נחלת דוד/בבא מציעא/יג/א
|
|
בגמ' בשטרי הקנאה דהא שעבד נפשיה דע דבסוגיא זו היטב דבר הרב בש"ך בסי' ל"ט וכמעט שעל דבריו אין להוסיף וממנו אין לגרוע זולת במקומות מועטים כאשר יתבאר אי"ה ולזאת אכתוב השיטות בקצרה ואכתוב עליהן הכרעת הש"ך והנה בפי' שטרי הקנאה כ' הרי"ף דר"ל שטר שיש בו קנין וא"צ לפרש בפירוש שהוא בין ילוה בין לא ילוה רק סתם קנין הכי איתא ועיין בנ"מ ואפשר לכוין גם דעת רש"י לזה ודברי הרא"ש במה שתמה בזה על הרי"ף המה תמוהים מאוד וכמש"כ הש"ך דהעיקר כפי' הרי"ף רק שדברי הש"ך סתומים בזה ולא ביאר הדברים כל הצורך ובמהרמ"ש נתבארו הדברים היטב עיי"ש וגם רש"י מעולם לא כיון למש"כ הרא"ש בכוונתו דמשום דדבר תימא הוא כו' ולכך יוצא הקול משעת כתיבה עכ"ד הרא"ש ודבריו רחוקים מאוד בכוונת רש"י והעיקר בפירש"י דאף דהקול יוצא תמיד משעת כתיבה דעדים החתומים על השטר מפקי לקלא אף אם אינו דבר תימא רק דמה בכך שמפקי לקלא מ"מ במה זכה המלוה דאף דשעבודא דאורייתא מ"מ כיון שלא לוה אין כאן שעבוד ולכך בעינן קנין דוקא רק דהנ"מ בין הרי"ף ורש"י דלרש"י צריך לפרש בשעת הקנין שהוא מקנה לו בין ילוה ובין לא ילוה וגם לכתוב כן בהדיא בשטר ולהרי"ף אין צריך לפרש כן רק סתם קנין הכי איתא ובפירוש דברי הרי"ף העיקר כמש"כ הנ"י ודלא כמו שעלה על דעת המהרמ"ש לפרש דלהרי"ף בעינן דווקא שילוה לבסוף רק שאין אנו חוששין לשמא לא ילוה כלל דזה אינו דא"כ מאי לקנוניא דקאמר הרי"ף דהיינו ע"כ שלא ילוה כלל וימסור לו השטר בכדי לטרוף ולמהרמ"ש לא תליא זה בשינויא דרב אסי כלל דלזה בלא"ה אין חוששין וגם כי זה לא יתורץ בשינויא דר"א וא"כ איך קאמר הרי"ף דהא דלא חיישינן לקנוניא הוא משום שינויא דר"א וגם כי הש"ס קאמר דחיישינן לקנוניא אלא ע"כ דהעיקר כמש"כ הנ"י דגם להרי"ף בשטרי הקנאה נשתעבד אף אם לא ילוה כלל רק דאין צריך לפרש כן להדיא בשטר שמשעבד עצמו אף אם לא ילוה דסתמא דקנין הוא אף אם לא ילוה ולכך להלכה העיקר כמש"כ הרי"ף וכמו שפי' בו הנ"י:
ולענין אי בעינן בשטרי הקנאה דלמטי שטרא לידיה ג"כ ב' שיטות. רש"י בשמעתין ד"ה הניחא כ' דבשטרי הקנאה לא בעינן דלימטי שטרא לידיה עיי"ש במש"כ ואי קשיא דהא שמואל ע"כ לית ליה כאביי כו' לאו פירכא היא דמודה אביי בדלא מטא שטרא לידיה כו' עכ"ד מוכח מזה דבשטרי הקנאה אף אי לא מטא לידיה מעולם אפ"ה זכה ביה וכן הוא דעת הרבה מהפוסקים והנ"י הביא בשם הר"ח והרי"ף בתשובה דגם בשטרי הקנאה בעינן דמטא שטרא לידיה דשטרי הקנאה לרב אסי הוי כמו עדיו בחתומיו זכין לו לאביי וכמו בעידיו בחתומיו זכין לו לאביי בעינן דמטא שטרא לידיה כדאמרינן להדיא בשמעתין כמו כן שטרי הקנאה לרב אסי בעינן ג"כ דמטא שטרא לידיה והביאו ראיה מהא דמי שמת ונמצא דייתיקי קשורה לו על יריכו דלא יחזיר ומי לא עסקינן אפי' אם יש בה קנין מיהו ראיה זו כבר דחה הה"מ בפ"ט מה' זכיה ומתנה דשאני התם דאיירי במתנת ש"מ בכולה ולכך בעינן מטא לידיה דווקא אבל במתנת ש"מ במקצתה דדינה כמו מתנת בריא אה"נ דאפי' לא מטא לידיה נמי קנה ובעיקר דבריהם הקשה במהרמ"ש [וכבר קדמוהו בזה הראשונים עי' בש"מ והובא באו"ת ובנ"מ] מהא דאמר שמואל המוצא שטר הקנאה בשוק יחזיר למלוה דאי משום כתב ללות ולא לוה הא שעבד ליה נפשיה ולדבריהם אכתי ניחוש דלמא לא מטא שטרא לידיה עכ"ד עיי"ש ובאמת היא קושיא עצומה מאוד דליכא למימר דשמואל מיירי בשחייב מודה דא"כ ע"כ מוכח דשמואל לא ס"ל כאביי דעדיו בחז"ל דאל"כ מאי איריא שטר הקנאה אפי' בלא הקנאה נמי נהדריה למלוה כיון דעידיו בחז"ל ולפירעון לא חייש שמואל ובשמעתין בעי לאוקמי לשמואל כאביי כדאמרינן הניחא כו' אלא אי סבר כאביי כו' ואין לדחוק ולומר דשמעתין לא בעי לאוקמי לדשמואל גופיה כאביי רק דאליבא דידן קשקיל וטרי הגמ' אם נסבור בהך מלתא כשמואל דלא חיישינן לפירעון ובהך דעידיו בחז"ל נסבור כאביי אם כן איך נוקים למתניתין אבל שמואל גופיה לא סבירא ליה כאביי דעדיו בחתומיו זכין ליה ומיירי בשחייב מודה ותו לא קשיא מידי על הרי"ף. דזה אינו חדא דלשנא דגמ' דקאמר הניחא כו' אלא אי סבר כאביי כו' דחיקא טובא לפרושי כן ועוד דלקמן בשמעתין דקאמר תיובתא דשמואל בתרתי משמע בפשיטות דלשמואל גופי' מוקמינן כאביי ולכך קשיא עלי' בתרתי דאי כרב אסי ס"ל א"כ לא קשיא עליה ולא מידי ולא מיבעי לפי גירסא דידן דגרסי' וכ"ש הכא דלא מודה לוה דחיישינן לפירעון א"כ חזינן להדיא דשמואל איירי באין חייב מודה ואפ"ה בשטרי הקנאה מהדרינן ש"מ דלא בעינן בשטרי הקנאה דלימטא לידי' ודלא כהרי"ף אלא אפי' לפי הנראה מתוס' ד"ה הא קאמר להד"מ ומתוס' ד"ה הני תרתי מילי חדא נינהו דלא גרסי להא מלתא בסוגיין וכמש"כ מהרש"א בשני דבורי התוס' האלו אפ"ה ע"כ מוכח דסוגיא דשמעתין מוקי לפום הך סברא דהשתא לשמואל כאביי דבלא"ה לא קשיא עליו ולא מידי וכיון שכן ע"כ דאיירי באין חייב מודה והדרא ק' לדוכתיה על הרי"ף ור"ח ודוחק לומר דזה הוא ג"כ אליבא דידן אם נסבור בהא מלתא כשמואל דתקשה עלן בתרתי דגמ' לא משמע הכי כלל ועוד אי ס"ד דסתמא דהש"ס קשקיל וטרי כן אליבא דידן א"כ יהי' הסברא נותנת דכאביי בעינן למפסק וגם כשמואל והרי"ף גופי' פסק דלא כאביי ודלא כשמואל מיהו זה י"ל כיון דהש"ס אסיק בתיובתא לדשמואל אי ס"ל כאביי ס"ל להרי"ף דלמסקנא לא קיי"ל כן לא כאביי ולא כשמואל והנה באו"ת העיד שהרבה דחוקים נאמרו בזה בספר ש"מ [וספר ש"מ אינו ת"י לעיין בו] ואין גם אחד מתיישב על הדעת וגם אנכי ראיתי אחד מהן בספר נ"מ סי' ל"ט ס"ק י"ד בשם הר"א והוא דוחק גדול ואין לשון הגמ' והרי"ף סובלו כלל לכך העיקר כדעת האומרים דלא בעינן בשטרי הקנאה מטא לידיה וכן הסכים הש"ך:
ולענין הלכה אי פסקינן כאביי דעדיו בחז"ל אם לאו ג"כ ב' שיטות. הרי"ף פסק כרב אסי דמוקי למתניתין דכותבין שטר ללוה בשטרי הקנאה דווקא ודלא כאביי דאמר עבז"ל והביא ראי' מהא דאמר רבא לקמן ש"מ איתא לדשמואל דאמר המוכר שט"ח לחבירו כו' ואביי פליג עליו ואמר אפ"ת ליתא לדשמואל כו' ועוד שובר בזמנו טריף אביי לטעמי' דאמר עדיו בחז"ל וכיון דרבא אמר ש"מ איתא לדשמואל א"כ ע"כ לית ליה לרבא הך דעבז"ל וקיי"ל דרבא ואביי הלכה כרבא ועוד ראי' מהא דאמרינן בפ' המפקיד מאימת אכיל פרי כו' עיי"ש. והרא"ש השיג על ראייותיו דמהא דאמר רבא ש"מ איתא לדשמואל התם ע"כ רבה גרסינן כיון שנקבעו דבריו קודם לאביי ומהא דהמפקיד אין ראי' כלל דהא לרבא אפי' מטא אדרכתא לידי' נמי לא אכיל פירי עד דשלימו יומי אכרזתא וכיון שכן אין ראיה דלא ס"ל עבז"ל רק דס"ל דע"י אדרכתא לחוד לא זכי בפירי ולכך העלה דהלכה כאביי משום דקיי"ל מאביי ורבא ואילך הלכה כבתראי ואפי' נגד רבותייהו. והנה בהך כללא דכייל הרא"ש דמאביי ורבא הלכה כבתראי אף נגד רבותייהו דברי הרא"ש עצמם סותרים זא"ז בכמה דוכתי וכמו שנרשם על הגליון בש"ס החדשים והעלה הש"ך בזה דהוי ספיקא דדינא ויכול המוחזק לומר קים לי' והנכון כדבריו דוודאי ראיות הרי"ף היטיב אשר השיב עליהן הרא"ש רק כיון דהך כללא דכייל הרא"ש לא אתברר לן ודברי הרא"ש עצמו סותרי' בזה לכך הוי ספיקא דדינא וכמש"כ הש"ך ולענין אי אמרינן לאביי עבז"ל גם בשטר מתנה ומכר ובין כתיבת השטר למסירתו מכר או נתן הקרקע לאחר אי אמרינן גם בזה עבז"ל אם לא וכמו כן אי בעינן בשובר דמטא שטרא לידי' א"ל. מתוך פשטי השמועות לא הי' נראה לחלק בכך וכן כ' רש"י לקמן (כ' א') ד"ה ועוד דגם בשובר בעינן דמטא שטרא לידי' והתוס' שם ד"ה שובר בזמנו טריף כתבו אעפ"י ששטר מכירה נמסר ללקוחות תחילה אינו מועיל וטריף הבעל כדין:
אמנם הרא"ש לקמן הוציא מדיוק לשון הרי"ף מדכתב ועוד שובר בזמנו טריף אע"ג דזבינתה לכתובתה מניסן ועד תשרי כיון דכתבה לי' שובר מניסן זכה הבעל בההיא קרקע דכתובה משעת חתימה ואע"ג דלא מטי לידי' דהוי לי' כמחילה וכשהוא טורף בניסן בדין טריף והבין הרא"ש מדכ' הרי"ף ואע"ג דל"מ לידי' דר"ל דלא מטא לידי' כלל ואפ"ה מהני משום עבז"ל ואף דאמרינן בשמעתין דלאביי בעינן דווקא דמטא לידי' מ"מ בשובר כיון שאינו בא לזכות רק מה שהוא ת"י מכבר לא בעינן מטא לידי' וע"ז הוקשה לו עוד דלמה לי' להרי"ף לפלוגי בהכי אימא דגם בשובר בעינן מטא לידי' ואף דאפשר דעד עכשיו עדיין לא נמסר לידו מ"מ כיון דמיירי שהיא מודה ומצווה ליתנו לידו ממילא יהיה מטא לידו ויזכה בו למפרע משעת חתימה משום דעבז"ל היכא דמטי לידיה לבסוף ומתוך קושיא זו הוכרח לומר דמסתבר ליה להרי"ף דבשטר מכר או מתנה ובין חתימת השטר למסירתו מכר השדה לאחר לא אמרינן תו עבז"ל **(הגה"ה והסברא נראה דבשלמא בשט"ח אין במעשר שעשה במכירת השדה שום סתירה למה שעשה מקודם בכתיבת השט"ח דמעשים בכל יום שאדם לווה מחבירו אפי' בשטר ומוסר לו השטר ואפ"ה מוכר אח"כ שדותיו וסומך ע"ז שבבוא הזמן לפרוע השט"ח יפרע לו ממקום אחר במזומן או במטלטלין והיינו משום שעדיין אין לבע"ח ע"ז רק שעבוד בעלמא אבל גוף השדה היא עדיין של הלווה ובידו למוכרה ולכך אין במעשה המכירה סתירה למעשה כתיבת השט"ח ולהכי לא אמרינן דבטולי' בטלי' להשט"ח במכירה זו ולכך שפיר אמרי' עבז"ל היכא דמטא לידי' לבסוף אבל בשטר מכר או מתנה כיון דאי אפשר למוכרה פעמיים ואם מכירת הראשון קיימת א"כ מכירת השני אינו כלום וא"כ במה שמכר להשני הרי ביטל את השטר הראשון ולכך מסתבר לי' להרי"ף כיון דלא זכה הראשון עד דמטא לידי' ובין כך וכך מכר לאחר א"כ כבר ביטל את הראשון ואחר שהראשון עדיין לא זכה בו א"כ כבר יש בידו לבטלו ומאחר שבטלו תו לא אמרינן עדיו בחתומיו זכין לו כן נראה בסברת הרי"ף אליבא דהרא"ש ובזה מיושבים הרבה מקושיות הש"ך ממה שהקשה על הרא"ש בזה ועיין היטב בכל זה:)** ולכך גם הכא כיון שאחר כתיבת השובר וקודם מסירתו מכרה הכתוב' א"כ במעשה זה שחת' את המעש' הראשון והוא כתיבת השובר וא"כ אי ס"ד דגם בשובר בעינן מטא לידי' א"כ כיון קודם דמטא לידי' עשתה מעשה המבטלת להשובר תו בטל לי' השובר ולא אמרינן תו עבז"ל וא"כ תיקשה דמאי משני אביי ולכך הוכרח הרי"ף לפלוגי דבשובר כיון שהוא זוכה במה שת"י לא בעינן מטא לידיה וממילא זכה בו הבעל תיכף משעת כתיבה ולא מהני תו מה שעשתה אח"כ מעשה הסותרת לזה כן הוא תוכן כוונת הרא"ש בדעת הרי"ף וסיים ע"ז ורש"י לא פירש כן ר"ל דרש"י כתב דגם בשובר בעינן מטא לידי' לבסוף וא"כ ממילא ע"כ לא מחלק בין שטר מכר לשט"ח דאל"כ הדק"ל מה שהקשה הרי"ף דהא שובר לשטר מכר דמי כיון דגם בשובר המעשה האחרונה סותרת למעשה הראשון אלא ש"מ דרש"י פליג אכולה מלתא ולא מחלק כלל בין שטר מכר לשט"ח והטור שהבין דהנך תרתי דינים אינם תלויים זב"ז כלל ולכך פסק בחדא מהן כרש"י דבשטר מכר נמי אמרינן עבז"ל ובחדא מינייהו כהרי"ף והוא דבשובר לא בעינן מטא לידי' זה אינו דכיון דפסקינן כרש"י דלא לפלוגי בין שטר מכר להלוואה א"כ מי הוא המכריחנו לפלוגי בין שובר לשאר שטרות דהרי"ף אליביה דהרא"ש לא אמרה רק מהכרח הקושיא אבל בלא הכרח מנ"ל כן וכבר השיגו כן הש"ך:
ובעיקר דברי הרא"ש כבר תמה ע"ז הש"ך והקשה עליו חבילות חבילות קושיות כמבואר למעיין בדבריו אמנם כולם נתיישבו במה שכתבתי בהגה"ה גם מה שהקשה מהא דכותבין שטר למוכר אעפ"י שאין לוקח עמו גם זה יש ליישב ע"פ דעת הרמב"ם דלא מצריך בשטר מכר שיהי' שטר אקנייתא והביאו הב"י סי' רל"ח ועיין בנ"מ דמיישב דברי הרמב"ם דבשיטת ר"י הלוי רבו אמרה למלתי' עיי"ש מש"כ ונכון הוא ולפ"ז לא נשארו מכל קושייות הש"ך זולתי מה שהקשה משוברין אמנם קושיא זו לבד ג"כ כדאי לדחות בה דברי הרא"ש כי היא קושיא אלימתא ביותר וכל מה שנאמר בישובה הוא דחוק ורחוק דמה שתירץ באו"ת סס"י ס"ה דבשובר אף דלא בעינן מטא לידי' מ"מ אמירה בעי יפה השיגו בנ"מ סי' ל"ט ס"ק י"ד דכיון דעכ"פ אמירה בעי וכל כמה דלא מחל בע"פ לא זכו לו העדים בחותמיהן א"כ כיון שמכר בנתיים שוב לא מהני אמירה דידי' ומה שרוצה בנ"מ לתרץ דבשובר אף דלא בעינן מטא לידי' מ"מ ע"ד פירעון נכתב וכל כמה דלא פרעו לאו כלום ואם האשה מודה ה"ל כפירעון דהוי כאומר התקבלתי לא ידענא מה הוסיף ע"ד האו"ת ובמה יתורץ בדבריו מה שהקשה הוא בעצמו על דברי האו"ת דגם על תירוצו יש להקשות בפשיטות כן ואדרבה לתירוצו קשה טפי מלדברי האו"ת כמבואר לכל מעיין ומה שתירץ עוד בנ"מ לחלק בין שובר מחילה לשובר פירעון דבשובר מחילה הוא דלא בעינן מטא לידי' אבל שובר פירעון דמי לשאר שטרות והתם בברייתא דמצא שובר לאביי דאמר אפ"ת ליתא לדשמואל כו' א"כ ע"כ איירי בשובר מחילה דשובר פירעון לא כתבינן לאשה בלא בעלה מחששא דשמא תמכור אח"כ הכתובה לאחר ולאקרי וכתיב לא חייש אביי וא"כ ע"כ לא מצי איירי ההוא ברייתא רק בשובר מחילה ולכך שפיר קאמר אביי דשובר בזמנו טריף משום דעבז"ל ולא בעינן מטא לידי' כלל בשובר מחילה עכ"ד וכוונתו מבוארת דר"ל דשובר דמתניתין דמוקמינן לאביי דבעינן מטא לידי' איירי בשובר פירעון דלפי האמת גם אביי אית לי' להא דשמואל דמוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ולכך שפיר כתבינן גם שובר פירעון לאשה בלא בעלה דליכא למיחש למידי ולכך שפיר מצינן לאוקמי למתניתין בשובר פירעון ואף דאביי אמר אפ"ת ליתא לדשמואל אין כוונתו לפלוג על שמואל רק דאמר דההיא ברייתא נוכל לאוקמי דלא כשמואל אבל באמת לא פליג עם שמואל ולכך מוקי למתניתין בשובר פירעון וכשמואל זהו תוכן כוונת תירוצו וגם זה אינו נלע"ד חדא דלשנא דהרא"ש דמחלק בין דבר שרוצה לזכות מחדש לדבר שהוא ת"י משמע להדיא דאין חילוק בשובר פירעון לשובר מחילה רק דכיון שהוא ת"י אף בשובר פירעון לא בעינן מטא לידיה ועוד דאף לפי דבריו אכתי לא מתיישבא מה שהקשה הש"ך מהך ברייתא גופא דקתני אם אין האשה מודה לא יחזיר וכיון דהברייתא ע"כ איירי בשובר מחילה דלא בעינן מטא לידי' אמאי לא יחזיר מיהו לזה י"ל דאין האשה מודה היינו שטוענת מזוייף הוא וכדמוקמינן למתניתין בסוגיין אליבא דשמואל באין חייב מודה דהיינו דטוען מזוייף הוא ועוד קשה דנהי דבמאי דצריכינן לומר לדבריו דאביי אליבא דאמת אית לי' דשמואל אינו דוחק כ"כ דאף דקאמר אפ"ת ליתא לדשמואל מ"מ אין הכרח שלא יסבור באמת כשמואל רק דאמר דמהברייתא אין ראי' ויש להביא ראי' לדבריו מסוגיא דב"ק (פט א') דתנינן שם העבד והאשה פגיעתן רעה ופריך עלה אמאי תזבין לכתובתה בטובת הנאה ומשני כדשמואל שיכולה למחול וכל לגבי בעלה ודאי מחלה עיי"ש ולא משני שם שינויא אחרינא ומשמע מינה דלא מיתוקמא מתניתין דהתם רק אליבא דשמואל וא"כ בהכרח גם אביי ס"ל הכי כיון דמתניתין דהתם מסייעיה ולא מצינו פלוגתא דתנאי בהא מלתא א"כ ודאי דהלכתא כותי' [אם לא שנאמר דלאביי מ"מ הוי פגיעתן רעה אם לא תספיק מכירת כתובתה לדמי הנזק] וא"כ אין דוחק לומר דאביי באמת כשמואל ס"ל רק דאמר דמהברייתא אין ראי' אבל הא תינח אי לא הוי אוקימתא דאוקים עתה סותרת לדברי שמואל רק שאין ראי' מזה לדברי שמואל בהא שפיר מצינן למימר דאביי קאמר דמהך ברייתא לא תסייע לשמואל אף דבאמת הלכתא כוותי' מ"מ מהברייתא אין ראי' דנוכל לאוקמי באופן אחר שלא יהיה מזה שום ראי' אבל לפי מאי דמפרש איהו דאביי אוקמי ע"כ בשובר מחילה משום דבשובר פירעון לא מצינן לאוקמי משום דליתא לדשמואל וא"כ אוקימתא דאוקים אביי להברייתא סותרת לדשמואל זה ודאי אינו סברא כלל דכיון דמתניתין דמצא גיטי נשים כו' ושוברין כשמואל דייקא וא"כ ודאי דהלכתא הכי וא"כ איך מוקים אביי להברייתא בהיפוך מזה ומאי דוחקא דאביי לאוקמי הברייתא דלא כהלכתא כיון דלא מצינו פלוגתא דתנאי בהא מלתא [והבן זה כי הוא לענ"ד קושיא עצומה על דבריו] ועוד דלפי מאי שכתבו התוס' לקמן (כ' א') ד"ה ש"מ בתירוצם השני ועי"ל וכו' אין מקום כלל לדבריו דלפ"ז בשט"ח גם לשמואל לא כתבינן שובר פירעון דחיישינן שמא ימכור במעמד שלשתן דדווקא בכתובה דלא תיקנו בה מעמד ג' הוא דמהני מלתא דשמואל משא"כ בשט"ח מיהו יש לקיים דבריו עפ"י תירוץ הראשון של התוס' עיי"ש ועוד דלשנא דהרי"ף דאמר משום דהוי כמחילה משמע דלאו בשובר מחילה מיירי דאלת"ה מאי דהוי כמחילה דאמר הא מחילה ממש היא ועוד כיון דאליבי' דרבא ודאי דמיירי בשובר פירעון וכדמוכח מלשון הרי"ף דמפרש ולטעמי' דרבא משום מיגו [וכמו שאבאר דבריו אי"ה] א"כ אי ס"ד דאביי בשובר מחילה מוקים לא הוי לי' למסתם סתומי למימר ועוד שובר בזמנו טריף כו' כיון דשובר פירעון לא טריף בזמנו רק הכי הל"ל הב"ע בשובר מחילה ומדסתים דבריו משמע דאמילתי' דרבא קאי וא"כ גם הוא מיירי בשובר פירעון כרבא ועוד יש בזה כמה דוחקים ונלאתי להאריך:
ובר מן דין נראה דצדקו מאוד דברי הש"ך דמעולם לא כיון הרי"ף לזה דאינו כדאי בדקדוק קל כזה לחדש הנך תרתי מילי דהמה דינים חדשים שלא נזכרו בשום פוסק וכן הרמב"ן במלחמות הבין דברי הרי"ף כפשוטו דמאי דאמר ואע"ג דלא מטא לידיה היינו דלא מטא לידיה עד עכשיו אבל עכשיו יהיה מטא לידיה ע"פ הודאתו של זה וא"כ אין שום מקור להנך דינים דחידש הרא"ש אלא שהרמב"ן ואחריו הש"ך לא מיישבים לישנא דמשום דהוי כמחילה שכתב הרי"ף שעליו בנה הרא"ש יסוד דבריו. ונראה דכוונת הרי"ף הוא משום דלעיל מיניה בדברי רבא פי' דמטעם מיגו אתיין עלה וה"ק רבא כיון דאיתא לדשמואל ויכולה למחול עתה ש"מ דקושטא קאמרה שכבר מסרה לבעלה וממנו נפל דליכא למימר דמשקרת בזה בכדי להפסיד הלקוחות דא"כ לא היתה צריכה לכל זה רק דהוי לה למחול בפירוש וממילא היו הלקוחות מפסידין אלא ש"מ דקושטא קאמרה וכן התוס' בכתובות (י"ט א') ד"ה וכגון פירשו ג"כ דטעמא דרבא הוא משום מיגו עיי"ש בדבריהם ויש להבין בדבריהם דלאיזה צורך כתבו טעמא דמגו ולא פרשו כפשוטו דכיון דהיא מודה ומצוית ליתן לו השובר א"כ זה גופיה הוי כמחילה דמה לנו אם מוחלת עתה בפירוש או שמצווית ליתן לו השובר וע"כ צ"ל דסברתם הוא דנהי דיכולה למחול מ"מ היינו דווקא אם אומרת בלשון מחילה אבל כשהיא מצוית להחזיר לו השובר לא מהני דגם בלשון מתנה מצינו כה"ג דאם אמר בלשון מתנה לשון גרוע לא הוי מתנה אף דהוי כוונתו ליתן לו מ"מ אם אמר בלשון גרוע לאו כלום הוא וה"נ דכוותה בשובר דאף דבלשון מחילה היא יכולה להפסיד את הלקוחות מ"מ במאי דמודית בשובר דכבר נפרעה הימנו לא מצית מפסדא ללקוחות אם באמת לא נפרעה ממנו ולכך הוכרחו לפרש דהא דמהמנינן לה בשובר הוא מטעם מיגו דאי בעיא הוי מחלה ומיהו התינח בדרבא שפיר איכא למימר כן אבל לאביי דאמר אפי' תימא ליתא לדשמואל לכאורה לא שייך כאן עדיו בחז"ל כלל דבשלמא בשטר הלוואה שפיר שייך למימר דעבז"ל דהיינו משום דבשטר הלואה משעבד לו נכסיו א"כ חלה הזכיה על שעבוד הנכסים משעת חתימה אף דההלואה היתה לבסוף משום דמעיקרא הכי שעביד נפשיה אם ילוה לו לבסוף יהיו נכסיו משועבדים לו למפרע וכיון דעתה מצווה ליתן לו חשבינן ליה כאילו הלוהו עתה דלא יהא אלא כמחל לו ההלוואה כיון דאומר דכבר לוה הודאת בע"ד כמאה עדים דמי ונמצא ממילא דהנכסים משועבדים לו משעת כתיבת השטר אבל בשובר מאי עבז"ל שייך כאן דעל מה יחול זכיית העדים ובשלמא משעה דמטא לידיה שפיר בטל החוב אף על פי שלא נפרע באמת מכל מקום כיון שמודה על עצמו שכבר נפרע אמרינן דהודאת בע"ד כמאה עדים ולא אכפת לנו תו אם נפרע באמת א"ל אבל שיזכו לו העדים למפרע אין כאן שום דבר שיחול עליו הזכיה כיון דכל כמה דלא מטא לידי' לא זכה בו א"כ במה יזכה עתה למפרע הא העדים לא הקנו לו מודי רק שמעידים שנפרע וכל כמה דלא פרע אין כאן שום זכיה במידי לכך הוצרך הרי"ף להוסיף דגם בשובר שייך עבז"ל משום דהוי כמחילה ורצה לומר דהוי כמוחלת מעתה השעבוד ולשעה שיפרע דאם יפרע לבסוף יהיה מחילת השעבוד למפרע משעת כתיבת השובר ודו"ק בלשון הרמב"ן במלחמות ותמצא כי כיוון בקוצר דבריו לכל מש"כ וכ"ז פשוט ומעתה אין שום מקור להנך דינים דחידש הרא"ש מדיוקא דלישנא דהרי"ף דשפיר מתפרשא לשנא דהרי"ף בלי שום גמגום וא"כ ודאי דאין לנו לחלק בין שובר לשטר הלוואה דבתרווייהו בעינן מטא לידי' לבסוף וגם אין לחלק בין שטר מקח לשטר הלוואה רק דגם בשטר מקח נמי אמרינן עבז"ל לאביי אפילו אם מכר בין כתיבת השטר למסירתו נמי מהני עבז"ל לבטל המכירה השניה ודלא כהרא"ש וכפי מה שפסק הש"ך:
ולענין בשטרי דלאו הקנאה לרב אסי דאין כותבין אא"כ מלוה עמו דעת רש"י דבעינן דווקא שיראו נתינת המעות הא לא"ה אין כותבין אבל הרי"ף כתב דאפילו אם לא ראו נתינת המעות מ"מ כיון דשקיל לי' מלוה לשטרי' אשתעבד לי' מעתה אף אם לא ילווה כלל דלא יהא אלא מחייב עצמו בדבר שאינו חייב כלל דקיי"ל בכתובות (קא ב') דחייב ועיין בשו"ע (סי' מ) והעיקר בזה כהרי"ף דלישנא דגמרא דקאמר אא"כ מלוה עמו ודאי דמשמע כדבריו וגם מצד הסברא וודאי לא גרע מסירת השטר לר"א מעבז"ל לאביי ומנ"ל לעשות ביניהם פלוגתא רחוקה כ"כ דלאביי יהי' מהני עבז"ל ולר"א אפילו מסירת השטר לא מהני אלא וודאי דמהני וכהרי"ף ועיין:
שם תוס' ד"ה משום דקשיא לי' כו' עיין רש"א שכתב בכוונת רש"י ע"ז וכוונתו בכדי ליישב קושיית התוס' דההכרח שהכריחו לאביי לאמר עבחז"ל לאו מכח מתניתין דידן הוא רק מכח מתניתין דאלא הא דתנן מצא גיטי נשים כו' ושוברין עיי"ש במש"כ והנה לפי מאי דהראתי פנים לעיל לדברי הנ"מ דלפי האמת אביי אית לי' לדשמואל והוכחנו כן מסוגיא דב"ק דהעבד והאשה פגיעתן רעה ולפ"ז ליתא לכל מש"כ רש"א כיון דלפי האמת אית לי' לאביי כשמואל אם כן אין שום הכרח מהך דשוברין דעבז"ל דגם בלא עבז"ל כותבין שובר כיון דאיתא לדשמואל מיהו לפמש"כ התוס' [כ' א'] בד"ה ש"מ בתירוצם השני ועי"ל דבכתובה לא תקנו מעמד שלשתן שפיר נוכל לקיים דברי רש"א ודו"ק אך לתירוצם הראשון שם אין מקום לדברי רש"א ולפ"ז הנה דברי המהרש"א הפוכין מדברי הנ"מ מהקצה אל הקצה דדברי רש"א לא יתקיימו רק לפי דברי התירוץ השני של התוס' ודברי הנ"מ לא יתקיימו רק לפי דברי התירוץ הראשון ועיין בזה כי הוא טוב ע"ד חידוד. אמנם ע"ד האמת דברי רש"א דחוקים מאוד דלפי הנראה מדבריו דרוצה לפרש דהך אלא הא דתנן דאמר בגמ' קאי אדלעיל וזהו ודאי דבר שאין לו שחר. מיהו אי משום הא לא אריא דשפיר נוכל לקיים דבריו בלא הך מלתא דאלא הא דתנן יהי' קאי אדלעיל מיני' רק דהגמ' קאמר בסתם דלכך לא קאמר אביי כר"א משום דס"ל דאקרי וכתיב לא אמרינן ולפ"ז הוכרח לומר עבז"ל מהכרח מתניתין דמצא גיטי נשים רק דהגמ' לא הוצרכה לפרש דההכרח הוא ממתניתין דמצא גיטי נשים ולהביא המשנה כיון דהוצרך הש"ס להביא המשנה בקושיא דאלא הא דתנן ממילא ידעינן ההכרח דאביי אלא שגם זה דחוק וצ"ע ליישב קושיית התוס' והרבה טרחתי בה ולא עלתה בידי אם לא ע"ד מש"כ רש"א וע"ד מה שכתבתי דהך אלא הא דתנן יהי' קאי אדלמטה ועיין:
שם תוס' ד"ה היינו טעמא כו' ועוד שסבור המלוה שיצא קול משעת כתיבה כו' ועוד שירא המלוה ששמעו הפריעה ואהלוואה שנית לא נכתב השטר עכ"ד לא הבנתי בזה דבריהם דא"כ לקמן דף (יז א') דקאמר מהו דתימא האי מפרע פרעי' כו' קמ"ל דא"כ מלוה גופיה לא שביק ופריך ומאי שנא מהא דתנן מצא שט"ח ואוקימנא בשחייב מודה ומשום שמא כתב ללוות ולא לוה ולא אמרינן דא"כ מלוה גופיה לא שביק כו' ולדבריהם מאי מקשה הגמ' דשאני הכא דירא המלוה שיצא הקול משעת פריעה ואהלוואה שנית לא יצא הקול משא"כ בכתב ללוות ולא לוה דסבור המלוה שיצא הקול משעת כתיבה ודוחק לומר דעדיפא מיניה קמשני דעכ"פ כיון דהמקשה לא נחית להכי והמתרץ ג"כ לא מתרץ הכי א"כ מנ"ל לפלוגי בהכי וצ"ע ותירוצם הראשון דמחלקי בין רווח פשיטי דספרא להפסד פשיטי דספרא הוא נכון ואין להקשות עליו ג"כ דהא חזינן בהאי סוגיא דאפי' לרווח פשיטי דספרא הוי לן למיחש אם לא משום דא"כ מלוה גופיה לא שביק דשאני התם דליכא פסידא ללקוחות ולכך חושש הלוה ג"כ לרווח פשיטי דספרא אבל היכא דאיכא הפסד ללקוחות בהא לא חיישינן לרווח פשיטי דספרא ואמרינן דמשום רווחא לא יפסיד ללקוחות ופשוט:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |