ספר הכוזרי/ה

ספר הכוזרי ה

< הקודם · מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

ספר הכוזרי - מאמר חמישי

פסקה: א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט • י • יא • יב • יג • יד • טו • טז • יז • יח • יט • כ • כא • כב • כג • כד • כה • כו • כז • כח

א  [עריכה]

אמר הכוזרי: אי אפשר שלא להטריח עליך שתשמיעני דברים קרובים ומבארים בשרשי האמונות, לשאמרנו בראשון על דרך המדברים בדרך הנצחון, ותהיה מותרת לי שמיעתם כאשר היתה מותרת לך ידיעתם, אם להאמין בהם או להשיב עליהם, כי כבר חסרתי המדרגה העליונה, מברור האמונה מבלי מחקר, וכבר קדמו לי ספקות וסברות ודברים עם הפילוסופים ובעלי תורות ודתות שונות. והטוב לי שאלמד ואתחדד בהשבת הדעות הנפסדות (נ"א מן) הסכלות. כי אין הקבלה טובה אלא עם הלב הטוב, אבל עם רוע הלב החקירה יותר טובה, כל שכן כשיוציא המחקר אל אמונת הקבלה ההיא, ואז יתקבצו לאדם שתי המדרגות, רצוני לומר הידיעה והקבלה יחד:

ב  [עריכה]

אמר החבר: ומי לנו בנפש סובלת שאיננה נפתית לדעות העוברות עליה מדעות הטבעיים והאצטגנינים ובעלי הטלסמאות והמכשפים ואנשי הקדמות והפילוסופים וזולתם, ולא יגיע אל האמונה עד שיעבור על דעות רבות מהאפיקורסים, והחיים קצרים והמלאכה מרובה. "אלא ליחידים (נ"א אבל היחידים) תהיה להם האמונה בטבע, ותרחקנה מהם הדעות ההם כלם ויפול בנפשם מיד מקום טעותם, ואני מקוה שתהיה מהיחידים ההם. וכיון שלא נוכל לעמד מעשות רצונך, לא אנהג בך על דרך הקראים אשר עלו אל החכמה האלהית מבלי מדרגה, אבל אקרב לך ראשי דברים יעזרוך בציור ההיולי והצורה, ואחר כן היסודות הנקראים בערבי אסתקסא"ת, ואחר כן הטבע, ואחר כן הנפש, ואחר כן השכל, ואחר כן החכמה האלהית. ואתן לך ראיות מספיקות שאין הנפש המדברת צריכה לגוף, ואחר כן העולם הבא, ואחר כן הגזירה והחפץ והיכולת, בתכלית הקירוב והקצור. ואומר כי המוחשים לא השגנו כמותם ואיכותם כי אם בחושינו, ויגזור השכל כי הם נשואות בנושא, והנושא ההוא יקשה להעלות צורתו על לב, ואיך נעלה על לב צורת דבר שאין לו כמות ולא איכות, וישפוט הרעיון שמציאותו שקר, והשכל משיב עליו כי הכמות והאיכות מקרים לא יעמדו בעצמם, ואי אפשר להם מאין נושא. וקראו הפילוסופים הנושא הזה היולי, ואמרו כי השכל ישיגנה השגה חסרה, מפני חסרונם בעצמם, בעבור שאיננה נמצאת בפעל אינה ראויה לתואר מהתארים, "ואם היתה בכח הנה התאר גשמי (נ"א ואם היא בכח התאר הגשמי) אמר אריסטו כאלו היא בושה להראות ערומה, ואינה נראית עד שתלבש צורה. וכבר חשבו קצת אנשים כי המים הנזכרים בתחלת מעשה בראשית כנוי להיולי הזאת, וכי רוח אלהים מרחפת על פני המים (בראשית א ב), אמנם הוא חפץ האלהים ורצונו הנעשים בכל חלקי ההיולי, יעשה בהם מה שירצה, בעת שירצה, כאשר יעשה היוצר בחומר אשר אין לו צורה, וכינה בהעדר הצורה "והחבור (נ"א והחמר, ונ"א והסדר) בחשך ותהו ובהו (בראשית שם). ואחר כן חייב חפץ האלהים וחכמתו סבוב הגלגל העליון, אשר יסוב פעם בכל עשרים וארבע שעות ויסבב עמו כל הגלגלים, בשיחודשו בזה בהיולי הזאת אשר היא בחלל גלגל הירח, שנויים כפי תנועות הגלגל, ותחלתם חמום האויר הקרוב מגלגל הירח, בעבור קורבתו ממקום התנועה, ושב אש זכה, והיא אצל הפילוסופים האש הטבעי, אין לה מראה ולא שריפה, אבל היא עצם זך דק קל, "קראו אותו הפילוסופים (נ"א קראוהו) גלגל האש. ואחר כן גלגל האויר, ואחר כן גלגל המים, ואחר כן כדור הארץ אשר היא המרכז, כבדה ועבתה בעבור רחקה ממקום התנועה. ואלה ארבעת היסודות מהמזגם תהיינה ההויות:

ג  [עריכה]

אמר הכוזרי: ואני רואה אותם אצלם מתחדשות במקרה, באמרם נקרה לאשר קרב מהגלגל מאד שיהיה אש, ומה שרחק שיהיה ארץ, ומה שיתמצע היה כפי הקורב מן הגלגל המקיף או מן המרכז, אויר ומים:

ד  [עריכה]

אמר החבר: אבל ההכרח יביאם להודות בחכמה בהפרד עצם מעצם, כי לא יפרד עצם האש מעצם האויר, והאויר מן המים, והמים מהארץ במעט וברב ובחזק ובחלש, אך בצורה מיוחדת לכל אחד, הושם זה אש וזה אויר וזה מים וזה ארץ, ואם איננו כן יש לאומר לומר כי מלא הגלגל כלו ארץ קצתו יותר דק מקצתו, ולאחר שיאמר "אבל (נ"א כי) מלא הגלגל כלו אש, אך כל מה שירד היה יותר עב אשיות ויותר קר, ואנחנו רואים פגישת יסוד ביסוד וכל אחד מהם שומר צורתו ועצמותו, נראה האויר והמים והארץ במקום אחד נוגעים זה בזה, ואינם מתדמים עד שישתנה קצתם אל קצתם בסבות אחרות משנות אותם, ויקבלו המים צורת האויר, והאויר צורת האש, ואז יהיה ראוי היסוד לשם חבירו, ויהיו העצמים נכרים בצורתם מלבד מקריהם. והביא זה הפילוסופים לאמר כי שם שכל פועל אלהי נותן הצורות האלה כאשר הוא נותן צורות הצמחים והחיים, והם כלם מארבע היסודות, ואין הדלית נכרת מן הדקל במקרים אבל בצורות שמו עצם זאת זולת עצם זאת, אך יפרד במקרים דלית מדלית ודקל מדקל, שתהיה, על הדמיון, זאת שחורה וזאת לבנה, וזאת יותר מתוקה, וזאת יותר ארוכה וזאת יותר קצרה, ויותר עבה ויותר דקה, וזולת זה מן המקרים, ואין בצורות העצמיות רב ומעט, כי אין סוס פחות סוסיות מאחר, ולא אנוש יותר אנושיות מאחר, כי גדרי הסוסיות והאנושיות "לכל אישיהם מגיעים (נ"א ישנם לכל אישיהם), והפילוסופים הודו על כרחם כי אלו הצורות נותן אותם ענין אלהי, וקוראים אותו משכיל נותן הצורות:

ה  [עריכה]

אמר הכוזרי: זאת היא האמונה כאשר יכריחנו הכרח השכל להודות בכזה, "ומה הוצרכו (נ"א ומי הצריכנו) לומר: במקרה, ולמה לא נאמר כי אשר שם זה סוס וזה אנוש בחכמה אשר לא נשיג אנחנו "הפרדתה (נ"א חלקיה), הוא אשר שם האש אש והארץ ארץ, לחכמה אשר ראה אותה יתברך, לא במקרה מקרבת הגלגל "או ממרחקו (נ"א ורחקו):

ו  [עריכה]

אמר החבר: וזאת היא הטענה התוריה, ומופתה בני ישראל אשר הופך להם מן עיני העצמים מה שהופך, ומה שנברא להם מן ההויות, וכאשר יסתלק המופת הזה ישתוה עמך הטוען עליך "בדלית (פי' גפן בלשון ערבי) על דרך הדמיון, כי צמחה במה שקרה שיפול במקום ההוא זרע הענבים, וצורת הזרע היתה במה שנקרה מסבוב הגלגל ערך מן הערכים, נמזגו בו היסודות מזג בא ממנו מה שאתה רואה:

ז  [עריכה]

אמר הכוזרי: ואני אדבר עמו על הגלגל העליון עצמו מה הוא שיגלגלהו, ההיה הדבר ההוא במקרה אם לא, ואחר כן אדבר עמו בערכים ההם הגלגליים והם עד אין תכלית מרוב, ואנחנו רואים צורות הצמחים והחיים יש להם תכלית, עליהם אין להוסיף ומהם אין לגרוע, והיה ראוי שתתחדשנה עם חדוש הערכים צורות ותמחינה האחרות:

ח  [עריכה]

אמר החבר: היא הטענה, כל שכן עם השגתנו "מהחכמה (נ"א מה החכמה) בהרבה מהם, ומה הצרך אליהם, כאשר התבאר בספר תועלת מיני החיים לאריסטו "ולגאלינוס (נ"א ובספר תועלת האברים לגאלינוס), וזולתם מפלאי החכמה, וכן יתבאר בבהמות הישוב, כצאן והבקר והסוסים והחמורים, שהם בעבור צורך האדם אליהם, כי אין התקנה בהם שיהיו מדבריות אבל בישוב לתועלת בני אדם. וכל מה שרמז לו דוד ע"ה באמרו מה רבו מעשיך ה', (נ"א וכלו) לדחות טענת אפיקורוס היוני, אשר היה רואה כי העולם היה במקרה:

ט  [עריכה]

אמר הכוזרי: אף על פי "שיצא (נ"א שנצא) מעניננו מעט, באר לי כונת המזמור הזה:

י  [עריכה]

אמר החבר: הוא הולך על דרך מעשה בראשית. התחיל עוטה אור כשלמה, רומז אל מאמרו (בראשית א ג) יהי אור. נוטה שמים כיריעה, רומז אל (שם ו) יהי רקיע. המקרה במים, רומז אל (א ז) המים אשר מעל לרקיע. ואחר כן מה שיקרה באויר מהעננים והרוחות והאשים והברקים והזועות, ושהם כלם ברשיון, כמו שאמר כי בם ידין עמים. והליץ בעדם כלם, השם עבים רכובו, המהלך על כנפי רוח, עושה מלאכיו רוחות, ר"ל ששולחם אל מקום שירצה ובמה שירצה, וכל זה תלוי ברקיע. ואחר כן הועתק אל (א ט) יקוו המים ותראה היבשה, כאמרו יסד ארץ על מכוניה, ושהמים בטבעם מקיפים "ממעל לארץ (נ"א הארץ) ויכסוה כלה כלבוש עמקים והרים, כמו שאמר תהום כלבוש כסיתו על הרים יעמדו מים. אבל היכולת והחכמה הוציאה אותם מהטבע ההוא והכניסם אל העמקים "מקום (נ"א מקוה) הימים, עד שיהיה "לשם (נ"א בכאן) מקום גדול החיים והראות החכמה. ואמר מגערתך ינוסון, כנוי הכנסם אל הימים ותחת הארץ. ולזה רמז באמרו לרוקע הארץ על המים, כי הוא בנראה כנגד אמרו תהום כלבוש כסיתו, וזה כפי טבע המים. והמאמר ההוא כפי היכולת והחכמה, וכמו שאמר גבול שמת בל יעברון. וכל זה מכון לתועלת החיים, כאשר ידחה האדם בתחבולותיו ומלאכותיו, הם מימי הנהרות בסכרים וזולתם, לקחת מן המים כפי צרכו לבית הריחים או לתעלה וזולת זה. כן רמז הנה באמרו המשלח מעינים בנחלים כדי שישקו כל חיתו שדי, כאשר תברא החיה, ויהיה עליהם עוף השמים ישכון, כאשר יברא העוף. ואחר נעתק אל (א יא) תדשא הארץ, באמרו משקה הרים מעליותיו, כנוי לואד יעלה מן הארץ, לתועלות אדם וזרעו, כמו שאמר מצמיח חציר לבהמה, שלא יבזו החציר, כי הוא מתועלות בהמות הישוב, בקר וצאן וסוסים וחמורים וזולתם, כנה בעדם בעבודת האדם, רוצה לומר עבודת האדמה לעבוד בהם. ויוציא לב הצמח לעצמו, כאשר אמר להוציא לחם מן הארץ, דומה לאמרו (א כט) הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, ר"ל שהלב לאדם והקליפות לשאר החיים, כמו שאמר (א ל) ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים. וזכר "המזונים (נ"א המינים) השלשה אשר יוצאו בעבודת האדמה, והם דגן תירוש ויצהר, וכלם לחם. ואח"כ זכר תועלותם, ואמר ויין ישמח לבב אנוש, ואח"כ שמן, להצהיל פנים משמן,והלחם אשר הוא הלחם הידוע מיוחד "לבב (נ"א ללבב) אנוש יסעד". ואחר כן חזר על תועלת ירידת המטר לאילנים (נ"א כמו) שאמר ישבעו עצי ה' ארזי לבנון אשר נטע. ותועלת האילנים הגבוהים למין מן החיים, כמו שאמר אשר שם צפרים יקננו, כאשר ההרים הגבוהים תועלת למין אחד מן החיים, כמו שאמר הרים הגבוהים ליעלים, והסלעים תועלת למין "אחד (נ"א אחר) מן החיים, כמו שאמר סלעים מחסה לשפנים, והכל נכלל בזכר היבשה. ואחר כן נעתק אל יהי מאורות, באמרו עשה ירח למועדים. וזכר תועלת הלילה, ושהיה בכונה מאצלו לא במקרה, ולא תהו במעשהו, ולא במקרים התלויים במעשהו, כי הלילה הוא זמן העדר השמש אבל הוא עם זה מכוון לתועלות, כמו שאמר תשת חשך ויהי לילה. ומה שסמוך לו מן המאמר בזכרון החיות המזיקות לאדם, והליכתם בלילה והאספם ביום, והאדם והחיים הרגילים עם האדם בהפך זה, כאשר אמר יצא אדם לפעלו ולעבודתו וגו'. הנה כבר נגדרו לו החיים הארציים כלם בזכר הנהרות, ואחר כן בזכר המאורות, ונגדר עמהם זכר האדם, ולא נשאר לו אלא זכר החיים אשר במים, ורוב עניניהם אינם ידועים, והחכמה בהם איננה נגלית לנו כהגלותה באלו. ושבח על זכרון אלה אשר החכמה בהם נגלית, באמרו מה רבו מעשיך ה'. ואחר כן חזר אל זכר הים ומה שיש בו, וסמך לו אמרו יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו, כנוי לאמרו (א לא) וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, ואמר על יום השביעי (ב ב) וישבות (שם ג) ויברך ויקדש, בעבור שנשלמו המעשים הטבעיים אשר ישלמו בזמן, והגיע האדם אל מעלת המלאכים אשר אינם צריכים לכחות הטבעיים, מפני שהם שכלים אינם צריכים בפעליהם אל זמן, כאשר אנחנו רואים השכל יצייר ברגע אחד השמים והארץ, והוא עולם המלאכות ועולם המנוחה, כאשר תדבק הנפש בו תנוח. ועל כן נאמר בשבת שהוא מעין העולם הבא:

ועתה נשוב אל דברינו על דעת אנשי ההקשה, כי היסודות כאשר ימזגו מזגים מתחלפים כפי התחלף המקומות והאוירים והערכים הגלגליים, יהיו ראויים לצורות מתחלפות מאצל נותן הצורות, והיה לכל המוצאים מה שיש להם מכחות וטבעים המיוחדים להם, ולקצתם דעת במוצאים שכחותם וטבעיהם ועצמיהם מזגיים בלבד, אינם צריכים אל צורות אלהיות, ושהצורות אינם צריכות כי אם לצמחים ולחיים אשר תיוחס הנפש אליהם, וכאשר נמזגו מזג יותר דק היו ראויים לצורה יותר נכבדת, תראה בה מחכמה האלהית יותר, והוא הצמח אשר לו קצת הרגש והשגה, ונזון מן הארץ הטובה הלחה והמים המתוקים, ונמנע מהפך זה, ויגדל עד אשר יוליד כמוהו ויעשה זרע, אז יעמד מעשהו, ויבקש הזרע ההוא כמו המעשה ההוא לחכמה הנפלאה התקועה בו, הנקראת אצלם טבע, והוא כח משתדל בשמירת המין, בעבור שלא היה אפשר להשאר האיש ההוא בעצמו, שהוא מורכב מדברים משתנים. והיה כל אשר לו הכחות האלה לגדול ולהולדה וקבול המזון, לא ינוע התנועה המקומית, הוא אשר ינהיגהו הטבע על דברי הפילוסופים, ועל האמת שהבורא יתברך ינהיגם בתכונה מהתכונות, קרא אתה התכונה ההיא אם תחפוץ, טבע או נפש או כח. וכאשר דק המזג יותר ונזדמן להראות בו החכמה האלהית יותר, היה ראוי לתוספת צורה זולתי הכחות הטבעים, עד שיגיע אל מזונותיו מרחוק, ויהיו כל אבריו קשורים, לא ינועו כי אם בחפצו, ויהיה יותר מושל בחלקיו מן הצמח, אשר לא יוכל להסתר ממה שיזיקהו, ולא לרוץ למה שיועילהו, והרוח משחקת בו. והיה החי בעד האיברים "המניעים (נ"א המתנועעים) במקום, ונקראת הצורה הנתונה לו יתירה על הטבע, נפש. והשתנו הנפשות שנוי גדול כפי התגבר הטבעים הארבע עם כוון החכם יתברך לכל חי וחי לצורך כל העולם אליו, אף על פי שאין אנו יודעים מה התועלת ברובם, כאשר לא נדע כלי הספינה ונחשבם ללא צרך וידעם בעל הספינה ועושיה, וכאשר לא נדע תועלות הרבה מאברינו ועצמינו, אילו היו מפורדים לפנינו, לא היינו יודעים תועלות כל עצם ועצם וכל אבר ואבר, אף על פי שאנחנו משתמשים בהם, וברור לנו כי אם היינו חסרים אחד מהם יהיו מעשינו חסרים ונצטרך אליו. וכן כל חלקי העולם ידועים וספורים אצל "בוראם (נ"א בוראו), עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע. והיה מן הדין שתהיינה הנפשות שונות זו מזו, והיה בדין שיהיו כלי כל נפש ראויים לה, וינתן לאריה כלי הטרף "בשנים (נ"א השנים) והצפרנים עם הגבורה, וינתן לאַיָּל כלי המנוסה עם המורך, וכל נפש תכסוף להשתמש בכחותיה כאשר הוכנו לה, ולא "נשתוו (נ"א נשתנו) הטבעיים במאומה מן החי הבהמי, ואיננו נכסף לקבול צורה יתירה על הנפש החיונית, אבל "נשתוו (נ"א נשתנו) באדם ונכספו לצורה יתירה, ואין כילות אצל הענין האלהי, ואצל עליו צורה יתירה נקראת השכל ההיולאני הנפעל. ובני אדם גם כן שונים זה מזה, כי רובם טבעיהם נוטים ויטה שכלם עם הנטיה ההיא, אם יטה עם המרה האדומה, עמו המהירות והקלות, ואם יטה עם המרה השחורה, עמו המתון והיישוב. והמדות הולכות אחרי המזג, עד אם ימצא אדם שוה הטבעיים והפכי המדות אצלו ברשותו, כמו שתי כפות המאזנים הישרים ביד השוקל, יטה אותם אל אשר ירצה בתוספת האבנים וחסרונם. והאדם ההוא בלי ספק לבו ריק מן התאוות המופלגות, וכוסף אל מדרגה למעלה ממדרגתו, והיא המדרגה האלהית, והוא עומד ומחשב במה שראוי לו לעשותו בהגברת טבעיו ומדותיו, ואיננו נותן לכח הכעס רצונו, ולא לכח התאוה רצונו, ולא לזולתם, אבל הוא נועץ ומבקש מאלהיו שיורהו הדרך הישרה, וזה הוא אשר יאצל עליו רוח אלהי נבואי אם יהיה ראוי לנבואה, או למודי אם מדרגתו למטה מזאת, ויהיה חסיד לא נביא, שאין כילות לפניו יתברך אבל הוא נותן לכל דבר מה שראוי לו. והפילוסופים קוראים נותן המדרגה הזאת, השכל הפועל, וישימוהו מלאך אחרי האלהים, וכאשר שכלי בני אדם נדבקים בו הוא גן עדנם והתמדתם הנצחית:

יא  [עריכה]

אמר הכוזרי: רצוני שתפרוט לי הכלל הזה על דרך קצרה:

יב  [עריכה]

אמר החבר: יתבאר מציאות הנפש בתנועות "וההרגש לחיים שונה (נ"א והרגשות לחיים שונות) מן התנועות היסודיות, ונקראת סבתם נפש או כח נפשי. ויתחלקו הכחות הנפשיות אל שלשה חלקים, והם מה "שישותף (נ"א שהשתתף) בו החי עם הצמח והוא הכח הצמחי, ומה שהשתתף בו האדם עם שאר החיים והוא הכח החיוני, ומה שנתייחד בו האדם ויקרא הכח הדברי. ויתבאר ענין הנפש הכללית הסוגית בבחינת הפעולות שהם מחמת הצורות המגיעות בחמר, לא מחמת החומר מצד שהוא חומר, כי הסכין לא יחתוך מצד שהוא גוף אבל מצד שיש לו צורת הסכין, וכן החי לא ירגיש וינוע מצד שהוא גוף, אך מצד "שהוא (נ"א שיש) לו צורת החיות, והיא הנקראת נפש. ונקראו אלו הצורות שלמיות, כי בהם ישלמו תכונות הדברים. והנפש שלמות, ויש שלמות ראשון ושלמות שני. הנה הראשון הוא התחלה לפעולות, והשני עצמות הפעולות היוצאות מההתחלה, והנפש שלמות ראשון, כי היא התחלה ליוצא מההתחלה. והשלמות אם שלמות לגשם, ואם שלמות לעצם אינו גשם, והנפש שלמות לגשם. והגשם אם טבעי, ואם מלאכותי, והנפש שלמות לגשם טבעי. והגשם הטבעי אם כליי ואם בלתי כליי, כלומר שישלמו פעולותיו בכלים או בלעדי כלים. והנפש שלמות לגשם טבעי כליי בעל חיות בכח, ר"ל מוצא הפעלות החיוניות בכח "ומכין אותם (נ"א ומוכן להם), ויתבאר שהנפש אינה הווה מהתמזג יסודות הגוף, לפי שהדבר המתחדש מהתמזג נפרדים. אם שיגבר בו אחד מהנפרדים או יותר מאחד (נ"א וישארו האחדים על צורתם), הנה תהיה הצורה המגעת כפי זה. ואם שינוצחו הנפרדים עד שלא ישאר אחד על צורתו ותחודש מזה צורה מאמצעיותם, והנפש אינה ממין דבר מנפרדי הגוף, אם כן אינה אלא צורה מחוץ, "ככופח (נ"א כפתוח האבן הזך) אשר איננו ממין צורות המים והעפר. תחלת הכחות, הכח הזן והוא ההתחלה, והמוליד בתכלית, והמגדל באמצע הקושר בין ההתחלה והתכלית. ולמוליד ראשית וקדימה, ואם יראה מתאחר, הנה הוא ימשל ראשונה על החמר המוכן לקבול החיות, וילבישהו צורת הדבר המכון בעבודת המגדל והזן, ואחר כן יעזב ההנהגה לשניהם עד עת ההולדה, והמוליד נעבד, והזן עובד, והמגדל עובד ונעבד. ולזן הארבעה כחות המפורסמים העובדים אותו, כל נע בחפץ הרגש נע, ואם איננו כן היה ההרגש לריק, והחכמה לא תתן דבר להבל וריק ולא להזיק, ולא תמנע דבר צריך ולא מועיל, עד שבעלי "הקשקשים (נ"א הכסויים) ואם יראו נחים היה להם התקבצות והתפשטות, ואם יהופכו על גביהם יתנועעו עד שישובו על בטניהם, כדי לקרב להם המזון וההרגשות הנראות ידועות, אבל הנסתרות, תחלתם ההרגשה המשתתפת, כי אשר איננו ערב ואשר הוא ערב לא ישגו כי אם בנסיון, וצריך לקבוע כח יצורי לשמר צורות המורגשות, והיא ההרגשה המשתתפת, והכח הזוכר השומר לשמור בו הענינים המושגים מהמורגשות, והכח היצרי להקריב בו מה שנמחק מהזכרון, והכח המחשבי לעמוד בו על בירור מה שיחדשהו היצרי, והפסידו קצת מהעמידה החדשה עד שישיבהו אל הזכרון. והכח המתנועע להביא מה שיצטרך "מקירוב וריחוק ודחיית המזיק (נ"א מקרוב ומרחוק ולדחות הנזק). וכל כחות בעלי חיים, אם משיגים ואם מניעים. והמניעים אם מניע להביא מועיל והוא הכוסף, ואם מניע לדחות מזיק והוא הכועס. והמשיגים שני מינים, אם נראים כחושים הנראים, ואם נסתרים כחושים הנסתרים. "והמניע הוא עושה בממשלת המחשבי בהשתמש היצרי (נ"א והמניעים אמנם יפעלו במשפט המחשבי בעבודת המדמה), והוא התכלית מהחי הבהמי, כי אין ראוי לקבוע (לו) הכח המתנועע לתקן סבות ההרגש והיצר. אך החוש היצרי נקבע לו לתקן סבות התנועה, והמדבר בהפך זה נתנה לו התנועה לתקן הנפש המדברת העושה הזוכרת. החושים החמשה ידועים, ומושגיהם ידועים, באמצעותם תושג הדמות והמנין והגודל והתנועה והמנוחה, "התבאר (נ"א יתבאר) מצוא ההרגשה המשתתפת, מאשר אנחנו דנין על הדבש דרך משל כשנראהו שהוא מתוק, וזה בעבור שעמנו כח משותף לחושים החמשה, וזה הכח הוא היצורי, ופועל בהקיץ ובתנומה. ואחר זה כח מרכיב מה שמתקבץ בהרגשה המשתתפת, ויבדיל ביניהם ויפיל המחלוקת ביניהם, מבלי שיסיר מהצורות ההרגשה המשתתפת, וכן הוא היצרי, ויש שיהיה אמת ויש שיהיה שקר, אבל היצורי אמת לעולם. ואחריו הכח המחשבי, והוא כח שופט דן על דבר שראוי שיבקש ועל דבר שראוי להתרחק ממנו. ואין ביצורי ולא ביצרי משפט ודין אבל ציור לבד. ואחריו הכח השומר, מזכיר לענינים מה שהשיג, כמו שהזאב שונא, והבן אוהב, והאהבה וההיזק "וההאמנה (נ"א והאמות) וההכזבה למחשבי. אבל השומר המזכיר הנה ישמור מה שמאמין בו המחשבי, והכח היצרי כשהשתמש בו המחשבי יקרא יצרי, וכשהשתמש בו המדבר יקרא מחשבי, ההצטיירות בפני המוח, והיצרי באמצעותו, והזכרון "במאוחרו (נ"א באחוריו), והמחשבי בכללו ורובו "בעת (נ"א במקום) היצרי. וכל אלו הכחות מתים כלים בכליון כליהם, ואין עמידה למדבר אף על פי שייחד לעצמו לב הכחות האלה בדרך מדרכי היחוד, ושימציאם "בעצמותו (נ"א לעצמו). זה היוצא מדברי האנשים האלה במה שלמטה מהנפש המדברת. ואמרו במדברת שהיא השכל ההיולני, רצונם לומר השכל בכח, דומה להיולי אשר הוא דומה לאפס בפעל והוא כל דבר בכח, ויהיו בו הצורות המושכלות, אם בלמוד אלהי ואם בקנין, ואשר הם בלמוד הם המושכלות הראשונות (נ"א אשר) ישתתפו בהם כל בני אדם אשר על המנהג הטבעי. ואשר בקנין הם בהקשה ובחדוש המופתי בהצטיירות האמתות הדבריות, כמו הסוגים והמינים "והחלקים והמדות (נ"א וההבדלים והסגולות ולפי זה נראה לי להוסיף והמקרים הנפרדות, והמורכבות) "בדרכים הנחלקים (נ"א במינים המתחלפים) מההרכבות וההקשות המחוברות, האמתיות והכזבניות, והגזרות המולידות תולדות הכרחיות מופתיות או נצוחיות או הלציות או הטעאיות או שיריות. ובהתברר אמתת הענינים הטבעיים בהיולי והצורה וההעדר והטבע והזמן והמקום והתנועה והגרמים הגלגליים והגרמים היסודיים וההויה וההפסד המוחלטים, וההויות הנולדות ההוות באויר, וההוות במוצאים, וההוות על כדור הארץ מצמח וחי, ואמתת האדם, ואמתת הצטיירות הנפש את "נפשה (נ"א עצמה), והצטיירות הדברים המוסריים מהמנינים, והשעורים המלאכיים, והשעורים הכוכביים, והשעורים הנגוניים, והשעורים המראיים, והצטיירות הדברים האלהיים, וידיעת התחלות המציאה בסתם מצד שהיא מציאה, והתלויים בה בכח או בפעל, וההתחלה והעלה והעצם והמקרה והסוג והמין וההפך והדומה, וההסכמה והחלוף והאחדות והרבוי, וקיום התחלות החכמות העיוניות מהמוסריות, והטבעיות מן "הדבריות (נ"א הדברים), אשר לא יגיעו אליהם אלא בזאת החכמה "בקיום (צ"ל וקיום) הבורא הראשון, והנפש הכללית, ואיכות המינים, ומדרגת השכל מהבורא, ומדרגת הנפש מהשכל, ומדרגת הטבע מהנפש, ומדרגת ההיולי והצורה מהטבע, ומדרגת הגלגלים והכוכבים וההויות מההיולי והצורה, ולמה הטבעו על המחלוקת הזאת, והקדימה והאיחור, וידיעת האנושות והאלהות, והטבע הכללי וההשגחה הראשונה, "ויש שתקבל (נ"א וכבר תקנה) זאת הנפש המדברת צורה מן ההרגש, כאשר תראה על עצמה מה שיש ביצורי השומר להשתמש ביצרי והמחשבי, ותמצא הצורות ההם משתתף קצתם עם קצתם בתבניות ונפרדים בתבניות אחרות. ומן התבניות ההם צורות עצמיות ומקריות, והיא מחלקת אותם ומסדרת אותם ומחדשת הסוגים והמינים וההבדלים והסגולות והמקרים, ואחר תרכיבם הרכבה הקשית ותוליד מהם תועלות התולדות בעזר השכל הכללי הסומך אותם, ואם היא נעזרת ראשונה בכחות ההרגשים איננה צריכה אליהם בציור אלה הענינים בעצמם ובהרכבת ההקשים מהם, לא בעת האמות ולא בעת הציור. וכאשר הכחות ההרגשים משיגים בכאן מה שמרגישים מן המורגש, כן הכחות השכליות בהפשטת הצורה מהחומר והתדבק בה, אלא שכח המרגיש לא יפעל בעצמו כמו שיפעל המדבר, אבל יצטרך אל הכח המניע ועזר האמצעיים המגיעים הצורות אליו. אבל המשכיל משכיל בעצמו ומשכיל עצמו בעת שירצה, ועל כן נאמר כי הכח המרגיש מתפעל, והמשכיל פועל. ואין השכל בפעל זולת צורות המושכלות המופשטות בעצם השכל בכח, ולכן נאמר שהשכל בפעל משכיל ומושכל יחד, ומן הכחות המיוחדות לשכל שיאחד הרב וירבה האחד בהרכבה וההתכה והשכל, ואף על פי שנראה מעשהו בזמן בהרכבת ההקשות בעיון ובמחשבה, הבנתו לתולדות איננה נתלית בזמן, אך עצם השכל מרומם מהזמן, והנפש המדברת כשהיא מקבילה אל החכמות נקראת פעולתה שכל עיוני, וכאשר היא מקבילה "לגבור (נ"א לנצח) הכחות הבהמיים נקראת פעלתה הנהגה, ונקראת שכל מעשי. וכבר יצליח הכח הדברי בקצת האנשים מהתדבקו בשכל הכללי, במה שירוממהו מהשתמש בהקשה והעיון, ויסור מעליו הטורח בלמוד בנבואה, ותקרא סגולתו זאת קדושה, ותקרא רוח הקדש. וממופתי עצמיות הנפש "שהיא איננה גשם ולא מקרה, ושהיא (נ"א ושאיננה גשם ולא מקרה שהוא) צורת הגשם, לא תתחלק בעצמותה כהתחלק הגשם, ולא במקרה כהחלק המקרה בהחלק נושאו, כי המראה והריח והטעם והחמימות והקרירות כבר יתחלקו בהחלק נושאם, ואם לא יתחלקו בעצמותם, והצורה השכלית איננה כי אם המושכל, והמושכל מהאדם דרך משל לא יקבל החלוקה, כי לא יצוייר חצי אדם ולא חלק מהאדם אדם, כמו שיצוייר חלק מהגשם גשם וחלק מהגוון גוון, וכן הגוון והגשם מצד שהם מושכלים לא יצטייר בהם חלוק "חצי (נ"א גוון וחצי) גשם מושכל, כמו שנאמר חצי הגשם ההוא מוחש, וחצי הגוון הנשוא עליו הרמוז אליו, ולא יאמר חצי הנפש המדברת אשר בראובן כמו שנאמר חצי גופו, אחר שלא תוכר ולא תוגבל מצד מהצדדים ולא יורמז אליה, וכיון שאיננה גשם ולא מקרה עומד בגשם הונח (נ"א חונה) בו כבר נראה מציאותה במה שיצא ממנה מהפעולות. ולא נשאר אלא שתהיה עצם עומד בעצמו, מתואר בתארי המלאכים והעצמים האלהיים וכליה הראשונים הצורות הרוחניות המצטיירות באמצע המוח מהרוח הנפשי, מן הכח היצרי תשיבהו מחשבי, כאשר תשלוט בו ותרכיבהו הרכבות ותבדילהו הבדלות "יביאו (נ"א מביאים) אל הולדת חכמה. וכבר היה קודם זה יצרי, כשהיה שולט בו הכח הרעיוני המחשבי שאינו נכון, כמו שיקרה בתינוקות ובבהמות ובמי שנשתנה מזגו מחמת חולי עד "שיעלמו (נ"א שיעלימו) אותן התמונות מהנפש האנושית, (נ"א בעבור) ההרכבות וההפרדות המצטרך אליהם להשלמת העיון בעצה המכוונת, ותבא העצה מחשבית כלה או קצתה ומן הראיות על הפרד הנפש מהגוף ושאיננה צריכה אליו, כי הכחות הגשמיות יחלשו במושגיהם החזקים, כעין אצל השמש והאזן אצל הקול החזק בהפסד כליהם. והנפש המדברת אינה כך, אבל תתחזק כל אשר תשיג מדע חזק ממנה, ומזה כי הזוקן ישיג הגוף ולא ישיג הנפש, אבל תתחזק אחר החמשים שנה, והגוף בירידה, ומזה שפעולות הגוף בעלות תכלית ופעולות הנפש בלתי בעלות תכלית, כי הצורות ההנדסיות והמספריות והמשפטיות בלתי בעלות תכלית. והראיה על מציאות עצם שכלי נבדל מהגשמים יעמוד לנפש מעמד האור לראות, ושהנפש כשנבדלה מהגשמים תתאחד בו, הוא שהנפש אין מדעיה הווים לה בנסיון, כי מה שיהיה בנסיון אין גוזרין עליו גוזר גמור, כי לא יגזור האדם גוזר גמור כי כל אדם לא יניע אזניו, כאשר יגזור כי כל אדם מרגיש וכל מרגיש חי וכל חי עצם ושהכל יותר רב מהחלק וזולת זה מהמושכלות הראשונות, שהאמנתנו בבירור הדעות לא תתברר בלמוד, ואם לא יהיה כן היה משתלשל הענין אל מה שאין לו תכלית, ואם כן הוא מאצילות אלהית תדבק בנפש המדברת [והאצילות הזאת מה שלא בו זאת הצורה הכללית השכלית לא יתכן שתפתחהו הנפש המדברת] וכל מה שבו צורה שכלית בעצמותו "הנה (נ"א בעצמו) הוא עצם בלתי מתגשם אך עומד בעצמותו, וציור הנפש לצורה שלמות לה, ויהיה לה בה ההתדבקות בעצם הזה השכלי, אבל תעתיקה מההתדבקות ההוא טרדת הגוף, הנה לא התאמת ההתדבקות התמים אלא במיאוס וגיעול כל כחות הגוף, כי אין מונע לה מההתדבקות בו זולת הגוף, וכשתפרד ממנו תשאר פנויה, ניצולת ממה שהיה אפשר לו מן ההפסד, מתדבקת בעצם הזה הנכבד המכונה בעולם העליון, וזולת זה מהכחות אין מעשהו כי אם בגוף ויאבד בהפסד הכלי, אבל הנפש המדברת כבר ציירה (אותם) הצורות ההם ולקחה לבותיהם כמו שקדם:

יג  [עריכה]

אמר הכוזרי: אני רואה לדברים האלה הפלוסופיים יתרון דקדוק וברור על שאר הדברים:

יד  [עריכה]

אמר החבר: וזהו מה שהייתי מפחד עליך מהפתוי ומנוחת הנפש על דעותם, כי למה שנתברר מהם המופת בחכמות ההרגליות וההגיון, בטחו הנפשות על כל מה שאמרוהו בטבע ובמה שאחר הטבע, וחשבו שכל מה שאמרוהו מופת. ולמה לא תספק בטענותם ביסודות הארבעה ראשונה, ותתבע אותם בעולם האש אשר יטענו ששם האש העליונה אין גוון לו שימנע גוון השמים והכוכבים, ומתי השגנו אנחנו אש יסודית, אבל איכות חמה בתכלית אם תחול בארץ "היתה (נ"א תהיה) גחלת, ואם תחול באויר "היתה (נ"א תהיה) להבה, ואם תחול במים "היתה (נ"א תהיה) מים רותחים. ומתי ראינו גשם אשי ואוירי נכנסים בחומר הצמח והחי, עד שנגזור שהוא מורכב מהארבעה כלם אש ואויר ומים וארץ, אמור שהשגנו המים והארץ "והשתנותם (נ"א בהשתנותם) והכנסם בחומר הצמח, ולאויר ולחמימות השמש עזר בהויה בדרך האיכות, לא בגשם אש ולא בגשם אויר. או מתי ראינו אותם נתקים אל אלה הארבעה בעינם, אם ינתק חלק אל דמות העפר אינו עפר, אבל הוא אפר ראוי לרפואה, והחלק הנתק אל דמות המים אינו מים, אבל הוא סחיטה או לחות ארסי או מזוניי, לא מים ראויים לשתיה, והחלק הנתק אל דמות האויר היה אד או קיטור, לא אויר ראוי להתנשם בו. ואלה גם כן "פעמים ישתנו (נ"א אפשר שישתנו) אל בעלי חיים או "צמח (נ"א לצמחים), או יקפאו בחלקי הארץ, ושבו (נ"א וילכו) מהשתנות אל השתנות, ובפלא יפול בהם השתנות אל יסוד גמור. אמת כי אחר המחקר "יוצא לנו (נ"א יוציאנו) ההכרח להודות בחמימות והקרירות והלחות והיבשות, ושהם איכיות ראשונים לא ימלט מהם או "מאמצעיהם (נ"א ממצועיהם) גשם מהגשמים, ושהשכל יתיך המורכבות אליהם, וירכיב מהם ויניח להם עצמים נושאים, ויאמר אש ואויר ומים וארץ בציור ובמאמר, לא שהם היו כלל פשוטים חוץ לשכל ויתרכב מהם כל הווה. ואיך יאמרו זה והם "יאמרו (נ"א אומרים) בקדמות, אם כן לא סר האדם הווה משכבת זרע ודם, והדם מהמזונות, והמזונות "מהצמח, והצמח (נ"א מהצמחים, והצמחים) כמו שאמרנו מכח זרעי (נ"א זרע), והמים אשר ישתנו לדומה "עצם (בנ"א איננו) להם בעזר מהשמש והאויר והארץ, "ועוד (נ"א אמת) שלכל הכוכבים ומצבי הגלגלים רושם ועזר בו. הנה זה הספק ביסודות על דעתם. ואולם על דעת התורה הנה האל ברא העולם כמו שהוא, ובעלי חיים שלו וצמחיו מצויירים, ולא יצטרך "אליהם אמצעיים והרכבת מורכביהם (נ"א להקדים מצועים ולהרכיב הרכבות), ובהודות בחדוש "קל (נ"א הוקל, ונ"א יקל) כל קשה "והתישר (נ"א ויתיישר) כל מעקש, כשידומה מזה העולם שהוא לא היה "עוד (נ"א ואחר כן) היה בחפץ האל בעת שרצה ואיך שרצה, לא "תצטער (נ"א תיגע) בחקירה איך התהוו הגשמיים ואיך נקשרו בהם הנפשות, ולא תתרחק נפשך מקבול הרקיע והמים אשר מעל "לשמים (נ"א לרקיע), והשדים אשר יזכירום רבותינו, והספורים המקווים מן ימות המשיח ותחיית המתים והעולם הבא, ומה צרכנו אל זאת התחבולה בהשארות הנפש אחר כלות הגוף, והמסופר הצודק המקובל כבר אמת אצלנו "היעודים, הניחם יהיו רוחניים או גשמיים (נ"א החיות הנפש והנח לה שתהיה רוחנית או גשמית), ואם נמשיך דרכי ההגיון לקיים הדעות בם ולבטלם, יכלו החיים בלעדי תולדה, "ומי לנו באמתת (נ"א ומאין לנו בירור) מה שהביאונו בשהנפש עצם שכלי לא יוגבל במקום ולא תשיגהו הויה ולא הפסד, ובמה תוכר נפשי מן נפשך או מן השכל הפועל, ושאר העלות והעלה הראשונה, עוד איך לא יתאחדו נפש אריסטו ונפש אפלטון וידע כל אחד מהם דעת חבירו והאמנתו וסתריו, וכלל הפילוסופים. עוד איך לא ישכילו מושכליהם פתאום כמו שהם אצל האל ואצל השכל הפועל, ואיך תשיגם השכחה, ולמה יצטרכו אל "התבונה (נ"א המחשבה) במושכליהם חלק אחר חלק. עוד איך לא ימצא הפילוסוף "עצמו (נ"א את נפשו) כאשר יישן וכשנשתכר וכשהגיע לו ברסא"ם, כלומר מורסא במוח, וכשמצאה אותו הכאה במוחו, וכשיזקין ויבלה, "ומה אשר נגזר (נ"א ומה הוא הקורה) על מי שהגיע "לקצה מחכמת (נ"א אל תכלית חכמת) הפילוסופיא, וקרהו בלבול שחורי או ברסא"ם ושכח כל חכמתו, האם "אין זה הוא בעינו (נ"א הוא החכם בעצמו), או נאמר שהוא זולתו. עוד נניח שהבריא מחליו בהדרגה, וקבל עליו להתלמד מראש והזקין ולא ישיג המדע הראשון, האם ישובו (נ"א התהיינה) לו שתי נפשות נבדלות, "אחת משתיהן בלעדי האחרת (נ"א האחת פחותה מהשנית). עוד נניח שנשתנה מזגו אל אהבת ההתגברות והתאוות, הנאמר כי יש לו נפש בגן עדן ונפש בגיהנם, ואיזה הוא הגבול מהמדע שתשוב בו נפש האדם נבדלת מהגוף בלתי אובדת, אם היה בכלל מדע הנמצאות, הרבה מה שנשאר על הפילוסוף לא ידעהו ממה שבשמים ובארץ ובים, ואם היה מספיק הקצת, הנה כל נפש מדברת נבדלת, לפי שהמושכלות הראשונות תקועות בה, ואם היה אמנם הפרד הנפש בציור העשרה מאמרים ומה שלמעלה מהם מהתחלות התבונה, ויוכללו בהם הנמצאות כלם כשיקחם הגיוניות מבלעדי השלמה לתכליתם, הוא מדע קרוב יושג מיומו, ורחוק שישוב האדם מלאך מיומו, ואם אי אפשר מבלתי הגעתם לקצה וההקפה בהם הגיוניות וטבעיות, הוא עיון בלתי מושג, והוא אובד בלי ספק על דעתם. והנה כבר נתפתית לדמיונות נפסדות, ובקשת מה "שלא נתן לב יוצרך עליו (נ"א שלא נתן לך יוצרך, ונ"א שלא ירשה אותך עליו יוצרך), ולא הושמה בטבע בשר השגתו בהקשה, אבל הושם זה בטבע הנבחרים מסגולת הבורא יתברך, הזכים מזכי הבריאה, בתנאים אשר הזכרנום, יגיעו אותן הנפשות אשר יציירו העולם בכללו ויראו אלהיהם ומלאכיו, ויראה קצתם את קצתם וידע קצתם סתרי קצתם, כמו שנאמר גם אני ידעתי החשו. ואנחנו לא נדע איך זה ובמה זה, אם לא שיבואנו מדרך הנבואה. ואילו היתה חכמת "הפילוסופיא (נ"א הפילוסופים) בזה אמת, היו זוכרים דברים בנפשות ובנבואה, והם כשאר בני אדם. אמת שיש להם יתרון בחכמה האנושית, כמו שהיה אומר סקראט הראשון לעם, אני לא אכפור חכמתכם האלהית, אבל אני אומר "לא אדעה (נ"א שאינני יודעה), אמנם אני חכם בחכמה האנושית. ויש להם התנצלות למה שנצטרכו הקשיהם, להעדר הנבואה והאור האלהי אצלם "הבטיחו (נ"א תקנו) החכמות המופתיות "בטחון אין תכלית אחריו (נ"א תקון שאין אחריו כלום), והתייחדו בזה. ואין חלוף בין שני אישים בחכמות ההם, וכמעט שאין הסכמה בין שני אישים במה "שיתחלפו אחר זה (נ"א שנחלקו בו אחר כן) מהדעות במה שאחר הטבע, גם בהרבה מהטבע, ואם נמצא כת אחת מסכמת על דעת אחת, הנה אין זה לחקירה ותולדה שעמדה עליהם דעתם, אבל "שהם (נ"א הם) סיעת אחד מהמדברים קבלו ממנו, כסיעת פיתאגורי"ש וסיעת אבנדקלי"ס וסיעת אפוקרא"ט וסיעת אריסטו וסיעת אפלטון וזולתם, ובעלי "החשך והאור (נ"א הצל) וההולכים, והם מסיעת אריסטו, ולהם בהתחלות דעות מפסידות השכלים, יבזם השכל, כהעללתם בסבוב הגלגל שהוא יבקש שלמות יחסר לו "כדי שיהיה נכחי לכל צד (נ"א ולהיות נכח לכל פאה), ולמה שלא יתכן זה תמיד לכל חלק יבקשהו על ההמרה והעקב, וכמו התעצמם בשפעים השופעים מהראשון יתברך, ואיך התחייב מהמדע בראשון מלאך ומן המדע בעצמו גלגל, והודרגו אל אחת עשרה מדרגות, ועמדו השפעים אצל השכל הפועל ולא יחוייב ממנו לא גלגל ולא מלאך. ודברים הם "בספוק (נ"א בהספקה) למטה מספר יצירה, ובכלן יש ספקות ואין הסכמה בין פילוסוף וחבריו, אבל ינוצלו על כל פנים ונתן להם שבח על מה שטענו ממופשט הקשיהם וכוונו הטוב, ועשו הנימוסים השכליים ומאסו העולם, והם על כל פנים מעולים, אחר שלא יחוייב להם קבול מה שאצלנו, ואנחנו יחוייב לנו קבול העדות והקבלה הנמשכת אשר היא כראיה:

טו  [עריכה]

אמר הכוזרי: השמיעני בחסדך כללים מקוצרים מן הדעות אשר נתבררו אצל חכמי שרשי האמונה, והם הנקראים אצל הקראים בעלי חכמת הדברים:

טז  [עריכה]

אמר החבר: אין בזה תועלת זולת החדוד בדברים, והעזר על מה שנאמר הוי זהיר (נ"א ללמוד תורה) במה שתשיב לאפיקורוס, כי החכם התמים, כמו הנביאים על הדמיון, מעט הוא שיוכל להועיל אדם בדרך הלמוד, ולא ישיב על חולק בדרך הדבור, ובעל הדבור יראה עליו הוד חכמה עד שישיב לו השומע יתרון על התמים ההוא החסיד אשר חכמתו אמונות, לא ישיבהו מהם משיב, ותכלית המדבר הוא בכל מה שילמדהו, וילמדוהו, שיכנס בנפשו ובנפש תלמידו האמונות אשר בנפש התמים ההוא המוטבע. ואפשר שתפסיד חכמת הדברים הרבה מאמונות האמת, במה "שיביאהו (נ"א שיביאוהו) מהספקות והדעות הנעתקות, כאשר נראה מאשר לומדים מקצבי השיר ומדקדקים במשקלם, ונשמע להם המיה ודברים מבהילים בחכמתם, ונראה המוטבע הוא טועם משקל השיר ולא יעבור עליו דבר (נ"א מגואל) בשום פנים. ותכלית האנשים ההם שיהיו כמו זה אשר נראה סכל במקצב, מפני שאינו יכול ללמדו להם, והם יכולים ללמדו. אמת כי המוטבע הזה יוכל ללמד מוטבע כמוהו ברמז מעט, וכן העם המוטבעים לתורה ולהתקרב אל האלהים, יקדחו בנפשותם ניצוצות מדברי החסידים וישובו מאורות בלבותם, וזולת המוטבע הוא צריך אל חכמת הדברים, ואפשר שלא תועילהו, ואפשר שתזיקהו:

יז  [עריכה]

אמר הכוזרי: אינני מבקש ממך שתעמיק בענין הזה, אבל אבקש ממך דבר בשרש האמונה יהיה לי למזכרת, מפני ששמעתי שמעו ונכספה נפשי אליו:

יח  [עריכה]

אמר החבר: "תחלת מה שצריך להעמיד החדוש לעולם ולקיים הדבר בבטול קדמות העולם (נ"א תחלת מה שצריך להעמיד החדוש לעולם, הדבור בבטול קדמות העולם), אם היה החולף אין לו ראשית, הנה האישים הנמצאים בזמן החולף עד העת הזאת אין תכלית להם, ומה שאין לו תכלית לא יצא אל הפועל, ואיך יצאו האישים ההם אל הפועל והם אין להם תכלית מרוב, ואין ספק כי לחולף ראשון ולאישים הנמצאים מספר יגיע אל תכלית, כי בכח השכל למנות אלפים ואלפי אלפים כפולים עד לאין תכלית, זה בכח, אבל שיוציאהו אל גבול הפועל לא, כי אם מה שיצא אל גבול הפעל ונמנה אחר כך המנין היוצא אל הפועל יש לו תכלית בלא ספק, ומה שאין לו תכלית איך יצא אל גבול הפועל, אם כן לעולם התחלה, ולסבובי הגלגל מספר מגיע אל תכלית. ומזה כי מה שאין לו תכלית אין לו חצי ולא כפל ולא ערך מספרי, ואנחנו נדע כי סבובי גלגל השמש חלק משנים עשר מסבובי הירח, וכן שאר סבובי הגלגלים קצתם אל קצתם, ויהיה זה קצת זה, ואין במה שאין לו תכלית קצת, ואיך ישוב זה כמו זה ובן גילו אין לו תכלית, והוא קצת ממנו או גדול ממנו, רוצה לומר שהוא יותר מספר או פחות מספר, ומזה איך הגיע מה שאין לו תכלית אצלנו, אם היה לפנינו מן הברואים מה שאין תכלית למספרם איך הגיע המספר אלינו, וכאשר יהיה לדבר תכלה אי אפשר לו מבלי תחלה, ואם איננו כן יהיה כל אחד מהאישים צריך במציאותו להמתין למציאות אישים לפניו אין להם תכלית, ולא ימצא איש:

פרק שני: העולם חדש, כי הוא גוף, והגוף איננו נמלט מתנועה ומנוחה, ושתיהם מקרים מתחדשים עליו, באים זה בעקב זה, והבא עליו חדש מבלי ספק בעבור בואו, והחולף חדש, כי אם היה קדמון לא היה נעדר, ושניהם חדשים, ומה שאיננו נמלט מן החדושים הוא חדש, כי לא קדם לחדושים, והחדושים חדשים, אם כן הוא חדש:

פרק שלישי: אי אפשר למתחדש בלי סבה שתחדשהו, כי אי אפשר למתחדש בלי עת שיתיחד בו, יתכן לקבוע בו לפניו ואחריו והתיחדו בעתו, מבלעדי מה שלפניו ומה שלאחריו מצריך אל מיחד:

פרק רביעי: האלהים קיים קדמון לא "יחלוף (נ"א סר), כי אם היה חדש היה צריך אל מחדש, וזה משתלשל אל מה שאין לו תכלית, ולא יובן, עד שיגיע אל מחדש קדמון, הוא הראשון והוא אשר אנחנו מבקשים:

פרק חמישי: האלהים נצחי לא יחלוף, כי מה שנתקיים לו הקדמות התרחק ממנו ההעדר, כי חדוש הנעדר צריך אל סבה, כמו שהעדר החדש צריך אל סבה, כי לא יעדר הדבר מחמת עצמו, אך מחמת הפכו, ואין הפך לו ואין דמיון, כי מה שהוא דומה לו בכל פנים הוא הוא (נ"א והוא אחד) לא "יסופר (נ"א יתואר) בשנים, אבל ההפך המעדיר לא יתכן גם כן שיהיה קדמון, "כי (נ"א זה) כבר התבארה קדמות מציאותו. ולא יתכן שיהיה חדש, כי כל חדש אמנם הוא עלול לקדמון הזה, והיאך יעדיר העלול עלתו:

פרק שישי: האלהים איננו גוף, כי הגוף איננו נמלט מחדושים, ומה שאיננו נמלט מן החדושים הוא חדש, ומן השקר שיקרהו מקרה, כי המקרה עמידתו בגוף הנושא, והמקרה מעולל לגוף, הולך אחריו נשוא עליו, והאלהים יתברך איננו נגבל "ואיננו (נ"א ולא) מתיחד בצד מבלתי אחר, כי זה מתנאי הגוף:

פרק שביעי: האלהים יודע כל דבר קטן וגדול ולא ימלט מידיעתו דבר, כי התבאר שהוא ברא הכל וסדרו ותקנו, כמו שאמר (תהילים צד ט) הנוטע אזן הלא ישמע אם יוצר עין הלא יביט, ואמר (שם קלט יב) גם חשך לא יחשיך ממך, ואמר (שם קלט יג) כי אתה קנית כליותי:

פרק שמיני: האלהים יתברך חי, כי כבר נתקיימה לו החכמה והיכולת, אם כן נתקיימה לו החיות, אך לא כחיותנו הנגדרת בהרגשה ובתנועה, אבל חיות ענינה השכל הגמור והיא הוא והוא היא:

פרק תשיעי: האלהים חפץ, כי כל הבא ממנו באפשר שיבא הפכו או העדרו, או קודם העת אשר בו או אחריו, ויכלתו על שני הענינים שוה, ואי אפשר שלא יהיה חפץ ישיב היכולת אל אחד מהם מבלתי האחר. ויש לאומר "לומר (נ"א שיאמר) כי מדעו מספיק משיצטרך אל יכולת וחפץ. כי מדעו מיחד לאחד משני ההפכים, ומדעו הקדמון הוא הסבה בכל חדש כאשר הוא, וזה מסכים לדעת הפילוסופים:

פרק עשירי: חפצו יתברך קדמון נאות למדעו, לא יתחדש עליו דבר ולא ישתנה "מאצלו (נ"א אצלו), והוא יתברך חי בחיות "עצמותו (נ"א עצמו) לא קנויה, וכן יכול ביכלתו וחפץ בחפצו, כי מן השקר מצוא דבר וסותרו יחד, ולא יאמר עליו יכול ביכולת סתם:

יט  [עריכה]

אמר הכוזרי: זה מספיק למזכרת, ובלי ספק שזה אשר זכרת בענין הנפש והשכל ואלה האמונות, אמנם הוא מועתק ממה שאתה זוכר מדברי זולתך, ואני איני מבקש כי אם טעמך ואמונתך, וכבר אמרת לי כי אתה מזומן לחקור על זה והדומה לו, ואני סבור שאין לך מנוס מחקור בשאלת הגזרה והבחירה, מפני שהיא משאלות החכמה, אמור דעתך בזה (נ"א בה):

כ  [עריכה]

אמר החבר: איננו מכחיש טבע האפשר כי אם מתעקש חנף, יאמר מה שאיננו מאמין בו, כי אתה רואה מהזדמנותו למה שהוא מקוה או ירא, מה שיורך שהוא מאמין, כי הדבר ההוא באפשר ויועיל בו הזימון, ואילו היה מאמין כי יהיה על כל פנים, היה נמסר, ולא היה מזדמן בכלי מלחמה לאויבו ולא בשבר לרעבונו, ואם יאמר כי הזימון ההוא צריך למי [שיזדמן ועזיבת הזימון צריך למי] שלא הזדמן, כבר הודה בסבות אמצעיות ושבהם עמידת המתאחרות, והוא ימצא בעתיד החפץ בכלל הסבות האמצעיות, אם יודה האמת ולא יתעקש, ועתיד להודות כי ימצא עצמו מונח לו בינו ובין חפצו בדברים האפשריים לו, אם ירצה יעשם ואם ירצה יניחם, ואין באמונה הזאת הוצאת דבר מדין האלהים, אך הכל שב אליו על פנים מתחלפים, כאשר אבאר:

ואומר כי כל "הידיעות (נ"א העלולים) מיוחסות אל העלה הראשונה על שני דרכים, אם על הכונה הראשונה, אם על דרך ההשתלשלות ודמיון. הדרך הראשון הסדור וההרכבה הנראים בחי ובצמח ובגלגלים, אשר לא יתכן למשכיל המשתכל שייחסהו אל המקרה, אך אל כונת עושה חכם, ישים כל דבר במקומו ויתן לו חלקו. ודמיון השני שרפת האש הזאת, על הדמיון לקורה הזאת; כי האש גוף דק חם פועל, והקורה גוף "מתלחלח (נ"א מתחלחל) נפעל, ומדרך הדק הפועל שיעשה בנפעלו, והחם היבש שיחמם ויכלה לחות הנפעל עד שיתפרדו חלקיו. וסבות הפעלים האלה וההפעליות האלה כאשר תבקשם לא ימנע ממך השגתם, ואפשר שתמצא סבות סבותם עד שתגיע אל "הפלכים (נ"א הגלגלים) ואחר כך אל עלות "הפלכים (נ"א הגלגלים) ואחר כן אל העלה הראשונה, ובאמת אמר האומר כי הכל בגזירת הבורא, ובאמת אמר האחר בבחירות ובמקרים בלתי שיוציא מאומה מהדברים ההם מגזירת האלהים. ואם תקצר תקרב מציאות זה בחלוקה הזאת, המעשים יהיו אלהיים או טבעיים או מקריים או מבחריים. והאלהיים מהסבה הראשונה יוצאים על כל פנים, אין להם סבה זולת רצון האלהים ית'. והטבעיים מסבות אמצעיות מוכנות להם ומגיעות אותם אל תכלית שלמותם, בעוד שלא ימנע מונע מאחד מהשלשה חלקים. והמקריים מסבות אמצעיות גם כן, אך הם במקרה לא בטבע ולא בסדר ולא בכונה, ואין להם "הכנה (נ"א הזדמנות) לשלמות, יגיעו עדיו ויעמדו אצלו, ומתנים בהם בחלקים השלשה. אבל הבחיריים סבתם חפץ האדם בעת בחירתו, והבחירה מכלל הסבות האמצעיות. ולבחירה סבות משתלשלות אל הסבה הראשונה, השתלשלות מבלי דוחק, בעבור שהאפשר נמצא והנפש מונח לה בין העצה והפכה, תעשה מה שהיא רוצה מהם, וצריך שתשובח או שתגונה על הבחירה ההיא, מה שלא יחוייב זה בשאר הסבות האמצעיות, כי לא תגונה סבה טבעית ולא מקרית, אף על פי שהאפשר נמצא בקצתם, כאשר לא תאשים התינוק והישן כאשר יזיקו והיה באפשר הפך זה, אבל אינך מאשימו מפני הסתלק המחשבה ממנו. התראה אשר הם מכחישים האפשר, "האינם כועסים (נ"א שלא יכעסו) על מי שיזיקם בכונה, או הנמסרים הם למי שיגנוב בגדיהם ויזיקם בקור, כאשר נמסרים אל הרוח הצפונית כשהיא מנשבת ביום קור עד שתזיקם, או יאמרו שהכעס כח כוזב נקבע לבטלה, שיכעס האדם על דבר מבלעדי דבר אחר, וכן שישבח ויגנה ויאהב וישנא וזולת זה, אם כן אין לבחירה מצד שהיא בחירה סבה הכרחית, כי תשוב הבחירה ההיא הכרח, ויהיה דבור האדם הכרחי כמו תנועת דפקו, ובזה מה שתכחישהו הראיה, כי אתה מוצא עצמך יכול על הדבור ועל השתיקה, בעוד שתהיה בממשלת השכל ולא ימשלו בך מקרים אחרים. ואלו היו החדושים מכוונים כונה ראשונה מהעלה הראשונה, היו נבראים לעתם עם כל רגע, והיינו יכולים לומר בעולם וכל אשר בו, כי עתה בראו הבורא, ולא היה למופתים ענין שיפלא האדם מהם, כל שכן שיאמין בעבורם, ולא היה לעובד יתרון על הממרה, כי שניהם עובדים עושים מה שהושמו לעשותו, והובאו אליו עם דבות גדולות משיגות האמונה הזאת, והגדולה שבהן הכחשת העין כאשר אמרנו. אבל הדבה המשגת מי שאומר בבחירה בעבור הוציאו קצת הדברים מגזירת האלהים יתברך, יש לטעון עליה במה שקדם זכרו, כי לא הוציא אותם מגזירתו כל עיקר, אבל משיבם אליו בדרך ההשתלשלות, ותשיגנו אחרי כן דבה אחרת, והוא הוציאו הדברים ההם מידיעתו, כי האפשר הגמור מוסכל בטבעו. וכבר האריכו בזה המדברים, ויצא להם כי "הדעת אותו (נ"א המדע בו) במקרה, ואין ידיעת הדבר סבה להיותו, ולא תדחה ידיעת האלהים בהוות, והם עם זה באפשר שיהיו ושלא יהיו, כי אין הידיעה במה שיהיה היא הסבה בהיותו, כאשר הידיעה במה שהיה איננה סבה להיותו, אך ראיה עליו, כי הידיעה לאלהים ולמלאכים ולנביאים ולידעונים, ואילו היתה הידיעה סבה להויה, היה בדין שיהיו עתידים בגן עדן לידיעת האלהים, אלו שהם צדיקים מבלי שיעבדו, ואחרים בגיהנם לדעתו שהם עתידים לחטא מבלתי שיחטאו, והיה בדין שישבע האדם מאין אכילה, לידיעת אלהים שהוא ישבע בעת פלוני, ובטלו הסבות האמצעיות, ואילו היו בטלות היה מסתלק מציאות הכחות האמצעיות. והיה מאמרו והאלהים נסה את אברהם על נכון להוציא עבודתו מן הכח אל הפועל להיות זה סבת טובתו, כמו שאמר יען אשר עשית את הדבר הזה כי ברך אברכך. ובעבור שהיו החדושים צריכים להיות אלהיים או זולתם מן החלקים, והיה "האפשר (נ"א באפשר) שיהיו כלם אלהיים, בחר ההמון ליחסם כלם אל האלהים, להיות זה יותר חוזק באמונה, אך יש למכיר להכיר עם מעם ואיש מאיש וזמן מזמן ומקום ממקום וענינים מענינים אחרים. ויראה כי החדושים האלהיים לא נראו על הרוב כי אם בארץ מיוחדת, והיא אדמת הקדש, ובעם מיוחד, והם בני ישראל, ובעלי דת האמתית, ובזמן ההוא ועם הענינים ההם אשר נתלו בהם ממצות וחקים, נראה בסדורם כל מאווי לב, ונראה בקלקולם כל רעה, ולא הועילו הענינים המקריים והטבעיים דבר בשעת הקלקלה, ולא הזיקו בשעת הסדור. ועל כן היו בני ישראל טענה בכל אמה על האפיקורסים אשר ראו דעת אפיקורוס היוני, באמרו כי כל הדברים הם נופלים במקרה, כי לא תראה בהם כונת מכוון, וסיעתו נקראים בעלי ההנאה, כי סברתם כי ההנאה היא התכלית המבוקשת, והיא הסיבה סתם. ובקשת בעל התורה מן המצוה בה שיהיה נכבד אצלו, מוסר כל חפציו אליו יתברך, ומבקש למוד אם הוא חסיד, או אותות וכבוד אם הוא נביא, או המון נרצה עם הענינים הנזכרים בתורה מן העתים והמקומות והמעשים, ואיננו משגיח בסבות הטבעיות והמקריות, וידע כי רעתם דחויה ממנו, אם בלמוד שיתקדם לו בהצעה לרעה ההיא, או בכבוד שיעשה לו בעת הרעה ההיא. אך טובת הסבות המקריות איננה נמנעת מן הרשע, כל שכן מהחסיד. וטובת הרשעים היא בסבות ההם המקריות והטבעיות, ואין דוחה לרעתם כשתבא, אבל החסידים יצליחו בסבות ההם, והם בטוחים מרעתם. וכמעט "שלא אצא מכונתי (נ"א שאצא מענין כונתי):

ועתה אשוב ואומר כי דוד עליו השלום הביא שלשה חלקים בסבות המות, ואמר כי אם ה' יגפנו, והיא הסבה האלהית. או יומו יבוא ומת, והיא הסבה הטבעית, או במלחמה ירד ונספה, והיא הסבה המקרית. והניח החלק הרביעי, ר"ל המבחרי, כי אין אדם שיש לו דעת בוחר במות, ואע"פ ששאול המית את עצמו, לא מבחרו "המות (נ"א במות) אך לדחות התעוללות האויב בו. וכמו החלקים האלה בדבור, כי דבור הנביאים בעת שלובשת אותם רוח הקודש בכל דבריהם מכוון מן הענין האלהי, ואין לנביא דבר בבחירה מדבריו. והדבור הטבעי הם הרמזים והתנועות הראויות לענינים שרוצים להליץ בעדם, ומביאה הנפש אליהם בלעדי הסכמה קודמת, אבל הלשונות המוסכם עליהם הם מורכבים מענינים טבעי ומבחרי. והדבור המקרי הוא דבור המשוגעים בעת שגעונם, לא יסדר ממנו ענין ולא יגיע אל חפץ מכוון. והדבור המבחרי הוא דבור הנביא בעת נבואתו, או דברי הדעתן המחשב "המחבר (נ"א מחבר) מליצתו ובוחר דבריו כפי שיראה שהוא ראוי לכוונתו, ואילו היה רוצה היה מחליף כל דבר מהם בזולתו, ועוד אם היה רוצה היה מניח ענין ולוקח זולתו. ויש ליחס כל החלקים האלה אל האלהים יתברך בדרך השתלשלות, לא שהם בכונה ראשונה ממנו, ואם איננו כן דברי התינוק ודברי מטורפי הדעת ומליצת הדברן ושירי המשורר דברי האלהים, יתעלה מכל זה. אבל טענת העצל על הזריז באמרו כבר קדם בדעת אלהים מה שיהיה, איננה טענה, כי זה כמו (אמרו) אילו היה אומר לי כי אשר יהיה אי אפשר לו שלא יהיה. אומר לו אמת הוא, אבל לא תמנע הטענה הזאת שיקח האדם העצה הטובה, ותזמן כלי מלחמה לאויבך והמזון לרעבונך, כאשר יתברר לך כי הצלתך או אבדתך אינם נגמרים כי אם בסבות האמצעיות, ומכללם אך החזקה שבהם שתבחר בזריזות ובהשתדלה, או בעצלה ובעכוב, ואל תטען במה שיקרה למעטים ובעתות מעוטות ובדרך המקרה מאבוד המשתדל והנצל המופקר הפתי, כי שם הבטחה יש לו ענין מובן בלתי ענין שם הסכנה, ואין דעתן בורח אל מקום הסכנה ממקום הבטחה, כאשר הוא בורח ממקום הסכנה אל מקום הבטחה, ומה שיקרה ממקום הסכנה מן ההצלה, יאמר כי הוא "נפלא (נ"א דבר חדש), ומה שיקרה במקום הבטחה "ממיתה (נ"א מן האבדן), יאמר שהוא דבר חוץ לטבע. והבחירה בהשתדלות חובה. ומסבות ההשתדלות עצתי זאת למי שיאמין בה, ומסיבות ההפקר העצה שהיא סותרת העצה הזאת, והכל שב בהשתלשלות אל האלהים, אך אשר יהיה בגזירה גרידא הוא הכבוד והאותות, וזה אין מצריך אל סבות אמצעיות, ואפשר שיצריך אליהם, כהצלת משה מן הרעב ארבעים יום מבלתי הכנת מזון, ואבדן עם סנחריב מבלי סבה נראית, אך בסבות אלהיות אינן אצלנו סבות, מפני שאין אנו יודעים אותם. ובהם יאמר כי לא יועיל בהם ההזדמנות, והוא אמת. אבל הזימונים הנפשיים והם סודות התורה למי "שידעם והתחכם בהם (נ"א שעושה אותם על מתכונתם), הם מועילים מביאים הטוב ודוחים הרע. וכאשר ישתדל האדם בסבות האמצעיות, אחר שימסר אל האלהים במה שנעלם ממנו בלב שלם, ימצא טוב ולא יחטיא, אבל הכנסו בסכנה הגמורה לבטחונו באלהים, נכנס תחת לא תנסו את ה'. אבל המאמר בשוא בצוותו בעבודה למי שקדם בדעתו שימרהו או שיעבדהו, איננו שוא, כי כבר הקדמנו וביארנו כי המרי והעבודה לא יגמרו כי אם בסבות האמצעיות, והיתה סבת עבודת העובד הצווי בעבודה, וכן קדם בידיעתו שהוא עובד, ושסבת עבודתו שמוע תוכחתו, וכן קדם בדעתו מרי הממרה בסבות האמצעיות, אם בחברת הרעים או בתגבורת מזג רע, או נטות אל התענוג והמנוחה, ותוכחתו לו מקל ממריו, כי מן המפורסם כי לתוכחת רושם בנפש על כל ענין, וכי הממרה תתפעל נפשו לשמע התוכחות אפלו מעט הפעלות, כל שכן כשתהיה התוכחת להמון, כי יש בהם על כל פנים מקבל, וכבר הועיל ואינו שוא:

תחלת ההקדמות אשר בהם "קיום (נ"א תקון) העצה הזאת, ההודאה בסבה הראשונה, ושהוא עושה "וחכם (נ"א חכם), ושאין במעשיו שוא, אך כלם בחכמה וסדור אין בהם קלקול. וכבר התיישב זה בנפשות, בהתבונן ברוב הבריאה ומה שנשתרש ממנה בנפש המשתכל, עד שהאמין שאין במעשיו קלקול, ואם יראה במקצתם, לא תתקלקל אמונתו בעבור זה, אבל ייחסהו אל סכלות נפשו ומעוט הבנתו:

וההקדמה השנית, ההודאה בסבות אמצעיות אך אינם פועלות, אבל הם סבות, על דרך החומר או על דרך הכלים, כי השכבת זרע והדם חומר לאדם, ואברי ההזרעה מחברים, והרוחות והכחות כלים משמשים ביניהם בחפץ האלהים, ויגמר בהם צלמו וקוו וגדולו והזונו, ואפילו בדבר הנוצר יש שצריך אל הסבה האמצעית, כעפר אשר "הוא (נ"א היה) חומר אדם, ואי אפשר שלא להודות בסבות אמצעיות:

וההקדמה השלישית, כי הבורא יתברך נותן לכל חומר הטובה שבצורות שאפשר לו לקבל, והמתוקנת שבהם, ושהוא יתברך מטיב, לא ימנע חנינתו וחכמתו והנהגתו מדבר, וכי חכמתו בפרעוש וביתוש על הדמיון איננה מקצרת מחכמתו בסדור הגלגלים, אך התחלפו הדברים מחמת חמריהם, ואין לך לאמר למה לא בראני מלאך, כאשר אין לתולעת לאמר למה לא בראני אדם:

וההקדמה הרביעית, ההודאה כי למציאות מדרגות עליונות ותחתונות, וכל מה שיש לו "הרגש והשגה (נ"א השגה והרגש) וחוש, מעולה מאשר אין לו זה, בעבור קורבתו ממדרגת הסבה הראשונה, אשר הוא השכל בעצמו, וכי הפחות שבצמח יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבמוצאים, והפחות שבבהמה יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבצמח, והפחות שבאדם יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבבהמה. וכן הפחות שבבני תורת האלהים יותר מעולה במדרגה מן המעולה שבאומות עכו"ם שאין "בהם (נ"א להם) תורת האלהים, כי התורה שהיא מאת האלהים מקנה הנפשות מנהג המלאכים ותכונתם, וזה מה שאין משיגים אותו בלמוד. והראיה על זה כי ההתמדה על מעשה התורה ההיא מביאה אל מדרגות הנבואה, אשר היא הקרובה שבמדרגות האנושיות אל האלהים, אם כן בעל התורה הממרה טוב מאשר אין לו תורה, כי הוא כבר הקנתהו תורת אלהים מנהג מלאכותי השקיף בו על מדרגת המלאכים, אף על פי שמריו בלבל אותו עליו והפסידו, נשאר לו ממנו רשמים ונשאר באש הכוסף אליו, אבל אם היו נותנין לו הבחירה לא היה בוחר שיהיה במדרגת מי שאין לו תורה, כאשר האדם "כאשר יחלה (נ"א כשיחלה) ויעונה במכאוביו, אילו היו נותנין לו הבחירה שיהיה סוס או דג או עוף מתענג בלי מכאוב, ויובדל בינו ובין השכל אשר יקרבהו אל מדרגת האלהות, לא היה בוחר בו:

וההקדמה החמישית, כי נפשות השומעים מקבלות רושם לתוכחת המוכיח, כאשר תהיה בדברים מקובלים, ולתוכחת באמת על כל פנים תועלת, ואם איננה משיבה הממרה מעשות הרע, יקדח בנפשו מן התוכחת ההיא ניצוץ, ורואה כי המעשה ההוא רע, וזה חלק מן התשובה והתחלה לה בו:

וההקדמה הששית, כי האדם מוצא מנפשו יכולת "לעשות (נ"א בעשות, ונ"א על עשות) הרע ועזבו "הענינים (נ"א בענינים) אשר הם אפשר לו, ומה שנמנע ממנו לא נמנע כי אם להעדר הסבות האמצעיות או לסכלות האדם בהם. והדמיון בזה רש נכרי איננו יודע להנהיג, רוצה למשול בעם, וזה נמנע ממנו, ואילו היו נמצאות הסבות האמצעיות ויהיה הוא חכם להתעסק בהם, היה נגמר רצונו כאשר נגמר רצונו במי שסבותיו נמצאות וידעם וינהיגם, ממה שמושל בביתו ובבניו ובעבדיו, ויותר מזה אבריו, יניעם כאשר ירצה וידבר כמה שירצה, ויותר מזה מחשבתו ודמיונו, יצטייר לו הקרוב והרחוק בעת שירצה ועל הענין שירצה, כי הוא מושל בסבותיו האמצעיות. ועל כן לא יתכן שינצח החלש את החזק בשחוק האשקאק"ש הנקראת שטרו"ג בערבי, ולא יאמר הצלחה ורוע מזל אשדשי"ר ובמלחמת "האשקאק"ש (נ"א האשטרו"ג) כאשר יאמר במלחמת שני מלכים נלחמים, כי סבות "האשדשי"ר ומלחמת השטרו"ג (נ"א מלחמת השטרו"ג) נמצאות כלם, וינצח החכם בהנהגתו תמיד, ולא יירא סבה טבעית שצריך להתנות בה ולא סבה מקרית, אלא בעת נכרי מחמת התעלמות, וההתעלמות נכנס בסכלות כאשר אמרנו. ועם כל זה הכל מיוחס אל הסבה הראשונה בדרכים הנזכרים. אך אל הכונה הראשונה, בחדושי בני ישראל כל ימי היות השכינה בתוכם, אבל אחר כן הענין מסופק אלא בלבות המאמינים, האם החדושים האלה בכונה ראשונה מן האלהים או בסבות גלגלים או מקרים. ואין טענה פוסקת, אך הטוב שייוחס הכל אליו יתברך, כל שכן הדברים הגדולים כמות והנצוח והמלחמות וההצלחה והחסרון והדומה לזה:

כא  [עריכה]

חתימת הספר

אמר החבר: זה והדומה לו החקירה עליו טובה, ועל איכות דיני האלהים בעבדיו ותלותם במה שתלאם הנביא עליו השלום, מן פוקד עון אבות על בנים לשונאיו ועושה חסד לאלפים לאוהביו, ושקול עון ועון עם עונש ועונש, ממה שבא במקרא ובדברי רבותינו, ומה שמשיבין אותו בתשובה ומה שאין משיבין, ותנאי התשובה, ומה שיבא מן הצרות על דרך הבחינה והנסיון, ועל דרך הפרעון מעון שקדם, ועל דרך התמורה בעולם הזה, ועל דרך התמורה בעולם הבא, או בעבור עון אבות, ומה שיבא מן הטובות לזכות שקדם, או בעבור זכות אבות, או לבחינה ונסיון, והמזג הפנים האלה וזולתם ממה "שדעתם עמוקה (נ"א שביאורו עמוק) ואפשר שיגלה בחקירה ברוב הסבות, כצדיק ורע לו רשע וטוב לו. ומה שאיננו נגלה ימסר בו הענין אל דעת האלהים וצדקו יתברך, ויודה האדם בסכלותו בסבות האלה הנגלות כל שכן הנסתרות. וכאשר יגיע בדבריו אל העצם הראשון ומה שהתחייבו בו מן המדות, יבדל מהם ורואה בעדם מסך אור בהיר מנצח הראות, וימנע ממנו השיגו בעבור "קצרת (נ"א קוצר) ראותנו ודעתנו, לא בעבור הסתרו והחסרו, כי הוא בהיר ונגלה מפורסם ביותר אצל בעלי הרואות הנבואיות משיצטרכו (נ"א בו) אל הבאת ראיה. ותכליתנו מהכרת אמתתו שנכיר בטבעיות "מה שלא היתה סבה דבר (נ"א שאין בו סבה מאומה) מן הטבעים, ניחסהו אל כח בלתי גשמי אבל כח אלהי, כאשר אמר גאלינו"ס בכח המצייר, וישים לו יתרון על שאר הכחות, ורואה שאיננו מחמת המזג, אבל לענין אלהי, ובאותות שאנחנו רואים בהפוך (נ"א הפוך) עין העצמים ושנוי המנהגים ובריאת נמצאות, לא היו מבלי תחבולה קודמת. וזהו ההפרש בין מה שנעשה ע"י משה ובין מה שעשו החרטומים בלטיהם, אשר אם היו מחפשים עליהם היו מוצאים התחבולה, כמו שאמר ירמיה (ירמיה י, טו) הבל המה מעשה תעתועים בעת פקודתם יאבדו, ר"ל אם תפקדם ותחפש עליהם יהיו לאפס. והנעשה ע"י משה כל אשר תחפש עליו תמצאהו כזהב הנקי, וכאשר יגיע אל המדרגה הזאת נאמר כי יש שם בלי ספק ענין שאיננו גשמי מנהיג כלל הגשמיים, ודעותינו נלאות מחקור עליו, אם כן נבחן בפעליו יתברך ונעמד מספר עצמו, כי אלו היינו משיגים אמתתו היה זה חסרון בו, ואל נשגיח לדברי הפילוסופים אשר מחלקים העולם האלהי אל מדרגות, אך כלם אצלנו מדרגה אלהית, מאחר שנפרד מההגשמה. ואין כי אם אלוה מנהיג הגשמיים. ואשר הביא הפילוסופים להרבות האלהים, בחינתם "תנועות (נ"א ובתנועות) הגלגלים, ספרום והגיעום אל יותר מארבעים, וראו כי לכל תנועה מהם סבה זולת סבת האחרת, והוציא להם העיון כי התנועות ההם חפציות לא הכרחיות ולא טבעיות, והתחייב שתהיה כל תנועה מנפש, ולכל נפש שכל, והשכל ההוא הוא מלאך נפרד מחומר, וקראו השכלים ההם אלהים ומלאכים ועלות שניות וזולת זה מהשמות, ואחרית מדרגתם והקרוב מהם אצלנו השכל הפועל, אמרו כי הוא מנהיג העולם הזה התחתון, ואחר כן השכל ההיולני, ואח"כ הנפש, ואח"כ הכחות הטבעיות והכחות החיוניות, וכח אבר אבר, וזה כלו דקדוק יקנה חדוד לא אמת, והנפתה לו על כל פנים אפיקורוס. ונעזוב ראית הקראים במצות דוד לבנו ואתה שלמה בני דע את אלהי אביך ועבדהו, וראיתם מזה שצריך לדעת את האלהים ידיעה ברורה ואחר כן התחייב עבודתו, אבל הזהיר לסמוך על אביו וזקניו להאמין באלהי אברהם יצחק ויעקב, אשר דבקה בהם השגחתו וקיים להם יעודיו בהרבות זרעו, והנחילם ארץ כנען, וחנות שכינתו בתוכם, וזולת זה והדומה לו, וכמו זה הוא אמרו (דברים כט, כה) אלהים אשר לא ידעום, ואשר לא ידעתם, לא רצה בהם הידיעה באמתתם, אבל אשר לא "תראו (נ"א ראיתם) מהם לא טוב ולא רע, ואין צריך שתקוום ולא שתיראום:

כב  [עריכה]

ואחר כן היה מענין החבר שהסכים לצאת מארץ כוזר ללכת ירושלים, ויחר למלך כוזר על פרידתו ודבר עמו על זה, ויאמר לו, מה תבקש היום בירושלים ובארץ כנען, והשכינה נעדרת מהם, והקורבה אל האלהים מושגת בכל מקום בלב הטהור והכוסף החזק, ולמה תכניס עצמך בסכנות המדברות והימים והאומות המתחלפות:

כג  [עריכה]

אמר החבר: השכינה הנראית עין בעין היא אשר נעדרה, כי איננה נגלית כי אם לנביא או להמון נרצה במקום המיוחד, והיא אשר אנחנו מצפים לה, באמרו (ישעיה נב, ח) כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון, ובאמרנו בתפלתנו ותחזינה עינינו בשובך לציון. אך השכינה הנסתרת הרוחנית היא עם כל ישראל אזרחי ועם כל בעל דת האמתית, זך המעשים, טהור הלב, נפשו ברה לאלהי ישראל. וארץ כנען מיוחדת לאלהי ישראל, והמעשים לא ישלמו כי אם בה, והרבה ממצות יש בטלות ממי שאינו דר בארץ ישראל, והלב והנפש אינם טהורים וזכים כי אם במקום שיודעים בו שהוא מיוחד לאלהים, ואלו היה זה בדמיון ובמשל, כל שכן שהוא אמת כאשר קדם באורו. ותתעורר התשוקה אליו ותטהר הנפש בו, כל שכן מי שהולך אליו ממקום רחוק, וכל שכן למי שקדמו לו עונות, והוא מבקש כפרת האלהים, ואי אפשר לו בקרבנות אשר היו קבועים לכל עון ועון מזדון ושגגה, ויסמוך על מה שאמרו רבותינו גלות מכפרת עון, כל שכן אם יהיה הגלות למקום רצוי. אבל הסכנה בים וביבשה אינה נכנסת באמרו (דברים ו, טז) לא תנסו את ה' אלהיכם, אך סכנה שהוא "מסוכן כמו (נ"א מסכן כמוה) מי שתהיה לו סחורה מקוה שירויח בה. ואלו היה מסוכן (נ"א מסכן) יותר מזה מצד כָספו כפי תשוקתו "וקוו הכפר (נ"א וקוות הכפרה), היה הדין עמו בהכנסו בסכנות, אחרי אשר חשב עם נפשו והודה על מה שעבר מימיו, הסתפק בו והחזיק בשאר ימיו ברצון אלהיו ויכנס בסכנה, ואם יצילנו אלהיו ישבח ויודה, ואם ימיתהו בעונותיו ירצה ויודה, ויאמין כי התכפר לו (נ"א במיתתו) רב עונותיו. ורואה אני זה יותר עצה טובה מאשר יסכנו בנפשם במלחמות בעבור שיזכרו בגבורה, או בעבור שיקחו שכר גדול, ושיותר קלה היא הסכנה הזאת מאשר יכנסו במלחמת הרשות כדי לקבל שכר על המלחמה:

כד  [עריכה]

אמר הכוזרי: לפנים היית בוחר בחירות, ואני רואה אותך עתה שאתה רוצה להוסיף עבדות וחובות שתהיה חייב בהם כשתדור בארץ ישראל, ממצות שאין אתה חייב בהם הנה:

כה  [עריכה]

אמר החבר: אבל אני מבקש החירות מעבדות הרבים אשר אני מבקש רצונם ואינני משיגו, ואפלו אם אשתדל בו כל ימי חיי, ואילו הייתי משיגו לא היה מועיל לי, ורצוני לומר עבדות בני אדם ובקשת רצונם. ואבקש עבדות אחר, יושג רצונו בטורח מעט, והוא מועיל בעולם הזה ובבא, והוא רצון האלהים, ועבודתו הוא החירות האמתי, "וההשפלה לו הוא הכבוד (נ"א ההכבד) על האמת:

כו  [עריכה]

אמר הכוזרי: כאשר אתה מאמין בכל מה שזכרת כבר ידע האל מצפונך, ורחמנא לבא בעי, יודע המצפונים ומגלה הנסתרות:

כז  [עריכה]

אמר החבר: זה אמת כאשר ימנע המעשה, אבל האדם מנח לו בינו ובין מאוויו ומעשהו, והאדם נאשם כאשר איננו מביא השכר הנראה אל המעשה הטוב הנראה, ועל כן נאמר (במדבר י ט) והרעתם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם והיו לכם לזכרון לפני ה' אלהיכם. זכרון תרועה. לא שהאלהים צריך אל הזכרה והערה, אך שהמעשים צריכים לשלמות ואז יהיו ראויים לגמול, כאשר צריכים עניני התפלה לבטא בהם על השלמות הגמור מהתחנה והבקשה, וכאשר יהיה המעשה והכונה שלמים כראוי, יהיה עליהם הגמול, ויהיה זה על דרך בני אדם כאילו הוא זכרון, ודברה תורה כלשון בני אדם. ואם היה המעשה בלעדי כונה או כונה בלתי מעשה תאבד התוחלת, אלא במה שאי אפשר המצאת הכונה והתודות על המנע המעשה מועיל קצת תועלת, כהתודותנו בתפלתנו באמרנו ומפני חטאינו והדומה לזה. ובהערת בני אדם והתעוררותם אל אהבת המקום ההוא הקדוש ונחץ הענין המיוחל, שכר גדול וגמול רב, כמו שנאמר (תהלים קב יד) אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו, רוצה לומר כי ירושלים אמנם תבנה כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה:

כח  [עריכה]

אמר הכוזרי: אם הדבר כן מנעך אשם, ועזרך מצוה, האלהים יעזרך על כונתך, ויגזור לך הטוב כבקשתך והשתדלותך, ויהיה לך עוזר וסומך, וירבה שכרך על בר לבך ומצפונך, כי הוא בעל הטובה ואלהי החסד והגמול, ואין אלוה מבלעדיו ואין צור זולתו, יעשה עמך כחסדו ועם המכוונים כונתך לשמו ברחמיו. אמן אמן סלה:

נשלם ספר הכוזר. תהלה לאל שהיה לי לעוזר. אשר בו כל כושל נעזר:

---

---

שולי הגליון

---

---

< הקודם · מעבר לתחילת הדף