ספר החינוך/עד
ספר החינוך 
עד
|
< הקודם · הבא > |
שלא ישמע הדיין טענת האחד שלא בפני בעל דינו שנאמר לא תשא שמע שוא. וצוה הדין על זה שלא יכניס בנפשו כזביו של אחד מהם. וכן בא במכילתא שאזהרה זו של לא תשא וגו' על זה נאמרה. ועוד אמרו שם שהיא אזהרה גם לבעל הדין שלא יטעים גם הוא טענותיו לדיין שלא בפני בעל דין ואפילו ירצה לשמוע אותן הדיין ועל זה נאמר גם כן מדבר שקר תרחק. ועוד אמרו ז"ל שזה הלאו כולל מספר לשון הרע ומקבלו ומעיד עדות שקר:
שורש המצוה ידוע כי השקר נתעב ונאלח בעיני הכל אין דבר מאוס ממנו והמארה והקללה בבית כל אוהביו מפני שהשם יתברך אל אמת וכל אשר אתו אמת. ואין הברכה מצויה וחלה אלא במתדמים אליו במעשיהם להיותם אמתיים כמו שהוא אל אמת ולהיותם מרחמים כמו שידוע שהוא רחום ולהיותם גומלי חסדים כמו שהוא רב החסד. אבל כל מי שמעשיו בהפך מדותיו הטובות והם בעלי השקר שהם בהפך מדותיו ממש גם כן תנוח אותם לעולם מה שהוא הפך מדותיו והפך מדת הברכה שהיא בו היא המארה והקללה והפך השמחה והשלום והתענוג שהם אתו הוא הדאגה והקטטה והצער, כל אלה חלק אדם רשע מאלהים. ועל כן הזהירתנו התורה להרחיק מן השקר כמו שכתוב מדבר שקר תרחק. והנה הזכירה בו לשון ריחוק לרב מיאוסו מה שלא הזכירה כן בכל שאר האזהרות. ומזה הריחוק הזהירתנו שלא נטה אזנינו כלל לשום דבר שנחשוב שהוא שקר ואע"פ שאין אנו יודעין בברור שיהא אותו הדבר שקר וכעין מה שאמרו ז"ל הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ובאמרי מדות בהקב"ה אני נמשך בדבר אחר דברי רבותינו ע"ה שיחסו אליו ב"ה שם מדות על צד המקבלים אבל הוא ב"ה לגדלו וייחודו מצד עצמו אין לייחס אליו מדות כי הוא וחכמתו וחפצו ויכלתו ומדותיו אחד בלי שום שיתוף ופירוד בעולם:
מדיני המצוה מה שאמרו ז"ל שכל דין שיודע בדין שהוא מרמה שחייב להסתלק ממנו ולא יאמר אחתכנו ויהיה קולר תלוי בצואר העדים. והשבחים הגדולים שמשבחים חכמים בבקשת האמת והרחקת השקר בדין, ויתר רובי פרטים מבארין בסנהדרין ובמדרשים כמו כן:
ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים אבל לא בנקבות לפי שאינן דנות ולכן אינן בכלל אזהרה זו שלא לקבל טענת בעל דין אחד שלא בפני בעל דינו. אבל מכל מקום בכלל לאו זה הן שלא יטעימו טענותם לדיין שלא בפני בעל הדין, וכן מזהרות להרחיק מכל שקר כמו האנשים.
ועובר עליה הרי הוא כעובר על מצות מלך, אבל אין לוקין על לאו זה לפי שאין בו מעשה: