ספר האגור/הלכות תפילין
|
< הקודם · הבא > |
- הלכות תפילין
(לה) הרא"ש הניח תפילין בין אוזר ישראל ובין עוטר ישראל בתפארה כי תפילין נקראין פאר דכתיב פארך חבוש עליך. עכ"ל:
(לו) רב אלפס פסק שאין לברך על שתי התפילין אלא ברכה אחת להניח תפילין וכן רב האי גאון. ואם שח בינתים מברך על של ראש על מצות תפילין וכ"כ רש"י. וכן הוא בשימושא רבה. וכתב הר' יצחק אור זרוע ושיטה הישרה לפי הפשט כרש"י שמימיו אנו שותים. והר"ש פסק לברך ב' ברכות אפי' שלא הפסיק ואם שח חוזר ומברך שתים על של ראש וכן בעל ה"ג פסק שמברך ב' ברכות וכן ריב"ק ממגאנצא וכן רב עמרם וכן בספר התרומה וכן רבינו ישעיה הראשון. והביא ראיה מדקאמר לא שח אינו מברך אלא אחת משמע מהכרח שכבר ברך ולא שח דאי לא ברך מאי האי דקאמר אם לא שח הכי הוה ליה למימר לא שח אינו מברך עוד אלא סומך על מה שבירך כבר ומדקאמ' לא שח מברך אחת ש"מ על של ראש קאמר עכ"ל וכ"כ רבינו שלמה בן היתו' בשם רבינו גרשום ז"ל וכן ר"א ממי"ץ בספר יראי' וכן רב עמרם גאון ע"כ מתשובת הר"ר ישעיה הראשון:
ואני המחבר מצאתי בס' הזוהר בפ' פנחס מאמר דרשב"י דאין לברך על שניהם אלא ברכה אחת וז"ל אמר ר"ש תפילין אינון על מוחא לקביל זכור ותפילין דזרועא שמאלא על לביה לקביל שמור. ומה זכו' ושמור בדבור אחת נאמר אף הכא ברכ' אחת לתרוייהו ולא צ' לאפרש' בין דא לדא כשהיה בעלמ' כמה דאקמוה. ואני תמהתי על הני רברבי החולקי' על רשב"י אם היה שידעו מאמ' זה ומ"מ העול' נוהגין לברך שתים:
(לז) פסק מה"ר מולין שיש לברך להניח בקמץ תחת הה"א אבל לא בפתח ובדגש אף כי אין חלוק במשמעו' מ"מ ראוי לברך כלשון הכתוב להניח בקמץ כמו להניח ברכה אל ביתך עכ"ל:
(לח) פסק הרשב"א שיכול להפסיק בין של יד לשל ראש לענות קדיש וקדוש' אבל צ' לחזור ולברך על של ראש ואפילו הפסיק ושמע דשומע כעונה:
(לט) הרא"ש לא כרך הרצוע' עד אחר קשירת הראש משום הפסק:
(מ) אטר יד ימינו מניח בימין כל אדם וכתב ה"ר יחיאל מפריז דוקא כשהוא כותב בשמאל אבל כותב בימין מניח בשמאל כל אדם:
(מא) קיימא לן דלילה זמן תפילין הוא לכן אין לברך בסילוקן לשמור חקיו דאין הלכה כבני מערבא. וכתב רב האי כי הרשו' בידו אם ירצה לברך. ובעל העיטו' תמה עליו אם פטור למה יברך ועמא דבר שלא לברך:
(מב) הר"ר פרץ כתב מאחר דקי"ל דלילה זמן תפילין המשכי' לצאת לברך יכול לברך עליה' קודם זמנם והרא"ש לא כתב כן:
(מג) תפילין בח"ה מניח בלא ברכ' והרא"ש כתב לברך ועמא דבר שלא לברך. וא"א הרב מוהר"ר יהודה לנדא ז"ל הנהיג לברך:
(מד) אם אמר ישראל לאינו יהודי לעבד קלף לשם קדושה ועשה כן הרמב"ם פוסל והרא"ש מתיר כשהישראל עומד על גבו ואו' לו עשה לשם תפילין ור"י אור זרוע פוסל כמהר"ם:
(מה) אם לאחר שנכתב נקב תוך האות ולא נשאר מוקף גויל תוך האות יש אומרים כשר והירושלמי פוסל:
(מו) בא"ז כתב תפילין לכתחילה צריכין עבוד לשמן ובדיעבד אם לא עבדן לשמן לפירש"י כשרין ולפי' דעת ר"ח ור"ת פסולות וכן עמא דבר:
(מז) דיו של ס"ת תפילין ומזוזות הנ' לעשותו ר"ת מקוצי' כמו שעושין בצרפת ומתי' לתת אדרמינ"ט לתוך הדיו מספר אור זרוע דיו דידן פלוגתא דרברבתא יש פוסלין עפצי' ויש פוסלין אדרימנ"ט ויש פוסלין וויטרי"אולו ע"כ ירא שמי' יצא ידי כולם ויעשה דיו שכתב הרמב"ם או של ר"ת עכ"ל מהרר"י מולן:
