סוד ישרים/ראש השנה/כה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

סוד ישרים ראש השנה כה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ר' יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו וגו' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם ההוא נהר דאשתמודע ואתידע מעולם וכו' ההוא נהר עולם אקרי וכו' האי נהר אע"ג דלאו איהי דינא דינין נפקין מסטרוהי וכו' (זוה"ק אמור דף צח): ביאור הענין כי נהר רומז על ספירה הנקרא בינה וזהו דאיתא כאן אף על גב דלאו איהי דינא דינין נפקין מסטרוהי וכו', היינו כי מספירות בינה נגיד ונפיק כל התחלקות המדות שחילק השי"ת לכמה פרטים את האור כדי לקבל כבוד מתחתונים ומחמת זאת ההתחלקות מתחיל כל בנין עולם כי נקרא עולם מלשון העלם וכדאי' (בספר הקנה) כשברא הקב"ה את עולמו הפך את אור פניו ממנה וכו' ועל זה איתא כאן בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע מעולם וכו', היינו שהשורש של ישראל הוא בעבר הנהר שהוא למעלה מבינה כלומר שישראל המה למעלה מהתחלקות המדות בזה הרצון העליון שהוא למעלה מאלו הגבולים של עוה"ז כי עיקר מקומם הוא במקור אחדותו ית' כמאמרם ז"ל ישראל עלו במחשבה גם קודם עבודתם, היינו קודם התלבשות רצונו ית' בהלבושים של זה העולם, ומבאר הזוה"ק בזאת הפתיחה את הפסוק בחדש השביעי וגו' יום תרועה יהיה לכם וגו' והוא כי שביעי הוא התכלית מכוון מכל המדות שבו נגמרו בשלימות הגם שהבריאה נגמר בששי מ"מ התכלית מכוון מכל המדות נגמר בשביעי כי בשביעי נתכללו בחזרה כל המדות לשורש אחדותם כמו שביאר אאמו"ר הגה"ק זצללחה"ה על מה שבשלישי ובששי נכפל כי טוב כי שלישי מורה על התכללות שני מדות ההפכיים יען שכבר יש שני ימים הרומזין על חסד וגבורה שהמה מדות ההפכיים ויום שלישי רומז על מדת תפארת שהוא ההתכללות אלו ההפכיים בשורש אחדותו ית' ומחמת זה ההתכללות מוכח שמאיר בו בעומק גודל אור חסדו ית' כ"כ אשר בזה הרב חסד נכללים כל ההפכים שעליו נאמר כי לעולם חסדו ולכך נכפל בו כי טוב וביום ששי שרומז על מדת יסוד שבו נגמר הבריאה כמאמרם ז"ל בששי גמר את מעשיו ואז יכולה הבריאה לחשוב שיש בה כח לפעול כי כבר יש לה כח הויה בפני עצמה בשלימות לזה נכפל בו נמי כי טוב להורות שבכל גמר הוויתה צריכה הבריאה להזכיר היטב א"ע ולעורר מתחלת קבלת קיום הוייתה ולהכיר היטב שכל גמר קיום הוייתה הוא רק אור חסדו ית' השופע בה תמיד בכל רגע ורגע בלי הפסק ח"ו. אולם בשביעי שרומז על מדת המלכות ובזאת המדה נגמר בשלימות כל תכלית המכוון מהבריאה כי זה התכלית מכוון הוא עיקר גמר מעשיו כדי שיהיה למלך עליהם, היינו כדי שיתכללו כל המדות בחזרה לשורש אחדותו ית' הרי ששביעי מורה על שלימות הגמור לזה נאמר בחדש השביעי וגו' יום תרועה יהיה לכם וגו'. והענין הוא כי השי"ת העמיד בעולם היקף חדש וגם היקף שנה היקף חדש מורה על ההארה המאיר מצד עבודת האדם כי מצד הארת השי"ת אין שייך כלל חדש כיון שאינו נתיישן מצדו ית' שום דבר אכן מצד המקבל שכל הדברים נתיישנו אצלו לזה בחדתותא דסיהרא שאז מגיע האדם בחזרה להארת מקור שורשו אזי מצדו נקרא חדש כענין דאיתא בזוה"ק (בלק רא ) על הפסוק שירו לה' שיר חדש וגו' ארונא ומה דהוה גניז בגויה נפיק ובגין ההוא דהוה גניז בגויה אתמר שיר חדש דכר וכו' היינו כי כאשר נתחדש להאדם בחזרה הארת השי"ת אזי נקרא אצלו חדש והיקף שנה הוא מצד המשפיע ית' ונקרא שנה כי יש בה התכללות מכל השינוים ולזה נמי נקרא ראש השנה כמבואר בזוה"ק (ויחי רפו) ראש השנה דא הוא רישא דשתא דמלכא ובאתר דאית רישא אית גופא (שם יתרו כב), היינו כי בזאת הרגע הראשונה מהשנה נכללו בה כל השינוים מהשנה ולזה בר"ה דהוא רישא דכלא שתא נתעורר בו כל תכלית המכוון מבריאת העולם לכך נאמר בו תקעו בחדש שופר בכסה וגו', היינו כיון שנתעורר בו התחלות ההתחלקות האור בלבושים כמבואר (באות הקודם) ומאחר שמתכסה האור בלבושים יכול האור להתיישן מצד הבריאה מסבת התלבשות לכך צריכין לעורר מחדש את האור בשופר, היינו שיעמוד האדם בתקיעה פשוטה ולעורר הקלא פנימאה הנמצא בכל הלבושים שהוא המוצא פי ה' המחיה ומהוה כל הדברים שבעולם וזה המוצא פי ה' נקרא קול פנימאי ובזוה"ק (פנחס רכ"ח:) נקרא זה הקול פנימאי קול בלא דיבור וכדאיתא שם לית אדני בלא הויה כגוונא דלית קול בלא דיבור ולית דיבור בלא קול והאי איהו קשוט בעלמא דאצילות אבל בעלמא דפרודא אית קול בלא דיבור וכו'. ולהבין זאת הלא לפי הנראה היה צריך לומר בהיפך בעלמא דפרודא אית דיבור בלא קול כי קול רומז על מוצא פי ה' הכמוס בכל הדברים שבעולם ומחיה אותם ועל זה רמזו השבע קולות שאמר דוד על המים כמבואר בתזוה"ק, ודיבור רומז על התלבשות זה הקול ומה זה שאמר אבל בעלמא דפרודא אית קול בלא דיבור הלא בזה העולם מתלבש כ"כ זה האור עד שאינו ניכר כלל המוצא פי ה' המחיה כי אם גוון הלבוש לבד ונסתר כ"כ זה האור בגוון הלבושים עד שנראה שאי אפשר כלל להכיר אותו ואף שמסר השי"ת כח התפלה בעולם שלפי הנראה יכולין על ידה להגיע לאור אכן גם התפלה בעצמה היא בלבוש נמוך מאד כי כח התפלה נתלבשת אפי' בצעקת הבריאים כמו שמצינו בגמ' (תענית טז.) ויתכסו שקים האדם והבהמה מאי הוו עבדי אסרו הבהמות לחוד ואת הולדות לחוד וכו', הרי שנפעל ישועה גם ע"י צעקת הבריאים והגם שנותן השי"ת מקום לצעקת הבהמות ג"כ שיפעלו ישועה בכל זאת וכי יכולין לומר אשר צעקה כזאת מגיע לאור רצונו ית' הלא זאת הצעקה היא בלא דעת שאינם מכירין כלל למי הם צועקים ומבקשים וא"כ הוא לפי זה כפי הנראה בזה העולם רק דיבור בלא קול. אמנם בזאת המצוה של תקיעת שופר מראה השי"ת אשר שורה באמת בזה העולם קול בלא דיבור ועליה נמי מרמז הזוה"ק בזה שכתב אבל בעלמא דפרודא אית קול בלא דיבור וכו' שלא נמצא מעלה כזאת אפי' גבי צבא מעלה כי מזה בעצמו שרואין אשר בכל התרחקות הלבושים בעלמא דפרודא יש בכח ישראל להגביה עצמם מכל הלבושים ולצמצם כל רצונות הגוף לאחדות רצונו הפשוט ית' לומר ד' אחד מזה מוכח אשר שוכן באמת בעומק לבבם של ישראל חול בלא דיבור לכן יש בכחם להעלות מתוך הסתר הלבושים ולבטל עצמם לקלא פנימאי וזה האור נתעורר בקול פשוט של שופר כמבואר בתזוה"ק (תיקון ע' דף קמ"ח) כל המצות המה בידין וברגלין כל פקודין דהליכה תליין ברגלין כגון הליכה לבי כנישתא וכו' וצדקה בידין מן נתן תתן וכו' וכן צלותין תליין בפומא והכי מצות שופר ברוחא דנשיב מפומא וההוא רוחא אתעביד קלא וכו' ואית פקודין דתליין בשמיעה וכו' ודא תקיעת שופר וכו'. היינו שמצות תקיעת שופר הוא ברוחא ובשמיעה ורוחא מורה על כח הבחירה שיכול בכח בחירתו להכניע ולכפוף עצמו כי רוחא הוא דבר שאין בו מצדו שום ממשות רק שנקלטת בתוך כל הדברים שבעולם ופועלת בהם כי נדחקת ונכנסת ומנשבת בתוכם אפילו דרך נקב דקה מן הדקה וזה מורה על החכמה ושכל הפשוט הכמוס בכל הדברים ושמיעה מורה על המשכה מן העומק כי שמיעה אף שהיא במדרגה נמוכה מבחינת ראיה כ"ש בשיר השירים שלא חשב שם בשבחו ית' אזנים והוא כמבואר בזוה"ק (אדרא נשא קלח:) ומה דאתמר הטה ה' אזנך בזעיר אנפין אתמר וכו' אכן ראיה הוא הסתכלות על שטח העליון לבד ושמיעה הוא מה ששומעין מן העומק וזהו שמצות שופר הוא ברוחא ובשמיעה כלומר שהקול שופר מעורר מעומקא דלבא הקלא פנימאה מעולם העליון להנהיר אור החכמה אף בהלבושים הגסים והנמוכים הרחוקים ביותר כי אחרי שמגביה האדם א"ע מכל התפשטות לבושים ומתיצב עם השופר כדי לכלול כל חפץ לבבו ברצונו הפשוט ית' נתברר זה האדם ששוכן בקרבו אורו ית' המשולל לבושים אשר מצד אור עליון כזה אינו נדח עוד שום נדח ח"ו כי ע"י השופר קטן של אדם נתעורר השופר גדול מהשי"ת אשר מצד זה השופר גדול לא יהיה שום נדח כדכתיב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו'. והנה כמו שמצינו בכל השתנות משער לשער ומצורה לצורה כגון חרישה זריעה יש בכל פעם מצוה לא תחרוש וגו' לא תזרע וגו' ואחר שנעשה כרי נתחייב במעשר וכשנתגלגל העיסה יש מצות חלה וכשנתקרב יותר לצורת אדם אחר אפי' צריכין ברכה כדי להכיר המוצא פי ה' המחיה והמהוה אותה כי באמת כל הדברים הם בשורשם רק רצון הפשוט כמו שרמזו ז"ל בגמ' (ר"ה דף יא) לצביונם נבראו ואם היה יתכן לקבל אותם בעוה"ז כמו שהם בשורשם היו יכולין שפיר להכיר בהם המוצא פי ה' הכמוס בתוכם ומחיה אותם גם בלעדי פעולת המצוה, אכן יען שבעוה"ז מתכסה הרצון בהתלבשות וכל מה שנשתנה ונתחלף משער לשער ומצורה לצורה כדי להתקרב ביותר אל צורת אדם מתכסה המוצא פי ה' הכמוס בהם ביותר התלבשות לזה העמיד השי"ת מצוה אצל כל שער ושער בכדי שיכיר האדם על ידה את הנותן המחיה ומהוה כל הדברים שבעולם וכן הוא בכל ראש השנה שנשתנה בו הזמן משנה שעברה ונתחלף לבוא עוד בהתלבשות חדשות באותו השער העמיד השי"ת מצות תקיעת שופר להתעורר מחדש הרצון הפשוט מכל התלבשות כדכתיב תקעו בחדש שופר בכסה וגו', היינו בהתחלה כאשר מתחלת הסיהרא להתכסות כמאמרם ז"ל כ"ד שעי מכסי סיהרא וכו', ולזה נקרא ר"ה בכסה שמתחלת לכנוס בהסתרות לבושים מעוה"ז נתן השי"ת מצוה לתקוע בשופר כי זאת היא עיקר המכוון מתקיעת שופר לעורר מחדש הקלא פנימאי לבל יתעלם ויתיישן כ"כ בהתלבשות אלא שיהיה ניכר מתוך כל הלבושים ועל זה מורה הפעולה של תקיעת שופר שפעולת המצוה בעצמה היא בלי שום לבוש אשר לא מצינו כן בשום מצוה כי כל המצות המה בעובדא והעובדא הוא לבוש להמצוה ואף המצוה שהיא רק במלולא מ"מ נתלבשת בחיתוך האותיות נמצא שהאותיות הם לבוש להקלא פנימאי של המצוה וממילא כיון שבא בלבוש נסתר נמי מעט עוצם הבהירות מהמצוה ושוב אי אפשר להכיר ברור אם מתכוון בפעולתה לעומק האמתי מרצונו ית', אבל המצוה מתקיעת שופר הגם שהיא בעובדא ובמלולא מ"מ עיקר עצם המצוה הוא הקול היוצא מן השופר וזה הקול הוא בלי שום לבוש ואף הכלי של השופר שהוא בעובדא והלבוש מהמצוה אינו נמי מסתיר כלל את הבהירות מעצם המצוה שהוא הקול אלא אדרבה שזאת הכלי מסייע להמצוה שעל ידה יכולין להוציא הקול פנימאי כדאי' בזוה"ק (בשלח ס.) כגוונא דשופר לשדרא קלא באורח מישור מאתר עאקא וכו', היינו שע"י זאת הכלי נתעורר הקלא פנימאי המשולל לבוש נמצא שעצם זאת המצוה הוא ג"כ רק קול בלא דיבור. וזהו דאיתא בזוה"ק (פנחס שם) אבל בעלמא דפרודא אית קול בלא דיבור וכו', וזהו נמי ענין התפלה שקודם תקיעת שופר מן המצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה וכמבואר בזוה"ק (אדרא נשא קלט:) מן המצר קראתי י"ה מאתר דשארי דיקנא לאתפשטא דהוא אתר דחיק וכו' ובגין כך אמר תרין זמנין י"ה וכו', היינו כי עוה"ב נברא בי"ה והשם י"ה נקרא דיקנא שרומז על צלם אלהים שהוא רצון הבהיר בלי שום לבוש כלל ועל זה אמר מן המצר מאתר דשארי דיקנא לאתפשטא דהוא אתר דחיק, היינו מזה המקום העליון מאד שמתחיל משם הרצון להתפשט ולירד בלבושי עוה"ז שנברא בו"ה שהוא אתר דחיק שאור העליון מוסתר ומודחק בגודל צמצום בהעלם חזק מאד עד שנראה ח"ו שנעתק החיבור מי"ה לו"ה וזהו מן המצר ועל זה אמר קראתי י"ה, היינו כי מהשם י"ה הוא כל הבטוחות שלנו כדכתיב בטחו בה' עדי עד כי בי"ה ה' צור עולמים וכמאמרם ז"ל בי"ה נברא עוה"ב ובו"ה נברא עוה"ז ואין השם שלם ואין הכסא שלם וכו', היינו שכך העמיד רצונו ית' לבלתי יהיה נגמר שום שלימות בלתי עבודת ישראל וזה הוא כי בי"ה השם צור עולמים כלומר שזה הרצון עליון המשולל לבוש הנקרא י"ה התפשט בהלבושים של ישראל שדוקא על ידם יהיה נגמר כל השלימות שיהיה כביכול השם שלם והכסא שלם ומזה בעצמו נמשך לנו כל הבטוחות לזה אנו מתפללים ענני במרחב י"ה, היינו שהעני' של השי"ת יהיה ג"כ בזאת הבהירות של השם י"ה הגם שאינו באפשרי בעוה"ז לקבל טובה בהירה בלתי לבוש גשמי אכן הוא כל המבוקש שלנו שירדו אלינו כל השפעת טובות עם הארת אהבת הנותן ית' כלומר שיהיה ניכר מפורש בכל התפשטות הלבושים שלנו איך שאנו משלימים על ידם הכבוד שמים שיהיה השם שלם והכסא שלם ומהארה כזאת נמשך ממילא לישראל כל מיני הרחבות והתפשטות כל הטובות מאחר שאינו נעתקו על ידם מהמקור ית' וכל היכא דאיתא המה בי גזא דרחמנא ומכירים בהם היטב איך שהם עדיין בידו ית' נמצא שע"י אלו הלבושים דוקא יהיה נגמר הכבוד שמים בשלימות וזהו ענני במרחב י"ה והעני' כזאת נתעורר ע"י תקיעת שופר שהוא לשדרא קלא באורח מישור מאתר עאקא: תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב. כי חק לישראל היינו מה שנראה שכבר נגמר בדרגא העליונה לחוק קבוע כי ישראל מורה לי ראש כדאיתא בהאר"י הק' ז"ל ועל זה אמר משפט לאלהי יעקב, היינו שאין בזה עדיין שום חוק וגמר כלל וזהו משפט לאלהי יעקב והוא כדאיתא בזוה"ק (פנחס רל"ב.) תרועה מסטרא דיעקב וכענין שנאמר הריעו לאלהי יעקב והריעו הוא מלשון תרועם בשבט ברזל כלומר שמשבר כל ההסתרות ומראה שאין בהם שום חוק וגמר ועל זה רומז החדש תשרי שאתוון למפרע כדאי' בזוה"ק (תצוה) שהאתוון עומדים נוכח המאציל ית' ולא גמר השי"ת בהם עדיין חוק כמו שנדמה להאדם אלא שהם עדיין למעלה הרבה מתפיסת אדם ויכולין עדיין לשנות בהם פירוש חדש בכל פעם וזה הוא כי חוק לישראל הוא, היינו מה שנגמר בשורש העליון לחוק וגמר אינו עדיין גבי השי"ת תכלית המכוון אלא שעיקר תכלית המכוון מהשי"ת הוא שיהיה נקרא אלהי יעקב וזהו משפט לאלהי יעקב, היינו שלא יהיה לשום דבר גמר וחוק בקביעות רק שכל הדברים שבעולם יהיו נקשרים בשורשם העליון וכל הווייתם יהיה רק כפי הארת שורשם העליון ית' ועל זה נאמר תקעו בחדש שופר וגו' והוא ע"ד הכתוב תנו עוז לאלהים וכמבואר בזוה"ק (בא לב) יהבין תוקפא וחילא לקב"ה וכו' כי בר"ה נתעורר בחזרה ההתחדשות וזאת היא רק מצד הבריאה כי מצדו ית' אין שייך שום התחדשות כיון שאינו מתיישן מצדו שום דבר כדאי' בגמ' (יבמות טז:) פסוק זה שר עולם אמרו נער הייתי גם זקנתי וכי תימא קב"ה מי איכא זקנה קמי קב"ה וכו' ושר עולם היינו זאת הנקודה שהניח השי"ת בכל הבריאה שתכיר דלית לה מגרמיה שום כח ועל אותה הנקודה אמרו ז"ל אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה וכו' וזאת ההכרה הוא באמת עיקר הכח מהבריאה כדאיתא בזוה"ק (פנחס רנז:) ולזה יש לו לשר עולם שהוא נער מט"ט כל שבעין שמות כי הוא כולל ההכרה של כל הבריאה, וזהו דאיתא בזוה"ק (וישב קעט: שלח קע.) דאתקרי נער דמתחדתין עלומיו תדיר ועל התחדשות הכרה כזו נאמר תקעו בחדש שופר, היינו שבזמן ההתחדשות צריכין ישראל להתיצב במצות תקיעת שופר כי כמו שעוסק השי"ת אצלו במחשבה העליונה כך העמיד השי"ת נגדו לישראל מעשה המצוה בפועל וזהו מצות תקיעת שופר שמורה על זאת ההתחדשות ועל זה אמר הכתוב בכסה ליום חגנו כי זה החג נקרא בכסה משום שנתעורר בו התחדשות התרדמה מהתחלת בריאת עולם שאז היה כמו שנאמר ויפל ה' אלהים תרדמה על האדם ויישן ויקח אחת מצלעותיו וגו' ויבן ה' אלהים את הצלע וגו' ויביאה אל האדם וגו' וכל ענין הנסירה הוא רק כדי שיהיה יתכן אח"כ חיבור להולדה כי הולדה אי אפשר להיות כי אם משני הפכים כדאיתא בתזוה"ק (תיקון נו) בכל ספירין לית יחודא וכו' בשאר אברין קורבא דאחוה אית תמן ולאו דיחודא ודא איהו רזא דאילנא דענפוי מתפרשין לעילא בכל סטרא וכו' אבל לתתא כלהו אגודה אחת יחודא חדא ולית יחודא אלא ע"י דצדיק וכו', היינו שהיחוד מאח ואחות אף שהוא מהשורש אכן אינו להולדה כי הולדה אי אפשר להיות רק ע"י היחוד הבא אחר הפירוד כדאיתא בזוה"ק (לך פה:) וכד נשמתין נפקין דכר ונוקבא כחדא נפקין לבתר כיון דנחתו מתפרשין דא לסטרא דא ודא לסטרא דא וקב"ה מזווג לון לבתר וכו' (ושם צא:) ואי תימא והא תנינן לית זווגא אלא לפום עובדוי וארחוהי דבר נש וכו' אכן אותו הזווג הבא ע"י עובדוהי וארחוהי דבר נש נוגע בהחיבור שיש להם בהשורש עליון ולכן נברא הצורת אדם כליל דכר ונוקבא ודו פרצופין כי בכל הבריאה העמיד השי"ת שיהיה כדכתיב וקרא זה אל זה וכדמתרגמינן ומקבלין דין מן דין אכן אין להם אלא פרצוף אחד, היינו בעת שמקבלים מהשי"ת עומדים בגודל התבטלות ואין בכחם להשפיע למטה מהם וכן בעת שמשפיעים למטה מהם שוכחים לגמרי שהמה רק מקבלים כדאיתא (בספר הקנה) בשעה שברא הקב"ה את עולמו הפך את אור פניו ממנה ולזה נברא הצורת אדם דו פרצופין שיהיה יכול לקבל בפרצוף אחד מהמאציל ית' ובפרצוף השני יהיה יכול להשפיע למטה הימנו ולבל ישכח שהוא נמי רק מקבל ועל זה אמרו ז"ל בגמ' (עירובין) הי מסגי ברישא מסתברא דזכר מסגי ברישא וזכר היינו זה הכח שהניח השי"ת בהבריאה לעורר החיבור מהשורש כי אדם דלתתא הוא כלא נוקבא כדאיתא בתזוה"ק, היינו כמו הארץ שהיא הדרגא הנמוכה ביותר שאין עוד דרגא הנמוכה הימנה להשפיע שם וכל כח הארץ הוא רק להשפיע חזרה למעלה כך הוא האדם דלתתא כולא נוקבא ואין עוד לבוש הנמוך הימנו וכל כחו הוא רק להשפיע בחזרה למעלה באור חוזר ומה הוא השפעתו למעלה זה הוא הכח תפלה שנמצא גבי אדם מה שאין זאת אפילו גבי צבא מעלה כי גבי מלאכים לא נמצא רק שירה אבל לא תפלה כי כח התפלה מורה על הכרה בהנהגתו ית' אף בתוך ההסתר וזאת ההכרה הוא רק גבי צורת אדם כדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים ומתרגמינן והוות באדם לרוח ממללא מה דלית כן בשאר כל בריין (זוה"ק תזריע) ורוח ממללא, היינו כח התפלה שיכול למלל קדם מלכא ולומר דעה בהנהגתו ית' וזאת הוא עיקר כח הדיבור של צורת אדם שעל ידו יכול להתערב עם כל הבריאה וכן נתערב ע"י כח התפלה עם השי"ת לשנות מדותיו ית' ממדת אכזריות למדת רחמנות שלא נמצא זה הכח גבי צבא מעלה רק גבי צורת אדם שעליו נאמר בדמות אלהים ברא אותו וגבי השי"ת יש ג"כ כח התפלה כמאמרם ז"ל (ברכות ז') מנין שהקב"ה מתפלל וכו' וע"י תפלת אדם נתחבר הלבוש הנמוך של האדם עם שורש העליון ית' ובזה החיבור נגמר כל תכלית המכוון מרצונו ית', היינו שיהיה פירוד ובזה הפירוד יכיר האדם את החיבור ועל זה נאמר משפט לאלהי יעקב, היינו כי בזה החוק כמו שהוא בהשורש אינו נגמר עדיין תכלית המכוון ועיקר המכוון הוא שישבר האדם את החוק ויכיר שאין שום קביעות רק שיש תמיד חיבור גמור לשורש העליון ית' אף בתוך ההסתר וזהו בכסה ליום חגנו וכמבואר בזוה"ק (שופטים ערה:) מאי בכסה ביומא דסיהרא מתכסת ואמאי מתכסת בגין דמטי ר"ה וכו' והיא מתכסת באן אתר מתכסת אלא סליקת לההוא אתר דאתמר ביה במכוסה ממך אל תחקור לפייסא ליה על בנהא מאחר שרצונו ית' העמיד כך שיהיה הסתר ופירוד בעולם והאדם יכיר את החיבור דוקא מתוך ההסתר והפירוד וזאת הנקודה שיכולה להכיר החיבור אף בהתרחקות ההסתר יש בה יקרות ביותר ודוקא ע"י זה נגמר עיקר תכלית המכוון מהשי"ת כדאיתא במדרש (צו) מי בשחק יערוך לה' אם ביקש קרבן בבהירות היה אומר למיכאל וגבריאל שיקריבו לפניו קרבן, אכן עיקר הרצון מהשי"ת הוא שיהיה הקרבן מתוך ההסתר דוקא עד היכן שקול בלא דיבור נמצא דוקא בזה העולם כדאי' בזוה"ק (פנחס רכח:) כגוונא דלית קול בלא דיבור ולית דיבור בלא קול והאי איהי קשוט בעלמא דאצילות אבל בעלמא דפרודא אית קול בלא דיבור וכו', היינו כי דיבור הוא הלבוש אחרון כדאיתא בזוה"ק (בלק קפח:) תנו פה ורזא דיליה תנו כבוד לה' אלהיכם דהא פה היינו כבוד וכו' והוא כדאי' נמי בגמ' (ברכות) פה גומר וכו' וזהו דלית קול בלא דיבור כי אי אפשר לקבל אור בהיר בלי לבוש וכדאיתא במדרש (בראשית רבה) שאמרו המלאכים אשר תנה הודך על השמים והשיב להם הקב"ה א"כ צונה ואלפים כולם למה עשיתי וכו', היינו הלא עיקר המכוון שלי הוא דווקא שיתלבש האור באלו הלבושים שיתלבש האור והקול בדיבור אכן בגלותא דיבור אתרחק מקלא כדאי' בזוה"ק (וארא כה:) כל זמנא דדיבור הוה בגלותא משה אזיל קלא בלא דיבור וכו', היינו כי מה שנאמר שם ויזעקו בני ישראל וגו' ויצעקו וגו' זה היה רק קול בלא דיבור כי לא היה להם אז במה שיתלבש הקול כי הקול הוא מצד השי"ת והאדם צריך להלביש את הקול בהדיבור ובגלותא לא היה להם דיבור להלביש את הקול הרי שבעלמא דפרודא יש קול בלא דיבור לזה העמיד השי"ת לישראל מצות שופר שרומז על חול פנימאי אלא שהקול פנימאי מהשופר הוא מצד ישראל והשי"ת הוא המלביש זה הקול פנימאי מהשופר בדיבור מצדו ית' ועל זה נאמר מן המצר קראתי י"ה, היינו קול פנימאי בלא דיבור מצד האדם והשי"ת אומר אני אלביש את הקול בהדיבור וזה הוא ענני במרחב י"ה כלומר שהעני' יהיה מן השי"ת שילביש את הקול בכל מיני התפשטות לבושים יקרים:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף