ספר האגור/הלכות חמץ
|
< הקודם · הבא > |
- הלכות חמץ
(תשעט) כתב בעל העטור כתב הרב הבבלי מותר ללוש לתרנגולים מורסן או קמח ומאכילין מיד או ישהה רק שלא ישהה שעור מהלך מיל וכל זמן שמהפכין או מנקרין בו אינו בא לידי חמוץ ואין לסמוך על זה שא"כ נשהה כשיעור מיל ע"כ:
(תשפ) כתב הרא"ש על מה שהתיר לרקד הקמח כשנפ' עליו מים קולא גדולה היא לעשות כן בתוך הפסח שהחמץ במשהו כי שמא יעבור עם הקמח חמץ כל שהו בנפה וראיתי מורין הלכה למעשה שיאחוז בידו כל המקום המלוחלח בשק והכי עדיף טפי עכ"להט:
(תשפא) האידנא דשדרו רבנן ממתיבתא דאין אנו בקיאין בחליטה בכל ענין אסור ואין לשין מורסן לעופות בפסח כלל והרמב"ם התיר ללוש לתרנגולים מורסן או קמח ומאכילן מיד ועומד עליהן עד שלא ישהא כדי הלוך מיל שבה"ל:
(תשפב) חטין או שעורין נתבקעו אסורין לא נתבקעו מותרין וקאמר מר עוקבא הא דקתני נתבקעו אסורות לא נתבקעו ממש אלא קרובות להתבקע שאם מניחן על פי החביות של יין והם מתבקעות מכח היין ואית דגרסי על פי הביב ושמואל אמר אין אסורין אלא אם נתבקעו ממש וכתב רב אלפס יש פוסקין כשמואל דוקא נתבקעו ממש ויש פוסקין כמר עוקבא לחומרא:
(תשפג) אם נמצאת חטה בעסה או נמצאת במצה אפויה כתב הרא"ש שמותר אפי' שהיא בקועה וראיתי קצת גדולים שאסרו המצות ההיא ויש אחרים שאסרו כל המצות ונראה לי שאפי' אם תמצא לומר שהיתה חמץ החטה למה תאסר כל המצה דהא דאמרינן חמץ במשהו היינו ע"י בשול שמתפשט החמץ בכל הקדרה אבל אם כזית חלב נפל על חררה אחת דבר ידוע שאין אסור החלב מפעפע בכל החררה דאפיה לא הוי כבשול להתפשט טעמו בכל החררה אלא אוסר כדי קליפה או כדי נטילה וכ"ש חטה אחת שאין כח בפליטת' להתפשט בכל החררה. וכ"כ הר"ר אליעזר ממי"ץ שאם נמצא חטה על בשר מלוח או צלי או על מצה רותחת חותך מקום פעפועו לפי אומד הדעת ודיו. ואם הוא בי"ט אחרון של פסח מותר להשהות עד אחר פסח כיון שהוא ספק י"ט ספק חול לה"ט ובספר המצות כתב דגם בצלי אסור בטעם משהו לפי שטעם החטה הולך בכל העוף כשהופך השפוד בשעת צליה וכן בספר רוקח אוסר הצלי בהנאה שנמצא בו חמץ אבל אם נמצאה חטה על בשר מלוח אין אוסר אלא כדי קליפה וכ"כ הר"ר שמואל מפלי"יזא בשם רבו הקדוש שקבל מר"יצבא מרדכי מעשה שנמצא חטה בקועה בכלי של מים ובשלו בתוך המים התבשיל והתיר ולא אמרינן שנאסרו המים ויאסרו התבשיל וכן התיר ראבי"ה חטין שנפלו לבור. ונ"ל הטעם שאין החטים נותנין טעם במים צוננים ואפילו חמץ גמור שנפל לבור מותר מהאי טעמא וכתב עוד חטה שנמצאת בתרנגולת מלוחה ומלחו עמה אחרות שאותה שנמצא בה אסורה דנתרככה החטה וחמ' בפסח במשהו והשאר מותרות. והוא הדין אם צלו התרנגול בשפוד ונמצאת החטה על אחת מהן אותה אסורה והשאר מותרת. וכתב הרא"ש אין דבריו נראין במה שאסר כל התרנגולת במליחה שנמצאת בה חטה אלא כאשר כתב ר"א ממי"ץ שנוטל מקום פעפוע אבל תרנגולת צלויה שנמצא' בה חטה בזה נראים דבריו שכל התרנגולת אסורה לפי שמהפכי' השפוד ומתפשט הטעם בכל התרנגולת ואם היה בא לידי המעשה הייתי אוסר כל התרנגול' שבשפוד שנוגעות זו לזו דע"י הפוך מתפשט מזו לזו וכי היכי דבשאר אסורין אם היה בו ליתן טעם בכולן כולן אסורין הוא הדין בחמץ שהוא במשהו ע"כ. ורש"י פסק ג"כ דבצלי כל התרנגולת אסורה וגם רבי אומר שהיא אסורה וכן מצאתי בתשובה אחת ומצאתי מפרשים דוקא ע"י צלי או בשול אבל על ידי מליחה אם נמלח עוף או בשר ונמצא שם גרגיר חטה סגי בקליפה לבד מעט מהבשר מן המקום שנמצא שם החטה ודי. לגאונים ז"ל.
מעשה היה והתיר מורי תרנגולת שנמלגה בחמים בפסח והיה הזפק עמה עדין ובה היו חטין והתיר מטעם דקרום וזפק מפסיק בינו לבין הבשר. ועוד מצאתי בבאר שמצאו בו לחם בפסח ואסרו לשתות ממי הבאר. שבה"ל.
יש מתירין חטה שנמצאת בזפק של תרנגולת דחשיבה כמעוכלת ואין עליה תורת אוכל. וי"א שאין ללמוד אסור מטומא' ולזה הסכים הרא"ש רשב"ם ורבינו יצחק מפרגא ורבינו יהודה מפרי"ז ורבינו יחיאל מפרי"ז סבירי להו דנותן טעם לפגם בפסח מותר. וכן ה"ר יצחק א"ר והר"א ממי"ץ אמר דנותן טעם לפגם אסור וכן ריב"א ובאשכנז נהגו היתר:
(תשפד) מעשה שהגעילו יורה מחומצת ונשפכו המים מחומצי' וירדו לבאר ואסרו המים לשתות בפסח שחמץ בפסח במשהו וראבי"ה פסק דמותר למ"ד נותן טעם לפגם בפסח מותר ור"י א"ז כתב ככר לחם שנפל לבור ואין בו כדי ליתן טעם במי הבור בזה יש להסתפק אם מותרין מי הבור או אסורין דשמא יש להחמיר בו טפי מחטה משום דהככר כבר נתחמץ ומ"מ כל כי האי גוונא נסמוך על שאלתו' דרב אחאי שהתירו חמץ בפסח בששים מרדכי:
(תשפה) אם התחיל במלאכה מאתמול לערב פסח והוא לצורך המועד יכול לגומרה בערב המועד ופי' הר"ר יונה אפי' אחר חצות והרא"ש כתב דוקא עד חצות ואם אינו לצורך המועד אפי' אם התחיל בה מאתמול לא יגמור בה:
(תשפו) החייטין וספרים והכובסין עושין מלאכתן עד חצות אפי' במקום שנהגו שלא לעשות והרמב"ם כתב דאפי' אלו השלשה לא יתחיל אלא במקום שנהגו לעשות ובשאר אומניות שאנו אומרים אם התחילו מאתמול גומרים עד חצות דוקא מקום שנהגו לעשות והרא"ש כתב כסברא ראשונה. לה"ט:
(תשפז) הבכורות נהגו להתענות והר"ר יחיאל היה אומר לאכול מיני תרגימ'. מרדכי פרק ערבי פסחים:
(תשפח) אם התחיל לאכול בע"פ קודם שעה עשירית ומשכה סעודתו עד הלילה פסק רשב"ם אע"ג דבשאר שבתות פורס מפה ומקדש בפסח צריך להפסיק בסעודתו בעקירת השלחן. וי"א שא"צ אלא פורס מפה ומקדש על הכוס ואין מברכין עליו בפה"ג ומברך ברכת המוציא וגומר סעודתו. וי"א שגם ברכת המוציא אין צריך לברך. אבל רב אלפס כתב שצריך לברך ברכת המוציא וכ"כ בה"ג ולזה הסכים הרא"ש לה"ט: