בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה א"כ תקשה איך משכחת הזמה גבי שן ועין גבי עבד בב"ק (דף ע"ג) הא מיד שהעיד הוי העבד תופס בעצמו והוי כאשר עשה וכתבנו דלק"מ דלא מיקרי כאשר עשה כ"ז שלא נשתחרר כדין דגופו קנוי לאדון ואינו תופס בעצמו ואף שהרא"ש כתב בשם הראב"ד והוכיח דלא מהני תפיסה קודם הודאה בקנס מהא דאמר ר"ג אי אתה יודע שטבי עבדי יוצא לחירות וא"ל ר' יהושע אין בדבריך כלום שכבר הודית אלמא מהני הודאה אעפ"י שהעבד תפוס בעצמו עיי"ש הרי דתפיסת העבד בעצמו מקרי תפיסה התם שאני דעיקר טעם תפיסה קודם הודאה הוא משום דלא מימעט מירשיעון אלקים היכי דתפס מקודם דהיינו שא"צ הב"ד לחייבו כלל ובזה שפיר מייתי הראב"ד ראי' דאם איתא היכא דתפס לא מהני הודאה הא הכא גבי עבד תופס בעצמו וא"צ ב"ד לגבותו ואמאי מהני הודאה כלל אבל לענין מילי אחרינא אם אנו דנין אם מיקרי תפיסת העבד בעצמו תפיסה אמרו שפיר דזה לא מיקרי תפיסה דהא אם אין שיחרורו שיחרור לא מיקרי תופס בעצמו אלא האדון תופס בו ולהכי שפיר אמרינן דלרבנן בלוקח עבד ע"מ לשחררו מיקרי דבר שלב"ל ולא מהני תפיסת העבד בעצמו:

ועוד יש ליישב שיטת הסמ"ע דמיירי שאמר לו מעכשיו וכשיטת הרמב"ן ז"ל שהביא הריטב"א והרשב"א ז"ל שם דלר"מ באומר מעכשיו קנה ואינו יכול לחזור בו אף בדבר שלב"ל ומיירי שחזר בו קודם שקנה דלרבנן יכול לחזור בו דהיכא דחזר בו מקודם שבל"ע הא ודאי מודה הרי"ף דלא מהני תפיסה ולר' מאיר אינו יכול לחזור בו ועוד דלפמש"כ התוס' ביבמות (דף נ"ב) ד"ה ולאשה דעלמא שכתבו שם דהא דאמרינן אמר ללבלר כתוב גט לאשה דעלמא לכשאכניסה אגרשנה דאינו גט משום דלא הוי לשמה דזהו דווקא לרבנן דסברי אין אדם מקנה כו' אבל לר' מאיר דסובר אדם מקנה דשלב"ל מיקרי שפיר לשמה א"כ בודאי לא קשה מהא דקונה עבד ע"מ לשחררו דלא מהני לרבנן משום דלא הוי לשמה וגט שחרור שוה לגיטי נשים בענין לשמה ולענין זה הא לא מהני תפיסה כלל עכ"פ כיון דמהני תפיסה מדינא ולא מחמת ספק ומטעם דניחא לי' דליקו בהימנותי' א"כ נראה פשוט דמה לי אם מכר בעצמו דשלב"ל ולא חזר בו עד שהגיע ליד הלוקח מה לי צוה לשלוחו למכור דשלב"ל והגיע ליד השליח אף שאין כאן דין שליחות דמילתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח מ"מ לא גרע ממכר בעצמו דג"כ לא הוי אלא דברים בעלמא כ"ז שלא ב"ל ומהני כשבא ליד הלוקח ה"נ בצוה לשליח למכור והגיע ליד השליח דמהני אף שאין כאן דין שליחות גמור. וא"כ גבי חמץ כל שמכר הרשות לכומ"ז ע"י השליח והחצר ישנו בעולם ונעשה שליח גמור על מכירת הרשות ונעשה החצר של עכומ"ז וכשקונה הישראל חמץ ומעמידו בחצר שהקנה לכומ"ז כבר הכומ"ז תופס ומוחזק בהחמץ אחר שב"ל וקני' לי' וכ"ש הכא דודאי ניחא לי' לישראל שיקנה העכומ"ז מלבד מה דניחא לי' דליקו בהימנותא ניחא לי' נמי דליקני כדי שלא לעבור אב"י ובי"מ ושפיר קני לי' הכומ"ז [ואין כאן משום קני את וחמור דבשעה שהשליח מוכר לכומ"ז כבר ישנו לחמץ אצל המשלח] אולם כיון שעיקר הקנין הוא בתורת חצר יש לעיין מה שהעירו האחרונים ז"ל אם מהני קנין חצר גבי כומ"ז אם אינו עומד בתוך שדהו משום דאמרינן בפ"ק דב"מ דחצר שאינו עומד בצידו אין לו דין יד רק דין שליחות וא"כ הא קיי"ל דאין בכומ"ז דין שליחות והכא אין כומ"ז עומד בצד החצר שמכר לו ועיין בקצה"ח מש"כ בזה דגבי שליחות דחצר לא קפדינן אבני ברית והחצר נעשה שליח לכומ"ז אף שאינו בן ברית ויותר טוב במי שבא למכור ואין החמץ עדיין בידו שימכור הרשות והחמץ שיקנה לשלוחו וכיון דהשליח הוא ישראל יקנה לו החצר את החמץ כשיקנה בתורת חצר וכמש"כ דהיכא דתפס מהני אף בדבר שלא בא לעולם והישראל ימכור אח"כ החמץ להכומ"ז קודם שש שאז כבר החמץ ברשות הישראל ויקנה להעכומ"ז בקנין אגב או בקנין סודר ולא יצטרך לבא לדין קנין חצר בעכומ"ז שיש בזה דיעות:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף