עונג יום טוב/כז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

עונג יום טוב כז

סימן כז

דין מוצא חמץ בתוך ביתו ולא בטלו מעיו"ט אי מותר לבערו ביו"ט

בגמרא פסחים (דף ו') אמרינן המוצא חמץ בתוך ביתו ביו"ט כופה עליו כלי ע"כ וכתב רש"י ז"ל דמיירי בביטלו משמע דבלא בטלו כיון דעובר מה"ת בב"י ובי"מ רשאי לבער ביו"ט אבל הרמב"ם ז"ל כתב (בפ' ג' מהלכות חמץ הלכה ח') דאפילו לא ביטל מ"מ אסור לבער ביו"ט וכ"פ בש"ע (סימן תמ"ו) דמדסתם משמע אפילו לא ביטלו ועיין מג"א (ס"ק ב') דאפילו לטלטלו אסור ואע"ג שלא הי' בכלל הביטול כגון שנתחמץ ביו"ט ועובר על ב"י דאורייתא ומוקצה הוי דרבנן מ"מ כיון דשוא"ת הוא אסרוהו. והר"מ תירץ דלא שרי לטלטלו כדי לבערו משום דבעידן דמטלטל לי' לא מקיים מ"ע דתשביתו עד שעת הבערה עיי"ש:

ולכאורה יש להביא ראי' לדברי הר"מ ז"ל מהא דאמרינן בפסחים (דף ו') דלבתר איסורי' לא מצי מבטל לי' ופריך מהא דתניא היה יושב בבהמ"ד ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו מבטלו בלבו אחד שבת וא' יו"ט בשלמא שבת משכחת לי' בי"ד שחל בשבת אלא יו"ט לבתר איסורו הוא ומשני הכא בתלמיד היושב לפני רבו עסקינן ונזכר שיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתירא שמא תחמיץ דמבטל בלבו מקמי דתחמיץ דיקא נמי דקתני היה יושב בביהמ"ד ש"מ ופרש"י ז"ל דיקא נמי דקתני היה יושב בבהמ"ד דמשמע מפני שאינו יכול לקום ולילך משם הוא מבטלו בלבו ואי בחמץ גמור ל"ל יושב בבהמ"ד ואפילו אם היה פנוי מה בידו לעשות יותר השבתה בלב זהו ביעורו א"ו כשיש בידו לתקן קאי ובידו לאפותה אם היה פנוי עיי"ש וא"כ קשה לרש"י מאי דיקא נמי דקאמר דלמא לעולם דכבר החמיצה העיסה והא דקתני היה יושב בבהמ"ד משום דאם הי' בביתו הי' יכול לבער בשריפה או בדבר אחר ועכשיו כשהוא בביהמ"ד משום ביטול בהמ"ד התירו לו לבטל בלבו ומזה מוכח דלשורפו אסור אע"ג דעבר בב"י כדעת הר"מ ז"ל ושפיר קאמר דיקא נמי מיהו אין זה ראי' כלל דגם רש"י ז"ל דסובר דיכול לבער כשלא ביטל משום איסור ב"י הוא רק לפי המסקנא דלא מהני ביטול אחר זמן איסור ומשום איסור ב"י שרי לבער אבל לפי מאי דהוי מפרשינן דברייתא מיירי שכבר החמיצה העיסה וביטול מהני אפילו אחר שתחמץ א"כ פשיטא דאסור לבער ביו"ט כיון דלא עבר בב"י אם יבטל ואפילו לבער בכ"ד אסור ואפילו לטלטלו אסור כיון דיכול לבטל ביו"ט וכמו דקיי"ל לדידן דאסור לבער ביו"ט ביטלו לשיטת רש"י ז"ל ולא שרי אלא לכפות עליו כלי ושפיר קאמר דמדקתני הי' יושב בביהמ"ד ע"כ מוכח דכשיושב בביתו יש לו תקנה אחרת ומזה מוכח דמיירי בעסה מגולגלת מקמי דתחמיץ והנה האחרונים הקשו על הר"מ ז"ל דהא בגמ' אמרינן אהא דאמר ר"ע תשביתו מעריו"ט דאי ביו"ט הא כתיב ל"ת כל מלאכה ש"מ לא אמרינן שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך א"כ לדידן דקיי"ל דאמרינן מתוך הא שרי לבער ביו"ט ועוד דקיי"ל השבתתו בכ"ד ויכול להשביתו בפירור וזורה לרוח ואמאי אסור לבער היכא דלא ביטל ואין לומר דבאמת מן התורה שרי ורבנן הוא דגזרו ועקרו דבר מה"ת בשוא"ת דז"א דכיון דשרי מה"ת לבער במלאכה גמורה פשיטא דגם מדרבנן שרי דהא ודאי מה שעקרו דבר מה"ת ואסרו מדרבנן לבער אפילו במלאכה דרבנן הוא משום דגזרינן שמא יבער בשריפה דהוי מלאכה דאורייתא ע"כ גזרו שלא לבער כלל אפילו במלאכה דרבנן ועקרו דבר מה"ת בשוא"ת אבל אם נימא דשרי לבער בשריפה ממש ודאי דאף מדרבנן לא גזרו בזה כיון דא"א לבא בזה לידי איסור תורה ע"י ביעורו ואמאי פסק הר"מ ז"ל דאסור לבער אפילו כשלא ביטל:

ונ"ל דדברי הר"מ ז"ל נכונים דהנה הנבו"י הקשה אהא דאמר רבא אדר"ע ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה דהא אפילו אי השבתתו בכ"ד נמי אסור לבער ביו"ט וכמש"כ רש"י ז"ל בביצה (דף כ"ח) על החלה שנטמאת לא יזיזנה ממקומה ואפילו להאכיל לכלבים אסור משום דרחמנא אחשבי' לביעור תרומה וקדשים דהביעור בעצמו מיקרי מלאכה א"כ ה"נ גבי חמץ אפילו אם יכול לבער בכ"ד מ"מ הביעור מקרי מלאכה ובאמת אף שהתוס' חלקו שם על רש"י במש"כ דלכלבו אסור להאכיל משום דמצותה בשריפה מ"מ בהאי סברא שכ' רש"י דטעמא שאסור לשרוף קדשים משום דביעורו מחשיב מלאכה לא מצינו שיחלקו על רש"י ז"ל ועוד דבדעת הר"מ ז"ל בודאי מוכרחים אנו לומר שסובר כדעת רש"י ז"ל דמצות ביעור מחשיב להקרא מלאכה דהא בעיקר הדבר שאמרו אין שורפין קדשים ביו"ט קשה דהא אנן קיי"ל דאמרינן מתוך שהותרה מלאכה לצורך הותרה נמי שלא לצורך א"כ אמאי אסרו שריפת תרומה וקדשים מקרא דהוא לבדו אי משום דהוי יו"ט עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה הא מ"מ לישתרי משום מתוך והרא"ש כ' (בפ"ק דביצה) בסוגיא דמתוך דלהכי לא אמרינן בי' מתוך משום דלא הוי צורך קצת דהא יכול לשורפו אחר יו"ט. אבל הר"מ ז"ל הא סובר דלא בעי צורך קצת גבי מתוך כמ"ש הה"מ בשמו (בה' יו"ט). וכמו כן קשה לרש"י ז"ל דכתב בהדיא בביצה (דף י"ב) דמדאורייתא אינו צריך צורך קצת כלל נימא גבי שריפת קדשים מתוך. אבל לפי מש"כ רש"י דמלאכת הביעור מיחשב מלאכה א"ש דעל הביעור לא שייך מתוך כלל דמתוך לא שייך אלא במלאכה שעושים אותה לפעמים לצורך הדיוט כמו הבערה ובישול וכדומה ואמרינן מתוך שהותרה וכו' אבל מלאכת מצות הביעור לא שייך גבי צורך הדיוט ולא שייך גבי' מתוך ואסור אף בפירור וזורה לרוח וממילא דאין שורפין דנהי דעל מלאכת השריפה אפשר לומר מתוך מ"מ על מלאכת הביעור לא שייך מתוך ולא עדיף שריפה משאר ביעור דאסור משום מלאכה דלא שייך בו מתוך משום דלא משכחת לה גבי צורך הדיוט:

ויש עוד סמך לסברא זו דאמרינן בפסחים (דף מ"ז) למ"ד מוקצה דאורייתא לקי משום ל"ת כל מלאכה אע"ג דלאו כלום עביד אלא הכנה בעלמא מ"מ כיון דרחמנא אחשבה להכנה מיחשב מלאכה וה"נ לענין ביעור קדשים וקושיית הנב"י נראה לי ליישב דדוקא ביעור דקדשים מיקרי מלאכה כיון דאין לו תקנה אלא בביעור להכי אחשביה רחמנא לביעוריה ומיחשב מלאכה אבל חמץ אי הוי אמרינן דתשביתו ביו"ט עצמו הרי יכול לבטל ביו"ט דגלי קרא. ואע"ג דאח"ז איסור אינו יכול לבטל משום דלאו ברשותו קאי היינו לדידן דתשביתו מעריו"ט אבל אי תשביתו ביו"ט א"כ גלי קרא דיכול לבטל ביו"ט דביטול מלשון תשביתו נפקא וכיון דיכול לבטל אין הביעור מיחשב מלאכה דהא לא קפיד קרא אביעור דידי' דוקא ושפיר מוכיח רבא דר"ע דאמר ואי ביו"ט מי שרי הא כתיב ל"ת כל מלאכה סובר אין ביעור חמץ אלא שריפה דאי השבתתו בכ"ד הוי שרי ביו"ט דכיון דרשאי לבטלו אין הביעור נחשב מלאכה וכ"ז אי תשביתו ביו"ט אבל לדידן דתשביתו מעריו"ט א"כ בי"ט אינו יכול לבטל משום דלאו דידי' הוא ושוב עצם הביעור מיחשב מלאכה כיון דאין לו תקנה אלא בביעור ושפיר פסק הר"מ ז"ל דהמוצא חמץ בביתו ביו"ט אסור לבער אף לדידן דאמרינן מתוך מ"מ כבר הוכחנו מהא דשריפת קדשים דעל מלאכת הביעור לא שייך מתוך ואסור לבער אף בכ"ד ואין להקשות לפי מש"כ דכל היכא דלא מהני ביטול אסור לבער אפילו בכל דבר א"כ לפי מש"כ השא"ר דבחמץ המופקד אצלו לא מהני ביטול משום דלאו דידי' הוא כמש"כ שם בתשובה א"כ לא מוכח מר"ע דסובר אין ביעור חמץ אלא שריפה. דאפ"ל דר"ע נמי סובר דהשבתה בכ"ד והוכחתו דתשביתו מעריו"ט הוא משום דמסתמא קראי מיירי בכל מיני חמץ הצריך ביעור בין שלו בין של אחרים וקבל עליו אחריות ובפקדון דלא מהני ביטול הא מקרי הביעור בעצמו מלאכה אף שמבערו בכ"ד ואכתי מנ"ל דר"ע סובר אין ביעור חמץ אלא שריפה מיהו ז"א דמש"כ השא"ר דלא מהני ביטול בפיקדון הוא רק לפי המסקנא דתשביתו מעריו"ט אבל לאח"ז איסורו אינו יכול לבטל משום דלאו דידי' הוא ה"נ בפקדון מיקרי נמי לאו דידי' הוא אבל לפום ס"ד דתשביתו ביו"ט ורשאי לבטל אף לאח"ז איסורו אע"ג דלאו דידי' הוא א"כ הוא הדין דיכול לבטל פקדון אע"ג דלאו דידי' הוא וסגי בגילוי דעתא דלא ניחא לי' בקיומי' ועוד דכיון דעיקר ביעור חמץ לאו דוקא ביעור אלא או ביעור או ביטול לא מיחשב הביעור מלאכה אף בפירור וזורה לרוח ואף דבחמץ המופקד לא מהני ביטול זה מצד שאין חמץ שלו אבל מצד מצות השבתה הי' מועיל ביטול ואין הביעור עיכוב להכי לא מקרי פירור וזורה לרוח מלאכה דדוקא בתרומה דמצותו הוא רק בביעור מיקרי הביעור מלאכה אבל בחמץ שמצותו או בביעור או בביטול אף אם נזדמן לו חמץ שאינו יכול לבטלו מחמת שאינו שלו מ"מ הביעור לא נחשב אצלו מלאכה ורשאי לבערו בכל דבר]:

עוד נ"ל פשוט דדברי הרמב"ם ז"ל נכונים בזה דבאמת מה הנוב"י מאי מוכיח דאין ביעור חמץ אלא שריפה דילמא אסור משום דהביעור חשיב מלאכה לענ"ד לא קשה מידי דבשלמא בשריפת קדשים דמצוה לבערו ומצות ביעור זה נוהג בחול וביו"ט אמרינן שפיר דאי מצות הביעור חלה אצלינו ביו"ט אסור לבער משום דאף דאמרינן מתוך מ"מ הביעור חשיב מלאכה וכמש"כ ולא מצד הבערה אסור אלא מצד הביעור דמצות ביעור המזדמנת לנו ביו"ט מקרי מלאכה ואסורה אבל החמץ אי הוי אמרינן תשביתו היינו ביו"ט א"כ לא שייך לקרא עצם הביעור מלאכה ולמרמי הא כתיב דלא תעשה כל מלאכה דהא אין לביעור זה מקום אלא ביו"ט דהא אינו מוזהר לבערו קודם יו"ט וביו"ט מחצות ואילך מוזהר עליו לבערו. ואיך שייך לאוסרו משום חשיבות הביעור והיכן קבע לו הביעור הזה חשיבות מלאכה שיהא נחשב למלאכה הא עכשיו הוא זמנו ואין לו מציאות אלא בפסח (ולדעת רוב ראשונים ז"ל לא הוי תשביתו ניתק לעשה רק אתחילת זמנו לחוד ולא אכל ימי הפסח ואי תשביתו ביו"ט היינו ביו"ט לחוד ואין לו זמן אחר] ול"ד לקדשים שביעורן יש לו מציאות תמיד וחשיב מלאכה אם צריכה לנו ביו"ט. ושפיר אמר אין ביעור חמץ אלא שריפה. ואי הוה אמרי מתוך הוה שרי וכ"ז הוא אם תשביתו הוה ביו"ט אבל לדידן דתשביתו הוא מעריו"ט ויש למצות ביעור חמץ מציאות גם קודם יו"ט והוא מצוה בפ"ע ואם באה לנו מצות ביעור ביו"ט כגון שמצא חמץ ביו"ט בזה שוב הביעור חשיב לן מלאכה דשריפת קדשים דאסור אף למ"ד מתוך משום דביעור נקרא מלאכה ולא שייך בזה מתוך דבהדיוט לא שייך הא מלאכה דביעור ושפיר פסק הר"מ ז"ל דאפילו לא ביטלו אסור לבער ביו"ט אפילו לדידן דאמרינן מתוך:

ונ"ל להביא ראי' לזה דטעמא דשריפת קדשים הוא משום דביעור נחשב מלאכה כמ"ש רש"י ז"ל דלשיטת הרא"ש דהטעם משום דבעי צורך קצת ובשריפת קדשים דיכול לבער אחר יו"ט ליכא צורך קצת א"כ תקשה בפסחים (דף מ"ח), בהא דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דאמר לי' ר"א לדבריך הרי הוא עובר על ביוב"י וקשה אמאי עובר הא הכא ודאי יכול לבערו תיכף אחר שיפריש משום מתוך דהא אסור להשהותו משום איסור ב"י דהא לא ביטלו ועובר על ב"י והוי שפיר צורך קצת [ואף דר"א מתלמידי שמאי וב"ש לית להו מתוך בביצה (דף י"ב) מ"מ הא ר' יהושע נמי לא פליג אלא מטעמא אחרינא] א"ו דעיקר הטעם דשריפת קדשים כמ"ש רש"י ז"ל משום דרחמנא אחשיב לביעורי' והאי טעמא נמי שייך בחמץ ולא מהני בזה מתוך דמלאכת הביעור לא שייכא לצורך יו"ט דנימא בה מתוך ולהכי אסור לבער אף היכא דעבר אב"י:

מיהו בעיקר הדבר שכתבנו בטעם הרמז"ל דאסור לבער החמץ משום דביעור עצמו נקרא מלאכה נראה דיש לדחות דאפילו אם נימא דלבער בכ"ד מיקרי מלאכה מ"מ היינו דווקא היכא דמצוה בשריפתה כמו תרומה וקדשים שאין שריפתן לכלות הדבר מן העולם רק דשריפתן הוא קיום מצותן וכמ"ש בשבת (דף כ"ה) כשם שמצוה לשרוף את הקדשים שנטמאו כך מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת וכמו שהתרומה טהורה מצותה באכילה כך תרומה טמאה מצותה בשריפה ומצינו בזה פרטי דינים דאין שורפין אותן בלילה ושריפה כזו שפיר מיקרי מלאכה ומשו"ה אסור לשרוף קדשים ביו"ט. אף דבשארי הבערות אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה וכו' אבל שריפת קדשים אסור משום מלאכת הביעור דרחמנא אחשבי' לביעורי' וזה לא הותר לצורך אבל ביעור חמץ למ"ד השבתתו בכ"ד דלא קפיד קרא אלא שיעבירו מן העולם ואין עיקר מצותו עסק בביעורו אלא העדרו שאחר ביעורו הוא יסוד ועיקר מצותו בזה לא מצינו שיהא הביעור נחשב מלאכה כשיבערו בכ"ד ולדידן דקיי"ל השבתתו בכל דבר אמאי אסור. ובזה נדחה נמי הראי' מהא דמפריש חלה בטומאה ביו"ט דאמר ר"א לדבריך הרי הוא עובר בב"י דאף דמשום ביעור חמץ הא יכול לבער ביו"ט דאין ביעורו נחשב מלאכה מ"מ הא החמץ הזה תרומה ויש בו מצות ביעור מחמת קדושת תרומה וביעור דתרומה שפיר מיקרי מלאכה דרחמנא אחשבי' לביעורי' ולא שייך בזה מתוך אבל בחמץ גרידא דאין הביעור נחשב מלאכה אה"נ דשרי):

ונראה דמגופא דסוגיא דהמוצא חמץ בביתו יש להביא ראי' גדולה לשיטת רש"י ז"ל דהיכא דלא ביטל קודם יו"ט רשאי לבער ביו"ט דיש לדקדק בסוגיא זו דקדוק עצום דמעיקרא אמר רב המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו את הכלי ולא הזכיר הך דינא דאם של הקדש הוא א"צ משום דמיבדל בדילי מיני' רק רבא הוא דמסיים ואם של הקדש הוא א"צ משום דמיבדל ובאידך מימרא דרב דחמצו של עובד כוכבים עושה לו מחיצה י' טפחים קאמר רב בעצמו ואם של הקדש הוא אינו צריך וכבר מצאנו לגאון ר' יעקב מקארלין זצ"ל שעמד ג"כ בזה אבל לשיטת רש"י ז"ל דהיכא דעבר בב"י מה"ת רשאי לבער ביו"ט מיושב דברי רב ורבא על נכון באר היטב:

דהנה המג"א (בסי' תמ"ח) כ' דשומר חנם שלא מכר החמץ קודם הפסח חייב ומיקרי פשיעה כמו שומר שיכול לקדם ברועים ומקלות ולא קידם מיהו כשהחמץ בעין יכול לומר לו הרי שלך לפניך ועיין בח"י שהקשה על המג"א מדברי רש"י (דף צ"ח) דאמר שם אברייתא דשור עד שלא נגמר דינו החזירו שומר לבית בעליו מוחזר ומשנגמר דינו אינו מוחזר. ור' יעקב אמר אף משנגמר דינו החזירו מוחזר וקבעי למימר דפליגי אי אמרינן באיסורי הנאה הרי ש"ל דת"ק סובר אין אומרים ורי"ע סבר אומרים ופריך א"ה אדמיפלגי בשור הנסקל ליפלגו בחשעעה"פ ופרש"י ז"ל בגזל חמץ ועבר עליו הפסח יעו"ש ומדנקט גזל חמץ ולא נקט הפקיד אצלו כמו. דמיירי בברייתא דר"י ורבנן ש"מ דשומר לא מיקרי פושע במה שלא מכרו משום דאינו מחויב למכרו אלא מפני השבת אבידה לבעלים ואם לא השיב אבידה לבעלים אין לחייבו ע"כ. ולענ"ד לאו ראי' היא כלל דהא אף אם נימא כדעת הח"י שאין זה מיקרי פשיעה אכתי לא הו"ל לרש"י ז"ל למשבק שומר דקאי בו ולמנקט גזלן והו"ל לפרושי קושיית הש"ס בשומר כגון שפשע בו ונגנב מבית שומר ולקחו השומר מיד הגנב אחר הפסח דאי אומרין באיסורי הנאה הרש"ל יכול להחזירו לבעליו ואי אין אומרין הש"ל באיסורי הנאה מחויב לשלם דמים מחמת פשיעותו דמשעת גניבה אתחייב בתשלומין ואמאי נקט גזלן א"ו דלא ניחא לי' לרש"י למינקט שומר דבעי למימר שפשע בהאי חמץ ועי"ז נגנב קודם המועד ולהכי נקט גזלן דפסיקא לי' דמחייב בכל גווני א"כ אפ"ל דבאמת מה שלא מכרו נמי מיקרי פשיעה ולא ניחא לי' למנקט שומר ולמימר דמיירי שהיה לו למוכרו ולא מכרו ונקט גזלן דפשיטא לי' ועוד דבלא"ה לאו ראי' מדברי רש"י ז"ל דהא רש"י ז"ל כתב בב"ק (דף מ"ה) דעיקר קושיית הש"ס דפריך ליפלגו בחמץ בפסח הוא מדאנן קיי"ל דלרבנן אומר לו הרי ש"ל בחמץ בפסח דקתני גזל חמץ ועבר עליו הפסח והחזירו וכן שור עד שלא נגמר דינו אומר לו הש"ל והא סברא לרבנן הוא דשמיע להו וקתני דבחמץ בפסח מודו דאמרינן באיסורי הנאה הש"ל ע"ש ברש"י וכיון דעיקר קושיית הש"ס סמך אהך ברייתא דמייתי (בדף צ"ח) דמודו רבנן בחמץ שעעה"פ ולהכי פירש"י ז"ל דקושיית הש"ס דליפלגו בחמץ בפסח נמי אגזלן קאי כמו דקתני בברייתא ועיין בתוס' שתמהו בזה על רש"י ז"ל שם (דף מ"ה) דמשמע בש"ס דרבה שהקשה ליפלגו בחמץ בפסח לא ידע כלל להך ברייתא דחמץ שעעה"פ:

ולי נראה דדברי רש"י ז"ל מוכרחים דע"כ גם רבה ידע מהך ברייתא ועיקר קושיתו מהך ברייתא דבלא"ה תקשה לן מאי מקשה ליפלגו בחמץ בפסח דלמא סברי רי"ע ורבנן דחמץ בפסח שרי בהנאה כר' יוסי הגלילי בפסחים (דף כ"ג) דאמר תמה על עצמך היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה א"ו דקושיית רבה מברייתא דמייתי רבה בר שמואל דקתני שם חמץ שעעה"פ לא פליגי רבנן ומדחשיב חמץ בפסח בהדי שאר איסורי הנאה דחשיב התם כמו יין ונתנסך שור ונגמר דינו ש"מ דסובר חמץ אסור בהנאה ואפ"ה מצי אומר הש"ל וע"כ דהאי מקשה דפריך ליפלגו בחמץ בפסח נמי ידע מברייתא דגזל חמץ ואף דמשמע (בדף צ"ח) דרבה לא ידע מהך ברייתא מ"מ רש"י ז"ל גרס הכא (דף מ"ה) רבינא וכן גרס ר"ח ז"ל כמש"כ בתשובות הרשב"א ודו"ק והא ודאי דמימרא דרב דחמצו של עובד כוכבים עושה לו מחיצה מיירי בלא קיבל עליו אחריות כמש"כ רש"י ז"ל דהא קודם הפסח קיימינן ושרינן לי' להחזיקו במחיצה י' טפחים אבל מימרא קמייתא דרב מיירי בחמץ שאם הי' יודע ממנו הי' מחוייב לבערו רק שלא ידע ממנו ומצאו ביום טוב אם כן בכוונה גדולה לא אמר רב בהך מימרא ואם של הקדש הוא אין צריך דהיכא נימא דהקדש שלא קיבל עליו אחריות אין צריך לכפות עליו כלי הא הקדש שלא קיבל עליו אחריות שייכא באידך מימרא דחמצו של עובד כוכבים דמיירי קודם יו"ט ולא שייכא בהך מימרא כלל והקדש שקיבל עליו אחריות נמי לא שייך להזכיר לי' לרב כאן דרב פוסק לקמן כר' יהודא דחמץ לאחר זמנו אסור בהנאה אחר הפסח א"כ בקיבל אחריות על חמץ של הקדש והגיע הפסח ולא מכרו מקרי פושע ופשיעה חייב בהקדש כשיטת הרמב"ם ז"ל והש"ך דלא אימעטו הקדשות אלא מדין גניבה ואבידה ולא מדין פשיעה וכיון שפשע שלא מכרו לישראל בתורת פדיון נתחייב לשלם דמים וכשהחמץ בעין אומר לו הש"ל כדאמר בב"ק גבי שור שנגמר דינו אצלו דמצי א"ל הש"ל אף שאסור בהנאה ופושע להקדש לא חמיר מדין פושע להדיוט:

וכיון דמצי א"ל הש"ל א"כ הרי החמץ מקרי לגבי גזבר גורם לממון דאי מיגנב או מיתבד מחויב לשלם מטעם שפשע קודם יו"ט ואלו איתא בעינא אומר הש"ל וכל היכא דהוי גורם לממון גבי חמץ הרי עובר בב"י וכיון דעבר בב"י שפיר יכול לבערו ביו"ט לשיטת רש"י ז"ל וביטול אינו מועיל דהא של הקדש הוא ולאו דידי' וכיון דלא מהני ביטול א"כ לא מצי רב למימר הך דינא דשל הקדש בדילי מיני' גם בקיבל עליו אחריות דהא לדידי' משכחת לי' דרשאי לבערו ביו"ט כגון אם מצי למכרו ולא מכרו וכ"ז לרב אבל לרבא הא פסק כר"ש דחמץ לאחה"פ מותר בהנאה מה"ת ושל הקדש מותר לגמרי א"כ בחמץ של הקדש שקיבל עליו אחריות שצריך למוכרו לישראל בתורת פדיון קודם יו"ט ושכח ולא מכרו ומצאו ביו"ט לא עובר בב"י כלל דהא לא פשע כלל במה שלא מכרו שאם ישהנו עד אחר הפסח יהא מותר ולא מפסיד להקדש מידי ואי משום שחייב בפשיעה וצריך לשמרו ביו"ט מאחריות פשיעה הא ע"י אחריות פשיעה לא עובר בב"י כשיטת הר"מ ז"ל ורוב ראשונים דדוקא מאחריות גניבה ואבידה עובר בב"י ולא מאחריות פשיעה והכא כיון דלרבא לא פשע קודם יו"ט ואין בו גורם לממון מאחריות גניבה ואבידה דהא לא נתחייב בתשלומין במה שלא מכרו וא"כ לא עבר בב"י ושפיר אסור לבערו ביו"ט ואשמעינן רבא גבי האי חמץ של הקדש שקיבל עליו אחריות שא"צ גם לכפות כלי משום דמיבדל בדילי מיני' דדוקא לרב שכבר פשע קודם יו"ט במה שלא מכרו ואי מיגנב ומיתבד נמי מתחייב לשלם דאין לו במה לפטור עצמו ולומר הש"ל אז חייב בב"י משום גורם לממון וכיון דחייב בב"י מה"ת רשאי לבער ביו"ט כשיטת רש"י ז"ל אבל לרבא דלא פשע קודם יו"ט ולא נתחייב לשלם ומשום חיוב השמירה דיו"ט גופא לא עבר בב"י דלהקדש אינו מתחייב רק בפשיעה ומאחריות פשיעה ליכא ב"י להכי אסור לבער ביו"ט וצריך להשמיענו דאף לכפות עליו כלי אין צריך משום דבדילי מיני' אבל באידך מימרא דרב דמיירי קודם יו"ט ולא קיבל עליו אחריות אמר גם רב הך דינא דשל הקדש א"צ לעשות מחיצה משום דמיבדל בדילי מיני' וזה ראי' לשיטת רש"י ז"ל דהיכא דעבר בב"י מה"ת רשאי לבערו גם ביו"ט:

מיהו נ"ל דאפשר לפרש דברי רב לשיטת הר"מ על נכון דבמש"כ לרב דחמץ שעעה"פ אסור מה"ת אם לא מכר חמץ של הקדש פשע וכשישנו בעין יכול לומר הש"ל נ"ל דא"א לומר כן לפי מה דסובר רב בחולין (דף קל"ט) במקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה דפקע קדושתייהו דכיון דאין להקדש דין ממון בהן מחמת שמרדו (כמו הדיוט שיצא מרשותו ע"י יאוש והפקר] פקע נמי הקדושה א"כ לא שייך בזה הש"ל כיון דבשעה שמחזיר החמץ אין בו לתא דקדושה כלל ופקע קדושתה לא מקרי השבה לרשות גבוה כלל ולפ"ז א"ש דלר"י כיון שנאסר החמץ קודם הפסח והוי כעפרא בעלמא שוב אין בו קבלת אחריות דלמאי מיבעי' לי' להקדש לא שויא מידי דעפרא בעלמא הוא דלעובד כוכבים אסור למכור דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וגם הוא אינו יכול לפטור עצמו להקדש בהשבתו בעינא כיון דפקע קדושתייהו לגמרי לא מיקרי השבה לרב א"כ כיון דרב מיירי במימרא קמייתא בחמץ שלו לגמרי שעובר עליו בב"י אינו יכול לומר ואם של הקדש הוא א"צ דהא בהקדש לא שייך לאשכוחי חמץ שעובר עליו בב"י כמו שבארנו דכבר נאסר בהנאה והוי כעפרא בעלמא ואין בו משום גורם לממון ודמי לחמץ של הקדש שלא קיבל עליו אחריות וממ"נ אם היה יכול למוכרו קודם הפסח ופשע ולא מכרו מתחייב לשלם דמים להקדש ולא מהני בי' חזרת החמץ דהא פקע קדושתו ולא הוי השבה ואי לא פשע בו כגון שלא הי' יכול למוכרו פטור לגמרי ועכשיו במועד אין בו דין שמירה אפילו מפשיעה כיון שכבר נאסר מאיליו ונעשה עפרא בעלמא ואין בו שום גורם לממון וכיון דלא משכחת אלא בלא קיבל עליו אחריות וזה כבר נאמר במימרא שני' דחמץ של הקדש שלא קיבל עליו אחריות א"צ כפיית כלי דמיבדל בדילי מיני' אבל רבא דסובר דשרי בהנאה לאחר הפסח ויש להקדש עדיין זכות בזה שאחה"פ יהא מותר לגמרי ואם קיבל עליו אחריות עובר בב"י ולהנך פוסקים דאחריות פשיעה לא שמיה אחריות מ"מ משכחת לה שקיבל עליו בפירוש כמו ברייתא דיכול יקבל פקדונות מן העובד כוכבים דמיירי שמקבל בפירוש אחריות של גניבה ואבידה ובקנין ולהכי עובר בב"י ולהכי הוצרך רבא לומר הך דינא גבי הקדש שמצאו ביו"ט ועובר על ב"י א"צ כפיית כלי משום דבדילי מיני' דמשכח"ל לדידי' גם גבי הקדש קבלת אחריות ביו"ט והא דהוצרך רבא להשמיענו תרתי מימרא חדא בקיבל עליו אחריות וחדא בלא קיבל נ"ל דמצרך צריכי דאי אשמעינן מימרא בתרייתא בלא קיבל עליו אחריות הו"א דווקא בלא קיבל עליו אחריות לא חיישינן שיבא לאוכלו דדבר שאין אחריותו עליו אין דעתו עליו ואינו שומרו אבל דבר שאחריותו עליו דעתו עליו ועוסק בשמירתו ומתוך כך יבא לאוכלו והו"א דלא מהני טעמא דבדילי מיני' בקיבל אחריות ואי אשמעינן מימרא קמייתא הו"א דלא מקילינן בחמץ של הקדש למסמך אטעמא דבדילי מיני' אלא ביו"ט שלא יצטרך ליטול כלי לדבר שאינו ניטל אבל קודם יו"ט מחויב לעשות מחיצה אף להקדש ולא סמכינן אטעמא דבדילי מיני' וזה מוכרח בלא"ה בתרתי מימרא דרבא:

ומעתה מיושבין ג"כ דברי רב ורבא גם לדעת הרמב"ם ז"ל ואדרבא יש קצת ראי' לשיטת הרמב"ם ז"ל דאפילו היכא דלא בטלו נמי אסור לבער ביו"ט דהא מימרא קמייתא דרבא מיירי בקיבל עליו אחריות בפי' ועובר בב"י אפ"ה אינו מחויב לבערו ולשיטת רש"י ז"ל דהיכא דעובר בב"י רשאי לבערו ביו"ט ה"נ הי' צריך לבערו ואע"ג דאינו יכול להפסיד להקדש מ"מ יוכל לפדותו ולבערו ומדאין צריך לעשות כן מוכח דאין איסור דיו"ט נדחה מפני איסור ב"י וכשיטת הרמב"ם והש"ע:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף