נשמת אדם/ב/ג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
כתב הב"ח בסי' רנ"ב אהא דכתב הטור שם אין נותנין עורות לעבדן אא"כ קצץ לו בדמים. וז"ל אבל סה"ת ומרדכי ס"ל דלא בעינן קצץ אלא באגרת שניכר שכתב ישראל הוא ויסברו בשבת נתנו. אבל בנתינת בגדים בקבלנות לחוד סגי דכיון דיודע הא"י שישלם לו הישראל לבסוף שרי עכ"ל. והנה אף שיש לעשות סמוכין לדבריו מדברי הטור דבסי' רמ"ז גבי אגרת כתב. אא"כ קצץ לו דמים ידועים ובסי' רנ"ב כתב אא"כ קצץ לו דמיה. משמע לכאורה כדברי הב"ח. אבל ז"א שהרי הטור כתב ברמזים בפ"ק גם בעורות לעבדן אא"כ קצץ בדמים ידועים. וא"כ צ"ל באמת דהטור ס"ל דמה שאמר בגמרא קצץ ר"ל קצץ בדמים ידועים. אבל לפי מה שכתב הב"י בשם הרשב"א רמ"ז דקצץ ל"ד אלא כיון שהתנה עמו ליתן שכרו אע"פ שלא פירש כמה יתן דינו כקצץ. וכ"כ בהדיא בסמ"ג וז"ל. אין משלחין אגרת כו' לפי שניכר שכתב ישראל הוא ויסברו שבשבת נתן לו אבל אם קצץ ליתן לו מעות בכך מותר עכ"ל וכ"כ בש"ע בסי' רמ"ז. וכיון דדין קצץ בעורות כו' נלמד מדין אגרת וכ"כ כל הפוסקים. וא"כ כ"ש דזה מקרי קצץ. בעורות וכיוצא בו. וכ"מ מרמב"ם פ"ו שכתב בהלכה י"ב אא"כ קצץ. וכ"כ בהל' כ' באגרת. וכתב המ"מ שנלמד מדין אגרת. ואיך נימא דקצץ שכתב יתפרש לב' ענינים. אע"כ דהכל אחד. ומש"כ דכן משמע בסה"ת והמרדכי. המעיין שם לא משמע מידי. וז"ל הגמ"ר וצ"ע אם בעי קציצה בכלי לכובס ועור לעבדן. אבל בתוס' מצאתי דכלי לכובס מסתמא היינו קציצה שאינו עושה בחנם עכ"ל. וכוונתו פשוט כיון דידוע דאינו עושה בחנם א"כ ממילא הוי כקצץ. דדוקא אם א"י מסופק אם יתנו לו שכר זה נקרא לא קצץ. ולא כב"י שכתב ריש סי' רנ"ד דהגמ"ר ס"ל דלא בעינן קצץ. ודבריו תמוהים שכיון שכתב שאינו עושה בחנם אדרבה משמע דבעינן קצץ. רק דזה נקרא קצץ. והמ"א בסי' רנ"ב כתב בשם הגמ"ר ושינה לשונו וכתב דבזמה"ז כלים לכובס מסתמא היינו קציצה דקצבתו ידוע. ודבריו צ"ע שהרי בהדיא פסק הש"ע אפי' באגרת לא בעינן קצבתו בהדיא דוקא אלא סגי שיאמר לו שיתן לו שכר וגם דברי המ"א שם ס"ק ט' שהניח דברי הב"י והב"ח בצ"ע. שכתבו דאם עושה בשכר אפי' לא קצץ א"צ למחות עכ"ל. ופשוט דכוונתו דאפי' לא קצץ דמים ידועים דגם זה נקרא קצץ ובחנם הניח דבריהם בצ"ע. ומש"כ שם עוד דהירושלמי מיירי בקצץ דאל"כ אסור ליתן לו כלל. וז"ל הג"מ אהא דירושלמי נתן כלי לכובס א"י ומוצאו עובד בהן בשבת אסור אר"י לימא ליה דלא יעבוד אר"י הדא דתימא בטובת הנאה אבל בשכר בעבודתו עסוק פי' לא יוכל למחות עכ"ל וא"כ בודאי אין חילוק אם פסק לו דמים ידועים או שאמר לו שיסלק לו לא ישמע לו הא"י. אחר כותבי זאת ראיתי רוב דברי בא"ר סי' רמ"ז:
בסי' רנ"ד כתב המ"א דבשל רבים ליכא חשדא. וא"ר כתב דזה דוקא בעו"ג שהוא איסור חמור. נהנה לפי מ"ש המ"א א"כ היה יכול להתיר אפילו כששנים דרים בחצר דשנים מקרי רבים כמ"ש הש"ך בשם רי"ו סימן קמ"א. ואך ח"ו להקל בזה דהא אפילו בקצץ אסור בביתו של ישראל. ולא התיר המ"א אלא ברחוב דהוי רה"ר כמ"ש דפינוי רחוב לא נקרא ע"ש יהודים אבל בחצר אסור אפילו בקבלנות ואפילו דרבים. והנה הש"ך שם כתב ראיה דב' מקרי רבים דאמרינן בריש ברכות בתרתי א"ה חשדא נמי ליכא ע"ש. ולפ"ז מוכח דל"ד בעו"ג אלא דה"ה עכ"פ בזנות נמי. ובזה נסתר ראיות ת"ש מאה"ע סי' י"ב דב' דיינים שהתירו אשה מותרת להנשא לא' דאין אדם חוטא בשביל חבירו. וה"ק תיפוק ליה דבתרי ליכא חשדא. ומזה הוכיח דדוקא בעו"ג. וליתא שהרי בזנות איתא להדיא בגמרא. ובאמת הטעם שכתוב באה"ע הוא אמת שם. גם מה שהביא ראיה מביצה והוא בסי' תקט"ז סעיף ב'. י"ל דהתם יחשדו הרואים שהנושאים לא ידעי מידי אלא המשלח ימכרם. אך מה שהחליט הרי"ו דשנים מקרי רבים צ"ע שהרי אמרינן מגיטין נדר שהודר ברבים י"א דהוי בעשרה וחטאת גזולה שלא נודעה לרבים שם כתב התוי"ט בשם הירושלמי דהוי בג'. ועוד צ"ע דא"כ הא דפריך והא ר"ג יחיד היה. צ"ל שלא היה לו שום בני בית וזה צ"ע. וגם מה שכתב הב"י שרי"ו למד כן מהא דאבוה דשמואל ולוי נכנסו לבית הכנסת. משמע דבתרי ליכא חשדא אין ראי' די"ל דבלא"ה היו רבים שם בבהכ"נ. ולפי דברי רי"ו צ"ל דהא דפריך והא ר"ג אע"פ שהיה לו בודאי בני בית מרובים ואשה כולם נחשבים ליחיד ועיין כתובות כ"ג ע"ב תוס' ד"ה כגון:
בסי' רנ"ב כתב בש"ע דמלאכה מפורסמת ועושה במקום מפורסם טוב להחמיר ולאסור. וכתב המ"א דר"ל דאם רואה צריך למחות אבל מותר ליתן לו. וכתב המ"א דצ"ע שהרי בסי' רמ"ד בסעיף ד' כ' דמדינא דינו כמחובר וא"כ אסור ליתן לו מדינא וע"ש. ולי צ"ע שהרי כתבתי בסימן הקודם בשם הגמ"ר דהטעם וחילוק דבחנם צריך למחות ולא בשכר. מהני שא"י לא ישמע לו מפני שכרו. וא"כ כיון דמיירי בקצץ לו שכר מה יועיל שימחה לו וכמ"ש בש"ע סימן ב' ודוחק לומר שימחה לו כדי שיבינו הרואים שלא נתן לו בשבת. ועוד דא"כ לא היה לו להמחבר לחלק דין זה לסעיף בפ"ע. אלא דה"ל לכתוב הכל בסעיף א' דאם עושה בחנם או במלאכה מפורסמת צריך למחות. ולכן נ"ל דצדקו דברי המ"א מה שכתב לחלק בין ספינה שנקרא שם ישראל עליה ובין שאר מלאכת פרהסיא. שהרי דין דנתינה כתב בסי' רמ"ד בשם ס' תה"א. ובסי' ר"ב כתב בשם רי"ו אסור ותיכף כתב דברי הרשב"א בערבה דטוב להחמיר וכתב הרמ"א בסי' תרס"ד אם יש אחרת הרי להדיא דבדבר שלא נקרא שם ישראל עליו אינו אלא חומרא דאפשר להחמיר אבל לצורך גדול יש להתיר. וכן צ"ל ע"כ שהרי בבית ישראל הכל אסור. והיינו משום דהוי מלאכתו בפרהסיא כמ"ש בסימן רמ"ד בענין קבלת מכס. וא"כ למה כתב דהוא חומרא. אע"כ צריך לחלק. ומכ"ש הכתונת של ישראל אע"ג שיודעים שהם של ישראל כתב הת"ש דאין כאן חשש כיון שאין יודעין של מי הם. ונ"ל לדקדק כן מדברי רי"ו שכתב הב"י שנודע לבעלים משמע דוקא שיודע מי הם הבעלים. אבל מה שניכר שהוא של ישראל ולא נודע בעליו אין חשש. והקשה לי ידידי הרבני מה' דובער שהרי במנחות מ"ג אמרינן אין מוכרין טלית לכותי משום זונה. פרש"י בלשון ב' שתאמר שישראל נתנה לי ואתי למחשדיה משמע אע"פ שלא נודע מי הוא. והשבתי דכוונת רש"י שתאמר ישראל זה נותנה לי וכ"מ מדסיים ואתי למחשדיהו ולא כתב למחשד. וכ"כ בהדיא בנ"י וז"ל פירש"י כו' א"נ זונה כותית ותאמר פלוני ישראל נתן לי כו' וא"ל דה"נ יאמר שהוא של פלוני ישראל. ז"א דא"כ יאמר ג"כ כמה קצץ לו. ורי"ו בנתיב י"ט ח"ג לא כתב רק לשון א' של רש"י. ומצאתי בתשובת תשב"ץ ח"ב סי' נ"ד שכתב הא דב"ה מתירין עורות לעבדן אע"ג שהנכרי כובס ע"ג הנהר שכל שאינו עושה בבית ישראל מקרי צינעה דלא פליג רבנן וסיים וז"ל שהיודע שזהו מצודתו של ישראל ידע גם כן שהנכרי אריסו ע"כ. ודע דאם ידעו בדבר ג' בני אדם זה נקרא מפורסם כמ"ש רש"י בשבועות כ"ה ע"ב ד"ה והוא שניכר:
עיין תשובת רש"ל סימן ק' שהתיר למי שקנה משר לבשל לו מלח והישראל שוכר פועלים לבשל בקבלנות והכלים הם של ישראל ". והנה מזה מוכח דלא איכפת לן במה שמבעיר הנכרי עצים של ישראל דמסתמא גם העצים הם של ישראל. ודלא כר"ש הביאו הגמיי' בפ"ו סימן ו' דבעצים של ישראל אפילו בבית נכרים אסור. אלא כדעת תה"ד שהביא שם דאפילו שביתו של ישראל מותר להניחו לעשת מלאכה שאינה שייכה לישראל ע"ש ומש"כ ר' שמחה ראיה מעורות לעבדן וכתב מ"ש שאר מלאכות ממבעיר עצים. צ"ל דל"ד כיון דמחוייב ליתן לו מה שצריך א"כ גם העצים הם שייכים להנכרי. וה"ה בבישול מלח כיון שנכרי אדעתא דנפשיה קעביד א"כ גם העצים נקלו לו. והמעיין בהגמיי' יראה להדיא שר' שמחה אוסר להבעיר בבית ישראל אפי' אין ישראל נהנה ממנו. וסה"ת מתיר ומשמע אפילו בעצים של ישראל כן דעת ר' י"ט:
שאלה אם מותר ליתן קורות לעשות מהם נסרים לסחורה כיון שידוע שעושין כן בקבלנות מכל (שאק) כך וכך. והנכרי עושה זאת בחצירו רק כיון שנסרים הוא צורך מחובר ודינו כמחובר:
תשובה הנה לכאורה משמע מדברי תוס' ורא"ש דטעמא דאוסר בית בקבלנות שיאמרו שכיר יום הוא ולפ"ז משמע דאם נתפרסם או שמנהג בכל אותו מקום לבנות בקבלנות מותר וכן הוכיח אמ"ו בנודע ביהודה חלק ראשון סי' י"ב דהא במרחץ סי' רמ"ג דאסור ג"כ להשכירם ואפ"ה אם המנהג כך מותר וה"נ דכותי'. אבל בימיו לא היה בנמצא כלל ספר התרומה אפי' אחד בעיר. וז"ל בסימני' סי' רכ"ב דלעשות הבנין שמא אף רבנן מודו דאסור דברשות ישראל הוא דאף תלוש כמו כלים לכובס דשרי היינו דוקא ברשות נכרי עכ"ל. וכ"כ שם בפסקים סימן רכ"א וז"ל. אבל בשבת שרי קבלנות אפי' בתוך התחום וכן. פי' ר' יעקב. ומורי ר"י אומר שזה דוקא בתלוש ובביתו של נכרי ומרחיים אין ראיה שהמלאכה נעשית מאליה. אבל בקבלנות שהנכרי עושה מלאכת ישראל אסור כאלו מצוה נכרי לעשות בשבת וע"ש עוד סי' רכ"ב. וכ"מ ירושלמי שהביאו תוס' דאפי' כלים בקבלנות אסור בבית ישראל. ולכן כתבתי בח"א כלל ג' סימן י' וסי' י"ד דאסור להניח להעמיד תנורי בית החורף. אע"ג שזה ידוע שעושין בקבלנות כיון שהוא בבית ישראל. ובנ"א שם סי' א' בסופו כתבתי בשם הגמ"ר דאי' בירושלמי נתן כלי לכובס ומצאו עובד בהן בשבת אסור אר"י לימא ליה דלא יעבוד אר"י הדא דתימא בטובת הנאה אבל בשכר בעבודתו עסיק (פי' לא יוכל למחות) עכ"ל. וא"כ כיון דמדינא צריך למחות רק שהנכרי לא ישמע לו וא"כ אם עושה בביתו הרי אנו רואים דניחא ליה ומרחץ שאני כיון שנתפרסם שהשכירם לנכרי. וא"כ אינו ברשות ישראל. וא"כ אין שום היתר בביתו של ישראל אפי' אם המנהג כן בכל העולם לא מהני. ולפ"ז לנסר הנסרים ברשות ישראל אפי' אינו בחצירו אסור לכ"ע אפי' שהוא מפורסם שהוא בקבלנות. אבל אם הנכרי עושה בחצירו בקבלנות רק כיון שהוא לצורך מחובר. נ"ל פשוט להתיר דהא דמחולקים לפסול קורות ואבנים לצורך מחובר היינו כשישראל בונה בית ופוסל אבנים וקורות לצורך אותו בית בזה אוסרין האוסרים. אבל כשאינו בונה כלל רק שעושה למכור מהיכא תיתי לאסור ומה בכך שהוא לצורך מחובר דהא טעמא דמחובר אסור כיון שזה רשות ישראל הוי כאלו בציווי הישראל כמו שכתבתי הטעם משא"כ לסחורה וכ"כ בלבוש סי' רמ"ד בהדיא וז"ל ואם עיקר הבנין הוא בתוך התחום יש אומרים שאם סותר האבנים וכו'. וכ"מ להדיא בס' התרומה שם וכלבו ובסמ"ג לאוין הלכות שבת דף ע"א. ולכן נ"ל דיש להתיר בפשיטות. אך נ"ל דזה דוקא שאין נוסרין לבנין שהוא מיוחד לישראל רק לסחורה כשיזדמן לו למכור. אבל אם היו מיוחדים לאיזה בנין של ישראל אפי' אינו ידוע בעלים שבונה. והדבר ג"כ מפורסם שהנסרים אלו מיוחדים לבנין זה יש לאסור:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |