נחלת דוד/בבא מציעא/טו/ב
|
< הקודם · הבא > |
גמ' הא דמסיק בי' שיעור ארעא ושבחא הא דלא מסיק אלא שיעור ארעא הניחא כו' הב"ע דשווי' ניהלי' אפותיקי הרבה נדחקו בפירוש סוגיא זו רש"י פי' דהא דמשני הא דלא מסיק בי' אלא שיעור ארעא דרצה לומר שיעור ארעא והשבח היע"ה ולשיטתו כ' הש"ך דלמסקנא דמשני באפותיקי ג"כ אינו נוטל יותר מכדי חובו הגם שאין זה מוכרח בדברי רש"י דהא הנ"י והרא"ש פירשו ג"כ במסיק בי' שיעור ארעא כרש"י אפ"ה באפותיקי פירשו כשיטת התוס' דאפותיקי נוטל יותר מכדי חובו והיינו משום דלשנא דברייתא ודאי לא משמע כן דא"כ מאי תליא מלתא בהוצאה לשבח היע"ה הא לא תליא מלתא רק בכמות שיעור החוב והא דמשני ע"ז רש"י ג"כ כמעט אינו כלום וכמו שהרבה להקשות על פירושו במלחמות עיי"ש ולכך ניחא להו עכ"פ למסקנא דמוקמינן באפותיקי דלא נפרש כהאי דוחקא. ומשום דהוי קשיא להו על מש"כ התוס' דהוי מצי למפרך אמאי נוטל יותר מכד"ח אלא דעדיפא מיני' פריך דמאי עדיפותא יש בקושיית הגמ' אדרבה ההיא קושיא הוי עדיפא טפי לכך פירשו כרש"י אבל למסקנא פירשו כהתוס' בכדי שלא נפרש להברייתא בהאי דוחקא כנ"ל בכוונתם ובאו"ת נדחק בזה עיי"ש סוף דבר על פירש"י כבר הקשה במלחמות עיי"ש ועל פי' הרי"ף והרמב"ם ותוס' ורא"ש דאפותיקי נוטל יותר מכד"ח כבר הרבה הש"ך להקשות עליהן בס"ק (כו) עיי"ש עד כי מחמת קושייותיו ביקש להכריע כרש"י והרז"ה ומ"מ הוא עצמו העיד שהברייתא דחוקה לפירש"י ובאמת לא שייך לכנותו בשם דוחק רק כמעט אי אפשר לאומרו כלל כמש"כ המלחמות והך קושיא לבדה מכריע את הכל כי שקולה היא כנגד כל הקושייות שהקשה הש"ך על הרי"ף וסייעתו אמנם גם קושייות הש"ך שהקשה על הרי"ף וסייעתו ג"כ המה קושייות חזקות והנה כל יסודי קושייות הש"ך הוא על מאי דאמרינן דאפותיקי נוטל יותר מכד"ח משום דאמר ארעאי אשבח וע"ז הרבה הש"ך להקשות דמאיזה זמן תהי' כמכירה הא באמת מכאן ולהבא הוא גובה ואלו אקדיש מלוה וזבין מלוה ודאי דלא מהני ותו אם נסבול זה באפותיקי מ"מ לעיל בה"א דקאמר הא דלא מסיק בי' אלא כשיעור ארעא איך הי' הס"ד שיאמר ארעאי אשבח כיון דלא הוי אפי' אפותיקי ועוד דא"כ אמאי גם מהמוכר אינו נוטל יותר מכד"ח כיון דארעא שלו אשבח ומאי נ"מ בזה בין מוכר ללוקח ועוד דלפ"ז כתב הרא"ש דגם פירי גבי האפותיקי וא"כ קשיין הנך תרתי קושיין שהבאתי לעיל בשמו עיי"ש במש"כ בגמ' בפסקא בע"ח מי אית לי' פירי ונהי דכתבנו לעיל דקושיא הראשונה אינה קושיא כ"כ אמנם קושיא השני' קשה ועוד האריך הש"ך הרבה בזה ונלאיתי להאריך ולהעתיק כל דבריו הרוצה לעמוד עליהם יעיין בדבריו:
ולעד"נ דהא דאפותיקי נוטל השבח היתר על היציאה אפי' ביותר מכד"ח ואינו נותן רק ההוצאה אין הטעם משום דאומר ארעאי אשבח דע"ז יפה השיב הש"ך רק דעיקר הטעם הוא משום דאומר לא ניחא לי בהאי שבחא וביורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות גופי' נמי אין הטעם רק משום דאמר לא ניחא לי בהאי שבחא ולא משום דאמר ארעאי אשבח כדגרסי' להדיא בפ' השואל (ק"א א') אתמר היורד לתוך שדה חבירו של"ב ונטעה אמר רב שמין לו וידו על התחתונה [ופירש"י אם השבח יתר על ההוצאה אינו נותן לו רק הוצאה ואם ההוצאה יתירה אינו נותן רק השבח] ושמואל אמר אומדין לו כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנוטעה אד"פ ול"פ כאן בשדה העשויה ליטע כו' והא דרב לאו בפירוש אתמר כו' א"ל גלית אדעתיך דניחא לך זיל שום ליה וידו על העליונה ופי' רש"י שם וידו על העליונה כשאר שתילי העיר כמנהג המדינה ועיי"ש ברא"ש שכ' דאם אומר לו עקור נטיעותך דלא בעינא להו כלל אפי' בשדה העשוי' ליטע יכול לומר לו כן ואינו נותן אפי' ההוצאה ואם אומר אנא לא ניחא לי בהאי רק אחר שעשית זאת אין רצוני שתעקור הנטיעות משום כחשא דארעא או משום ישוב א"י אז משלם לו ההוצאה אם השבח יע"ה ואם ההוצאה יע"ה אין לו אלא הוצאה שיעור שבח ואם גילה דעתו דניחא לי' אז משלם לו אפי' השבח היע"ה והיינו כשאר שתילי העיר וכללא דמלתא דשבח יע"ה אינו אלא מאי דבעי ליתן לו כשאר שתילי העיר דמהיכי תיתי ישביח השדה יתר ע"ז כיון דיכול לשכור שתילין שישביחוה לו כזה א"כ למאי יתן בעד השדה יותר מכפי אשר יוכל זה בעצמו לעשות כן ע"י שישכור שתילין אטו בשופטני עסקינן שיתן מעותיו חנם אלא ודאי דכל היכי דאמרינן שבח יע"ה היינו מאי דבעי ליתן לו כשאר שתילי העיר ולכך היכי דגילה דעתו דניחא לי' במה שעשה מחוייב ליתן לו כשתילין ואם לא גילה דעתו יכול לומר לו בעינא האי שבחא ולכך אינו נותן לו רק ההוצאה ומעתה אין הדבר זר במה שגם האפותיקי אינו נותן רק ההוצאה ואינו מחוייב לשלם לו כשתילין משום כיון דקרקע זו משועבדת לו ואינו יכול לסלק הלוקח משדה זו בזוזי שפיר יכול גם הוא לומר ללוקח לא ניחא לי בהאי שבחא דאשבחת לה ומי ביקש זאת מידך אני אטול קרקע המשועבדת לי ואם לא השבחת אותה הייתי נוטלה כולה בעד מעותי כיון דמסיק ביה שיעור ארעא גם עכשיו לאו כל כמינך בשבחך לגרע שעבודי וליטול פחות מכפי שנשתעבד לי בשביל שהיא שוה יותר עכשיו מחמת שבחך ולא מבעי' דבאפותיקי ודאי הסברא כן אלא אפי' בלא אפותיקי להך מ"ד דלוקח לא מצי לסלוקי לב"ח בזוזי נמי הסברא נותנת דיכול לומר לו כן לא ניחא לי בשבתך ודרך משל אם שעבד לו מאה אמות קרקע בעד מאה זהובים והלוקח השביחה עד שהיא שווה מאתים בוודאי יכול לומר אני אטול כל המאה אמות המשועבדים לי ואינני רוצה בחמשים משובחים כי אם דווקא במאה אמות ולאו כל כמינך שע"י שבחך אטול פחות בקרקע מכפי שנשתעבד וכיון דיש לו מן הדין ליטול כל המאה אמות קרקע שוב צריך הלוקח לתבוע ממנו השבח בדמים שישלם לו בעד מה שהשביח קרקע המשועבדת לו וכיון שכן ודאי דחזר הדין להיות כמו ביורד לתוך שדה חבירו דיכול לומר לא ניחא לי בהא ולכך אין צריך ליתן רק ההוצאה כמו ביורד לתוך שד"ח דשמין לו וידו על התחתונה דאין סברא כלל לחלק ביניהם ורק למ"ד דיכול לסלקו בזוזי שפיר מצי טעין הלוקח אילו הוי לי זוזי כו' נמצא שאין גוף הקרקע משועבדת לך ויכילנא לסלקך בזוזי לכך נמי כשנוטל קרקע צריך ליטול כפי מה שהיא שווה עכשיו ואם עכשיו עולה חמשים אמות לכדי חובתך לא תטול יותר דלא יהא אלא כמו שנותן לו הקרקע בשומא בעד מעותיו כיון דיכול לסלקו בזוזי וא"כ אינו חייב לו רק דמים אבל אם אינו יכול לסלקו בזוזי אזי בהכרח כל הקרקע שלו והלוקח צריך לתבוע ממנו שישלם לו בעד שבחו בדמים שפיר יכול לומר לו לא בעינא לי' כמו ביורד לש"ח של"ב דמה לי אם השדה היא שלו לגמרי או שהיא משועבדת לו כיון שאינו יכול לסלקו ממנה בזוזי תו חשיבא לענין זה כשלו וזה ברור ונכון בסברא למאוד. ומעתה מתפרשא כולה סוגיא בלי שום דוחק דגם מעיקרא אף דהוי ס"ד דמיירי בלא אפותיקי מ"מ הוי מסתבר להגמ' דאינו צריך ליתן רק ההוצאה משום דיכול לומר לו לאו כל כמינך בשבחך למגרע לשעבודי ואני אטול כל מאה אמות קרקע המשועבדים לי וכיון שע"כ נוטל כל הקרקע וצריך לתבוע ממנו שיסלק לו בדמים בעד שבחו יכול לומר לא ניחא לי ואיני נותן רק ההוצאה וכו' והגמ' מקשה הניחא כו' ר"ל בשלמא אי לא יכול לסלוקי בזוז' שפיר נוטל גם יותר מכד"ח משום דאמר לא בעינא לי' לשבחך אבל אם מצי לסלוקי בזוזי יכול לומר לו כו' וכיון שכן אין הסברא נותנת שיטול יותר מכד"ח דלא יהא אלא שנותן לו הקרקע בשומא והוא כעין מה שפירש במלחמות להך הניחא אלא ששם לא נתבררו הדברים כ"כ מפני שלא ירד למש"כ ולמש"כ מיושב טפי בלי שום דוחק וע"ז משני הב"ע דשוויה ניהלי' אפותיקי דתו לא מצי לסלוקי בזוזי ושפיר יכול למימר לא ניחא לי הך שבחא וכמש"כ כנלענ"ד ביאור סוגיא זו [אלא שלא מצאתי לשום אחד מהראשונים שפירשו כן דבכולה איתא לטעמא דארעאי אשבח] ובזה מיושב כל מה שהקשה הש"ך על שיטה זו דאפותיקי נוטל יותר מכד"ח ודו"ק זולת מש"כ הש"ך דהך הניחא לא יהי' פירושו כמו בפ' המקבל ובפ' הגוזל גם לפי פירושינו יהי' כן אמנם אין זה קושיא כלל לפי פירושינו משום דהא בהא תליא והכל קושיא אחת כמבואר לכל מעיין ונלאתי להאריך. ולפ"ז הפירות ודאי דלא גבי גם באפותיקי דלא מצי אמר לי' לא ניחא לי בהאי שבחא דיאמר הלוקח אי לא ניחא לך אה"נ דאטלם לעצמי ודלא כהרא"ש שכ' שנוטל גם הפירות מיהו בלא"ה כבר כתב הג"מ דיכול הלוקח לומר עציי ואבניי אני נוטל עיי"ש במש"כ וא"כ ודאי דיכול לומר כן על הפירות ודלא כהרא"ש ונסתלקו בזה קושיית הש"ך ועוד נפקא מינה לפי מה שפירשנו דלכאורה גם במתנה אי מסיק בי שיעור ארעא ושבחא לשיטת הפוסקים הסוברים דאם הקרקע פחות מכד"ח דלא יכול לסלקו בזוזי כי אם בשיתן לו כשיעור כל חובו דבלא"ה יוכל לומר לדידי שוויא לי כולה כפי חובי והסכים הש"ך לדבריהם וא"כ גם במתנה אם הקרקע פחות מכד"ח דשוב לא מצי לסלוקי בזוזי א"כ יכול הבע"ח לומר לא ניחא לי בהאי שבחא מיהו יש לחלק ולומר דשאני הכי דלא מצי לסלוקי בזוזי מפאת שגוף הקרקע משועבדת לו כגון באפותיקי או למ"ד דלא מצי לסלוקי אף בלא אפותיקי דשעבודו חל על הקרקע מפאת עצמה משא"כ היכי שאין גוף הקרקע משועבדת לו רק שאמר לדידי שוויא לי כל חובי דכיון דאי הוי יהיב ליה כל חובו הוי מצי לסלוקי נמצא שאין גוף הקרקע משועבדת לו ותו לא מצי למיטען לא ניחא לי כו' ויש להתיישב בזה ועיין. עוד נ"מ לפי מש"כ דדווקא בשבחא דהוצאה יכול לומר כן משא"כ בשבחא דממילא בין שהוא מפאת דקנה לפי דעת הרמב"ם ונ"י ובין שהוא מפאת דאקני לפי דעת הרמב"ן מ"מ אינו יכול ליטול בזה יותר מכד"ח דהא הלוקח לא עביד מידי דיכול לומר לא ניחא לי במאי דעבדת וגם ביד המוכר היתה נשבחת כן וממנו ודאי דאינו נוטל יותר מכד"ח דהא המוכר עצמו יכול לסלוקי בזוזי גם באפותיקי וכיון שהוא גובה שבחא דממילא בין מפאת דקנה או דאקני הוא הכל מצד המוכר וכיון שכן אינו נוטל יותר מכד"ח ומסוגיין אין ראי' דכולה סוגיא דידן מיירי דווקא בשבחא דהוצאה ומאוד הי' נראה בעיני פירושי זה אלא שלא מצאתי כן לשום אחד מהמפרשים ועיין:
ומעתה נבאר בקצרה הדינים לכל השיטות בדין אפותיקי דלהרז"ה ורש"י [לפי דעת הש"ך] אין שום מעלה באפותיקי רק דאינו נותן לו גריווא דארעא אבל אינו נוטל יותר מכד"ח כלל ולכך ג"כ אינו נוטל רק אם כתב לו דאקני ובלא דאקני אינו נוטל כלל וכיון שאינו נוטל רק מחמת דאקני לכך אינו נוטל רק חצי שבח כדמסקינן בב"ב. ולהרי"ף והתוס' וסייעתם אפותיקי אינו נוטל מחמת דאקני רק מפאת ארעאי אשבח ולכך נוטל כל השבח גם בלא דאקני ונוטל גם יותר מכדי חובו בין בשבחא דממילא ובין בשבחא דהוצאה ואינו צריך ליתן רק ההוצאה ולהרא"ש נוטל גם הפירות מיהו זה דווקא בלא מסיק ביה רק שיעור ארעא אבל במסיק ביה שיעור ארעא ושבחא אינו נותן ההוצאה כשאר בע"ח דאטו משום דהוא אפותיקי מגרע גרע והרמב"ם כתב דרואין אם חצי השבח הנשאר ללוקח הוא יותר על כל ההוצאה כולה אז נוטל האפותיקי כל השבח ואינו נותן רק ההוצאה ואם חצי השבח הנשאר ללוקח הוא פחות מכדי כל ההוצאה אזי נוטל האפותיקי חצי שבח בלא הוצאה כשאר בע"ח וללוקח נשאר חצי שבח השני ודבריו ברורים ומסתברים דבאמת יש מעלה באפותיקי שנוטל כל השבח אבל לעומת זה צריך ליתן ההוצאה כדין יורד לתוך שדה חבירו ואם מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא דאמרינן דאינו נותן ההוצאה דאטו משום דהוי אפותיקי מגרע גרע זה באמת סברא נכונה אבל לפי"ז ממילא לא יקח רק חצי השבח כשאר בע"ח כיון דמדין שאר בע"ח קאתי עליה ואטו יתפוס החבל בתרין ראשין ולכך שפיר כתב הרמב"ם דרואין אם חצי השבח הנשאר יותר על כל ההוצאה אז הברירה בידו ליטול מצד אפותיקי וליתן ההוצאה כיון שמרוויח בזה על שאר בע"ח ואם ההוצאה יתירה על חצי השבח אז נוטל חצי השבח בלא הוצאה כשאר בע"ח כן פי' באו"ת דברי הרמב"ם וקיימית מסברא דנפשאי וזה ברור ודלא כהש"ך שנתקשה בהבנתם וכ' דט"ס יש ברמב"ם והדברים ברורים ומאירים בלי שום גמגום רק שהאו"ת כתב שצריך להגיה בסוף דברי הרמב"ם וגם זה אינו לפי מש"כ ולא ידעתי במה נתקשו לו דברי הרמב"ם בסופן אלא שצ"ל דאפ"ה לענין דלא מצי למימר הב לי גריווא דארעא מהני סברת אפותיקי ועיין:
ולפי מה שביארנו ג"כ אפותיקי נוטל יותר מכדי חובו אבל זה אינו רק דווקא בשבחא דהוצאה ולא בשבחא דממילא הכל כפי מה שביארנו לעיל ודע דמדברי הרמב"ם אלו מוכח להדיא דלא ס"ל כהאיכא מ"ד שברי"ף ודלא כהש"ך שכתב דס"ל כהאיכא מ"ד שברי"ף וכבר כתבנו בזה לעיל עיי"ש ודע דדין האפותיקי שווה בין בלוקח ובין ביתומים ובין במקבל מתנה דבמסיק בי' שיעור ארעא לחוד אינו נותן רק ההוצאה ועיין:
שם בגמ' אמר רבא הלכתא כי הכיר בה שאינה שלו ולקחה מעות יש לו שבח אין לו ב' שיטות בזה דעת הרז"ה דאם יש לו קרקע או שקנו מידו יש לו שבח דכך הוא שווה לדידן בהכיר כמו לשמואל בלא הכיר. וא"כ כי היכא דלשמואל בלא הכיר יש לו שבח ביש לו קרקע כו' כן הוא גם לדידן בהכיר והרא"ש נחלק עליו וס"ל דבהכיר לא מהני יש לו קרקע כיון דהמעות פקדון א"כ לעולם היא ריבית או מחזי כריבית והנה יש להביא ראיה לשיטת הרז"ה מהא דמקשו התוס' ד"ה מעות יש לו תימא דבהגוזל קמא כו' ומוקי לה בת"ח דידע דקרקע אינה נגזלת אלמא אפילו בהכיר יש לו שבח ותירצו דהתם מיירי כשקיבל עליו אחריות ולהרא"ש דס"ל דאפילו קנו מידו נמי לא מהני דס"ס מחזי כריבית אם כן הדרא קושיית התוס' לדוכתא וצריך לומר דס"ל להרא"ש דשאני התם דמיירי לענין ההוצאה דלר"מ דקניס גם ההוצאה לא גבי ועיי"ש בתוס' ד"ה דאתי שכ' דבאמת ה"מ לשנויי דאיירי לענין שבח היתר על ההוצאה דבזה לא שייך קנסא דמן הדין הוא שלו מוכח מדבריהם להדיא דלענין ההוצאה עצמה איירינן התם דלר"מ אינו נותן הנגזל אפי' ההוצאה משום קנסא ולענין ההוצאה מודה הרא"ש דבפירש יש לו עכ"פ ההוצאה דבזה לא שייך כ"כ מחזי כריבית כיון שהוציא ע"ז ממונו דריבית לא הוי אלא במה שמרוויח כגון ריבית גמורה דמלוה מאה במאה ועשרים שנוטל רווח יותר ממה שהלוה וכמו כן בשבחא דממילא וביתר על היציאה נמי כיון דקרקע אין לו מחזי כריבית דמאיזה טעם יקח יותר מכפי מה שנתן כיון דלא הוי זביניה כלל משא"כ מה שהוציא מכיסו אין זה ריבית רק דהמוכר מקבל עליו שלא יפסיד עכ"פ ע"י מכיסו ומקבל עליו שישלם לו עכ"פ ההפסד אבל הרא"ש מיירי לדידן דלא קיי"ל כר"מ וההוצאה נוטל מהנגזל ולא קאמרינן רק בשהיע"ה ובזה שפיר כ' הרא"ש דאפי' יש לו קרקע לא מהני דס"ס מחזי כריבית וזה פשוט וברור:
אמנם לשיטת רש"י שנתבאר בריש סוגיין דמפרש להא דשמואל דשבח אין לו דמיירי בהכסיפה ביד הגזלן דאינו נותן הנגזל אפי' ההוצאה א"כ ע"כ ס"ל לרש"י דגם לענין ההוצאה שייך הך סברא דמחזי כריבית והיינו ע"כ דמסתבר לרש"י דנהי שמצד הלוקח לא היה נראה כריבית כיון שהוציא ע"ז מעותיו מ"מ מצד המוכר מחזי כריבית כיון דצריך לשלם יותר מכפי מה שנטל [ועיין מה שהקשינו לעיל על דבריו דאפי' מצד המוכר נמי לא מחזי כריבית כיון דבלא"ה היה הוא צריך לשלם להנגזל] א"כ לפ"ז ע"כ דמוכח מסוגיא דהתם כשיטת הרז"ה דביש לו קרקע וקנו מידו לא מחזי כריבית אפי' בהכיר בה ודע דהטור סי' שע"ד כתב בשם הרא"ש דבהכיר בה שאינו שלו אין לו אפי' ההוצאה מנגזל ומשמע שם מדבריו דאפי' פירש ויש לו קרקע נמי לא מהני בזה ולדבריו תיקשה קושיית התוס' וליכא לשנויי כתירוצם כלל מיהו בלא"ה כבר השיג הש"ך שם על הטור ושמעולם לא כיון הרא"ש לזה עיי"ש כי דבריו ברורים ולפ"ז שפיר נוכל לשנויי כדשנינן ועיין:
שם איכא בינייהו דמית לוקח רש"י פי' דמית לאחר שלקחה והוכרח לזה מהא דאמרינן לקמן איכא בינייהו דמית גזלן והתם ע"כ ליכא לפרושי דלקחה אח"כ לאחר מיתתו וע"כ דצריך לפרושי דלקחה מקודם ואח"כ מת ואפ"ה לא אמרינן דמיד שלקחה זכה בו הלוקח וא"כ ה"נ דכוותה ומה שכ' התוס' דר"ל שהיה חולה או גוסס אין נראה לרש"י כאשר הוא באמת דוחק גדול ומ"מ בהא דזבנא אורתה דלקמן פירש"י דמיירי שלקחה אח"כ וע"כ דס"ל דליכא לפרושי שלקחה מקודם משום דתיכף שלקחה זכה בה הלוקח והיינו כסברת התוס' וא"כ לכאורה דבריו סתרי אהדדי אמנם באמת זה אינו דסברת רש"י הוא דבשלמא במית לוקח או גזלן שפיר איכא לפרושי דמית אח"כ ואפ"ה לא אמרינן דתיכף זכה בו הלוקח דאה"נ דזכה בו הלוקח אבל בס"ד הוי מסתבר לן דמעיקרא לא הקנה לו שתהיה שלו לעולם רק דבשביל דלא לקרייה גזלנא או דליקום בהמנותיה אינו מקנה לו רק כל ימי חייו של המוכר או הלוקח דודאי עיקר קנין של הלוקח אינו אלא בשעת קנינו של הגזלן דאמרינן דבהאי שעתא אקנויי אקנה ליה ובהאי שעתא לא כיון להקנות לו רק עד כדי חייו של זה או של זה אבל לבתר דמסקינן דמהני טעמי מקני ליה לעולם דגם בתר דמית גזלן או לוקח נמי שייכי הני טעמי דלא לקרייה גזלנא או דליקום בהימנותיה א"כ הוכרח רש"י לפרש דזבנה אורתה מיירי קודם שלקחה דאילו לבתר דלקחה ודאי דלא מהני משום דבשעה שלקחה סתם אמרינן דהקנה לו להלוקח לעולם ותו לא מהני מאי דחזר בו וזבנה אח"כ והתוס' לא ניחא להו בזה דלשנא דמה מכר ראשון לשני כל זמן שתבוא לידו משמע דקנויה לשני קנין עולם כמו לראשון וא"כ גם בס"ד ליכא לפרושי כן וזה פשוט:
והרמב"ם וכן הראב"ד פירשו דהא דזבנה אורתה מיירי דזבנה אח"כ ופי' בו הנ"י דהיינו שמיד בשעת לקיחתו זבנה דאמרינן כיון שעשה כן מיד אגלאי מלתא דלא כיון להקנותו ומשמע מדבריו דאם לא זבנה מיד רק אח"כ ודאי דלא עשה ולא כלום דאמרינן מעיקרא כיון להקנותו רק אח"כ רוצה לחזור בו ואינו כלום ולא איתפריש לן שיעור זה דמיד בכמה הוא אימתי מקרי מיד ואימתי מקרי אח"כ ותירץ זה הביא גם בב"י ובכ"מ. עוד כ' שם בב"י ובכ"מ ועוד נ"ל דלא אמרינן ניחא ליה דליקום בהימנותיה אלא היכי דלא זבנה או אורתה אח"כ אבל אי זבנה אח"כ אפי' לזמן מרובה נמי אמרינן דאגלאי מלתא למפרע דלא כיון להקנותו ולפ"ז אפי' אי לא זבנה אלא שהוא עצמו בא וערער וטוען שלא כיון להקנותו לו נמי מהימן והא דאמרי' ניחא ליה דליקום בהימנותיה או דלא לקרייה גזלנא אין נ"מ רק היכי דמית גזלן שאז אינו יכול לטעון דאז אמרינן שכיון להקנותו אבל כל זמן שהוא חי יכול לטעון דלעצמו קנאה ואפי' לזמן מרובה זהו תוכן כוונתו בתרוץ השני אף שאין זה לשונו וע"פ דבריו אלה סתם בשו"ע וכתב כשיטת הרמב"ם ולא התנה דבעינן מיד דוקא וגם הסמ"ע ויתר האחרונים לא בארו זה בדבריהם ודבריו מרפסן איגרי דאם כן איך קאמר בגמ' נ"מ להיכי דמית גזלן דלמאן דאמר דלא לקרייה גזלנא הא מית לי' וכיון דגם לאחר מיתת גזלן יכולים היורשים להוציא מיד הלוקח אם כן לאימתי קפשיט רב דמה מכר ראשון לשני כו' כיון דבחייו ודאי יכול לחזור לכ"ע ולאחר מיתה נמי יכולים להוציא מידו אם כן אין כאן קנין להלוקח בשום זמן. ועוד לעיל מיני' דקאמר נ"מ להיכא דמית לוקח והגזלן חי והא כיון שהוא חי בלא"ה יכול לטעון לעצמי קניתיו ומאי צריכינן עוד למיתת הלוקח ועוד דלשנא דמה מכר ראשון לשני כו' לא משמע כלל כדבריו לכך העיקר כשיטת הרמב"ם כמש"כ הנ"י דבעינן מיד דווקא ולהלכה העיקר כשיטת רש"י דלהרמב"ם דבעינן מיד א"כ הו"ל להגמ' לפרושי מתי מיקרי מיד ומתי הוא אינו מיד לכך העיקר כשיטת רש"י:
ודע דאורתה דאמרינן הכא היינו ע"כ דהורישה לאחד מבניו בחייו דלא מיבעי לשיטת רש"י ודאי דאי אפשר לפרושי דהורישה ממש דא"כ איך לקחה אח"כ אלא אפי' לשיטת הרמב"ם והראב"ד נמי ע"כ צ"ל כן דאלת"ה הא קיי"ל לעיל דבמית גזלן אינם יכולים היורשים להוציא מידו אלא ע"כ דאורתה הוא שהורישה לא' מבניו בחייו ומזה ראיה לשיטת הרא"ש בפ' המפקיד גבי שומא אי הדרא דאמרינן התם נמי בהאי לשנא זבנה אורתה דהיינו נמי שהורישה בחייו אבל מיורש ממש הדרא שומא דמדחזינן בסוגיין דלשנא דאורתה הכי מיתפרשא ש"מ דגם שם כן פירושא וזה פשוט ועיין:
שם חזר ולקחה מבעלים הראשונים כתבו התוס' דמיירי בלא הכיר בה דווקא וכן הוא בנ"י ובמ"מ והיינו משום דמסתבר להו דלא שייכי הני טעמא דלא לקרייה גזלנא או ניחא לי' דליקום בהימנותי' רק בלא הכיר בה אבל בהכיר לא שייכי הני טעמי ובמשנה למלך הביא בשם בעה"ת דפשיטא לי' דגם בהכיר שייכי הני טעמי ולכך אם חזר ולקחה גם בהכיר בה אמרינן דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו וכ' שהביא ראי' לדבר והנה ראייתו לא ידענא אך ראיתי הובאה קושיא אחת בשם הפ"י שהקשה לשיטת התוס' דס"ל דבהכיר לא אמרינן מה מכר ראשון לשני וא"כ בהכיר לא ניתן לכתוב האי שטרא כלל כדאמרינן באיזהו נשך (עב ב') אלא הא דתניא לשבח קרקעות כו' הרי שגזל כו' גובה את הקרן מנכסים משועבדים נימא לא ניתן לכתוב ומשני הכי השתא התם אי למ"ד ניחא לי' דלא לקריי' גזלנא או למ"ד ניחא לי' דליקום בהימנותיה מפייס לי' למרי' ומוקים לשטרי' וא"כ בהכיר דלא שייכי הני טעמי לשיטת התוס' ממילא לא ניתן הך שטרא לכתוב ולא גבי גם הקרן רק מבנ"ח ולפ"ז תיקשה בב"ק (צ"ה ב) דמוקי לה לברייתא דכשהוא גובה את הקרן מנכסים משועבדים דמיירי בלוקח מת"ח דידע דקרקע אינה נגזלת וא"כ מיירי בהכיר בה וכיון שכן אמאי גובה הקרן ממשעבדי וזה קושיא עצומה לשיטת התוס' ואפשר שזהו ראייתו של בעה"ת. ואולי יש לומר דסברת התוס' הוא דאם מפורש בשטר בהדיא האחריות אז אפי' אם גוף השטר לא ניתן לכתוב מ"מ גובה ממשעבדי דחשבינן להאחריות כאלו הוא שטר בפ"ע וא"כ מה בכך שגוף השטר לא ניתן לכתוב מ"מ כיון דהאחריות ניתן לכתוב חשבינן לשטרא בפ"ע והא דאמרינן התם בסוגיא דאיזהו נשך דאם לא ניתן לכתוב אינו גובה ממשעבדי היינו היכי דלא נתפרש האחריות בשטר בהדיא ורק משום דאחריות ט"ס הוא קאתינן עלה דאז שפיר אמרינן בזה כיון דהאחריות לא ניכתב בשטר ורק משום טעמא דסברא הוא דקאתינן עלה כיון דנכתב בשטר שמכר לו שדהו ממילא יש אחריות ואחרי שהשטר לא ניתן לכתוב גם האחריות אינו כלום אבל אם האחריות מפורש בשטר לא אכפת לן בפיסולו של גוף השטר ואמרינן דמ"ט הך אחריות דנכתב בו הוי כשטרא מעליא וכאלו נכתב בפ"ע והא דפריך שם באיזהו נשך מברייתא דכשהוא גובה כו' ולא משני דמיירי בנכתב אחריות להדיא בשטר דאז שפיר גובה ממשעבדי דיש לומר כיון דלמסקנא קיי"ל דאחריות ט"ס הוא בין במקח כו' לכך משמע לי' להגמ' דהברייתא איירי בכל שטרי ואפי' אם לא מפורש בהם האחריות דאל"כ ה"ל להברייתא לפרושי כיון דלאו בכל שטרי גובה הקרן ממשעבדי רק אם נכתב בו אחריות מפורש א"כ כל כה"ג ה"ל להברייתא לפרושי ומעתה לק"מ על שיטת התוס' דלמאי דמוקי לה התם בב"ק דמיירי בהכיר בה א"כ ע"כ מיירי דפירש לו בהדיא האחריות וכמש"כ התוס' לעיל מיני' בד"ה מעות כו' עיי"ש וכיון שכן שפיר גובה ממשעבדי אף שגוף השטר לא ניתן לכתוב וכמש"כ ועיין:
עוד י"ל דאף אם נאמר דאפי' אם האחריות מפורש בשטר נמי לא גבי ממשעבדי משום דכיון דגוף השטר לא ניתן לכתוב גם האחריות שבו אינו כלום ולא חשבינן לי' כשטרא בפ"ע מ"מ זה אינו רק בכל שטר שהאחריות בו אינו דבר מחודש ואפי' לא נכתב כנכתב דמי ולכך אפי' אם נכתב לא חשבינן לי' כשטר בפ"ע אבל בהכיר בה שאינו שלו דמן הדין אין לו שבח ורק בפירש לו את השבח בהדיא ויש לו קרקע או קנו מידו לדעת הרז"ה וכיון שכן ודאי דהאחריות שבח הוי כשטר בפ"ע ואינו שייך לגוף השטר כלל וממילא אמרינן דגם כל האחריות נמי הוי כאחריות דשבחא והוי כשטרא בפ"ע ומעתה ניחא טפי הא דפרכינן בפ' א"נ מהך ברייתא דכשהוא גובה והבן. ועוד הי' נראה לומר דבהכיר בה עדיף טפי כיון דת"ח הוא וידע דקרקע אינה נגזלת א"כ עיקר השטר לא נכתב רק בשביל האחריות דבשלמא בלא הכיר דכוונתו בשטרא היא על גוף המכירה והאחריות טפל לו ולכך כיון דגוף השטר לא ניתן לכתוב ממילא נתבטל גם האחריות אבל בהכיר הוי כאילו עקר השטר לא נכתב רק בשביל האחריות וכיון שהאחריות עצמו ניתן לכתב לכך שפיר גובה ממשעבדי ומ"מ דברי בעה"ת נראין עיקר כיון דהתוס' וסייעתם לא הביאו שום ראי' לדין זה רק מסברא בעלמא כתבו כן ופשטא דסוגיין דידן לא משמע כדבריהם ומסוגיין דב"ק איכא ראי' מוכחת לדברי הבע"ת א"כ מי הוא המכריחנו לדחוקי נפשין כולי האי לקיים דבריהם לכך נראה עיקר כבעה"ת ודלא כהשו"ע שהשמיט דעת בעה"ת לגמרי:
ודע דלשיטת התוס' עכ"פ בלא נכתב אחריות בשטר בהדיא והכיר בה שאינו שלו ודאי דלא גבי גם הקרן ממשעבדי אבל לשיטת בעה"ת שפיר גבי ממשעבדי משום דהשטר ניתן לכתוב ובמל"מ הביא באמת כן בשם בעה"ת והנה המל"מ בתחילת עיונו רצה לומר ג"כ כמו שכתבנו דהנך תרתי דיני תלויים זה בזה ואח"ז כתב שדקדק ולא מצא שיהיו שני דינים אלו תלויין זה בזה ולא דקדק יפה דלפמש"כ הדבר ברור דהנך דינים תלויין אהדדי ומעתה לפי מש"כ המל"מ דמדברי הרמב"ם מוכח דגם בהכיר נמי גובה הקרן ממשעבדי וכן הוא האמת בדברי הרמב"ם כדיוקו של המל"מ א"כ ע"כ דגם באידך דינא נמי ס"ל כבעה"ת דגם בהכיר אם חזר ולקחה אמרינן נמי מה מכר ראשון לשני ודלא כהמ"מ שכ' שדעתו כדעת הנ"י ועיין ומהתימא על הרמ"א בהגהותיו איך בסי' שע"ד סתם כדעת הנ"י דבהכיר בה לא אמרינן מה מכר ראשון לשני ואפ"ה בסי' שע"ג לא הגיה כלום על דברי השו"ע שהם כדברי הרמב"ם דמשמע מלשונו דגם בהכיר בה גובה הקרן ממשעבדי וכמש"כ המל"מ ולפי מש"כ הנך תרתי דינים סתרן אהדדי וצ"ע:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |