ספר הכוזרי/ד/יא
|
< הקודם · הבא > |
אמר החבר: אמנם הייתי מדמה אותם לבני אדם אשר לא קבלו כל תולדות המצות אך שרשיהם, לולא שמעשיהם סותרים את דבריהם, ושכבודם למקום הנבואה בדברים שהם מכונים אל מקומות היו לאלילים, באיזה מקום שיקרה שיהיה בהם המונם, לא נראה בו מעשה אלהי, עם השאירם חוקי העבודות הקדומות וימי חגיהם ומועדיהם, ולא שנו זולתי הצורות שהיו לשם, מחו אותם ולא מחו דתותיהם. כמעט שאומר כי כל מה שאמר הבורא ועבדתם שם אלהים אחרים עץ ואבן, ונשנה פעמים, הוא רמז. ואנחנו עם רוב הימים משתוים אליהם בעונותינו, ואמת הוא שכוונתם אינה אלא לאלהים, כמו עם אבימלך ואנשי נינוה, "ומתפלספים (נ"א ומהפילוסופים) יקראו לשם האלהים, ומנהיג ההגריים אמר כי השיג האורות האלהיות ההם במוצאם, ר"ל אדמת הקדש, וצווה ליישר אנשי העולם כלו, והיה המקום כונתם הארץ ההיא, ולא נתעכב הענין כי אם מעט עד שהשיבו כונתם אל המקום אשר המונם שם. הלא זה כמי שירצה ליישר בני אדם כלם אל מקום השמש, אבל עיניהם תרוטות ולא יכלו לראות ולא מצאו מקומה, ונשא אותם אל קוטב הצפון או אל קוטב הדרום ואמר להם השמש הנה, הקבילוה תראו אותה, ולא ראו אותה. והמנהיג משה עליו השלום העמיד ההמון אצל הר סיני לראות את האור אשר ראוהו אילו היו יכולין עליו כיכלתו. ואחר כן קרא לשבעים זקנים וראוהו, כמו שאמר ויראו את אלהי ישראל. ואחר כן קבץ השבעים זקנים השניים וחל עליהם מאור הנבואה מה שנשתנו עמו בו, כמו שאמר ויאצל מן הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים, ומעידים קצתם לקצתם במה שרואים ובמה ששומעין. ונתרחקו המחשבות הרעות מן האומה, שיחשב כי הנבואה טענה מהיחיד שטען בה, כי לא יתכן לעבור ההסכמה על ההמונים ההם, כל שכן שרבו והיו קהלות משתוים עם אלישע בידיעת יום לקח בו אליהו, באמרם לו (מלכים ב, ב ג) הידעת כי היום ה' לוקח אדניך מעל ראשך, וכלם עדים למשה מזרזים על תורתו: