ספר יראים/כו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ספר יראים כו

סימן כו (א)

נדה. הזהיר עליה תורה באחרי מות דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה. וענש בסוף הענין כרת שעליה כתוב ונכרתו הנפשות העושות. וענש גם בקדושים תהיו דכתיב ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה והיא גלתה את מקור דמיה ונכרתו שניהם מקרב עמם. ונדה נקראת כשהדם יוצא מן המקור דכתיב מקור דמיה אלמא (ב) המקור נקרא דם, וביציאת דם היא נדה (ג) נעשית דכתיב בפ' זאת תהיה ואשה כי תהיה זבה דם יהיה זובה בבשרה שבעת ימים תהיה בנדתה. והמקור נקרא חדר בלשון תלמוד כדתנן בנדה בפ' כל היד (י"ז ב') (ד) החדר טמא, נמצא בפרוזדור ספיקו טמא שחזקתו מן המקור ולכך נקרא מקור שיש שם רבוי הדם ומקום נביעתו והחכמים בקיאין בדבר היכן קביעתו. ובחמשה מראות דם היוצאים מן החדר נעשתה נדה כדתנן בפ' כל היד (י"ט א') חמשה דמים טמאים באשה האדום והשחור וכקרן כרכום וכמימי אדמה וכמזוג (ה) דכל הני יש להן אדמימות ואדום נקרא דם דכתיב ויראו מרחוק (ו) את המים אדומים כדם. ומן הדין (ז) לא היה לנו לאסור אלא אדום גמור אדום למעלה משאר אדומים דכתיב דם יהיה זובח בבשרה ובאדום גמור היה לנו להעמידו ואין (ח) באנו להוסיף עלינו להביא ראיה אבל מרבה דאחרים (ט) בנדה פ' כל היד (שם) מדמיה דמיה האמורין במקרא דכתיב בקדושים תהיו והיא גלתה את מקור דמיה, וכתיב באשה כי תזריע ביולדת וטהרה ממקור דמיה. ויולדת נקראת נדה דכתיב כימי נדת דותה תטמא, ומעוט דמיה שנים הרי כאן ד' (י) ואף על גב דחמשה דמים תנן אמרינן שחור אדום הוא אלא שלקה.

וכך הוא המשפט (יא) נדה וזבה מן התורה, כשהיא רואת בתחלת אפילו בראיה אחת היא נדת וטמאה שבעת בין שופעת כל שבעה בין פוסקת מיד דכתיב דם יתית זובה בבשרה שבעת ימים תהי' בנדתה. אם פוסקת לערב שביעי (יב) טובלת וטהרה לבעלה ולא הטעינה הכתוב ספירת ואחר אלו הימים נכנסים אחד עשר ימים שכך דינן ראית (יג) פעם אחת הן רב הן מעט ופסקה (יד) לערב מונה למחרתו נקי וטהרה, ראתה שני ימים ופסקה לערב סופרת למחרתו נקי וטהורה; ראתה ג' ימים נעשית זבה גדולה וטעונה ספירת ז' נקיים ועליה נאמר וספרה לה שבעת ימים ואחר תטהר. ואחרי ספירת ז' נקיים חוזרת לפתחה להיות נדה וטמאה שבעה הן בראיה אחת הן בראיות ז' ימים. ואלו הדינים מפורשים בסוף מסכת נדה לר' אליעזר בן עזריה הלכה למשה מסיני לר' עקיבא קראי ומפרש להו התם, ויען (טו) שהברייתא ארובה ומדרש המקרא לא כתבתיה. והכי תניא יכול הרואה ג' ימים בתחלה (טז) תהא זבה וכו', ואפילו לא יצא הדם לחוץ אלא שנעקר מן המקור ובא לפרוזדור טמאה להיות נדה בימי נדה וזבה בימי זבה כדתנן ביוצא דופן (נדה מ' א') כל הנשים מטמאות בבית החיצון שנאמר דם יהיה זובה בבשרה, פי' בעוד הדם בבשרה טמא. ותנן (שם) מטמאות כבעין החרדל ובפחות מכאן. והזבה בכרת כנדה שנאמר כל ימי זוב טומאתה כימי נדת (יז) טומאתה יהיה לה. ולאחר פסיקתה לנדות או ספירת ז' לזבה צריכה שתטבול (יח).

ומנין לנו טבילה לנדה ראיתי בה"ג משום דאקשה רחמנא לזבה (דכתיב) כל ימי זוב טומאתה כימי נדת טומאתה תהיה טמאה היא. ולזבה מנין לר' שמעון למדנו בסוף נדה (ס"ז ב') מן המקרא דתניא ואחר תטהר אחר מעשה תטהר, פי' אחר טבילה, מאחר שהמעשה סתום יש לנו להעמיד (בדבר) שראינו שתלה הכתוב הטהרה במקום אחר והיינו טבילה. לרבנן דפליגי עליה דר' שמעון לא למדנו דדרשי ואחר תטהר אחד (יט) אחד לכולם, שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם ואי משום דאיתקש זבח לזב הכתיב (כ) והזב את זובו לזכר ולנקבה ובזב כתיב ורחץ בשרו "במים חיים וטהר, אם כן היה לנו להצריך מים חיים לזבה כמו כן ותניא בתוספתא דמסכת זבין (פ"ג) הזב טעון ביאת מים (כא) והזבה אינה טעונה ביאת מים חיים. ונראה שהטבילה לרבנן נפקי להו מדאמרינן בסוף מס' ע"ז (ע"ה ב') אך במי נדה יתחטא מים שהנדה טובלת בהן (כב) וזבה ילפה מנדה דהא איתקש לה דכתיב כל ימי זוב טומאתה כימי נדתה תהיה. ולעולם אינה יוצאה מחוב ברת עד שתטבול כדאמרינן בשבת בבמת אשה יוצאה (ס"ד ב') והדוה בנדתה תהיה (כג) תהא בנדתה עד שתבא במים. וכשהיא טובלת עריכה שתכניס בל גופה במים ביחד שלא תכניס מקצתה ואחר כן תצא ותכניס מקצת האחר, דילפינן טבילה זאת מטבילה האמורה בפ' אמור אל הכהנים אצל קדשים דכתיב כי אם רחץ בשרו במים ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים (כד) מה ביאת שמשו כלו כאחת (כה) אף ביאתו במים בלו כאחת, ועוד ראיה (כו) שלא תטבול לחצאין מדתניא (בעירובין ד' ב') כל בשרו במים, מים שכל גופו (כז) ושיערו חכמים מי מקוה מ' סאה פי' עולה בבת אחת. וראיה זאת יש לדחות דאיכא למימר פי' שבל גופו עולה שיעורא בעינא (כח) שיהא ראוי להכניס בהן כל גופו בבת אחת ואם הכנים אבר אבר שפיר דמי אחרי דאיתי (כט) לשעורין (ל). וצריכה שתטבול במים שבאו ונקוו בידי שמים ולא במים שאובין דתניא בת"כ בפ' שמיני יכול מילא על כתפו ועשה מקוה בתחילה יהא טהור ת"ל אך מעין ובור מקוה מים, מה מעין בידי שמים אף מקוה בידי שמים, אי מה מעין שאין בו תפישת ידי אדם אף מקוה שאין בו תפישת ידי אדם ונוציא המניח כלים וקנקנים בראש הגג וספינה (לא) וחברם בראש הגג שהוא מחובר ונתמלאו מים ת"ל ובור, פי' מאחר שהם כלי חרש לא חשיבו ומבטלה תורת כלי מהם אע"פ שחקקם ולבסוף קבעם ולא דמו לצינור שחקקו ולבסוף קבעו שפוסל את המקוה דההוא של עץ והשיב ולא מבטיל.

