נשמת אדם/ב/ט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
נראה לי סמך לזה דבפ' ויקהל כתיב ששת ימים תעשה מלאכה וכן בכי תשא כתיב ששת ימים יעשה מלאכ' וביתרו כתיב ששת ימים תעבוד ולא כתיב תעבד וכן במשפטים כתיב ששת ימים תעשה מעשיך ונ"ל דבפ' ויקהל ובכי תשא ששה הזהיר על מלאכות המשכן כדפירש"י שם לכן כתיב יעשה ותעשה שהוא לשון ציווי שכוונתו שאתה מחוייב לעשות מה שאין כן בשאר פרשיות דהוי מלאכת רשות' ובליקוטי תורה להאר"י ז"ל כתב דתעשה משמע שנעשה מעצמו כמו שכתוב והבית בהבנותו דרשינן שנבנה מעצמו וכ"כ ב"י בסי' רמ"ה בשם סמ"ג די"א דמלאכת א"י בשבת הוא מה"ת מדכתיב כל מלאכה לא יעשה ולא כתיב תעשה ועכ"פ זה קאי על מלאכת המשכן שמצוה לעשותו ואם כן כיון שהזהירה התורה ששת ימים לעסוק במלאכת המשכן וע"ז אמרה תורה כל העושה מלאכה ר"ל מלאכות אלו שצויתי לכם לעשות בששת הימים אם תעשו אותה בשבת יומת ובפ' אמור דכתיב ג"כ תעשה י"ל דהוא הדיבור בעצמו שכתוב בפ' ויקהל:
כן הוא בירושלמי פ' כלל גדול מה חרישה היה במשכן שהיו חורשים לסממנין ובודאי דקאי על כל מלאכת הסממנין וא"כ צ"ל דבמדבר סיני שהיו עושין המשכן היה ראוי לזריעה וחרישה דדוקא במדבר הגדול כתיב לא מקום זרע ונראה שכל המלאכות האלו היו צריכין לשאר הסממנין שנותנין בצבע כדאי' במנחות וברמב"ם הל' ציצית כיצד צובעין תכלת ע"ש שאל"כ הרי התכלת הוא מדם חלזון ותולעת שני הוא מין תולעת וכן ארגמן כמדומה שמעתי שהוא מין קרקע ועיין בסמוך:
בירושלמי מה צביעה הי' במשכן שהיו משרבטין בבהמ' בעורות אילים מאדמים אר"י הדא אמרת עושה חבורה ונצרר בה דם חייב כו' הצר צורה ראשון חייב משום כותב והשני חייב משום צובע עכ"ל והוא תמוה מאד דמאי מקשי מאי צביעה היה במשכן ואין לך צביעה גדולה שהי' צריכין לצבוע הירועות והמפרש שם שכ' שלא היו צובעין שהרי התכלת הוא דם חלזון ולא נמצא אלא בימה של זבולון אלא שהיה כבר בידם צמר צבוע ממצרים. ולענ"ד זה טעות שהרי בשנה שניה לצאתם קודם מחלוקת קרח כבר נצטוו על ציצית כדמוכח מקרא שעשה טלית שכולה תכלת (ע"ש ברש"י) ותכלת צריך צביעה לשמה כדאיתא בהדיא במנחות וברמב"ם וע"כ נ"ל שהיה בידם הצבע של חלזון ובאמת מוכח מקראי שגם צמר צבוע תכלת היה בידם כדכתיב בויקהל וכל איש אשר נמצא כו' תכלת וארגמן כו' וכל אשה כו' בידיה טוו ויביאו מטוה את התכלת כו' דר"ל דהצבע תכלת וארגמן היה ביד האנשים ונשים היו טווים הצמר הצבוע כבר תכלת דכיון שכל הנדבה הביאו בב' ימים כדכתיב בבקר בבקר וא"כ אימתי היו צובעין וטווין ובאמת יכולים לומר דאפילו לא נעשה שום מלאכה במדבר מ"מ שפיר ילפינן ממלאכת המשכן שהרי כל אלו המלאכו' נצרכין ומ"ש אם עושין המלאכה בשעת עשיה או שנעש' מקודם לזה אך בירושלמי משמע שהיו חורשין בשביל הסממנין וכן כל המלאכו' ואף שאינו מוכרח איך שיהיה דברי הירושלמי תמוה. ונ"ל דבירושלמי תפש לו שיטה אחרת דאי' שם בירושלמי הדא איתתא דשרקא אפה דשרקא מעזלא (ר"ל שצובעת פניה או שצובעת מטוה) חייב' משום מלבן וצ"ע דהל"ל משום צובע ולכן נ"ל דס"ל לירושלמי דמה שליצובעין צמר וכל דבר בצבע א' כ"ז הייוא בכלל מלבן דמ"ש מלבן או שאר צבע והחיוב דצובע הוא דוקא כשעושה ציורים כדאי' התם הצר צורה כו' השני משום צובע וא"כ אף שהיו צובעין במשכן בתכלת ארגמן כיון שכל היריעה היה צבע א' א"כ הוא בכלל מלבן ולא בכלל צובע וזהו דפריך מה צביעה היה במשכן דלא מצינו שם שעשה ציורין בצבע ומשני שהיה משרבטין באילים ור"ל שהיו מכים בשרביטין שיהיה נצרר הדם בחברבורות וזהו עורות אלים מאדמים ר"ל שהעורות נעשה מאילים מאדמים ולא כפרש"י בתרומה ובודאי לא היה באילים רק חברבורות אדומים וזהו שפיר צביעה כעין ציור וא"ש ובזה מיושב לי שפיר דעת הרמב"ן הביאו הב"י סס"י ש"ך דסוחט בגד תולדת צובע כדרך מלבן וכ' הב"י שלא ירד לעומק דעת רמב"ן שמרכיב סוחט אתרי רכשי אצובע ומלבן ע"ש ולפ"ז א"ש דזהו שיטת הירושלמי וכדאיתא בירושלמי להדיא ור"ל צובע משום מלבין והא דרב שמחייב בשוחט משום צובע היינו נמי כיון שאינו צובע אל' בית השחיט' הוי שפיר צובע:
בגמ' אמרינן דקושר ומתיר היה במשכן שכן צדי חלזון קושרין ומתירין ברשתות שצרין אותן אבל בירושלמי איתא א"ר פינחס מחופרי יריעות למדו נפסק היה קושרו חזר ונפסק כו' חוזר ומתיר את הראשון ולא ס"ל בגמ' שלנו השתא כו' ומה שלא תירץ הירושלמי מצדי חלזון אפשר דאזיל לשיטתו דאי' התם הצד חלזון אינו חייב משום צידה וכ"כ תוס' בשבת ע"ה ד"ה הצד בשם הירושלמי ואפשר דסבירא ליה לירושלמי שלא היו צריכין רשתות לחלזון וכדמשמע במגילה ו' רש"י ד"ה ע"י חלזון שעולה מן הים להרים וצובעין בדמו כו' ולתחש נמי לא היו צריכין רשתות שממילא בא למשה כדאיתא שם בירושלמי ועיין בסמוך:
הצד בירושלמי הצד חלזון אית תני חייב משו' נטילת נשמה ולית לה צידה ואתיא כהאי דאמר ר"א כו' מין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כו' ור"ל דק"ל שהרי חלזון היה בים של זבולון ולא היה להם במדבר וע"ז אמר כהאי דר"א ופי' המפרש בחד ל' דר"ל דציד' לא היה במשכן כלל דחלזון לא היה להם במדבר. וכבר כתבתי בסי' ג' דז"א אלא כמש"כ בסי' ד' דס"ל דל"ש צידה בחלזון וכמ"ש תוס' וכ"כ המ"א בסי' תצ"ז בשם הירו' דבדגי' ל"ש צידה ומש"כ המפרש דמסתמא בא התחש מעצמו אל משה וא"צ צידה גם ז"א דאטו אם יבא צבי אצל האדם ויתפסנו לא יהיה חייב משום צידה ולא גרע מצבי סומא וישן בדף ק"ו ע"ב ע"ש דחייב וכן מוכח מתוס' שהבאתי שכתב דבירושלמי משמע דבחלזון ל"ש צידה אלא הנכון כמ"ש בלשון ב' דצידה היה במשכן בתחש:
והמעבד בגמ' שלנו היינו מולחו היינו מעבד עיין ברש"י ובירושלמי מה עיבוד היה במשכן שהיו מסרגלין בעורות משמע דס"ל שלא היה עיבוד כלל ולא ניחא לירושלמי לומר כגמרא שלנו משום דתרי מיני עיבוד דלרככו בלבד והשערות יהיו נשארים מולחין העור מצד א' כידוע ואם רוצין להסיר השער אזי מעבדין אותו לגמרי וא"כ שפיר י"ל דחשבינן בתרתי כבורר ומרקד ולכן פריך כיון שלא היה עבוד במשכן כלל דס"ל שלא היו מסירין השער כלל ודלא כפרש"י בחומש דעורות אילים צובעין אדום לאחר עיבודו אלא כמ"ש בירושנמי שהיו משרבטין באילים וס"ל שלא היו מעבדין ומכ"ש עורות התחשים שהיה היופי בשערות שלו כדאמרינן בשבת כ"ח ששש בגוונין שלו אבל הגמרא שלנו סובר כפירש"י שהיו מעבדין ומסירין השער ואח"כ צובעין אדום ולכן פריך היינו מולח כו' ואיתא שם בירושלמי ואתיא כהאי דר"ש בשם בר' אבוה מותר לעשות אהלים מעורות בהמה טמאה ועיין במפרש ולא ידעתי מנ"ל וכ"ש מה שכתב דה"א דאסור בהנאה דליתא דמה"ת מותר כדאיתא בפסחי' בשרצי' דכתיב לכם אלא כוונת ר"א מותר לעשות אהלים ר"ל אהל משכן מותר לעשות מעור טמאה דס"ל תחש טמא היה וכדאית' בבבלי בעי ר"א עור טמאה בו' וכדאיתא בירושלמי מתני' כל היוצא מן העץ ר"א שאל מהו לעשות אוהל מעור טמאה והיינו כיון דמותר לעשות אוהל המשכן מעור טמאה וא"כ אצ"ל כמין קלא אילן דהיינו שהיו צובעין עורות אלא שהיה תחש ממש עם השערות שלא היו מעבדין אותו כלל:
והממחקו בירושלמי מה מחיקה היה במשכן זעירא בר חנינא בשם ר' חנינא שהיו שפין את העור ע"ג עמד (ובזה עיין בגמרא שלנו ע"ה וע"ב ברש"י ותוס' בשם ר"ח כתב שהיו שפין בעור ע"ג העומד להחליקו וי"ל דר"ל להחליק העמוד או ר"ל להחליק העור וכן משמע ברמב"ם אלא שהוא מפרש שמחליק העור המתוח בין העמודים בידו). ותו איתא התם השף עור ע"ג עמוד חייב משום מוחק הדא את אמר בחדש אבל בישן מחלוקת ר"א וחכמים דאתפלגין המכבד המרבץ המגבן החולב והרודה חלות דבש חייב חטאת דר"א א"ר יוסי בר בון ולא פליגין (ונ"ל דר"ל דס"ד דכמו דחכמים פטרי התם משום דאין דרך בנין בכך ואין דרך דישה בכך כדאי' בפ' המצניע וא"כ ה"ה עור ישן אין דרך להחליקו או לאידך פירוש דעמוד ישן אין דרך להחליקו ור"י בר בון ס"ל דלא פליגי חכמים בזה דדרכו בכך וחייב) ותו אי' התם המכבד והמרבץ חייב משום דש (המפרש שם כ' דצ"ל משום חורש) המגבן והמחבץ חייב משום לש (ומה שק' מגמ' שלנו שאמרו בדף צ"ד דחייב משום בונה עיין מה שכתבתי בהל' יו"ט במלאכת בונה סי' א') והחולב והרודה חלות דבש חייב משום קוצר (ואף דבגמרא שלנו אי' משום דש י"ל דס"ל אין דישה אלא בג"ק ועיין בדף ע"ג בתוס' שם ד"ה מפרק. אך על רש"י דף צ"ה צ"ע שדחה פי' זה וכ' דלא היא דלאו מחובר הוא אלא פקיד וקאי בעטיני ולא מחובר הוא עכ"ל וכן הק' המפרש שם איך יפרש רש"י הירושלמי ונ"ל דמהירושלמי אין ראיה דאזיל לשיטתו דס"ל דקוצר היינו עוקר דבר מגידולו וא"כ אף שאינו מחובר לקרקע חייב כמו השולה דג דחייב משום עוקר דבר מגידולו ועיין במ"א סי' תצ"ז אבל לפי גמ' שלנו דבשולה דג החיוב משום נטילת נשמה ועיין בסוף פ' ח' שרצים ובמה שכתבתי במלאכת קוצר סי' א' ולכן דחה רש"י פי' זה כיון דלאו מחובר הוא) ותו אי' התם הסוחט זיתים מאביהן חייב משום קוצר למי נצרכה לר' אליעזר (נ"ל דהיינו נמי דס"ל דאף שהסוחט זיתים חייב משום דש היינו דוקא כשהן תלושין דדרך דישה מכך משא"כ בעודן במחובר דאין דרך דישה בכך אבל החיוב הוא משום קוצר והיינו משום עוקר דבר מגידולו ודוקא לר"א אבל לרבנן אף בזה פטור כמו בחולב):
בירושלמי במלאכות מעמר ההן דשחק תומא כד מפרק ברישייא משום דש. (נ"ל דר"ל לפי שהשומין מחובר מחתיכות הרבה כידוע ומבחוץ מקלף על כולם קליפה אחת והמחלק החתיכות ומוציאן מן הקליפה הוא דש כדגן מן השבולת) כד מברר בקליפתא משום בורר. (ר"ל כשקולף הקליפה כד שחיק במדוכתא משו' טוחן כד יהיב משקין משום לש גמר מלאכתו משום מכה בפטיש ההן סיקורא כד מברר בגרריה בקליפתא משום בורר. כד מכתת במרגייזייתא משום דש. כד שחיק במדוכתיה משום טוחן. כד יהיב משקין משום לש. כד משקע באנטרין משום בונה. כד מקטע בגומא משום מחתך. גמר מלאכתו משום מכה בפטיש. וע"ש במפרש שאין בפירושו טעם. וכ"כ בגליון ד' קראקא. עוד בירו' ביצה אמתני' אין שוברין החרס. הדא אמרת הדין סיקורא אסור מעבד בי"ט דהוא מקטע בגימא. וגם שם מפרש ע"פ כונתו ולפירושו מה הדא אמרת איכא. ומצאתי בספר אורח' חיים אשר זכיתי לראות אותו והיה שאול אצלי איזה ימים. וכתב בהל' יו"ט סי' ט' וז"ל ירושלמי בביצה במתני' אין שוברין החרס כו' חדא אמרת הדין סיקורא אסור מעבד בי"ט דהוא מקטע בנימא פי' סיקורא מולייתא שקורין בלע"ז (קומפילדורא) גזירה שמא יחתוך חוט התפירה עכ"ל א"ח. הרי שט"ס נפל בירושלמי שבידינו. גם בביצה איתא הגירסא מקטע בגימא והוא ט"ס וצ"ל בנימא. וז"ש הדא אמרת דגם אין שוברין החרס הטעם משום מחתך או תיקון כלי. ומזה תבין שמה שכתב הב"י בסי' תק"ט בשם ר' ירוחם דאי' בירושלמי דאסור לפסוק החוט שתופרין בו המולייתא. נתכוין לירושלמי זה מעכשיו גם דברי הירו' בשבת מתפרש בדרך זה דרך לעשות מולייתא ממיני פירות. וא"כ יתפרש כמו גבי דשחק תומא. וכד משקע באנטרין משום בונה. נ"ל פירושו כשנותן אותו לכלי וכיוצא בו ואנטרין הוא כמו אנטיל שהוא כלי כמ"ש בערוך דאנטל הוא כלי. וכל שמכוין להשוותו וליפותו חייב משום בונה כמ"ש המ"א בסי' ש"מ ס"ק י"ז. וכד מקטע בגימא הוא ט"ס וצ"ל בנימא ר"ל שחותך החוט למידתו לתופרו חייב משום מחתך. גמר מלאכתו דהיינו לאחר שגמר התפירות חייב משום מכה בפטיש וב"ה שזכיתי לכוין האמת.
נ"ל דכל המלאכות דרבנן שנעשית על ידי ישראל בשוגג או ששכח מותר אפילו לו. כמו שפסק הרמב"ם פרק כ"ג הלכה ח' המטביל כלים בשבת בשוגג ישתמש בהם במזיד לא ישתמש בהן עד מ"ש וכ"כ שם עוד הלכה ט' המגביה תרומות ומעשרו' בין בשבת בין ביו"ט בשוגג יאכל במזיד אסור עד מ"ש. וכן פסק בש"ע סימן של"ט ובסימן תקכ"ז בעבר ואפה ביו"ט פסק דמותר. ובאמת דברי הרמב"ם צ"ע כיון שפסק דבין בשבת ובין ביו"ט שוין. וא"כ ע"כ צ"ל הא דמשני בגמ' ביצה י"ז איסורא דשבת שאני. היינו כפירש"י כיון שהוא איסור תורה. וא"כ ע"כ ז"ל מ"ש דעבר ואפה מותר אפילו במזיד. ובמטביל ומגביה תרומות במזיד אסור צ"ל דמיירי דאית ליה פירא אחרינא כדמשני התם. והרמב"ם לא חילק בכך. ומצאתי קושיא זו בלח"מ שם הלכה י"ט פ"ו ומה שתירוץ הוא דוחק גדול. ואפשר י"ל דהרמב"ם מפרש איסורא דשב' שאני לא כפרש"י אלא דכוונת הגמ' דבין מטביל וכן המעשר והמבשל שכ"ז הוא מלאכה שאסור בשבת ויו"ט ולכן אסור במזיד משא"כ לבשל בי"ט אין איסור כלל אלא שאיסורו אם הוא לשבת אבל המלאכה גופא אין בו איסור כלל. ולכן אפילו עבר ואפה מותר. ואע"ג דבגיטין נ"ד מחלק הש"ס דדוקא במטביל ובמעשר דגברא לתקוני מכוין. ולכן לא קנסו שוגג אטו מזיד וא"כ י"ל דבשאר אסורין אפי' מדרבנן קנסו. ז"א דהא דמחלק שם היינו לר"מ דס"ל קנסו שוגג אטו מזיד אפילו בדרבנן. אבל אנן קיי"ל כר"י דבדרבנן לא קנסו שוגג אטו מזיד א"כ אין לחלק (ועיין בסי' ת"ה במ"א ס"ק י"ד):
והנה מה שחלקתי בין בישול למוציא מרשות לרשות כן כתב הרמב"ם להדי' בפ"ו בה' שבת הלכה כ"ד. וכ"כ חי' רשב"א ריש פרק ר"א דמילה. וכן כתב בהדיא הריטב"א עירובין ר"פ מי שהוציאוהו וכן מוכח שהרי פ' בש"ע סי' ת"ה בפירות שהוציאן בשבת אפילו שלא במקומן בשוגג יאכל. ומדכתב סתמא משמע דמותר אפי' לו וכדאיתא להדיא ברמב"ם. וע"כ צ"ל דס"ל חילוק זה וכמו שכתב בהדיא הריטב"א שם שהקשה מ"ש ממבשל. ודברי המ"א שם ס"ק י"ד תמוהים שכתב לחלק בין תחומין למבשל דהתם הוי איסור דאורייתא דתוס' אזלי לשיטתה דמפרשי אותה סוגיא בי"ט וכ"כ ר"י. אבל כיון דהש"ע פסק כהרמב"ם דמיירי בשבת והתם נמי יש איסור העברה ד"א ברה"ר וע"כ צ"ל כמ"ש הריטב"א והא דבחזרו למקומה מותר היינו כמ"ש תוס' כיון שהן במקומן:
ולכן אני תמה על רמ"א בסי' שי"ח שכתב דה"ה לכל איסורי שבת דינו כמבשל. והוא מדברי הטור והטור אזיל לשיטתו שכתב בסי' ת"ה דין זה לגבי י"ט שלא הזכיר כלל שבת וא"כ לדידיה באמת יש לומר דכל איסורין שוין. אבל רמ"א שלא הגיה שם על הש"ע שכתב דין זה אף בשבת. וא"כ ע"כ צ"ל דיש חילוק כמו שכתב הריטב"א ואפש' הרמ"א ס"ל דמש"כ בש"ע יאכלו היינו כדין המבשל וסמך עצמו אדלעיל. וצ"ל כיון שתוס' ור"י וכן משמע ברא"ש וטור מפרשים דזה מיירי בי"ט וס"ל לחלק בין איסור דאורייתא לדרבנן וכ"כ רשב"א בהדיא ואם כן המוציא בשבת מרשות לרשות במזיד אסור לו לעולם. אך כיון די"א דאין לנו בזמה"ז רה"ר יש לסמוך על פסק הרמב"ם. ודברי כמ"א בסימן של"ט ס"ק ז' צ"ע. וע' בסי' שכ"ה סעיף י' ברמ"א שכתב הואיל ואפשר לילך לשם. דזהו להטור אבל לרמב"ם ורשב"א א"צ לזה אלא מטעמו דלא נשתנה וע"ש במ"א:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |