נשמת אדם/ב/פא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
דברי המ"א בסי' תק"ה ס"ק ג' צ"ע שהניח דברי ב"י בצ"ע. ול"נ דדברי הב"י ברורים. דהב"י כתב בשם רשב"א דנכרי החולב וישראל רואהו החלב מותר בו ביום שהרי מוכן הוא שאפילו ישראל אפשר שהוא מותר לחלוב אותו לתוך הקדרה וכתב הב"י ולטעמיה אזיל שכתב בפרק חבית שכדברי רמב"ן הוא הנכון וכוונתו למה שכתב רשב"א בחי' שבת דף קמ"ד וז"ל ועוד כתב רמב"ן ז"ל והוא הנכון דבין מוקצה שקפץ מעצמו אוסר כו' אבל כל מידי דאפשר ומצוי לבא ביומא בלא איסור לא מקצה ליה מדעתו והיינו טעמא דביצה שנולדה ביו"ט דעלמא. והיינו טעמא דחולב עז לקדרה עכ"ל. וכ"כ הר"ן בריש פרק חבית בשם רמב"ן וז"ל. ועוד כתב רמב"ן דאפשר דאפילו למאן דאית ליה מוקצה ונולד שרי שאין מוקצה מחמת איסור הבא מעצמו כגון זה דלא דחיה בידים אלא בעוד האיסור עליו. א"נ אפילו בנסתלק האיסור בשעבר עליו כגון שוחט בשבת שאסור משום מוקצה הא כל שלא עבר על השבת ואפילו בשוגג מכיון שנסתלק האיסור נסתלק המוקצה. ומש"ה שרינן האי חלב שנחלב לקדרה שאע"פ שהעז היתה מוקצה. מ"מ האי חלב שנחלב נסתלק ממנו תורת מוקצה ולא נעשה איסור בדבר והיינו טעמ' גבי ביצה שנולדה בשבת דעלמא דפריך תשתרי ולא אסרינן ליה משום מוקצה עכ"ל. ולפ"ז לרמב"ם דמתיר אפילו בשבת לחלוב לאוכלין א"כ בודאי לדידיה ביו"ט מותר אפילו בבהמה עומדת לחלב ואפילו בבהמת ישראל דמ"ש עומדת לאכילה בשבת או לחלב ביו"ט שהרי בשבת אפי' עומדת לאכילה הוי הבהמה מוקצה. וא"כ ה"ה בעומדת לחלב ביו"ט כיון שחולב לאוכלין אך לקערה רקנית אסור משום דש וכל זה כשחולב ישראל אבל כשהנכרי חולב מדעת עצמו אפילו בהמת ישראל ואפי' לקערה לעולם אין דין מוקצה על החלב ולא נולד דנולד דחלב לא הוי נולד גמור. עי' בפ"ח סימן תק"ה דכיון דסמוך בידיה ועוד שהרי ברמב"ן וברשב"א לא נזכר שום רמיזה לחלק בין עומדת לחלב או לאכילה. וע' עוד ברמב"ן ריש חבית וזהו כוונת הב"י שכתב דהרשב"א אזיל לטעמיה דבודאי הרשב"א מיירי בסתם ל"ש בחולב הנכרי בהמתו או בהמה של ישראל אפילו בבהמה העומדת לחלב לעולם מותר דלעולם ל"ש נולד בחלב כיון שיש למצוא היתר ע"י ישראל לחלוב לקדירה וכיון דסמוך בידיה כל שעה לא מקצה דעתיה כמש"כ הפ"ח ובודאי משמע דאיירי אפילו חלבו הנכרי לקדרה רקנית. וא"ל דא"כ הרי נעשה איסור דש ומ"ש מפירות שלקטן נכרי לצורך עצמו דאסור. ז"א שכבר כתב הרשב"א בחידושי שבת ובעה"ק דפירות הנושרין או שלקטן נכרי אסורין משום גזירה שמא יתלוש או שיאמר לנכרי לתלוש ע"ש. וא"כ הכא כיון שיש היתר לישראל לחלוב לאוכלין לא גזרו משום שתיה לבד כמו שכתב הפ"ח. וא"ל שהרי הרשב"א כתב להדיא בעה"ק דדוקא בעז העומדת לאכילה מותר לקדירה אבל בעומדת לחלב אפי' בי"ט אסור משום מוקצה ע"ש. גם זה לק"מ דהמעיין בעה"ק כתב זאת לשיטת החולקים על הרמב"ן וז"ל. הורו הגאונים דבשבת אפילו חולב לאוכלין אסור מפני שאסור לשחטה והוי נולד מן המוקצה. ומקצתם הורו להתיר בשבת כמו ביו"ט ואע"פ שנראין דבריהם שומעין להחמיר הלכה למעשה עכ"ל. וע' ט"ז שכתב להחמיר גם בי"ט בעז העומדת לחלב דכיון דאסור לשחוט הבהמה משום מוקצה א"כ הוי כדש אבל בתשובתו שהביא הב"י כ' נכרי החולב אפשר דמותר לאכילה כו' שאפילו ישראל אפשר שהוא מותר לחלוב לקדירה עכ"ל והיינו שכתב אפשר שאינו רוצה להחליט להתיר כדעת רמב"ן דמתיר אפילו בשבת לקדירה וה"ה ביו"ט אפילו בעומדת לחלב דחושש לדעת האוסרין בשבת. וא"כ ה"ה ביו"ט בעומדת לחלב אסור אפילו לקדרה כיון שאסור לשחוט העז עכ"פ דברי הב"י ברורים ונכונים דהרשב"א אזיל לשטתו לדעת רמב"ן. ע"ז כתב בד"מ וז"ל די"ל דגם הג"א מודה בעז העומדת לאכילה דשרי מטעמ' דרשב"א ומ"ש הג"א דאסור היינו בעז שאינה עומדת לאכילה אלא לחלוב (וס"ל כשיטת הר"ן בריש ביצה דהא דחולב עז לתוך הקדירה דוקא בעז העומדת לאכילה ודלא כרמב"ן ע"ש ועי' בב"י) וא"כ לפי' מה דנקטינן דבכל עז שרי לחלוב לתוך הקדירה (והיינו כמו שכתב קודם לזה בשם הב"י כיון דמידי דרבנן הוא אזלינן לקולא (א"כ גם כאן שרי בכל ענין אבל במהרי"ל אוסר כדברי הג"א עכ"ל ד"מ ובד"מ שנדפס בטור אין לו ביאור כ"כ). ודע דמה שכתב הש"ע לאסור בעומדת לחלב צ"ל דחזר בו ממה שכתב בב"י דכיון דמילתא דרבנן היא נקטינן לקולא ולהתיר כדעת רמב"ן וכמש"כ בהדיא בדרכי משה בשם הב"י וצ"ל דס"ל להג"א דיש מוקצה בשל נכרי דאל"כ הא אפילו עומדת לחלב בשל נכרי יש היתר לחלוב לקדירה. וכ"כ הפ"ח לתירוץ א'. והיה אפשר לומר דהג"א אינו חולק כלל עם הרשב"א די"ל דהרשב"א מיירי בחלבו נכרי לצורך עצמו דאם לצורך ישראל הרי נעשה איסור דש בשביל ישראל ובפרט לרשב"א דס"ל דדישה אסור מה"ת בי"ט. ובהג"א איתא להדיא שחולב הנכרי לצורך ישראל לדורון ולכן אוסר ואם כן אין כאן מחלוקת. ונ"ל דהב"י והד"מ סבירא להו דגם רשב"א מתיר אפי' בחלבו לצורך ישראל ואפ"ה מותר וכמו שכתבתי לעיל:
ועדיין צ"ע שהרי כתב הב"י בסי' שכ"ה בשם המ"מ פ"ו מה' שבת הלכה ג' דרשב"א אוסר משקין הבאים על ידי סחיטת נכרי וכ"כ להדיא חידושי שבת דף קכ"ג דאפי' סחטן הנכרי לעצמו אסורין דאי שרית ליה אתי למישרי אף הזבין מעצמן ע"ש. וא"כ קשה לטעמו דרשב"א דמתיר בחלב לפי שאפשר לישראל לחלוב לאוכלין. וא"כ הכא נמי נימא כיון שאפשר לישראל לסחטן לאוכלין. ועיינתי בחי' שם שכתב דדוקא במידי דאתי ממילא כמו פירות הנושרין ומשקין שזבו דגזרינן שאם נתיר מה שנעשה על ידי נכרי יאכל גם מה שנשר ונסחט מאליו וכולה חדא גזירה אבל בדבר דלא אתי ממילא ואינו מוקצה לא גזרינן ולכן התיר בנכרי שבשל לעצמו דבר שאין בו מוקצה ובישל נכרי לישראל לאכול. וא"כ לא קשה מידי דגם חלב אינו נסחט מעצמו וכיון דאין בו משום מוקצה מותר. והגר"א בביאוריו הקשה בסי' תק"ה על הג"א דחשיב לחלב נולד וכתב דתותים ורימונים יוכיחו דאסור לסחטן ואעפ"כ היוצא מהן מותר ע"ש. ולא הבנתי דבריו שהרי כתב הרשב"א בעבודת הקודש דפירות העומדים לאכילה אם סוחט אותם הוי כמפריד אוכל מאוכל. ואפי' המשקין חשובים כאוכל ודוקא זיתים וענבים חשובין משקין וכן תותים ורימונים אם דעתו למשקין אבל כשדעתו לאוכלין אפי' המשקין תורת אוכל עליהם. וא"כ כיון דהג"א מיירי בעז העומדת לחלב דהוי כתותים שהכניסן למשקין דאסורים. ומה שהקשה עוד הגאון רבינו אליהו מזיתים וענבים שנתרסקו ממילא לק"מ כיון דהתם ממילא אתי ועומדין לכך. משא"כ חלב. ודע שהרז"ה וכן הכלבו הביאם הט"ז כתבו דלא מיקרו עומדת לחלב. אלא כשעומדת לחבץ גבינות. ובאמת הרז"ה אזיל לשיטתו שכתב בפרק חבית דחולב עז לקדירה מותר אפי' בשבת. וס"ל דלא הוי דש אלא הטעם משום מוקצה. ולכן כתב דאם העז עומדת לחלב. אע"ג שהעז הוא מוקצה מ"מ החלב אינו מוקצה אא"כ כשהחלב עומדת לעשות ממנה גבינות. אבל לדידן דקיי"ל דהא דחולב עז דוקא ביו"ט מותר אבל בשבת אפי' לאוכלין אסור. כמו שכתב רמב"ן דהוי דש כיון דהעז אסור בשחיטה. א"כ כיון שהעז עכ"פ מוקצה בעומדת לחלוב א"כ אסור מטעם דש. וא"כ דברי הט"ז שכתב לסמוך על הרז"ה בזה צ"ע וכ"כ הפ"ח:
והא דבסי' ק"ד כ' בש"ע אין כותשין הריפות. ומשמע דאינו אלא חומרא. ופ"ח מתיר שם במכתשת קטנה. התם לא מיירי שכותש להתיר הקליפות. אלא לכתוש הגרעינין עד שמחלקין לחלקים. כדאי' בגמ' אין עושין טיסני. פרש"י שמחלק הגרעינין לחלקים. אבל להסיר הקליפות זהו דש ממש. כדאיתא בביצה י"ג ע"ב ע"ש ברש"י ותוס'. דדוקא לקלוף ביד דהוי כלאחר יד אבל בכלי הוי מלאכה דאורייתא. וכ"ה להדיא בשבת ד' ע"ד ע"א ולחשוב נמי כותש פרש"י חטין במכתשת להסיר קליפתן. וע"ש בד"ה שכן ובפרש"י בסוף הדבור וז"ל ומיהו ודאי אב מלאכה היא ובכלל דש הוא עכ"ל:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |