ספר המדות/שער האהבה/א
|
|
אחר אשר נתבארו כל אופני היראה מפני אלקים יתברך שהיא המדרגה המביאה את האדם לגשת אל הקודש פנימה היא מדרגת האהבה. כמ"ש החסיד ז"ל בחו"ה [בהקדמתו לשער אהבת ד'] א"א שיגיע האדם אליה אלא אחר שתקדם יראתו ופחדו מהאלקים ית'. ובהפלגת ענין חבוב המעולה הזה חובב עמים עם אלקי אברהם. באמרו ית' (מלאכי א') אהבתי אתכם אמר ד'. ואמר עוד (ירמיה ל"א) ואהבת עולם אהבתיך. והחבוב המעולה הזה הוא ית' דורש מאתנו. וצוה אותנו פעמים רבות בתורת אלקים מפורש (דברים ו') ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך כו'. ונאמר (שם י"א) ואהבת את ד' אלקיך ושמרת משמרתו כו'. ואמר עוד (שם שם) והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי אשר אנכי מצוה אתכם היום לאהבה את ד' אלקיכם כו'. ועוד מאמרים רבים אשר ירבה זכרם. לכן ראיתי לבאר ענין האהבה לדעת מהותה ואיכותה. ערכה ופעולתה. ולבאר גם כן כל עניני האהבה למחלקותיהם. אשר ימצא האדם בנפשו כנטועים מגודלים בנעוריהם. ולהתבונן ולבחון בהם מה היא האהבה אשר העליון יתברך דורש מאתנו. וימינו תסעדני. וענותו תרבני.
דע כי עצם האדם ובנינו. פי שנים בענינו. מציאות חיצוני ומציאות פנימי. הגוף והנפש. וכמו אשר אל הגוף חלק ית' אברים ידועים המשרתים אותו אשר בלעדם לא היה אדם. כי לא היה לו בכח להפיק זממו לעשות דבר מה שהוא צריך לקיום מציאותו. כן נטע ית' בנפש כלים ואמצעיים פנימיים. מה שהמה מוכורחים אל הנפש אל השלמת ענין מציאותה. והמה המדות הנטועות בנפשות. המדות המה המלחים והחובלים מובילים ומנהיגים כל הנהגת האדם בעולמו והם השמחה והאבל. האהבה והשנאה המורא והתקוה. המורך והגבורה. הבושת והעזות. הרצון והכעס. הרחמים ואכזריות הענוה והגאוה הנדיבות והכילות. העצלה והחריצות והן נמזגים בהרכבת האדם ומשתנים ע"י השתנות ההרכבה ואין כל בני אדם שוים בהן יש אשר גבר בו ענין הכעס. ויש הפכו. יש נדיב. ויש כילי. יש עניו. ויש גבה לב. וכן בכלם אבל יכולת ביד האדם לשנות איכותם. לחזק הרפה. ולרפות החזק. את השפלה להרים והגבוה להשפיל. יש מהם אשר הרבוי בהם משובח ויש אשר המועט משובח. ויש אשר אם יעדר כלו משובח:
ומשפט הנהגתם ככל הנבראים. כי בהתבונן בהנבראים תראה מהם בכל אחד שם כללי ושם פרטי. כמו גוף. ארץ. שמים. עם. והם מתחלקים לפרטים רבים גוף לאברים ועצמות וגידים. ארץ לארצות ומדינות ועיירות וכפרים שדות וכרמים הרים ובקעות אשר כל אחת נודעת בבחינתה וסגולתה וכחותיה המיוחדות אליה. שמים היקרי' גם הם מתחלקים לחלקים. רקיע שחקים זבול מעון ערבות כו'. עם מתחלק ג"כ לחלקים שבטים ומשפחות בתי אבות ואשים פרטים. וכלל העמים הוא החי המדבר. והמדבר נחלק לשבעים עמים. כי כל עם הוא נתח פרטי מהכלל. והעם יש בו כמה נשיאים. וכל נשיא למשפחות. וכל משפחה לבתי אבות וכל בית אב לגברים. וכדומה גם בבע"ח האלמים. כי משפט אחד לכל הנבראים. גם כי בין הפרטים נמצא בחינות מתחלפות. אבל ע"ד כלל נתח אחד וענין אחד להם אשר הוא שורש וראשית לכלם כמו הגוף שורש חיותו הוא מן הלב. המדבר שורש חיותו עם הנבחר. שורש הארץ ארץ הקדושה. השמים שערי השמים המכוונים נגד בית המקדש שלמטה. כן תדע אחי כי כן המשפט בכל הכחות הנטועות באדם ונקראים בשם מדות. הנה מנהלם בראשם כח האהבה והשנאה ורוח דעת מרחפת על גביהן. כי הדעת הוא אב לכלם. כי הנהגות המדות וכל האברים יתנהגו ילכו אחר הדעת ורצון האדם בהמנעם מן ההרגל אשר נתרגלו בו. כי זאת חכמים הגידו לא כחדו כי ההרגל שליט ומושל באדם בכל האברים והכחות הנפשיות. אבל עליון עליו כח הדעת אשר על ידו יוכל אדם לשלוט על ההרגל ולשנות את טעמו. ולהחליף ענינו. וכפי אשר יגזור כח הדעת הנה אח"כ תכרענה ילדיהן תפלחנה. ופרצים תצאינה. האהבה או השנאה. האהבה אחר דעתו ואחר בחנו בטוב כי טוב וישר הוא. יבחרהו ויאהבהו. והשנאה אחרי דעתו והבחנתו כי רע ומר הוא אם בטעמו או בריחו או בפעולתו ירחקהו וישנאהו. ואלו השנים תכופים אחרי הדעת. והשנים הם שורש לכל הכחות אשר בנפשות כי הם רק כנערות הולכות על יד גבירתן וכתלמיד אחרי רבו לשרתו. כמו השמחה והאבל. השמחה בהשיגו אהבתו. האבל בהשיגו שנאתו. או בהעדר ממנו מה שהוא אוהב. הגאוה והענוה. הגאוה כאשר תתמלא תאותו ואהבתו. והשפלות בעת שיפסיד. המורא והתקוה. המורא מהשנוא לו. והתקוה אל הנאהב לו ויש אשר אינם מוכרחים אחר האהבה ואינם מיוחדים אליה. אבל הם מדות בפני עצמן בלתי האהבה והשנאה מעוררתן ביותר ומחזקתן. ותהיינה נעזרות מהם. כמו הנדיבות והכילות הכעס והרצון כי טבע השמחה לעורר רחמים באדם לא בהכרח. בלתי אם הוא רחמני בטבע יעורר רחמיו יותר בשמחתו באהבתו. והשנאה תחזק האכזריות הנמצאת אצל האכזר בטבע. וכן הכעס והרצון (והם יותר קרובים אל אהבה והשנאה) כי בהשיגו אהבה יתעורר בו רצון מסבת השמחה והפכו מעורר הכעס מצד האבל וזה דרך אחר עם הנדיבות והכילות אשר הנדיבות תזדמן ותתעורר יותר בהשיגו אהבתו. כנאמר באחשורוש בהשיגו את אסתר המלכה והנחה למדינות עשה (אסתר ב') ועכ"ז אינו ענין הכרחי. וכן השמחה והאבל. גם הם אחר השתתפות השמחה אל האהבה. והפכו אחר השתתפותו אל השנאה. העצלות והחריצות הם עוד יותר דבוקים אל האהבה והשנאה. כמעט שיהיה בהכרח חריצות האדם אל הנאהב והעצלות אל השנוא לו הבושת והעזות גם הם בדרך זה. בהשיגו אהבה מתעורר כח העזות. ובהפכו הבושה. כמאמר (איוב ו') בושו כי בטח. אבל זאת תדע אשר האהבה לה שם בגבורים. יש אשר מיוחדים אליה בהכרח. ויש סרים למשמעתה מדרך בני אדם. והמה אפשריות. ועתה אתה תחזה כי בהר ד' ית' מדת אהבה וצוה אותנו לאהבה אותו. גם צוה ואמר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט) יען כי האהבה היא שורש פורה פרי כל המדות המשובחות. וכולן נגררות אחריה. על כן חובה על האדם להתבונן במהותה ותכונתה עד נטות האהבה אל הראוי לאהוב. ואז אחריה רעותיה ג"כ ימשכו. וגם אנחנו נייחד בזה השער עיקר מאמרנו מענין האהבה. ושאר המדות תהיינה נכללות בכללה. בלתי אם הפרטים האינם מוכרחים להתמשך מן האהבה אייחד להם מאמרים בפני עצמם בעזרת צורי וגואלי: