ספר השרשים לרד"ק/הקדמה
|
< הקודם · הבא > |
הקדמה
כבר כתבתי בתחלת פתיחת ספר המכלול הזה בתחלת החלק הראשון שהוא חלק הדקדוק, סבת השתדלותי בחבור זה. והשלמתי החלק הראשון ככל אשר יעדתי עליו בדקד[וק] ובשמו[ש] הלשון בנקוד וחסר[ות] ויתר[ות] לא חסר דבר, כיד אלהי הטובה עלי. ועתה אחל בחלק השני מן הספר שהוא חלק הענין, לבאר כל מלה קשה אשר בספר תורה נביאים וכתובים חרושה ואשר לא אמצא לו חבר במקרא אביאהו מהמשנה או מהגמרא, מלשון יוני או הגרי. כי כלם מלמדים על לשון עברי והוא הקדמון והשלם אך נתמעט אצלנו לארך גלותנו.
וכן מצאנו רבותינו ז"ל שהיו למדים לשון מלשון כאמרם (מגילה יח.) לא הוו ידעי רבנן מאי וְטֵֽאטֵאתִיהָ בְּמַטְֽאֲטֵא הַשְׁמֵד (ישעיה יד כג), שמעוה לאמתיה דבי רבי דקאמרה לההיא אתתא שקילי טאטיתא וטאטי ביתא. לא הוו ידעי רבנן מאי הַשְׁלֵךְ עַל ה' יְהָבְךָ (תהלים נה כג), שמעו לההוא טייעא דקאמר לההוא גברא שקול יהביך ושדי אגמלאי. ועוד סמכו קצת המצוות על לשון אחרת כאמרם (ראש השנה כו.) מאי משמע דהאי יובל לישנא דדכרא הוא, אמר רבי עקיבא כשהלכתי לערביא היו קורין לדכרא יובלא. וכן ארבעה בתים של תפילין אמרו (מנחות לד:) טטפת, טט בגדפי[1] שתים פת באפריקי שתים. וכן אמרו למדין לשון מלשון בחדא. ר' חייא רבה ור' שמעון ברבי ורבי שמעון בן חלפתא שכחון מלין מן הדין תרגומא, אתאן לתגריא דערביא למלפינון (בראשית רבה פרשה עט).
וראיתי לבאר בחלק הענין הזה, נקוד קצת המלין אשר בספרי הארץ הזאת משובשים. ואני, מאשר שקדתי על הספרים המדויקים אשר הובאו מספרד, ספרים הראויים לסמוך עליהם, ראיתי להועיל תועלת גדולה לתלמידים בספר הזה, ולהאיר מחשך עיניהם ולהסיר עקשות פיהם ולזות שפתותיהם בקריאה. וכן אזכיר נקוד משקל פעל. כמו ארץ גפן מלך. וכן מזה המשקל שמע נתח צמח והדומים להם, לפי שזה הוא המשקל הגדול שבמשקלים, ולא עמדנו על נקודו כי אם לפי המסורת כפי מה שמצאנו, יש בשש נקודות[2] ויש בחמש נקודות[3], ואף על פי שזכרתי קצתם בחלק הדקדוק אזכירם הנה כמו שיזדמן בכל שרש ושרש אשר ימצא בו. וכמדומה לי כי אין מלה בכל המקרא שלא תלמד נקודה מזה הספר. או מהחלק הראשון או מהחלק השני הזה.
וכן אזכיר קצת מחלוקת בן אשר ובן נפתלי בקריאה ואנו סומכים על קריאת בן אשר.
והנני משביע בשם הנכבד והנורא לכל מעתיק ספר זה שלא יניח ברצונו פסוק אחד או תיבה אחת מכל מה שימצא בכל שרש ושרש כי הרבה פסוקים הבאתי שם שיחשב המעיין או המעתיק שהם יתרים שם ולא הבאתים לצורך, ואין זה, כי לא הבאתי שם פסוקים כי אם לצורך. או ללמד על ענינו או בנינו או קריאתו או ללמד על שמוש הלשון. והמשכילים יבינו.
ועתה אחל לבאר בעזרת המלמד לאדם דעת.