נחזור לברייתא אי בור יכול (לב) יהיה טהור ת"ל מעיין מה מעין שעיקרו בקרקע אף בור שעיקרו בקרקע; אי מה מעין מטהר בכל שהוא אף מקוה מטהר בכל שהוא ת"ל "אך" מעין מטהר בכל שהוא אך שיהא בו רביעית (לג) ובדבר שגופו עולה בו פי' גוף הדבר שהוא מטביל עולה בו כגון מחטין וצינורות, והמקור. בארבעים סאה. אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר. בזוחלין ת"ל אך (מיעט) מעין מטהר בזוהלין ומקור. באשבורן פי' ולא בזוחלין, אבל מעין מטהר בכל ענין, שהמעין נקרא מעין בין בזוחלין בין באשבורן אבל מקוה אינו נקרא מקוה אלא א"כ ישנן באשבורן כדכתיב יקוו המים אל מקום אחד אלמא דבר שהוא במקום אחד שאינו זוחל נקרא מקוה ואין לנו להכשיר זוחלין אלא א"כ ילמוד ממעין, ומזה מעוט אך שאינו למד אבל מעין שאינו צריך למוד ממקוה שבכל ענין שם מעין עליו ולא ממעט ליה מאך שאך אינו ממעט (לד) אלא שלא ילמוד אחד מחבירו. ובין מעין (לה) ובין מקוה העוברים דרך כלי עץ שיש לו בית קבול נפסלו בו בי נעשו שאובין כדתנן בפ"ד במס' מקואות (משנה א') המניח (לו) תחת הצינור בין גדולים בין קטנים (לז) ואפילו כלי אבנים וכלי גללים ובלי אדמה פוסלין את המקוה. המניח טבלא תחת הצינור אם יש לה לבזבז פוסלת ואם לא אינה פוסלת זקפה להדיח בין כך ובין כך אינה פוסלת. אם המים עוברים דרך שפופרת מוציא בזו ומכניס בזו אחרי שאין לה עברת (לח) מים אינה פוסלת דתנן במקואות פ"ד (משנה ג') (לט) צינור שהוא צר מכאן וצר מכאן ורחבו מן האמצע אינו פוסל שלא נעשה לקבלה, ושיעורו (מ) וקבלתו בכל שהוא אחר שכונת החוטט והמתקן היתה לקבלה, כדתנן (שם) החוטט בצנור לקבל צרורות בשל עץ בכל שהוא בשל חרש רביעית ר' יוסי אומר אף בשל חרש בכל שהוא ירד לתוכו עפר ונכבש כשר פי' (מא) סתמו בעפר וכבש עליו ברגלים נתבטל קבולו. ואע"ג דתנן בעירובין פ' חלון (ע"ח ב') חריץ (מב) עמוק עשרה ורוחב ארבע מערבין שנים ואין מערבין אחד ואפילו מלא תבן וקש, ומלא עפר וצרורות מערבין אחד ואין מערבין שנים ולא מצרכינן כבישות גבי חריץ שני דמבטל ליה טפי מבבלי. אי נמי יש לתרץ כדמתרצינן התם מההיא דאהלות דרמינן עלה בית שמלאו עפר (מג). ואם קבעו ואח"כ חלקו (מד) אין תורת כלי עליו כדתנן (ב"ק ס"ז א' והוא מתוספתא) צנור שחקקו (מה) ולבסוף קבעו אינו פוסל את המקוה, קבעו ולבסוף חקקו פוסל את המקוה ונעשה במים שאובין ואין עליו תורת מקוה. ולהוציאו מתורת מעין פי' מתורת מים חיים אפילו אין לו בית קבול אם הוא דבר שמקבל טומאה כגון כלי מתכת שאין צריכין (מו) או כלי עץ הראוים לישיבה שמקבל טומאה בלא קבלה אם נמשך דרך עליו מוציאו מתורת מים חיים שלא לטהר אלא באשבורן כדין מקוה שדין הוצאה מתורת מים חיים בקבלת טומאה תלויה כדתנן במס' פרה (פ"ו משנה ד') ומייתינן לה בזבחים פ"ב (כ"ה ב') נתן ידו או רגלו כדי שיעברו המים לחברו (מז) פסולה, עלי קנים או עלי גפנים (מח) או עלי אגוזים בשרה זה הכלל דבר המקבל טומאה פוסל שאינו מקבל טומאה אינו פוסל. מנא הני מילי א"ר יוחנן משום ר' דוסאי (מט) בן אבא אמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהיה טהור קרי ביה יחיה טהור חירתו (נ) ע"י טהרה תהא, פי' על (נא) דבר שאינו מקבל טומאה חיותו כשר. והיינו דתנן בעדיות (פ"ז מ"ד) העיד ר' צדוק על הזוחלין שקילחן בעלי אגוזים שהן כשירין ואין לי לתת חלוק בין חיות של מי חטאת ובין חיות של מעין (נב) דהא מקרא דכתיב מעין מביא, הלכך צריך להזהר שלא לטבול ולא להטביל במעין (נג) המקלחים דרך סילונות של מתכת דרך זחילה כדין מעין אלא באשבורן (של) מ"ם סאה אין (נד) כדין מקוה שהסילון של מתכת (נה) מקבל טומאה אע"פ שאין בו בית קבול כדתנן (כלים פי"א מ"א) כלי מתכת פשוטיהן טמאים, וטעמא דבי כתיב שק דמיניה ממעטינן פשוטי בלי בכלי עץ וכלי עור כתוב בפ' שמיני' דכתיב מכל כלי עץ או מד או אור (נו) או שק. הלכך מוציא הסילון של מתכת את המעין מכל דיני מעין לזחילה ולא (נז) כל שהוא נותן לו דין מקוה לאשבורן ולמ"ם סאין.

וצריך הטובל להזהר שלא יהא (נח) דבר חוצץ או על הכלי אם הוא מטבילנן (נט) דתניא בת"כ (ס) ומייתינן לה בעירובין (ד"ד ע"ב) וסוכה פ"א (ו' א') ורחץ את בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ בינו לבין המים, ובין חתיכת קרח (סא) שקורין גלצא אע"פ שאין בו חציצה אין מטבילין בהן שאי אפשר שידבק הקרח על בשרו שלא תהיה גומא בקרח שאין מניחו לידבק בדבר הנטבל, ואותו מקום הוה ליה כיפין ותנן (חגיגה י"ט א') אין מטבילין בכיפין. הלכה למשה מסיני שאין חציצה פוסלת אלא ברובו המקפיד דאמר ר' יצחק בסוכה (ו' א') ובעירובין פ"א דבר תורה רובו מקפיד עליו חוצץ *] וכו' דבר הנטבל אנו למדין מבשרו לפסול בהם חציצה (סב).

ויולדת יש לה דין נדה אפילו בלידה יבשתה בז' לזכר וי"ד לנקבה דכתיב אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים וגו' ואם נקבה תלד וטמאה שבועים כנדתה ולאחר ז' לזכר וי"ד לנקבה יושבת על דם טוהר ל"ג לזכר וששים וששת ימים לנקבה דכתיב בזכר ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה, ובנקבה כתיב וששים יום וששת ימים תשב בדמי טהרה. ושופעת מתוך ל"ג לאחר ל"ג, מתוך ז' לאחר ז' נחלקו בזו רב ולוי בנדה בפ' בנות כותים (צ"ה ב') רב אמר מעין אחד הוא התורה טמאתו והתורה טהרתו ולוי אמר שני מעינות הן נסתם הטמא נפתח הטהור נסתם הטהור נפתח תטמא ומסקנא (שם ל"ו א') הלכתא כותיה דרב בין לקולא בין לחומרא. ותולדות הנדה והיולדת, ליולדת היולדת (סג) על דם טוהר אסורה לשמש בסוף ימי טוהר בהכנסה לימי הטומאה אע"פ שאינה רואה. וכמה (פסחים קי"ג ב') אמר רבא (סד) עונה וטעמא מאי הואיל והוחזק מעין פתוח. לנדה (אתמר) (נדה ט"ז א') אשה שיש לה ווסת והגיע שעת וסתה ולא בדקה עצמה (סה) מצאתה טמא טמא טהור טהור ושמואל אמר אפילו מצאתה טהור טמא שאורח בזמנו בא ופירש ר' זירא דהיכא דבדקה עצמה כשעור ותם (סו) לווסתה פי' מידי (סז) בהא קאמר רב דטהור טהור אבל אחרה אחר הווסת אפילו טהור טמא דווסתות דאורייתא, פי' (סח) סמכינן עלייהו באלו הן דאורייתא דאורח בזמנו בא. ואע"ג דאיכא אמוראי דפליגי על ר' זירא ואמרי כרב (סט) דאמר טהור טהור אפילו לא בדקה כשיעור ותס (ע) לר' זירא חיישינן.

והרואה כתם במקום שיש לחוש שמאותו מקום בא טמאה. המקומות, פירשו חכמים בנדה בפ' הרואה כתם (נ"ז ב') על בשרה כנגד בית התורפה טמאה, שלא כנגד בית התורפה טהורה. על עקבה ועל ראשה א' (עא) גודלה וכו'. ואותם מקומות שפרשו חכמים יורו למבינים על שאר מקומות להזהר בכל מקום שלה והסברא נותנת ומכרעת שיש לחוש שמאותו מקום בא, וקיי"ל כר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר בפ' הרואה (נ"ח ב') בין הרגה מאכולת בין לא הרגה תולה עד כגריס של פול, ואנן לא בקינן שפיר מהו (עב) גריס של פול הלכך צריך להזהר בכתמין לפי שקול הדעת שאין דם מאכולת ופרעושים רבה. ואפילו כתם גדול ויש לתלות בדברים אחרים כגון שיש (עג) מכה או בשוכבים עמה תולה כדתניא (שם במשנה) תולה בכל דבר שהיא יכולה לתלות אם יש לה מכה שיכולה להגרע (עד) ולהוציא ממנה (עה) תולה בה ותולה בבנה ובבעלה. נתעסקה בכתמים או שישבה בצד העסוקים בהם תולה הכל לפי שקול הדעת ומעורא (עו) שיש לתלות כתם הנמצא, ואין אנו בקיאים עתה במראה ה' דמים שאפילו ראשונים שלכן גדולים היו יראים לראות כדאמרינן בפ' כל היד (כ' ב') ר' זירא לא חזא דמא רבא (עז) לא חזי דמא הלכך אם יש בכתם מעט אודם צריך לחוש.

דין (עח) בתולים אע"פ שמן הצדדים בא וטהור אסרוהו חכמים בבעילה שניה כדי (עט) שלא תטעה בדם מקור דאמרינן בנדה בפ' תינוקת (ס"ה ב') בי קיימי ר' יוחנן וריש לקיש בתינוקת לא מסקי מינה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא אמרי בועל בעילת מצות ופורש. והאידנא שווינהו רבנן לכולהי נשים ספק זיבות (פ) כדאמרינן בתינוקת (ס"ז ב') אמר ליה רב פפא לרבא מכדי האידנא ספק זבות וכו' וטעמא דאמר ר' זירא (שם ס"ו א') בנות ישראל חן החמירו על עצמן וכו', ויולדות נמי חשבינן לה יולדות כזוב (פא) וצריכה שתשב ז' נקיים (פב), וימי נדה (פג) ולידה שאינה רואה בהם עולים לה לספירת זבותה, פי' זבה קטנה אבל זבה גדולה לא משכחת בהו ימי נדה שכשהיא זבה גדולה לעולם לא תשוב לפתוח (פד) נדותה עד שתשב ז' נקיים שתצא מטומאת זבותה אבל זיבה קטנה משכחת לה בתוך ימי ספירתה ימי נדה שאינה רואה בהם שהיא חוזרת לפתח נדותה קודם נדות (פה) ספירתה לזבה קטנה והכי מוכח בעירובין פרק אין נערכין (ח' א') ובנדה (נ"ד א'). והכי הלכתא דימי נדה ולידה שאינה רואה דם (פו) עולין לספירת זיבתה דאמרינן בנדה בשלהי בא סימן (שם) אמר רב אדא בר אהבה (פז) בריה דרב יצחק זאת אומרת ימי נדה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה. ואמרינן התם (שם ב') תניא ראתה שנים ושלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה הרי זו ספק לידה ספק זיבה מביאה קרבן ונאכל (פח) וימי לידתה שאינה' רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה ומסקינן ש"מ עולין לה ש"מ. וכן לאיתי בה"ג של רב יהודאי גאון שפסק שעולין. ועוד (פט) אביי ורבא פליגי בפ' בנות כותים (ל"ז א') אביי אמר אינה עולה ורבא אמר עולה. אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע"ל קג"ם והוא עד זומם ולא זאת (צ). וכך אנו נוהגין שעולין בין ימי לידה בין ימי נדה, הלכך שופעת ד' ימים או ה' די לה בז' ימים (צא) ממ"נ אם ג' ראשונים סוף ימי זיבה ונעשה זבה גדולה ואינה חוזרת לפתחה עד שתשב ז' נקיים ואם שנים ראשונים סוף ימי זיבה הרי היא זבה קטנה יום ראשון של ספירתה הם ימי נדה שאינה רואה בהם שהרי ספירת זבה קטנה אינה מעכבת פתחה כדאמרינן בנדה ובעירובין ואע"פ שהם טמאים עולים לספירת ז'.

פולטת ש"ז יש לדקדק (צב) ויש לדקדק אינה סותרת ואפרש הדקדוקים בקוצר בתחלת יוצא דופן (נדה מ"ב א') אמרינן בעי רב שמואל בר ביסנא מאביי, פולטת ש"ז רואה הוי או נוגעת הוי למאי נפקא מינה לסתור ולטמא בכל שהוא ומסקינן רואה הוי וסתרה נראה לי (צג) כשקבלתו מן הזב קאמר דסתרה אבל כשקבלתו מן הטהור לא סתרה דהא אביי גופיה דאמר רואה הוי אמרינן (צד) בפ' בנות כותים (ל"ז א') אין קושי סותר בזבה (צה) וטעמא דדבר שאינו גורם אינו סותר הלכך ש"ז דטהור שאינו גודם י"ל שאינו סותר דש"ז דסתרה פי' רב הונא בהמפלת (כ"ב א') שאינה סותרת אליו (צו) משום דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה דהוי לה גורם. ואם תאמר הא אשכחן ר' אליעזר בב"ק פ"ק (צז) דאמר אי אפשר בלא צחצוחי זיבה דתניא ש"ז של זב מטמא במגע ולא במשא דברי ר' אליעזר, ר' יהושע אומר אף מטמאה במשא לפי שאי אפשר לה בלא צחצוחי זיבה מכלל דר' אליעזר סבר (צח) לה כר"א (צט) דאמר בפ' בנות כותים (ל"ז א') דקושי סותר אע"פ דלא קיימי לן הכי אלא כדאמר אביי דאמר אביי (שם) נקטינן אין קושי סותר בזיבה. וא"ת הלא רב הונא לא הוזקק לתלות בצחצוחי זיבה אלא משום דקסבר נוגע הוי אבל אי רואה הוי בלא טעם צחצוחי זיבה סותר אע"פ שאינו גורם ופליג על רב הונא ואמר רואה הוי ר' מלאי (<span id="(ק0)" class="citation">[[תועפות ראם/כו#(ק0)|(ק0)]]) ביוצא דופן (מ"ג ב') אמר ר' מלאי משום ר' אלעזר בר שמעון שכבת (ק0א) לרואה במשהו, אלמא רב הונא ור' מלאי סברי אע"פ שאינו גורם סותר, הא לא קשיא רב הונא לא קיי"ל כוותיה והא דר' מלאי לא קשיא דידי (ק0ב) דסבריה (ק0ג) רואה הוי מסתר לא סתר (ק0ד) ואביי ורבא ורב יוסף לכולהו שמעון להו ביוצא דופן דאמרינן (ק0ה) פולטת רואה הוי אלמא לא בעינן גורם, וקשיא נמי דאביי אדאביי דאמר אין קושי סותר דגורם בעינן הא לא קשיא דכולהו מצינן לאוקומי כשקבלה מן הזב ומשום דאי אפשר בלא צחצוחי זיבה דבועלה ואיה (ק0ו) סתרה מידי דהוי אבועלה אע"ג דצחצוחי זבה דבועלה הוי לא הוי גורם לגביה (ק0ז) דידה, כיון דהוי גורם לגביה דידיה גורם דחוי (ק0ח) לפי פירוש זה אמרינן דפולטת (ק0ט) סותרת. ורש"י זצ"ל פי' דלא מצרכינן גורם אלא למסתר ז' אבל יום אחד אע"פ שאינו גורם (קי) מידי דהוי אש"ז. ולפי פירוש זה יש לומר דפולטת אפילו קבלה מן הטהור סתרה יום אחד הלכך יש לחוש לדברי הגאון בסותרת ופולטת במקום ששפעה ג' ימים שיש לומר ימי בזבה קיימא (קיא) כולהו ספק זיבות שוינהו רבנן דקיי"ל שראוי להזריע עד שש עונות שלמות, הלכך לאחר פסיקתה יום ראשון לספירתה עדיין אינו מסריח וסותרת דשש עונות שלימות בעינן דאמר רבא ביוצא דופן (מ"א ב') משמשת כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה אי אפשר שלא תפלוט ומסתמא ג' ימים שלמים קאמר, ואע"ג דפליגי תנאי בשבת בפ' ר"ע (פ"ו א') כרבא (קיב) קיי"ל, הלכך מנהג כשר אשה ששמשה סמוך לראייתה ושפעה ג' ימים ובסוף נ' ימים פסקה שלא תתחיל ספירת ז' נקיים ברביעי לרעיתו (קיג) תאחר עד מלאת ג' ימים ו' עונות לשמושה שיבא ש"ז לידי סרחון שמא תפלוט ותסתור. ואין להביא ראיה להתיר מדאמרינן ביוצא דופן (שם) מכלל דכי אמר רבא דאזלא בכרעה בהדי דאזלא שדתא אלמא הולכת משלכת, אלמא אין לחוש לסתירת פולטת בהלכה זו אינה ראויה (קיד) דהא אמרינן עלה וכי תימא דלמא אשתייר אלמא חיישינן לנשתייר ואין לדחות ולומר דלמא אשתייר לפי דברי רבא אמר התלמוד מ"מ לא חיישינן לשיור (קטו) הלכך יפה ונעים להחמיר בספירת פולטת, ובשופעת אחד או ב' ימים נראה שאין לחוש דהא זבח (קטז) היא ודי לה בספירת יום אחד ואע"ג דאמר ר' זירא בנות ישראל הן החמירו על עצמן שאפילו רואות טיפת דם כחרדל יושבות עליו ז' נקיים דספק זיבות גדולות שווינהו, התם היינו טעמא דגזרינן רואה יום אחד אטו רואה ג' ימים או ד' או ה' ימים אבל בסתירת פולטת דליכא למיחש ולמיגזור אלא אטו רואה ג' ימים, אבל בד' או בה' ליכא למיגזר שהרי כבר בא לידי סרחון י"ל שלא החמיר ולא גזר ר' זירא על זאת; פרשתי צדי היתר ואיסור והמחמיר בכולן ינוחו ברכות על ראשו ויאריך ימים ושנים.

ויום שפוסקת בו אינה סופרתו למנין ז', דתנן (נדה ל"א ב') בנות כותיים נדות מעריסתן והכותיים מטמאין משבב תחתון בעליון מפני שהן בועלי נדות. ותניא (שם ל"ג א') מאי טעמא שיום שפוסקת סופרתו למנין ז'. ואע"ג דאקשינן (קיז) רמי בר חמא עלה ואנן נמי נספריה דקיימא לן מקצת היום ככולו ולא ידעי לתרוצי פרכא אברייתא סמכינן כי הברייתא לא נתבטלה מכח הפרכא דהא חזינן דמקשינן מינה לרב בפ' תנוקת (ס"ט א') דאמר רבא (קיח) זבה שהפרישה בטהרה כשלישי שלה סופרתו למנין ז'. ואקשיה ורב ככותאי אמרה לשמעתיה דאמר (קיט) יום שפוסקת בו סופרתו ומתרציה כי קאמר רב לבר משלישי. ואע"ג דספק זבות שוינהו אינה טובלת אלא למוצאי שביעית ערב ח' כדאמרינן בתינוקת (ס"ז ג') א"ל רב פפא לרבא מכדי ספק זבות שווינהו ליטבלינהו (קכ) א"ל משום דר' שמעון דתניא ר"ש אומר ואחר תטהר אחר מעשה תטהר פי' (קכא) אחר טבילה אכל אמרו חכמים אסור לעשות כן פי' לטבול, שמא תבא לידי ספק, שמא תבעל לאחר טבילתה ואחר תראה בו ביום וסתרה ספירתה ונמצא בועל זבה למפרע. ואין לפרש אסור לבעול אבל בטבילה מותרת שהרי שאל ליטבלינהו ולא שאל לישתרו ועל כן (קכב) השיב שאסור. ואין (קכג) להביא ראיה שהתיר ר"ש לטבול דאמרינן בהמפלת (כ"ט ב') האשה שיצאה מלאה וחזרה רקנית והביאה וכו' ומוקמינן לההיא כר' שמעון ואמרינן שבוע שלישי מטבלינן (קכד) אומ' ויולדת נקבה בזוב היא, אינה ראויה דהתם כיון דלא משתריא בליל ח' לא אסרינן טבילתה ביום ו' (קכה) אבל במקום דמשתריא בליל ח' כיון שהיא מצפה לתשמיש בליל ח' גזר ר' שמעון על טבילתה ביום ז' שמא תקדים לשמש. אי נמי (קכו) למימר אע"ג דלא אסר ר' שמעון אלא תשמיש אבל טבילה שרי, רבא אמר אפילו טבילה אסר והכי קאמר ולא מטבלינן לה ביממא דשבעה משום דר' שמעון, פי' בי היכי דגזר ר' שמעון בתשמיש גזרינן אנן בטבילה. ואמר רבא (נדה ס"ו א') תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה שתשב ז' נקיים וטעמא כיון דמחמדא יש לחוש שמא ראתה ולאו אדעתיה (קכז).

והנדה יען שהיא רגילה עם בעלה החמירו בה יותר משאר עריות כדתנן בשבת פ"א (י"א א') לא יאכל הזב עם הזבה מפני הרגל עבירה, וה"ה שלא ישתה, שהרי שנינו שם (י"ג ב') שענשו התלמוד (קכח) על מה ששותה עם אשתו נדה כדתניא התם בימי ליבוניך מהו אצלך אמרה אכל עמי שתה עמי והשיב אליהו ברוך המקום שהרגו ועל כל מה שאמרה הענישו שאם לא יכן למה הוזכר בברייתא שותה (קכט) ואם הבעל שותה תחילה מותרת אשתו לשתות אחריו דלא יאכל תנן וה"ה לא ישתה תנן, לא תאכל ולא תשתה לא תנן, וטעמא שיצרו של איש גדול יותר מהרהר (קל) אחר שתייה, ואם מריקים כוס ששתת בו לכוס אחר וחוזרים ומריקים לכוס ראשון מותר מאחר שיש שינוי בהרקת כוסות אין זה עמה (קלא). ובכתובות פ' אע"פ (ס"א א') אמרינן כל מלאכה שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. פי' מזיגת הכוס ומושטת לו אבל מזיגה בלא הושטה שרייא, דהא שרינן התם כדאמרינן (שם) מחלפא ליה כשמלא, ומנחא ליה אשרשיפא, ואחרי שאין איסור אלא בהושטה והזכירו מזיגת הכוס למדנו שאין איסור אלא כששניהם יחד מזיגה והושטת כוס מזיגתה בלא שינוי, אבל בהושטת שאר דברים שלא בכוס מזיגה מותרת (קלב) אך שלא יגע בבשרה. והצעת המטה אמרינן התם בפניו אסירא שלא בפניו שריא. ואע"פ שהחמירו בנדה יותר משאר עריות לענין אכילה ושתיה, לענין יחוד הקלו בה שאסור משאר (קלג) עריות מותר בנדה כדאמרינן בסנהדרין (ל"ז א') א"ל ההוא מינא לר' אבהו (קלד) אמריתו שרי להתיחד עם הנדה וכו' וטעמא (קלה) שאי אפשר לו שלא להתייחד עם אשתו נדה ואין גוזרין גזירה על הצבור אלא א"כ רוב הצבור יכולין לעמוד בה. ואע"ג דיחוד אסור מדאורייתא בשאר עריות, כדאמרינן בע"ז בפ' שני (ל"ו ב') ובסנהדרין (כ"א ב') ובקדושין (פ' ב') כי יסיתך אחיך בן אמך בן מתייחד עם אמו ואין מתייחד עם כל עריות שאין להם היתר דומיא דאמו אבל נדה יש לה היתר (קלו) ובמה מצינן אין ללמוד דאינו דומה מי שיש לו פת בסלו לשאין לו. ועוד יש תולדה אחרת והיא מדאורייתא, ויען (קלז) שאין חייבין עליה תולדה (קלח) הראיתיה תולדה. דתניא בשבועות פ' ידיעות הטומאה (י"ח ב') ובנדה פ' האשה (ס"ג ג') והזהרתם (קלט) את בני ישראל מטומאתם אמר ר' יאשיה (מכאן) אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן וכמה אמר רבא עונה. פי' אותה עונה שהיא רגילה לראות (קמ) מט"ו לט"ו ביום אסורה כל יום ט"ו ואם בלילה אסורה ליל ט"ו שהעונה הוא או יום או לילה. ואם אינה רגילה לראות בתחילת העונה (קמא) לעולם אינה אסורה אלא אותה העונה וזה הדין באשה שווסתה ימים (קמב) אבל באשה שווסתה לסמנים אחרים ולא לימים כדתנן (שם ס"ג א') ואלו הן ווסתות מפהקת ומעטשת חוששת כפי (קמג) כריסה בשפולי מעיה כמו צמרמרת אוסרין (קמד) וכל כיוצא בה וכל שתקבענה ג' פעמים הרי זה ווסת. הלכתא (קמה) מי שווסתה בסמני גופה ולא לימים או באכלה שום וראתה (קמו) אכלה פלפלין וראתה מותרת עד שיגיעו אותם הסמנים, ובספירתה ז' נקיים צריכה שתבדוק עצמה בכל יום. ואם לא בדקה אלא יום ראשון ויום ז' בדיעבד טהורה דקיי"ל כר"א דתנן בפרק תינוקת (נדה ס"ח ב') הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון וביום השביעי ומצאו טהור ושאר הימים לא בדקו ר"א אומר הרי אלו בחזקת טהרה, ר' יהושע אומר אין להם אלא יום ראשון ויום ז' בלבד, ר' עקיבא אומר אין להם אלא יום שביעי בלבד, ואנן כר' אליעזר קיי"ל דרב ס"ל כר"א דאמרינן בגמרא התם (ס"ט א') אמר רב נדה (קמז) שהפרישה בטהרה לבד משלישי שלה סופרתו למנין שבעה ואמרינן פשיטא ל"צ דלא בדקה עד יום שביעי ואשמעינן דר"א סבר סופו אעפ"י שאין תחילתו. מיהו (קמח) בסופן אעפ"י שאין תחלתם לית הלכתא כוותיה דרב דהא ר' חנינא פליג עליה דרב ופי' דר' אליעזר תחלתו וסופו בעי. וראיה עוד דהלכה כר"א בנדה פ"א (ז' ב') אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר"א (קמט) בארבע, חדא הא, ואידך דתנן. הזב והזבה שבדקו עצמן ביום הראשון (קנ) וביום השבעה טהורה וכו' ר' אליעזר אומר אין להם אלא ראשון ויום ז'. ועוד ראיה דאין הלכה כר' יהושע ור"ע דרבנן פליגי עלייהו דתנן (שם ס"ח א') וחכמים אומרים אפילו שנים ושלשה (קנא) בנדתה בדקה ומצאה טהורה ושאר הימים לא בדקה אלא אחר מכאן בדקה ונמצאת טמא והרי זו (קנב) בחזקת טהורה. ואע"ג (קנג) דלא קיי"ל בהא אלא בר"א וכדפריש ר"ח דתחילתן וסופן בעינן, מיהו דלא כר"י ורבא (קנד) שמענו. ואין לחלוק בין נדה לזבה מטעם וזבה היא טמאה טפי מנדה, כדתנן (נדה ל"ט א') אבל ימי הזב והזבה הרי אלו בחזקת טהרה (קנה) יום בחזקת טהרה, והא דלא תני אלה (קנו) הזב והזבה משום דתנא י"א יום (קנז) ימים הרי שנים לזבה תנא נמי זבה.

וכשהיא בודקת עצמה בודקת בצמר לבן (קנח) או בפקולין שקורין קוטון בלע"ז או בבגד פשתן לבן ישן שהוא רך ולא בחדש מפני שהוא קשה ואין הדם נדבק (קנט) בו. ואמר אביי (קס) (נדה י"ז א') הני שחקי דכתנא מעלו לבדיקה. וצריכה שתכניס הבגד שהיא בודקת בפנים בחורין ובסדקין כדאמרינן בפרק א' בנדה (ה' א') אמר ר"י אמר שמואל עד שלפני תשמיש אינו ממעט כפקידה מאי טעמא אמר רב קטינא מתוך שמהומה לביתה אינו מכניסתו לחורין ולסדקין, אלמא הכנסת חורין וסדקין הוי (קסא) בדיקה מעליא בענין אחר לא. וכאשר החמירו חכמים ונתנו תולדות לאבות הנדה כך תקנו תולדות לטבילת הנדה לפסול טבילתה מדרבנן שכל מקוה חסר שאין בו מ' סאה ונפלו לתוכן ג' לוגין (קסב) אע"פ שהכשרו בסוף במים הראוים פסול מדרבנן כדתנן. בפ"א בעדיות (מ"ג) ומייתינן לה בשבת פ"א (ט"ו א') עד שבאו שני גרדיים משער האשפות והעידו מפי שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה וקיימו החכמים את דבריהם. פי' מקוה חסר מארבעים סאה אבל שלם אינו (קסג) פוסל דתנן במקואות פ"ג (קסד) ספק מים שטהרו חכמים ספק נפלו ספק לא נפלו, ספק יש בו ארבעים סאה ספק אין בו ארבעים סאה, ב' מקואות אחד יש בו מ' סאה ואחד אין בו מ' סאה נפל לאחד מהן ואינו יודע לאיזה מהן נפל ספקו טהור מפני שיש לו במה יתלה. ותנן נמי בפ"ה (קסה) ג' מקואות בזה עשרים סאה ובזה עשרים סאה מים שאובין והשאובין מן הצד וירדו ג' וטבלו מהן (קסו) ונתערבו המקואות, המקואות טהורין והטובלין טהורין, ואותו פסול דג' לוגין מדרבנן כדתנן ואינו יודע לאיזה מהן נפל ספיקו טהור ואי הוי פסול מדאורייתא לא הוה מכשריה בהאי ספק כדאמרינן ביבמות בשלהי הערל (פ"ב א') וסבר ר' יוחנן תרומה בזמן הזה דאורייתא והתניא שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהן ב' סאין אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותרין שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה נפלה ואי מדאורייתא לא אמרינן שאני אומר. והיינו דאמרינן בב"ב בהמוכר את הבית (ס"ו ב') (קסז) שאיבה מדרבנן פסול דג' לוגין שאובין מדרבנן, ומעיין (קסח) אע"ג דמדאורייתא מטהר ברביעית בדבר שכל גופו עולה בו, הצריכו חכמים מ' סאה מדבריהם ובטלו לההוא רביעית כדאמרינן בפרק ג' מינין (נזיר ל"ח א') אמר ר' אליעזר (קסט) עשר רביעיות הן כו' ומקשינן והא איכא רביעית דמקוה פי' (קע) רביעית דאתי ממקוה שיש בו מ"ם סאה דכיון דמהכשרא דמקוה קאתו כשר מדאורייתא כדאמרינן בזבחים פ"ב (כ"ב א') אמר רב פפי (קעא) אם קדח רביעית במקוה שיש בו מ"ם סאה מטבילין בו מחטין וצינוריות דמהכשרא דמקוה אתי ואפילו אין בקדיחתו כשפופרת הנוד. ומשנינן בנזיר בר מההיא דבטלוה רבנן והצריכו עירוב כשפופרת הנוד, פי' הנקב כשפופרת הנוד, אבל למוצא המים אינו צריך (קעב) אלא טופח להטפיח כדתנן (טהרות ספ"ח) ומשקה טופח לא הוי חיבור הא טופח להטפיח הוי חיבור. ויש לנו לומר כאשר בטלו רביעית דמקוה בך בטלו רביעית דמעין דאי (קעג) לאו הכי הוה מקשי והא איכא רביעית דמעין אלא מאי (קעד) כולה רביעתא בטלו (קעה) האמורין לא הוה ידע דבטלוה. אי נמי (קעו) י"ל להכי לא מקשינן דכל שהוא דמעין מפי' (קעז) בפחות מרביעית. ואין לומר דעדיין בימי רב פפי לא בטלוה, דהא ר' אליעזר (קעח) קדים לרב פפי טובא, ואמרו חכמים (נדה ס"ו ב') אשה לא תטבול בכל מקום (קעט) דבעיתא, דאמר שמואל בר רב (קפ) אשה לא תעמוד על גבי כלי חרש ותטבול, והוא הדין אסילתא ומפרשי טעמא משום דבעיתא. ומהאי טעמא אמר שמואל בר רב יצחק (שם) אשה לא תטבול בנמל, פי' מקום הספינות ובני אדם שם ובעיתא מבשת בני הספינות ולא טבלה שפיר וכן פי' רבינו חננאל ז"ל. ולא גרסינן ביה אע"ג דהשתא ליכא למימר (קפא) בדדיוני נפלי. ותנן במקואות פ"ב (משנה י') מקוה שיש (בו) מ"ם סאה מים וטיט ר' אליעזר אומר מטבילין במים ואין מטבילין בטיט, ר' יהושע אומר בטיט ובמים, באיזה טיט אמרו שהקנה (יורד) (קפב) בו מאליו. ר' יהודא אומר מקום (קפג) שהמשקולות יורדות שם (קפד) באיזה טיט שהמים צפין על גביו, אם הן המים מצד אחד ומודה (קפה) ר' יהושע שמטבילין במים ואין מטבילין בטיט, דסימן (קפו) אחד (קפז) קצבו חכמים האמוראין לטיט ולא (קפח) לחלוק על התנאים אך שניהם שוין. ואי זה סימן אחד בזבחים פ"ב (כ"ב א') אמרינן למאי אילימא למעוטי טיט הנדוק (קפט) חיכי דמי אי דפרה שוחה ושותה ממנו אפילו לרביעית נמי ואי דאין פרה שוחה ושותה אפילו למקוה נמי לא (קצ) למדנו שכל מים (קצא) בהן כ"ב שאין פרה שוחה ושותה מהן אין עליהם תורת מים, הלכך צריכה אשה להזהר שלא תטבול במי אגמים מקום הטיט, שלא תכנס תליה בטיט שאין פרה שותה, דחוה ליה ההוא מקום היבשה גמורה והכי תנן במס' מקואות פ"ד (קצב) הטביל בו את המטה אע"פ שרגליה שוקעות במים בטיט העבה טהורה שהמים מקדימים פי' (קצג) כבר עלתה טבילה למטה קודם שהגיעו רגליה בטיט עבה, אבל לא עלתה טבילה קודם לכן לא. ואע"פ שיש מים מרובין שעור טבילה לבד הטיט, ביון שהטיט עבה שאין הפרה שוחה ושותה במים, מקום (קצד) יבש חשבינן ליה, ואם הטיט צלול שפרה שוחה ושותה, אע"פ שהטיט דבוק על בשרה במעוט והיא אינה מקפדת אינו חוצץ אבל אם היא (קצה) מקפדת חוצץ וגזרו מעוט המקפיד משום רובו שאינו (קצו) מקפיד ועל רוב שאינו מקפיד משום רוב המקפיד, ואע"פ שהוא לה (קצז) חוצץ והא דתניא (זבחים ל"ה א') הדם והדיו (קצח) והחלב יבשים, חוצצים לחים אינם חוצצים התם מטעם הקפדה הוא על יבש דרך בני אדם להקפיד ועל לח אין דרך בני אדם להקפיד אבל אם מקפיד חוצץ והמפרש טעמא מפני שהמים נכנסות בלח, נראה לי שטועה, דמאי (קצט) אינן נכנסות שאין לך לח יותר מיין ואמרינן (ר0) שלהי פ"א (כ"ו ב') מיא יקירי ושכבא תתאי ופירי קפי לעילאי ולא סלקא להו השקה. ואין לתת חלוק בין השקה לטבילה (ר0א) דתניא בזבחים פ' התערובת (ע"ח ב') חלוק (ר0ב) דלי מלא רוקין והטבילו באלו לא טבל, ורוק לח הוא. ואין לתת חלוק לשאינו מלא דתניא בתוספתא דמקואות (פ"ח) כלי שהוא מלא יין והטבילו אם בטל מראיו טהור, פי' שנתערב יפה ואם לאו טמא, מלא יין (ר0ג) וחלב אם לבו מראין עליו טהור ואם לאו טמא. אמר ר"י שמעתי שאפילו כולו (ר0ד) מהזיק כור אין בו אלא רביעית כאלו לא טבל. וראיה עוד דבהקפדה הטעם תלוי דתניא בתוספתא (מקואות ס"ו) הדם והדיו והחלב ושרף תושקמה (ר0ה) ותאנה לחים אין חוצצים ושאר כל השרפים בין יבשים ולחים חוצצין מפני שהן שטף לכלוך פי' (ר0ו) דרך העולם להקפיד עליהם שאינו אלא לכלוך. ואין להביא ראיה דלאו בהקפדה תליא מילתא, כדאמרינן בזבחים פרק כל הפסח (ר0ז) שבח הוא לבני אהרן שמהלכים עד ארכובותיהן בדם, ופרקינן (ר0ח) והא הוי חציצה ומשני לח הוא ותנן הדם והחלב והדיו כו' התם נמי בהקפדה תליא מילתא; דבין (ר0ט) בטל הדם לרגלו הוי כאלו אין דבר בין רגלו לרצפה ולהכי לא הוי חציצה. ומעוט שערו נמי נראה דלא חייש אלא במקפיד, דאמרינן בשבת פ' במה אשה יוצאה (נ"ז א') לענין שיער דנטיפין (רי) אי משום קפידא הא קפדי. והא דאמרינן (נדה ס"ז א') נימא אחת קשורה חוצצת מטעם מקפיד הוא.

ורבותינו יש מהם פרשו טעמא דנמל משום חציצת טיט וברובו (ריא) וליתא אלא משום בעיתא. והיינו דאמרינן עלה בשלהי נדה (שם) אבוה דשמואל עביד לבנתיה מקוואות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי, פי' טובלות היו במקום נמל ועושה להן מחיצות של מפצי לצניעות שלא יראו אותן בני הספינות ויבעתו מבשתם ולא יטבלו כראוי. מקוואות ביומי ניסן, אמרינן בפ' אחרון דבכורות (נ"ה ב'), יבמה יוצאה אשה (ריב) סבר לה כרב דאמר מטרא במערבא סהדא רבא פרת, סבר שמא ירבו הנוטפים על הזוחלין והוו להו שאובין (ריג) פי' נפסלו לטבול בהם דרך זחילה בפסול שאובים בכל ענין דתנן (מקואות פ"ה מ"ה) הנוטפין במקוה (ריד) ומקוה פרשנו למעלה שדינן באשבורן ולא בזחילה. ואין לומר למה לא יבטלו נוטפין בזוחלין ראשון (רטו) כדאמרינן בשלהי ע"ז (ע"ג א') מקוה (רטז) המקלח מצרצר קטן לבור אפילו כל היום כולו ראשון ראשון בטל, דהתם בידי אדם הוי, דהיינו טעמא דראשון ראשון בטל שכל שעה ביד המערב לפסוק שלא לערב יותר הלכך לא חשבינן לי' כאלו נתערב בבת אחת, אבל במקום שהתערובות בידי שמים שאין בידי אדם להפסיק כגון רביית נוטפין בזוחלין חשבינן נתערב הכל בבת אחת. והיינו נמי טעמא דלא מבטלי גדולי איסור והיתר כדאמרינן בחולין (קט"ז א') כתיב המלאה וכתיב הזרע כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה, זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם הוסיף בר' אסור ולא מבטלי ראשון ראשון, וגלי קרא וילפינן מינה לכל תערובת בידי שמים (ריז), ואמר אין המים מטהרין בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי בלבד, דחיישינן לרביית נוטפין. פי' רבינו יעקב ז"ל דלא קיי"ל הכי אלא כאידך דשמואל קיי"ל דאמרינן התם בבכורות פ' אחרון תניא ר' מאיר אומר יובל שמו ולמה נקרא שמו פרת שמימיו פרין ורבין. וחכמים כמו כן מסייעי ליה לשמואל דאמרי (ריח) נהרא מכפיה מיברך. ורבנן לא פליגי עליה אלא בשמא. ומימיו פרין ורבין גרסינן בתרווייהו דאי לא תימא הכי אדמסייע ליה מר' מאיר ליקשי ליה מדרבנן אלא ודאי מתרווייהו מסייעי ליה לשמואל. ואמרינן נמי בתענית פרק שלהי (ריט) סדר תעניות (כ"ה ב') ר' שמעון בן אלעזר אומר אין לך טפח שיורד מלמעלה שאין טפחיים עולין כנגדו מלמטה, פי' כשרבו הגשמים שהשקו הארץ כעובי טפח למעלה עלה התהום והשקה ולחלח הארץ מתחת טפחיים, וכיון שהתהום עולה סילוני הנהרות מגבירין ומתגברין הנהרות. למדנו שהתהום מגביר הנהרות, וראיה דקה היא זאת. ועוד ראיה דתנן במס' פרה פ"ה (רכ) מימי קרמיון מי פוגה פסולים למי חטאת שהם מי ביצים מי הירדן מי ירמוך פסולין מפני שהם מי תערובות דשאר נהרות אלמא לא חיישינן לרביית נוטפין. ואע"פ שאנו צריכין לתרץ אליבא דרב ואבוה דשמואל לחד לישנא דהנהו נהרות יושבין על ההרים ואין זחילת נטיפת ההרים באה בהם ושנוי דחוק הוא זה דהא חזינא דירדן בין ההרים יושב וזחילת נטיפת ההרים באה בו אפילו הכי אי לאו טעמא דמי תערובות הי' כשר וקא (רכא) רביית נוטפין, הלכך נהרא מכפיה מבריך קיי"ל, מיהו לנהרות קטנות יש לחוש לרביית נוטפין מסברא וממתניתין דתנינן במס' פרה פ"ה (רכב) המים המכזבין בפולמוסיות ובשני בצרת כשרים ור' יהודה פוסל. הלכך צריך לתת לב אם הנהר הקטן (רכג) כ"ב שאם היה בארץ ישראל מקום שאין הנשמים מצויין היה מכזב פעם אחת בשבוע חיישינן ביה לרביית נוטפין, ולבורות (רכד) ולמעינות שאין נטיפת זחילת הארץ זוחלת בו לא חיישינן בהו לרביית נוטפים. בסוף פ"א בתמורה (י"ב ב') תניא ג' לוגין מים שאובין שנפלו למקוה בין בשנים וג' כלים (רכה) ד' וה' פוסלין את המקוה יוסף בן הוני אומר בשנים וג' כלים פוסלין את המקוה בד' וה' אין פוסלין את המקוה. ואע"ג דיחיד ורבים, הלכה כיחיד (רכו) דסתם לן מתני' כוותי' דתנן בתמורה פ"א (שם א') ואין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא לפי חשבון ומסקינן פירושא בגמרא אמר רב פפא לפי חשבון כלים וכו', ואמרינן התם (שם ב') כי אתא רב דימי אמר ר' יוחנן שאיבה שהמשיכה כולה טהור. ושמעתי מפרשים הלכה למשה מסיני הוא ולא שנא המשיכה על גבי קרקע או (רכז) על רצפת אבנים. ולי נראה דלא אמר ר' יוחנן אלא שהמשיכה ע"ג קרקע מקום שהמים ראויות להבלע, וטעמא כיון שראויות להבלע נתבטלו אגב קרקע וכזוחלות (רכח) לגומא נעשות כאלו באות מתמצית לחלוחית הקרקע כי נתבטלו מהם שאובים, אבל המשיכם על רצפת אבנים או נסרים שאינו (רכט) ראויות היו כמונחין בכלי לא מבטל שם שאובין מנייהו שהרי יבול לדונם כאלו באו מתמצית מקום שהומשכו דרך עליו שהרי אינם ראוים לבליעה ולתמצות. ונראה לי לומר דלית הלכתא כר' יוחנן אע"ג דרבנן פליגי (רל) עליה דר' אליעזר בן יעקב קיימי כוותי' ומטהרי המשכה בלא רבייה מ"מ כר' אליעזר קיי"ל דאמרינן בגיטין (ס"ז א') משנת דראב"י קב ונקי, ואפילו מתניתא (רלא) וביבמות פ' הבע"י (ס' א') מייתינן מתניתא דידיה לפסק הלכה; ותניא התם בשלהי פ"א בתמורה ראב"י אומר השאיבה מטהרת ברבייה והמשכה אלמא תרתי בעינן המשכה ורוב. ובשלהי (רלב) נדה (ס"ז ב') אמרינן אמר רב חייא בר אשי אמר רב נדה בין בזמנה בין שלא בזמנה לא תטבול אלא בלילה מפני סרך בתה, ורש"י (רלג) פי' שלא תטבול בשביעי, ואם יש סכנת (רלד) גנבים או ענין אחר שהטורח רבה כגון שהנהר רחוק (רלה) רב אחא בר יעקב שרא למיטבל ביממא דתמניא משום גנבים (רלו) רב יהודה דפומבדיתא משום צינה ותן לחכם ויחכם עוד ולהתיר כיוצא באלו. ויש לדקדק (רלז) כרב אחא בר יעקב דלמא אתי למיסרך פי' סרך בתה ורש"י פי' שם ולא אתפרש דרב אחא בר יעקב היכא, ונראה לפרשו ע"ז, הלכך עריך לחוש לסרך בתה אף (רלח) אם לא יהיה טורח גדול יותר מגנבי דרב אחא בר יעקב. אמר רב גידל אמר רב (נדה ס"ז א') נתנה תבשיל לבנה וטבלה, פי' שלא עיינה בידיה קודם טבילה לא עלתה לה טבילה, ומעין שסמוך למשיכתו אין בו מ' סאה בהשלמת מים העליונים אם לא בהשלמת מים התחתונים הוה לו קטופרס (רלט) ומשקה טופח אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה פי' אינו חבור התחתון לעליון, אבל העליון לתחתון שעובר עליו הוי חבור. והיינו טעמא דמטבילין בנהרות אע"פ שהם (רמ) קטופרס. ומתני' ר' יהודה דתניא בחגיגה פ' אין דורשין (י"ט א') ג' גממיות בנחל, התחתונה והעליונה של כ' סאה, והאמצעית של מ"ם והרדלית של גשמים עוברת ביניהם ר' יהודה אומר היה ר' מאיר אומר מטבילין בין בעליונה בין בתחתונה, ואני אומר בתחתונה ולא בעליונה.

ואני שמעתי טעם אחר להיתר קטופרס בנהרות, דכיון שאינן פוסקין ולא (רמא) פסיל ליה קטופריס. תניא בב"ק במרובה (פ"ב א') עשר תקנות תיקן עזרא וזו אחת מהן שתהא אשה חופפת (רמב) וטובלת ומסקינן בתינוקת (ס"ח א') והלכתא אשה חופפת ביום וטובלת בלילה והלכתא אשה לא תחוף אלא בלילה קשיא הלכתא אהלכתא לא קשיא הא דאפשר הא דלא אפשר. פי' (רמג) אפשר לחוף ביום לפני ליל טבילתה חופפת ביום, אי אפשר לחוף ביום שלפני ליל טבילתה כגון שנזדמנה טבילתה במוצאי יום טוב (רמד) שאי אפשר לחוף בשבת וביום טוב, חופפת במוצאי שבת בלילה. ואם אירע מוצאי יום טוב (רמה) שאי אפשר לחוף בו חופפת בערב שבת שהוא חול וטובלת למוצאי שבת (רמו), ואמר רב חסדא כולהו אמרינן שכן לא אמרינן ורב יימר אמר שכן נמי אמרינן לבד האשה חופפת באחד בשבת וטובלת (רמז) בשבת שאפילו שכן נמי ליתא דאפשר דחייפא בלילה וטבלא בלילה ודרש מרימר הלכתא כוותיה דרב חסדא וכדמתרץ רב יימר פי' כוותיה דר"ח דלא אמרינן שבן וכדמתרץ ר' יימר דהיכא דאפשר למיחף בלילה ולמטביל בלילה אפילו כולהו נמי לא אמרינן. וחפיפה זו בראש ובכל מקום (רמח) שיש שעור (רמט) כדאמרינן במרובה (שם) שתהא אשת חופפת וטובלת דאורייתא היא [בלשון קושיא] דכתיב ורחץ את בשרו במים את הטפל לבשרו ומאי ניהו שערו וכו' אלמא בשערו קאמר. ועוד ראיה ממאי דאמרינן בתינוקת (ס"ו ב') דרש מרימר (רנ) משמיה דרבא אשה לא תחוף אלא בחמין ואפילו בחמי חמה, פי' (רנא) ומאי טעמא משום דמשרו מזייא, פי' מקשים את השיער ונעשה ביצין ביצין פי' בביצים של יוצר (רנב) לשון שריר וקיים (ב"ב ק"ס ב'), ולשון לשרורי מנא (שבת ע"ד ב'), אלמא חפיפה בשיער הוא, ולפי שיש שיער בגוף לבד שיער הראש, הוזקקו נשים לחוף (רנג) וכשר וטוב הדבר והמעבירו ימתח על העמוד. ואמר רבא (נדה ס"ו ב') לעולם ילמד אדם את בתו (רנד) שתהא מדיחה בית קמטיה במים (רנה) אע"ג דביאת מים לא בעינן ראוי לביאת מים בעינן ואף בשיניה ובפיה ראוי לביאת מים בעינן דאמרינן בתינוקת (שם) ובקדושין פ"ק (כ"ה א') אמר ר' יצחק מעשה בשפחתו של רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת. ואמר רבא טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ אם סמוך לחפיפה טבלה אינה צריכה לחזור (רנו) ולטבול, ואם לאו צריכה לחזור ולטבול. וסמוך לחפיפה פי' ב' שעות (רנז) או בג' טבלה, והוא שלא הלכה במקום שיש לחוש שנפל עליה דבר זה חוצץ ואפילו (רנח) הנמצא. ואמר ר"ש בן לקיש (נדה ס"ז א') אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה (פי' דרך הלוכה וגדולה) והיינו (רנט) דאמר ר' יוחנן עצמה עיניה ביותר או פתחה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה. ומסקינן הני מילי לטהרות אבל לבעלה לא ומי (רס) לכתחילה אפילו לבעלה צריבה לעשות דאמר (רסא) דיעבד קאי. ואמר רבה בר רב הונא (שם) נימא אחת קשורה חוצצת, שלש אינה חוצצת שתים איני יודע. ור' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת וקיי"ל (רסב) כרבה. אמר ר' יצחק (שם ב') דבר תורה ברובו ומקפיד עליו חוצץ וגזרו רבנן על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד (למעלה הבאתיו) פי' הקפדה דרך בני אדם ביוצא בזה להקפיד, ואם מקפיד בדבר שאין דרך בני אדם להקפיד (רסג) שהם ביוצא בו להקפיד, או אינו מקפיד בדבר שדרך בני אדם להקפיד בטלה דעתו (רסד) אצל כל אדם. מקצת הלכות נדה ודקדוקיה כתבתי ישמע חכם ויוסיף לקח:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.