(מח) אם נגע רגל האל"ף או פני האל"ף בפנים בגג תחתיה וכדומה לזה כולן פוסלין ואין תקנה במחיקה או בהפרדה שנקרא חק תוכות. אמנם שאר דבקיו' באות לאו' שהאות נכר אף ע"פ שדבק עם חברו מותר למחוק וכן הוא בהגהות מיימוניו' וכ"פ מהר"ם ז"ל:
(מט) ובס' המצות אם נפל טפת דיו בחלל הבי"ת או בחלל החי"ת או אות אחרת ועתה אין שמה של או' עליה וכל כי האי גונא לא יועיל תקון בין בס"ת או תפילין או מזוזות אבל בירושלמי מכשיר נגיעת אות באות למטה ופוסל למעלה ומסופק באמצע ע"כ. ובסמ"ק פוסל אם נפלה טפת דיו קודם שנגמר' האות ולא הית' האות נכרת ואח"כ נוטל הדיו דהוי כמו חק תוכות אבל אם כבר נגמ' האות ונפל הדיו יכול ליטלו והרא"ש לא חלק ופוסל זה וזה וכן בס' התרומ' וכ"כ ד"לא יעשה אחרי כן כמו ריש כי נקרא חק תוכות. וכן מ"ם פתוחה שנסתמ' אין מועיל שום תיקון:
(נ) בסמ"ג כתב צ' שיניח העליון מן הקלף למעלה ולמטה כמלא אטב' דספרי שהוא כמו חצי צפורן. והרא"ש כתב שא"צ רק שיעו' אורך למד למעלה ושיעור כ"ף ונו"ן למטה. הא"ז אינו פוסל אם שירטט בין שיטה לשיטה בתפילין וה"ר שמחה פוסל:
(נא) ועמא דבר לשרטט מצד אחד של הכתב אם אינו יכול לכוין השיטו' וכן הכשיר ר"ת והרא"ש ורוקח וסמ"ג והגהות מיימוניות:
(נב) כתב הרמב"ם עור הבתים א"צ עבוד לשמן ורב כהן צדק והרא"ש כתבו שצריך וכן עמא דבר:
(נג) ספר מצות גדול מתיר לעשות הבתים מקלף מפני שנקרא ג"כ עור וכן ספר התרומ'. בפ' הקומץ רבה כתבו התוס' ויש שעושין הבתים של תפילין מקלף לבן דלא אמרינן שחורות אלא לרצועו'. וכ"כ הרשב' והעולם נוהג לעשותן שחורות:
(נד) כתב הרמב"ם הרצועות צריכות עבוד לשמה ולא הבתי' ובעל התרומו' כתב שצריכו' הבתים עבוד לשמן. וכן הרוקח ורבינו יהודא ברזילי ור"א ממי"ץ:
(נה) כתב הרוקח שיש לגלח השער שעל הצואר כדי שתהיה הרצועה נוגעת בבשרו ולא נהגו כן:
(נו) בשימושא רבה מצריך שיעור תפילין אצבעים על אצבעים והטורים כתב שלא נהגו כן:
(נז) כתב בעל הטורים אם כתב ד' פרשיות בד' חתיכות ונתנם כלם בבית היד כשר וא"צ לדבקה וכ"כ בעל אור זרוע. והרב ר"י חסיד כתב שיכול לתופרם וכן ברוקח ומהר"ם היצריך לדבקה בדבק:
(נח) סדר הנחתן בבית של ראש ושל יד לרש"י יניחם כסדר כתיבתם בתורה וכן הוא במכילתא וכן בשמושא רבה וכן הרשב"א והר"ר יונה והרמב"ם והרמב"ן כרש"י אבל רב שריר' גאון ובני רב האי גאון ור"ת ור"ח. וכן בתשובו' הלכות גדולות שכתב הר"ר יוסף טוב עלם והר"ר יהודה ברזילי או' שמניחין בבתים בזה הסדר קדש והיה כי יביאך והיה אם שמוע שמע וסמניך הויות להדדי ואפי' לר"ת כ' שיכתו' בסדרו הכתובי' בתורה ויניח חלק פ' והיה אם שמוע עד אחר כתיב'. שמע ואח"כ יכתוב והיה ותפילין של אילו פסולין לאילו וכתב הרא"ש וסמ"ג ירא שמים יניח ב' זוגים תפילין בפירוש שניהם כי יש מקום לב' זוגי תפילין בראש ובזרוע ובאשכנז ובארץ ישמעאל נהגו כרש"י ונהגו הרא"ש ומהר"ם בשני זוגי תפילין ובסמ"ג נמצא שנפלה בימה שעל קבר יחזקאל ומצאו תחתי' תפילין עשוין כסדר רש"י וכן נוהגי' בכל גליות ישראל:
(נט) כתב בה"ג בסמ"ק בשם הר"ר יחיאל מפארי"ז דבשל ראש שנכתבי' בד' קלפי' אין לחוש בסדר כתיבתן ומיהו העולם נהגו להקפיד ולפסול:
(ס) תיתורא של תפילין הלכה למשה מסיני כתב הרשב"א הוא העודף הנכפל למטה המכסה פי הבתים והוא בית מושבו של תפילין משמע מתוך פי' הקונ' שהבתים והתיתורא הכל הוא מעור אחד ולא מהגי' כן מספר א"ז והר"ר יהודא חסיד פירש שהיא רצועה עליונה של תפיר' של זרוע:
(סא) צורת ה"א לרש"י צ' תג למעלה לצד שמאל וכ"כ ר' שמריה. ור"ת כתוב זהו לצד ימין שצ' לרבעה ולצד שמאל א"צ וכתב הטורים וטוב לעשות לשניהם:
(סב) צורת חי"ת לרש"י חטוטרת למעלה כמין מקל לצד שמאל וכן פי' רבי' אליקים כרש"י וכן הערוך ור"ת כתב צ' לעשות גובה באמצע גגו כזה וכן נמצא בשם גאון וכן עמא דבר והמדקדקים עושים שניהם:
(סג) בשימושא רבה פסל אם לא עשה תגין שהזכי' רבא וכן הר"ר יצחק א"ז פסל אם חסר קוץ אחד ואפי' זיי"ן אח'. והרא"ש כתב בגמ' דידן לא הוזכרו התגין האלו ולא מסתבר' לפוסלן בשביל זה וכ"כ הרמב"ם וכן עמא דבר ור"ת פסל אם לא זיין אותיו' שעטנ"ז ג"ץ:
(סד) ואפי' קוצו של יו"ד מעכב פי' רגל ימין. ור' אליקים פי' מה שמשוך מראשו כלפי מטה שהוא כתר היו"ד. נהגו כותבי תפילין של מדינת אשכנז לעשות:
(סה) כתב הר"ר שמשון שבפי' של מסכת שבת בכתב יד של רש"י צייר צורת התגין אחד לימין ואחד לשמאל ואחד למעלה ועוד פי' שם שיש עושין שלשתן למעל' מספר א"ז וכן עמא דבר לעשות שלשתן למעלה. ואני המחבר נוהג לעשו' התגין משעטנ"ז ג"ץ כמו ג' זיינין ולא די בתגין כי כן אומר צ' לזיין אותיות של שעטנ"ז ג"ץ וכן נוהגין בספרד:
(סו) גרסינן במכילתא והיה לזכרון בין עיניך מכאן אמרורז"ל המניח תפילין כקורא בתורה והקורא בתור' פטור מן התפילין ורבינו שמואל בן חפני כתב דלית' להאי ברייתא דהא חזינן כמה רבנן קשישי שתורתם אומנתם מניחין תפילין ומברכי'. ובעל העטור כתב דמסתברא דהקורא בתור' קאמר והם למדו תלמוד וכת' בעל העטור אין נ"ל לחלק דהכל נקרא תורה ומברכין ברכת התורה על שניהם:
(סז) מהר"מ הצ' להניח חלק בתחיל' הפרשה בשל יד ובשל ראש כדי לגולל את כל ההקף וכן בסמ"ק בשם הר"ר יהודה בר שניאור וסמ"ג אינו מצריך והעולם נוהגים לעשות כן למצוה:
(סח) בירושלמי אומר כורכן בשערן וטולן במטלית ר"ל תחלה כורך ואח"כ טולין ובתלמוד בבלי אומר ההפך טולין במטלית וכורכן בשערן והרמב"ן כתב שיכרוך הפרש' במטלית ויכרוך אותם כמו שסובר התלמוד שלנו וספר התרומה וסמ"ג כתבו דאין קפידה איזה מקדים ומנהג לעשו' כדברי שניהן כורכין בשער מתחלה וטולין במטלית או בקלף וחוזרין וכורכין:
(סט) ספר מצות קטן כתב אין כותבין ג' אותיות חוץ לשיטה ומנהג שלא לכתוב אפי' אות אחת:
(ע) הרמב"ם התיר לישן בתפילין כשהם בידו אפי' שינת קבע והרא"ש אוסר:
(עא) מעברתא של תפילין הלכה למשה מסיני פי' הרשב"א דהוא חור הנעשה מכפילת העור שכופלים למטה לכסות פי הבתים ומכניסי' בו רצועות ור' שמחה פי' שהוא הטליא שעל בית היד ותפור למטה בתיתור' כמו רצועה רחב' כמדת גג של בית היד ועובר כל גובה הבית משני צדדין. ובאור זרוע כתב הרצועה ההיא צריך שתעבור על רוחב הבי' לרוחב הזרוע ולא לאורך הזרוע. וכ"כ רבינו שמחה והרוקח וכן בא"ז. והר' יהודה חסיד או' בשם הגאון מעברת' מקום חריץ שבין כל בית ובית של ראש ובעי למעבד בין כל חדא וחדא תרי גידי מלעיל' עד לתתא ולהדקיניה שפיר כי היכי דליתפרשו אינון מעברת' ואם נפסקו ג' חוטין בתפיר' פסולה מספר א"ז. והר"ר שמחה כתב אם החריצין נכרין א"צ להעביר חוט בין הבתים גם יש מקפידים להעביר החוטין בשל ראש בקרקע התפילין. אמנם בנוסחאות עתיקות ובשמוש' רבא ושאר רבותינו אין מקפידין על כך ורוב כותבי תפילין נוהגים להמשיך חוטין בין כל בית ובית ומעבירין החוטין בקרקע התפילין כפי הפי' לעיל:
(עב) אמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני פי' רבינו אליקים השי"ן שבקמט העור משני צדי בתי הראש מספר א"ז. והרוקח כתב אם החליף שי"ן של ימין בשל שמאל כשר התוס' כתבו בפ' רבה דדלת ויו"ד שברצועת לאו אותיות גמורות הן ואינן הלכה למשה מסיני וכ"כ הר"ר שמחה. והרוקח כתב שיש בהן קדושה כמו רש"י:
(עג) וצ' שיגיע החריץ למקום התפר פי' רבינו אליקים שקאי אחריץ שבין בית לבית שצ' שיגיע עד התיתורא ורבינו שמחה פי' דאחריץ של שי"ן שבקמטי צדי הבית קאי שצ' שיגיע עד התיתורא:
(עד) כתב מהרר"י מולן שאין לקנות גידין לתפור התפילין מן האינו יהודים דשקלי נמי מבהמה טמאה מסוסים וחמורים וספיקא דאורייתא היא וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ע"כ:
(עה) עד אצבע צרדא כרב כהנא דמחוי כפוף י"מ שצריך לעשות רצועות ארוכות ממקום הנחתן עד אצבע צרדא וכפוף היינו שכופף אצבעו ומשע' עד שם. והחסיד ז"ל כתוב שרוך של תפילין עד הטיבור. ופי' רבינו שמחה דהאי שיעורא בין לתפילין של יד בין לשל ראש בקונ' פי' דהיינו אצבע הסמוכה לגודל עוד פי' בערוך כפוף היינו מעיקר הגודל עד ראש האצבע כשהן דבוקות זו בזו מראש הגודל עד ראש האצבע כשהן פשוטו' מספר א"ז. ושיעור אורך הרצועה של ראש עד הטיבור של ימין ושל שמאל עד החזה וכנה"ג:
(עו) צריך שיהיה הקשר כלפי הפנים פירש"י. ממול עורף ולא בצדי הראש והר"ר אליקי' פי' שלא יהא מכוין כנגד העורף אלא מצדד לצד אחד ולא נהגו כן:
(עז) נהגו ר"ל שלא לקשור קשר של תפילין בכל יום ודלא כרבינו אליהו:
(עח) תפלין מרובעין הלכה למשה מסיני כתבו התוספ' פ' הקומץ רבה שאין מרביעין אלא מקום מושב הבתים ושמא צריך נמי שיהיו הבתים מרובעי' של ראש כשארבעתן דבוקות יחד ובין בית של יד וקצת היה נראה שאין קאי מרובעת אלא אתפרן ואלכסונן עכ"ל. וכן ר"י אור זרוע כתב בספק. ובסמ"ק כתב וז"ל בשמושא רבה משמע שיהו מרובעות דקאמ' מייתי אעא דתרי אצבעי על תרי אצבעי כדי שיעש' מרובעי' ור"א ממי"ץ כתב בספר יראי' שצריכים מרובעים. ורש"י פי' שצריכים להיות מרובעים. ואני הקטן לא קבלתי כן רק התפילין עצמן מספר הרוקח ועמא דבר להרביעם:
(עט) תפילין אינם נכתבין אלא בקלף ובמקום. והתו' כתבו בפ' יין ובהקומץ רבה דרבינו יוסף בן פרת פי' דתפילין כשרים במקום שער על קלף ובאגוד' כתב תפילין שכתבן על קלף במקום שער ועל דוכסוסטו' אפי' במקו' בשר פסולין. וכתב ר"ת דקליפין שלנו דינן כקלף ונכתבין לצד בשר וכתב רבינו שמחה דקליפין שלנו. י"א שכותבין באי זה מקום שירצה וי"מ שדינן כדכסוסטוס. וי"א שדינן כקלף פוק חזי מאי עמא דבר עכ"ל הגהות מיימוניות:
(פ) דין זיינין של שעטנ"ז ג"ץ ושאר זיינין כתב ר"ת בספר הישר שאם לא זיין אותיות של שעטנ"ז ג"ץ דפסול דלא גרע מקוצו של יו"ד. ויש מאלו האותיות של שעטנ"ז ג"ץ שכתבו רז"ל לתייג במקומות מיוחדות ואע"ג דבכל מקום צריכי' לתייגם כמו שכתבנו באותיות ש"ע דשמע וט"ט של טוטפת ויתר אותיות אלא היינו שבאותן המקומות המיוחדו' צריכין תגים גדולים ביותר משאר שעטנ"ז ג"ץ כ"כ בספר התרומה:
(פא) צריך שיהיה כל האותיות גולם אחד לבד מה"א וקוף וכ"כ בספר התרומה וכ"כ הרמב"ם וכל המחברים. ואם נגעו ה"א וקו"ף פסול ואין תקנה במחיקה וכ"כ מהר"ם. ואם לא נגעו שאר האותיות ליגע פסולות אבל אפשר לתקנם לדעת מהר"ם. מאחר שיש להם שם אות אפילו בלא נגיעה כמו רגל השי"ן והעין ויו"ד האלפי' והפ"א ויו"ד הצד"י ורגל התי"ו. וסמ"ך ומ"ם סתומה צריכין להיות סתומין מכל צד וכ"כ הרא"ש שצריכין לדבק כולן בר מה"א וקו"ף אבל מן הקו"ץ של יו"ד לצד שמאל שהוא קוצו של יו"ד המעכב לדברי ר"ת מ"מ מותר לתקנו. וכן כתבו הגהות מיימוניות מאחר שנקר' אות מתחלה וכ"ש לדעת רש"י שיכולין לתקנן מאחר שלדעת רש"י הוא הצד של ימין ולא של שמאל כי קוצו של שמאל נקרא תג לרש"י וכן רבינו אברהם בעל תפילין התיר לתקנן בחבור שלו:
(פב) בענין החסרות ויתרות נהגנו כהרמב"ם ודלא כר"י חסיד. ור"א ממי"ץ ורוקח. וכן המנהג בכל המדינות:
(פג) כן סדר בפרשיות הסתומות והפתוחות שבתפילין. בפ' קדש בין בחדש האביב ובין והיה כי יביאך הפסק כמו שלש אותיו' גדולו' שהם אשר. וכן בין יצאתם ממצרים ובין ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו. אמנם בספר הרמב"ם וגם בהגהות שלו וגם בשאר חבורים לא נמצא כלל זה. ולכן אין לפסול התפילין אם נמצא כזה. הפרשיות כמו פרש' קדש ופרשת והיה כי יביאך ופרשת שמע בין של יד בין של ראש כולן פתוחות ואם שינה פסול' לכל הדעות. ופרשת ארבע והיה אם שמוע דינה להיות סתומה ושיעור פתוחה כמו ט' אותיות ג' פעמים אשר. ולפי דעת הרמב"ם יש לפרשה פתוח' ב' צורות כמו אם גמר באמצ' שיטה מניח' ומתחיל בשיטה בתחיל' השניה. והיינו דוקא כשנשאר בשאר השיטה כשיעור ט' אותיות ואם לא הניח כשיעור זה בסוף השיטה מניח כל השיט' וכל השיט' שניה ומתחיל בשלישית. ופרשה סתומ' יש לה ג' צורות אם גמר באמצע יניח כשיעור ריוח ויתחיל לכתוב בסוף אותה השיט' ואם לא נשאר מן השיט' כשעור החלק דהיינו לכתוב תיב' אחת יניח חלק ויניח מעט מראש השיטה השנית ואם גמר בסוף השיט' ממש מניח השיט' השני כשיעור הריוח ומתחיל בחצי שיטה שניה נמצאת אתה אומר שפרשה פתוחה תחלתה בתחל' שיטה לעולם ופרשה סתומ' תחלתה באמצע השיט' לעולם עכ"ל. ור"ת אומר כי מצא בסדר קדמוני' כאשר אמרנו בפתוח'. אבל בסתומה אין מצריך חלק באמצע רק כדי לכתוב שם שתי אותיות ולא פי' שום דין אם גמר בסוף שיטה אבל במסכ' סופרי' שנינו איזוהי פתוחה כל שהני' בסוף שיטה שלש אותיות סתומה שהניח באמצע השיט' ג' אותיות. גמר הפרשה בסוף הדף ישייר שיט' אחת מלמעל' ואם שייר מלמט' כדי לכתוב בו שם בן ג' אותיות מתחיל מלמעל' וכתב ר"ת כי הברייתא עקר ופרש' פתוחה תחלת' בראש השיט' דוקא נקרא' פתוחה ואם יניח שיעור ט' אותיות בסוף השיטה וכן בתחלת' יצא ידי שניהם עכ"ל ספר מצות גדול וכן נהגו העולם לצאת ידי שניהם:
(פד) נמצאו שלש' דינין בספר הזוהר בענין ציצית ותפילין מה שאינה נמצאי' בכל הפוסקים הנמצאי' בינינו. הא' שכתוב שם שאסור גדול הוא מי שמניח תפילין קודם לבישת הציצית. השני שצריך שילבש תפילין של יד מיושב ושל ראש מעומד. והג' שצריך שיקרב היו"ד ברצוע' של יד אצל הבית של יד בקשירתו ומי שמרחקו ירחקו חייו ממנו ולשלשתן יש טעם גדול מצד הקבל' כאש' עוררתיך אתה התלמיד החשוב מהיותי מפיק נצוצי דנור מפומי לפומך בקבלה האמיתית:
(פה)
- צורות אותיות תפילין
סדר באור האותיות וצורתן כפי הקבלה האמתית כדי לכותבן בתפילין ומזוזת וס"ת כי בה צריך כתיבה תמה לכן יש להזהר בכתיבתן ובקבלת צורתן ולא כרוב כותבי תפילין שמקלקלין מלאכתן בכתיבתן. ולכן ארשום האלפא ביתא כדינא ובצדק כל אמרי פי אין בהם נפתל ועקש:
א נקודה ראשונה העליונה כמין יו"ד ופניה באמצע הגג כלפי מעלה וכ"כ החסיד ז"ל מפני שמראה על בוראה וגגה עקום למטה כלפי מעלה וכן הוא בספר יראים כדאמרינן בגמ' שלא יעשה לאלפ"ן עיינין מכלל שיש לעקם קצת כמו העין מהופכה ורגל' ירחוק מן הגג לכל הפחות כעובי קולמוס וידב' הרגל במצח הגג וכן רגל היו"ד שהיא למעלה. והאלף היא מן האותיות העולה חשבונם כמנין שם המיוחד כי יש שני יודי"ן שהם עולין עשרים והקו האמצעי דמות וי"ו שהם כ"ו כמנין השם ואם היה נוגע הרגל בגג האלף למטה או היו"ד שלמעלה נוגעת אל הגג למטה בצד שמאל פסול:
ב צריך שיהיה לה תג למעלה לצד שמאל בפניה שמראה על בוראה שהיא למעלה וצ' שיהא לה עוקץ מאחריה בראש ימין. ועקב למטה כדי שלא תראה ככף והעוקץ מראה על האל"ף שהיא ראשונה על שם הבורא שהוא ראשון ואחרון. וכ"כ החסיד שהב' היא מן האותיות שיש להם זוית. וכן הרוקח וכ"כ רבינו שמחה שצריכה תג למעלה לצד שמאל לומר שהאחד בראה. וכן כתב הרא"ש. ולא כאותם שעושין הב' למעלה עגולה:
ג יש לעשות ראשה עב ולמטה דק מאד ואריך יותר למטה מן הרגל השמאלי והרגל נוטה למטה כדי שיוכל לכתוב אות אחרת אצלה שלא תגע ברגל:
ד יש לכתוב ראש הדלת ארוכה שלא תדמה לזי"ן והרגל עב לצד הגוף ולא יעשה ארוכה שלא תדמה לכף פשוט' ומן הדין יהי' לה עוקץ מאחוריה לצד האדם שדל במצות:
ה יכתוב הגוף כמו דלת ממש ובראשה תג ונקודה שבתוכה תלויה יען כי הה"א רומזת לעולם הזה שנברא בה"א דכתיב בהבראם. והדלת מן הה"א רומזת לשמים והנקודה היינו רגל השמאלית והוא כאדם התלוי בתשובה. לכן לא ידביק הנקודה למעלה כלל כי הקב"ה מקבלו בתשובה באותה הפתח שבין הנקודה והגג. ולכן יש תג על הה"א שהקב"ה קושר לו כתרים שנ' שובה ישראל עד ה' אלהיך ואם לא ישוב תחתיו פתוח ויפול לגיהנם וכן הוא בספר מצות גדול וכ"כ הרא"ש שיש לה תג לצד שמאל וכן איתא בהקומץ רבה מאי טעם אית לה גג ובירושלמי פ"ק דחגיגה הא יש לה נקודה אחת מלמעלה ור"ת פי' שר"ל בעוקץ של אחריה לצד ימין שלא תראה כרי"ש וההגהות מיימוניות כתבו כהרא"ש וכן מהרי"ח. ומלשון האשר"י משמע שרגל שמאל של ה"א דינו להיות בסוף גג הה"א לצד שמאל ולא לימין דאם היה הרגל דבוק למעלה אז היתה כמו חי"ת ממש כי דין להיות כן שאין ראוי להיות הפרש בין ה"א לחי"ת אלא שהרגל אינו דבוק:
ו יעשה לה פנים שוים למעלה ולמטה ולא קצר וארכה ארוכה שלא תדמה ליו"ד וצואר ארוך ודק שלא תדמה לזי"ן וכן כתב הרמב"ן:
ז ראש הזי"ן עב משני צדדין והגוף יורד באמצע קצר ולא ארוך שלא תדמה לנו"ן פשוטה ולכן ראשה נוטה לכאן ולכאן על שם יום השבת הנקראת זיי"ן וכ"כ רבינו שמ' זיי"ן יש לה שני תגין משני ראשיה:
ח יעשה סוטרא לגגה של חי"ת כי הוא מורה לחיי העולם שהוא ברומו של עולם ועוד שהגמרא אומרת במס' שבת נטל לגגו של חי"ת ועשה תרין זייני"ן זהו לפי' ר"ת. אבל רש"י פי' חי"ת ישרה ועל גגה תג וקוף לצד שמאל ולכן לצאת ידי שניהם יש לעשות שני זייני"ן עם חטוטרת וגם מקל זקוף לצד שמאל כמו דעת רש"י ובפסקי מהרי"ח פוסק כר"ת ואומר שכן יש באלפא ביתא של רבי עקיבא. ובהגהות מימוניות יש שר"ת בעצמו קיים דברי רש"י וגם קיים דעתו ועשה שניהם:
ט יעמיק ראשה ויטיה לצד מטה בפנים אבל לא יגע הראש של מטה בקרק' הטי"ת כלל וגוף הטי"ת יעשנה למטה עגולה. והטעם שיעמיק ראש ימין למטה כדאמרינן בפר' הבונה בשבת נתכוון לכתוב אות אחד ועלו בידו שתים דהיינו פה וזיי"ן חייב. א"כ ש"מ שיש לעשות הטי"ת דוגמת הפ"א. וכן אמרנו בגמ' שלא יעשה טותי"ן פהי"ן. וכ"כ ר"ת וכן ר"א ממי"ץ רק שלא יכפה הראש ימין יותר מדאי כי אז תהיה ממש כמו פ"ה עכ"ל. וז"ל אלפא ביתא דר' עקיבא מפני מה טי"ת טמון ידו וזקוף ראשו וקושר קשר שכל הנותן מתנה לעני יתן לו בסבר פנים יפות ובסתר משמע דטמון היינו הכפל שתוך חללו עכ"ל הגהות מימוניות:
י יש לה תג למעלה שמראה על בוראה שבראה ויש לה תג למטה כדאית' בגמ' למה יו"ד ראשה כפופה כי מורה על הצדיקים שהם כפופי ראש. והרגל יעשה קצר ועקום כלפי שמאל שלא תדמה לוי"ו. השני קוצות יעשה ביו"ד טרם יתחיל לכתוב אות אחרת כי פסולה היא בלא אלו ב' קוצות לדברי ר"ת. והיו"ד מורה על המתים שיורדים לגיהנם. ויש לה תג למעלה שעולין שנ' ה' ממית ומחיה מוריד שאול ויעל. דבר אחר הקוץ מורה על החטאי' שיורדין לגיהנם שנ' ואתה אלהים תורידם לבאר שחת וגו' והתג למעלה מורה על השבים בתשובה שעולים שנ' שובה ישראל וגומר:
כ יכתוב הכף עגולה מאחריה מאד שלא תדמה לבי"ת. והכ"ף פשוטה ועגולה כמו רי"ש ולא כמו דלת כי כ"ף פשוטה וכפופה הכל אחד רק העקום והכף פשוטה תהיה ארוכה שאם תכפול אותה תהא כף. וכן יש בס' יראי' ויזהר שלא יאריך גג הכף פשוטה בסוף שיטה כי תאבד צורתה ותראה כרי"ש כי צריכה להיות ארוכה כפלים כגגה וכן כתוב החסיד:
ל יכתוב הצואר בפשיטות והראש ושני תגין למעלה כי הראש נקרא מגדל הפורח באויר ועל אותן ב' תגין דרש ר"ע תילי תילים ולכן אמרינן בהקומץ רבה אמר רב חסדא בין שיטה לשיטה כמלא שיטה כדי שיבא רוחב לכתוב צואר' של למ"ד וראשה ושני תגיה. ודין הוא כי אותיות כלם מלך להפך והם באמצע האלפ"א בית"א להורות על מלכו של עולם שהוא באמצע העולם כנגד ב"ה ועליו כתוב המביט לארץ ותרעד. ונאמר ממכון שבתו השגיח על יושבי הארץ וזנב הלמד עב ולא דק ולכל אותיות יעשה תג אחד לצד שמאל. וכתב רבינו שמחה למ"ד דינה גבוה משאר אותיות כלם כשעור גובה אות אח' עכ"ל. והחסיד כתב שהלמ"ד מן האותיות שאין להם זויות. ואני המחבר ראיתי בספר תמונה שהלמ"ד היא מן האותיות שמנינה כמנין שם המיוחד כמו האל"ף כי דינה להיות הרגל למטה כפוף ואז היא כמו כף והצואר למעלה כמו וי"ו ועולה כ"ו. והחסיד כתב אילו האותיות שיש להם זויות: ב ד ה ה ח ם פ ף ת ואלו האותיות שאין להם זויות ט ו כ ל ס ק ר עכ"ל. וכן כתב רבינו שמחה בשם החסיד:
מ פתוחה יעשה כן פתוחה למטה ואם סתמה פסול' ואין לה תקון והיו"ד אצלה ידביק היטב לראש ומושב המ"ם למטה יהיה ארוך וראוי שתהיה המ"ם סתומה בעלת זויות כמו המ"ם פתוחה ואני המחבר קבלתי שגם המ"ם מן האותיות שעולין כמנין השם דוגמ' הלמ"ד כי המ"ם כ' וי"ו אצלה העולה כ"ו:
ם סתומה צריכה להיות מרובעת מכל וכל שלא תדמה לסמ"ך וסתומה לגמרי כמו שאמרו רז"ל במגילה מ' וס' שבלוחות בנס היו עומדים ואם לא היו סתומים לא היו עומדים בנס:
נ יכתוב ראשה עב והגרון עב והמושך למטה ארוך יותר מן ראשה שלא תדמה לבי"ת:
ן יכתוב ראשה עב וצוארה עב וירכה ארוך שלא תדמה לזיי"ן וצריך להאריך כל כך שאם תכפול אותה תהיה נו"ן כפופה וכן בצדי פשוטה. וכ"ף ופ"ה פשוטות:
ס יכתוב הס' למעלה ארוכה ולמטה קצרה ועגולה מאד שלא תדמה למ"ם סתומה. ואני המחבר קבלתי כי הס' מן האותיות שיש להם מנין השם המיוחד כי הס' הוא כמו כף וי"ו אצלה רק שהיא סתומה:
ע יכתוב הרגל בעין והעין בעמידה כדי שיוכל לכתוב אות אחרת אצלה שלא תגע בה ולא יעשה הז' שבעין קטנה שתהיה כמו יוד אלא ממש כמו זיי"ן וכן כתב החסיד. ולא תגע הזיי"ן לראש העין אלא למטה:
פ יכתוב באופן שלא תגע הנקודה שבפנים אלא במצח הפה למעלה לצד שמאל ולא תגע למעלה בגג וגם לא למטה בקרקע ואם נגע' בפנים פסולה לדברי כל הגאונים וכ"כ הרוקח וכן החסיד שצריך שלא תגע בפנים. וז"ל הרא"ם בספר יראים פ"ה כפופה וצד"י כפופה צריכה שתהא עגול' לצד התחתון כשתפשטם יהיו מכוונות ופשוטות ולא מרובעות למטה אמנם הרוקח כתב בהדי' בשם החסיד שצריך לעשות הפ"ה כמוהבי"ת מרובעת ולא עגולה כמו כ"ף וכן הפ"ה פשוטה דינה להיות מרובעת עכ"ל. וכן נוהגים הסופרים. ואני המחבר קבלתי שיש באות הפ"ה כמנין שם המיוחד כי דינה כמו כ"ף וי"ו מהופכת בתוכה לכן הנקודה בתוך הפ"ה דינה להיות עוברת למעלה מן גג הפ"ה שאז היא כמו וי"ו מהופכת בתוכה ולפי קבל' זו דין היותה עגולה כמו כ"ף:
ף יש לכותב' עגולה כמו רי"ש אבל לפי קבלת החסיד צריכה להיו' מרובעת כמו פ"ה כפופה והנקודה שבפני' ראשה הפוכה כנגד פנים ולא כנגד חוץ:
צ יעשה היו"ד שבצד פניה נוטה כלפי מעלה שמראה על בוראה שהוא צדיק ומושב הצד"י ארוכה כמו הנו"ן וזנב היו"ד ימשוך בצוארה ומושב הצד"י ימשוך למטה לחוץ לצד ימין שלא ידמה לעי"ן וצ' לדבק היוד לצואר. וכתב החסיד שיזהר שלא ידביק היו"ד למטה אצל המושב שלא תדמה לעי"ן רק באמצע צוארה לכן יכתוב ירכה ארוך וידביק היו"ד היטב לצואר שלא תדמה לנו"ן יו"ד:
ץ יאריכנה עד שאם יכפלנה שתהיה ראויה לצדי כפופה:
ק יכתוב גגה ארוך והזנב לצד פנים מעוקם והרגל השמאל יהיה ארוך שלא תדמה לה"א והתג בגגה לצד שמאל ויעקם מעט זנבו בצד ימין. ואני המחבר קבלתי שהיא מן האותיות כמספר השם המיוחד כי דינה כמו כ"ף וי"ו הרגל כמו וי"ו והגג כמו כ"ף:
ר יכתבנה עגולה שלא תדמה לדל"ת וראשה ארוך שלא תדמה לוי"ו וירכה קצר שלא תדמה לכ"ף פשוטה:
ש יכתוב ראשה האמצעי כמו זי"ן ולא כמו יו"ד זה דעת רבי אברהם בעל תפילין בחבור שלו. אבל רבינו שמחה וכן סמ"ג והרוקח כתבו שצריך להיות כמו יו"ד:
ת יכתוב גוף הת' כמו ד' כן נאמר בשם הר"ר יצחק אור זרוע וירך הימין קצר שלא תדמה לכ"ף פשוט' והרגל שמאל יהי' מדובק בטוב למעלה ועקום הרגל לצד חוץ ולא לצד פנים שלא תדמה לפ"ה פשוטה. והרוקח כתב שיש לכתוב הת' כמו שני דלתות זה בתוך זה וכן כתב החסיד שצ"ל בעלת זויות ולא כמו רי"ש וכן נהגו העולם. ואני המחבר קבלתי וכן ראיתי בספר תמונה כי הת' היא מן האותיות מספר השם המיוחד כי דינה להיות ר"ו הגוף מן הת' כמו רי"ש והרגל כמו וי"ו מהופכת שעולה כמנין השם כי ר' עולה במספר עשרים כשתקח כל העשרות מן מאתים כי העשיריו' אחדים הם. והוא עולה יחד כ"ו: