נשמת אדם/א/לו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
עיין בלבוש סי' קנ"ח שכ' וז"ל נט"י משום סרך תרומה. פי' שלא יאכל תרומה בידים טמאות ע"י שהם עסקניות ולא ידע ויבא לידי חיוב מיתה שהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה בידי שמים עכ"ל. וכ"כ רש"י ביבמות דף צ' ד"ה תרומה טמאה דכהן טמא שאכל תרומה טמאה במיתה. וצ"ע דבהדיא איתא בחולין קי"ג ע"ב דאמר שמואל משום ר"א מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת. וז"ל הרמב"ם בפ"ג מה' תרומות כל טמא האוכל תרומה טהורה חייב מיתה. עוד שם טמא שאכל תרומה טמאה אע"פ שהוא בלאו אינו לוקה. וכ"כ הרע"ב בסנהדרין ספ"ט וע"ש בתוי"ט ופי"א דפרה מ' ג' בתוי"ט שם ובתוי"ט רפי"ג דזבחים. ויותר היה ללבוש לכתוב שטמא שאוכל תרומה טהורה במיתה ואע"ג דבטומאת ידים עסקינן שאינו אלא בסתם ידים ואינו טמא כדאיתא ספ"ב דחגיגה. מ"מ הוא איסור שכנגדו בטומאה דאורייתא חייב מיתה. וכמ"ש התוי"ט בפ' י"א דפרה. אבל א"צ לכ"ז אלא הטעם כמו שכתבתי וכ"מ ברש"י בחולין ובתר"י בפ' אלו דברים:
בענין המרקחת שמטגנין בדבש מחלוקת האחרונים בסי' קנ"ח דהמ"א כתב בפשיטות דא"צ נט"י. וראייתו מתוס' דבש הזב מכוורתו מטמא טומאת משקין חישב עליו לאוכלן מטמא טומאת אוכלין. וט"ז דחה ראיה זו דדוקא בזב מאליו מהני מחשבה אבל כשריסק בידים כמו דבש שלנו בהדיא איתא בעוקצין חלות דבש מאימת מטמא משום משקה בש"א משיחרחר ובה"א משירסק. ופי' הר"ש והרע"ב משירסק החלות להוציא מן הכוורת. וא"כ כיון שעשה מעשה ונחית עליו תורת משקה לא יועיל עוד אפי' מעשה לבטל שם משקה ע"ש. והמ"א הביא עוד ראיה אחרת משבת פ"ק דאמרינן חלות דבש שריסקן מע"ש ויצאו מעצמו ר"א מתיר דמעיקרא אוכלא והשתא אוכלא ע"כ. והנה קושיא זו הקשה הר"ש שם בעוקצין וכתב וז"ל וקצת קשה משבת דף י"ז ע"ש וצ"ל די"ל דבשלמא התם מיירי דנוטלו עכשיו לאכילה וקאמר שפיר השתא אוכלא. משא"כ מתני' י"ל דמיירי דנוטלו לשם משקה דשפיר נקרא משקה. אמנם לדעת הט"ז בודאי הקושיא היא קושיא עצומה שהרי לדעתו שכיון שריסקו לא יועיל לו עוד שום דבר לחזור אוכל. ואיך קאמר השתא אוכלא. ולכן נ"ל דהרע"ב מפרש משיחרחר ר"ל שיחרחר ריב עם הדבורים. והרמב"ם בפירושו הקשה ע"ז דהא הכל מודים שדבש בכוורתו עכ"פ הוי אוכל וע"ש בתוי"ט. ומפרש הרמב"ם דר"ל משיחמם להוציא דבשם אע"פ שעדיין לא יצא והיינו לאחר שרדה הדבש מן הכוורת כי כן מלאכת הרדיה שמתחלה מעשן להבריח הדבורים ואח"כ מרסקין החלות חתיכות חתיכות לתוך כלי וכשרוצין להפריד הדבש מן השעוה מניחין הכל ביורה על האש עד שיתחמם וסוחטין הדבש מן השעוה. וסבירא להו לב"ש דתיכף כשנתחמם על האש אע"פ שעדיין הוא מעורב עם הדבש מ"מ מיקרי משקה. וב"ה ס"ל משירסק פי' הרמב"ם וז"ל כיון שיוצק הנופת בידו לשתות הדבש עכ"ל. עוד כתב בתחלת המשנה וז"ל חלות דבש הן החתיכה הנופת וכבר ידעת כי הדבש הוא מכלל ז' משקים זה בששותת אבל כ"ז שהוא בבית שעוה אינו אז משקה עכ"ל. ומדבריו משמע דס"ל דכ"ז שהוא מעורב עם השעוה לא מקרי משקה. וכן כתבו תוס' בהדיא בב"ב דף פ' א"ר כהנא דבש בכוורת אינו יוצא מידי מאכל לעולם. וכתבו התוס' תימא לר"י דחשיב דבש בהדי דמשקין. ואומר ר"י דהיינו אחר שהופרש מן השעוה אבל בכוורתו שהוא עם השעוה יש עליו תורת אוכל עכ"ל. וכ"כ שם בפסקי תוס' סי' רע"ו וז"ל דבש שהופרש מן השעוה הוי משקה אבל כשהוא עם השעוה הוי רק אוכל עכ"ל. ומדלא חלקו התוס' אם הוא בכוורת או חוץ לכוורת משמע ודאי דהא דכתב דבש בכוורתו אינו ר"ל בכוורת דאטו הכוורת גורם אלא דר"ל כשהוא מעורב עם השעוה דסתמא דמלתא דבכוורת הוא מעורב משא"כ לאחר שרסקו דאז זב הדבש מעט מעט ואז כבר אקרי משקה כדאיתא בתוספתא שהזכרתי ופסקה הרמב"ם. רק דמהני מחשבה. ויותר נראה דכוונת הרמב"ם בדמשמע מפי' הרא"ש שם שהביא פי' הרמב"ם הנ"ל שיחרחר משעה שיחמם החלות להוציא הדבש כו' משירסק שיסחוט החלות להוציא הדבש משמע דס"ל דלב"ה ג"כ לא בעינן שכבר יצא הדבש רק תכף משמתחיל לסחוט אף שהוא מעורב עדיין בשעוה ע"ש. ובזה יותר ניחא לשון המשנה חלות דבש מאימת מטמא דלפירוש התוס' לא מצינו בחלות לעולם שיהיה משקה והכי הל"ל דבש מאימת מטמא. וצ"ל דאליבא דב"ש נקט חלות. איך שיהיה עכ"פ לשיטת רמב"ם ורא"ש ומכ"ש לדעת תוספות בב"ב דאינו נעשה משקה עד לאחר שיתן החלות על האש ויחמם אותן ויסחוט הדבש אז יורד עליו תורת משקה. אבל בריסוק ראשון שריסק החלות מן הכוורת עדיין הוא אוכל עד ריסוק שני לאחר חימום. ולשיטה זו לק"מ קושית הר"ש מגמרא דשבת דהא התם מיירי בריסוק ראשון כדקתני חלות דבש שרסקן מע"ש ושפיר קאמר השתא אוכלא. דכ"ז שלא סחט בידים לאחר החימום לא ירד עליו כלל תורת משקה. ומתני' דעוקצין ע"כ מיירי בריסוק שני דכיון דב"ש ס"ל משיחמם ע"כ ריסוק דב"ה הוא לאחר החימום כידוע דבכ"מ ב"ה מיקל. וכמש"כ תוספות ורמב"ם ורא"ש להדיא. ומהתימא על הרע"ב שהביא פי' הרמב"ם בדברי ב"ש שיחרחר ר"ל שיחמם. ולב"ה מפרש כפי' הר"ש על ריסוק ראשון דע"כ אם שיחרחר דב"ש שיחמם ע"כ ריסוק דב"ה ריסוק שני. וה"ל להביא פירושו גם אליבא דב"ה. ולפ"ז לק"מ קושית הט"ז שכתב דכל דבש שלנו מרסקין אותו מן החלות שהם עם השעוה ובזה הוי משקה עכ"ל דז"א דבריסוק זה לא ירד עליו שם משקה כלל עד ריסוק שני שסוחט הדבש מן השעוה. ובזה תלוי בדעת הסוחטו אם לעשות ממנו משקה באמת נשאר תורת משקה עליו. אבל כשסוחט לעשות ממנו מרקחת אזי נשאר אוכל כמו שהיה ולא נחית עלה תורת משקה כלל. וא"ל דהא איכא עכ"פ דבש שכבר נפרש מן השעוה וזה כבר נקרא משקה כדאיתא בתוספתא דבש הזב מכוורתו מטמא טומאת משקין. ז"א שהרי מסיים שם חישב עליו לאוכלן מטמא טומאת אוכלין דכיון דלא עשה בו מעשה לשם משקה מהני בו מחשבה כמש"כ הט"ז ג"כ והכי דייק לישנא דרמב"ם הביאו הט"ז וז"ל. דבש בכוורת מטמא ט"א שלא במחשבה רדה הדבש מכוורתו משירסק החלות מטמא משום משקה דבש הזב מכוורתו מטמא טומאת משקין חשב עליו לאוכלן מטמא ט"א עכ"ל. והנה הדין הא' הוא מגמרא דב"ב שהבאתי והדין הב' הוא משנה בעוקצין והדין הג' הוא מתוספתא שהבאתי. והנה לכאורה הרמב"ם מהפך הסדר דמתחלה כתב דבש בכוורת. ואם כן ה"ל להסמיך דין תוספתא דבש הזב. ועוד יל"ד דכתב רדה הדבש מכוורתו משירסק החלות ולדעת הט"ז הל"ל ריסק החלות שהרי לדעתו הריסוק הוא קודם הרדיה ועכ"פ הריסוק הוא הרדיה. אלא ע"כ שכוונת הרמב"ם כמו שפי' בעוקצין דמתחלה רודה החלות ואח"כ מרסקן דהיינו שסוחט הדבש מן השעוה. ולכן כתב דינא דתוספתא לבסוף דדין זה דחשב עליו לאוכלן קאי על דין ב' דאם בשעה שריסק חישב לאוכלן מטמא ט"א. ודומה להא דאמרינן בפרק חבית משקה הבא לאוכל כאוכל דמי ואף דהתם מיירי שסוחט לתוך אוכל אבל כשסוחט לתוך קערה לא מהני מחשבתו היינו משום שהמשקה בפירי מפקד פקידי ע"ש ברש"י ותיכף כשיוצאין שם משקה עליהם ובע"כ היו משקין אם לא שסוחט לתוך אוכל משא"כ דבש דמעיקרא היה אוכל ולכן מהני מחשבה בזב מאליו. ובמשקין היוצאין מפרי לא מהני מחשבה והיינו משום שמתחלה לא היה עליהן תורת אוכל. ולפ"ז הנה לשיטת תוס' ורמב"ם ורא"ש תלוי הכל בדעת בעל הבית הסוחט הדבש מן השעוה. ונ"ל דגם הר"ש והרע"ב מודים לזה. דמה שכתב דבריסוק ראשון הוי משקה היינו דדומה לדבש הזב ממילא דתורת משקין עליהם וה"ה הכא דמסתמא עומד למשקה וכמו דהתם מהני מחשבה לעשותו אוכל ה"ה הכא. ולכן. צ"ל דאותה בעה"ב שקונים כלים קטנים בדבש מעורב עם שעוה דידוע דאפי' המרסקן מן הכוורת דעתו למכור לבעה"ב לעשות מהן מרקחת. בזה לכ"ע לא ירד עליו תורת משקה. ומכ"ש לדעת התוס' ורמכ"ם ורא"ש ואין כאן מיחוש כלל. ואמנם הדבש שמביאין בחביות גדולות דזה ידוע שהמרסק מן הכוורת ריסק אותם למכור לעושי משקה (מעד). מ"מ גם בזה י"ל דאף הר"ש והרע"ב מודים כמו שכתבתי. אבל הקונה דבש ממוכרי המשקה (מעד) שידוע שכבר רסקו ריסוק ב' לשם משקה. בזה צדקו דברי הט"ז דלכ"ע הוי משקה ולא מהני עוד מה שעושה ממנו אוכל. ודמיא להא דאיתא בכלים פ' כ"ו מ"ח ופסקה הרמב"ם בפ' כ"ד מהלכות כלים ה"ו עורות בעה"ב מחשבה מטמאתן ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן כיון דסתמן למכירה אינו תלוי במחשבה. וה"ה הכא כיון שהנכרי המרסק הדבש עשוי למכור א"כ אין המחשבה תלוי בו אלא במחשבת הקונה כנלע"ד:
בסי' קנ"ח במ"א ס"ק ז' בסופו כתב דהכ"מ בפ"א מה' ט"א כתב דשמן ודם וחלב שקרשו אפי' חזרו ונימוחו הוי אוכל זולתי יין וכ"כ תוס' בפסחים י"ד. ואמנם נ"ל דמ"ש חלב הוא ט"ס או שכ' שלא בדקדוק. ודברי תוס' שם בלא"ה צריכין באור. שהרי כתבו דשמן נקרא משקה והא דאי' בטהרות רמ"א שמן תחלה לעולם וחכ"א אף הדבש ר"ש שזורי אומר יין דוקא וקיי"ל כר"ש שזורי. כתבו התוס' דהתם מיירי בנקרש וחזר ונימוח דכ"ז שלא נימוח לכ"ע לא הוי משקה. וכמ"ש הר"ש בהדיא בפ"ג דטהרות בדברי ר"ת ע"ש. וכתבו תוס' דכן משמע ריש פ"ג דטהרות דקתני התם הרוטב והגריסין וחלב ושמן שמשקה טופח ה"ה תחילה קרשו ואח"כ נימוחו ה"ה שניים. ובתר הכי תני רמ"א השמן תחילה לעולם והיינו אפי' קרשו ואהא קאי ר"ש שזירי וע"ש בתוס'. ובדבריהם צ"ע שהרי משמע שגירסתם במתני' הרוטב והחלב והשמן ואיך כתבו קרשו ואח"כ נימוחו שניים. והרי שם איתא להדיא קרשו ה"ה שניים חזרו ונימוחו כביצה מכיון טהור והיינו משום שאין כאן כביצה שיעור לטמא אחרים. אבל לכ"ע דין משקה על מה שנימוח ע"ש וצ"ל דהתוס' קצרו בלשונם וסבירא להו דטהור לא טהור גמור קאמר מתני' דטומאה שבה היכן הלכה כמש"כ שם הר"ש בהדיא אלא ר"ל טהור מדין ראשון אבל טמא מדין שני. אבל לכ"ע מה שנימוח הוא משקה ור"מ וחכמים פליגי ביין ושמן ודבש כדאיתא התם דס"ל לר"מ דשמן תחלה לעולם ר"ל אפי' פחות מכביצה. אפ"ה נשאר ראשון כשחוזר ונימוח וכמ"ש הרא"ש שם להדיא. ור"ש שזורי קאמר דוקא יין וכתבו תוס' דקיי"ל כר"ש שזורי. וזה דוקא במאי דפליג דהיינו אשמן ודבש אבל ברוטב וגריסין וחלב כ"ע מודו דכשחוזר ונימוח הוי משקין כמש"כ שם הר"ש ורמב"ם ורא"ש בפי' המשנה וכך כתב הרמב"ם בהדיא ריש פ"ט מהלכות ט"א [אלא שהוא חולק על התוס' וכתב דשמן ודבש כשחוזר ונימוח ג"כ דין משקה עליו דלא קיי"ל כר"ש שזורי. ומ"ש הכ"מ בפ"א דהרמב"ם ס"ל כתוס' ע"כ א"ל דלגמרי קאמר שהרי בהדיא הוא חולק עם התוס' וכך כתב הכ"מ בהדיא בפ"ט. אלא צ"ל דכוונת הכ"מ שהתוס' ס"ל ג"כ כרמב"ם דשמן הוי משקה ואף שהוא דוחק גדול כדי לתרץ דברי כ"מ שלא יהיה טועה ח"ו וסותר דבריו]. [ואח"ז מצאתי בב"הז במנחות ל"א שהשיג על הכ"מ בזה]. מ"מ מוכח דלכ"ע חלב דאף שכשהוא קרוש יש עליו דין אוכל מ"מ בחזר ונימוח חוזר להיות משקה ואין כאן מחלוקת כלל. וא"כ אין ספק דתיבת וחלב במ"א הוא טעות ונ"ל דחמאה אף כשהוא רך מ"מ דין אוכל עליו ונא בעינן שיהיה קרוש וקשה כמו אבן. וראיה לזה שראיתי בב"הז שכתב טעם להקל בנט"י בטיגון בדבש לפי מה שכתבו תוס' דדבש שקרש דין אוכל יש לו וידוע דמיני מרקחת בדבש אינו קשה כאבן. אלא כשחוזר ונימוח היינו כשמרתיחו על האש ונעשה צלול אז נעשה החמאה משקה. וכ"כ הט"ז בסי' קנ"ח סס"ק ח' דמיני טיגון בחמאה צריך נט"י:
ואמנם נ"ל דאעפ"כ במיני טיגון בחמאה א"צ נט"י דכיון דחמאה הוא אוכל ועכשיו בא לתקן אוכל קיי"ל דמשקה הבא לתקן האוכל כאוכל דמי והיינו במשקה שעדיין אין עליו תורת משקה וכמו שכתבתי בס"ק הקודם לזה. ואמנם זה דוקא שקודם שנימוח הניח בו האוכל וא"כ קודם שנעשה משקה כבר בא לתקן האוכל אבל אם נימוח מקודם ונעשה משקה אע"ג שמחשבתו היתה לתקן האוכל לא מהני. ואפשר דמש"ה כ' הט"ז דצריך נט"י דכן הדרך לחמם החמאה תחילה:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |