נחלת דוד/בבא מציעא/ב/א
|
|
פרק ראשון - בבא מציעא
בעז"ה אחל לרשום חידושים ממס' ב"מ מה שחנני ה' ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל.
במשנה היו שנים רוכבים כו' או שהיה אחד רוכב וא' מנהיג כו' עי' רש"י שכתב לאשמועינן אתא דרכוב ומנהיג שניהם שווים לקנות בהמה מהפקר ובמהרמ"ש הקשה דמנ"ל דשניהם שוים לקנות אימא דשניהם שוים לענין מוחזקין דהא ע"כ צ"ל כן בה"א דגמ' דבראיה בעלמא קני ותירץ דאפשר שזה תלוי בזה עיי"ש היטיב בדבריו. והנה תירוצו ליתא רק לפי שיטת התוס' והנ"י דאוחזין דמתניתין הוא דוקא ובלא אוחזין הדין כל דאלים גבר דאז שפיר א"ל דאי לאו דהוי קני ליה בהאי אחיזה מההפקר לא הוי אחיזה נמי לענין שיהיה הדין יחלוקו דאי לא קני ליה בהאי אחיזה מההפקר לא מקרי אחיזה כלל והוי כאין אוחזין וא"כ כל דאלים גבר מבעי לי' אבל לפי שיטת ריב"א דאוחזין לאו דוקא ובאין אוחזין נמי יחלוקו כיון דליכא רמאי א"כ אין שום צד לומר דהא תליא בהא דשפיר נוכל לומר דמתניתין אשמועינן דלא תימא מנהיג קנה וא"כ אחיזתו הוא טובה ורוכב לא קני וא"כ אין אחיזתו כלום והוי כהמע"ה לכך קמ"ל דיחלוקו דשני האחיזות שוים הם ותרווייהו לא קני בהנך אחיזות מההפקר ולכך אין לזה בה כח יותר מזה ואפ"ה הוי שפיר הדין דיחלוקו דהא באין אוחזין לגמרי נמי יחלוקו לשיטת הריב"א ואפשר ליישב להריב"א דהגמ' דייק מהיו רוכבין דהוא משנה יתירה וכבר הקשה כן ברא"ש ותירץ דלא נימא קמא עיקר עיי"ש ולהריב"א לא ניחא הך שינוייא דהרא"ש אלא דשנים רוכבים אשמועינן ממשנה יתירה דרכוב קני מהפקר דבהא ליכא למימר דאשמועינן דשניהם שוים לענין מוחזקים דמהיכא תיתי יהיה עדיף חד מחבריה אלא ע"כ דאשמועינן דקונים מההפקר וכיון שכן גם רכוב ומנהיג נמי ע"כ דשניהם קונים מההפקר דאל"כ הוי מנהיג במקום רכוב המע"ה אלא ע"כ דשניהם קונים ואם נאמר דרש"י ס"ל כשיטת הריב"א היה מדוייק מה דמציין רש"י על היו שנים רוכבים ועיין בזה כי הוא דרך חידוד ואי"ה בסוגיא דרכוב ומנהיג יתבאר ביותר ביאור:
שם תוס' ד"ה ויחלוקו הקשו דמאי שנא מארבא דאמרינן כל דאלים גבר כו'. ותוכן קושייתם הוא דמצינו כאן שלשה דינים חלוקים דבמתניתין תני יחלוקו ובמנה שלישי אמרינן דיהא מונח השאר אפי' לרבנן ובארבא פסקינן כל דאלים גבר וא"כ חל עלינו למצוא פשר דבר למה נשתנה הדין בהנך תלתא מילי עיי"ש והנה לכאורה היה עולה על הדעת לאמר דלק"מ דבמתניתין דתרווייהו אוחזין בו לכך אין לנו לומר דנוציא החפץ מידם ויהא מונח או דנפסוק להם כדא"ג ויהא האחד גוזל מה שביד חבירו לכך שפיר פסקינן שיחלוקו משא"כ במנה דאין אוחזין בו רק שהוא ביד שליש לכך אמרינן דיהא מונח ת"י השליש אבל בארבא דאין אוחזין וגם אינו ביד השליש לכך פסקינן שפיר כדא"ג וזה היה נכון מאוד בסברא דכל היכא דהוי החפץ תיקום אדוכתיה אך באמת ז"א דאם כן מאי פריך הגמ' ממנה שלישי אמתניתין דקאמרינן לימא מתניתין דלא כר"י כו' ולא משני כדמשנינן דשאני מנה ג' שהוא ביד שליש אלא ש"מ דלא ס"ל להגמ' לחלק בהכי [וזהו מה שכוונו התוס' במה דכתבו וכן במנה ג' כו' דמדמי בגמ' לטלית חשיב מה שהנפקד כו' לכך משני כו'] וא"כ הדק"ל ושלשה תירוצים נאמרו בישוב הקושיא זו ונחלק לג' שטות לענין דינא המהרמ"ש הביא בשם ריב"א לתרץ דשאני ארבא דחד מנייהו הוא ודאי רמאי וכ"ת א"כ יהא מונח לזה יש חילוק בין אוחזין ור"ל דמנה ג' חשיב אוחזין שהנפקד תופס בחזקת שניהם וכמש"כ התוס' רק דלענין מתניתין אין אנו צריכין לחלק בין אוחזין או אין אוחזין אלא דבמתניתין אף דאין אוחזין רק שלא יהא לזה כח יותר מזה נמי יחלוקו משום דליכא רמאי והך חילוקא דאוחזין לא צריכינן ליה רק היכא דאיכא רמאי דאז באוחזין יהא מונח כמו במנה ג' ובא"א אמרינן כדא"ג ע"כ שיטת הריב"א לפי מה שהביא המהרמ"ש. וכ' עוד המהרמ"ש דהתוס' והרא"ש לא ניחא להו בהך שינויא מתרי טעמי. חדא דא"כ אמאי לא משני לקמן דפריך אלא מאי רבנן כו' הא נמי כשאר דמיא טעמא דרמאי כדמשני גבי ר' יוסי ש"מ דלרבנן אין צריך הך סברא ולכך לדידן דפסקינן כרבנן לא תליא מלתא ברמאי כלל ועוד דא"כ גבי שנים אדוקי בשטר אמאי אמרינן לקמן דיחלוקו הא התם איכא רמאי וא"כ היה צריך להיות הדין דיהא מונח וכן מבואר להדיא ברא"ש עיי"ש [והנך תרתי קושייות קשיין גם לשיטת הנ"י שנבאר בסמוך אי"ה] והנה הנך תרתי קושייות לק"מ דמה שהקשו אמאי לא משני לרבנן טעמא דרמאי כו' דבריהם תמוהין בזה מאוד דהא הגמ' משני כן אליבא דהמקשה דהקשה לימא מתניתין דלא כר"י ולרבנן הוי ניחא לי' ולכך לא הוי מצי לשנויי טעמא דרמאי דא"כ כר"י נמי אתיא וכדמשני הגמ' באמת כן אפי' תימא ר"י כו' וא"כ ע"כ המקשה לא ידע מטעמא דרמאי ואפ"ה הוי ניחא ליה לרבנן ולכך הוצרך לשנויי אליביה דהמקשה דלהכי הוה ניחא ליה לרבנן משום טעמא דהחלוקה יכולה להיות אמת אבל לפי האמת דמשנינן לר"י טעמא דרמאי א"כ מנ"ל לפלוגי לרבנן בענינא אחרינא אדרבה טפי אית לן למימר דלפי האמת קושטא דמלתא דגם לרבנן מפליגינן בהכי ולא צריכינן תו לטעמא דחלוקה יכולה להיות אמת גם לרבנן דמנלן לעשות פלוגתא בין ר"י לרבנן בהך מלתא. ובדוחק יש ליישב כוונת הרא"ש דהכי כוונתו דא"כ לפי האמת ה"ל להגמ' למימר השתא דאתית להכי לרבנן נמי כו' ומדלא קאמרינן הכי ש"מ דלרבנן נשאר שינויא דלעיל גם לפי האמת כצ"ל בישוב דבריהם אך מלבד שאין זה קושיא כ"כ לריב"א כמבואר לכל מעיין עוד אני אומר דע"כ מוכח מסוגיא דשמעתין דלפי האמת נאדי משנויא קמא דמשני לרבנן התם דחד מנייהו כו' דהא מקשינן לקמן בשמעתין בין לרבנן בין לר"י התם גבי חנוני כו' יהא מונח כו' עיי"ש וא"כ ע"כ דלפי האמת גם לרבנן תליא מלתא ברמאי ולא בחלוקה יכולה להיות אמת דאילו לשיטת התוס' והרא"ש הא התם בחנווני החלוקה יכולה להיות אמת דאפשר שנתן לפועל החצי ואוחזין נמי מקרי דבעה"ב תופס בחזקת שניהם כמו במנה ג' [וכן צ"ל גם לשיטת רי"בא דחנוני מקרי אוחזין דאל"כ הוי לן למימר כד"ג ודו"ק] וכיון דאיכא תרתי אוחזין וחלוקה יכולה להיות אמת א"כ לרבנן יחלוקו מבעי ליה ולא מונח ומדקא מקשה הגמ' לרבנן יהא מונח ש"מ דלפי האמת נאדינן מהך שינויא דלעיל דמשני לרבנן וכשיטת ריב"א. שוב ראיתי במע"מ שהתעורר בזה במקצת רק מש"כ בסוף דבריו ליישב הך קושיא דבין לרבנן כו' אינו מובן כלל ועיין [ועי' במה שאכתוב לקמן אי"ה בישוב קושיא זו ואפשר להעמיס כן בדברי המע"מ רק שקצר מאד] ומה שהקשו מהך דשנים אדוקים בשטר נמי לק"מ דהתם ליכא למימר יהא מונח דליכא למימר שנוציא המעות מהלוה ויהא מונח דהא בהמעות הלוה הוא מוחזק והשטר עצמו נמי ליכא למימר יהא מונח דהא זהו עצמו רצון הלוה ומאי נ"מ איכא בין אם יחזירו לגמרי ללווה או שיהא מונח כיון דסוף סוף לא יהא צריך לשלם ועיין באורים ותומים שכ' ליישב כן ועוד אני מוסיף על דבריו דע"כ צריכינן לחלק בזה גם להתוס' תדע דהא בהך ברייתא דשנים אדוקים בשטר קמיירי בה ר' יוסי דקתני התם ר"י אומר הרי הוא בחזקתו כו' וא"כ ולהתוס' מי ניחא הא לר"י ודאי ברמאי תליא מלתא וא"כ מונח מיבעי לי' אלא ע"כ דצריכינן לחלק כמו שכתבנו וא"כ אין משם אפי' דמות ראי' ועיין:
עוד הקשו התוס' במס' ב"ב על שיטת ריב"א דא"כ מאי פריך בב"ב על הך דארבא ומאי שנא משני שטרות ומהמחליף פרה בחמור והא התם ליכא רמאי עיי"ש [והנך קושיות לא קשיין רק לשיטת הריב"א אבל לשיטת הנ"י לק"מ ועיין] וגם זה לע"ד לק"מ. דמהך דהמחליף ודאי לק"מ דע"כ הגמ' דמקשה מהמחליף הוה ס"ל דהמחליף איירי בברי וברי וכרבה בר ר"ה דאמר אמר סומכוס אפי' בברי וברי דאל"כ בלא"ה מעיקרא לא קשיא מהך דהמחליף דשאני התם דהוי שמא ושמא ולכך יחלוקו דהא סברת כד"ג הוא כמש"כ הרא"ש שסומכין ע"ז מי שהדין עמו תגבר ידו שטפי ימסור נפשו כו' עיי"ש ברא"ש וזה לא שייך רק בטוען ברי דבטוען שמא איך ימסור נפשו כיון שבעצמו אינו יודע האמת ובר מן דין נמי ודאי דטובא איכא לפלוגי בין ברי ושמא דבשמא ושמא ודאי הסברא נותנת טפי דיחלוקו מברי וברי תדע דבשו"ש לכ"ע אמר סומכוס דיחלוקו ובברי וברי פליג רבא לקמן (קא) עיי"ש וא"כ ודאי דלא הוי קשיא כלל מהך דהמחליף וארבא דשאני בארבא ששניהם טוענין ברי אלא ע"כ דגם בהמחליף נמי איירי בברי וברי וכרבה בר"ה ולכך שפיר קא קשיא לי' וכיון שכן גם שם איכא רמאי ולק"מ קושיית התוס' [והא דלא קאמר התם בהדיא ולרבה בר ר"ה כדאמר בשמעתין היינו משום דפשטי' דלישנא דמתני' ודאי איירי בברי וברי כדמוכח לקמן בשמעתין (דף ק') עיי"ש דהא לרבא צריכינן להגיה במתניתין ותני זה אומר שמא כו' ולכך התם במס' ב"ב כיון שהביא המשנה כצורתה לא איצטריך לאתויי להא דרבה בר ר"ה דממילא משתמע דאיירי בברי וברי משא"כ בשמעתין דלא הביא להדיא להא דהמחליף רק לימא מתניתין דלא כסומכוס ועיקר דברי סומכוס מתניא בפרק שור שנגח דתני התם ואינו ידוע דמשמע דאיירי בשמא ושמא לכך הוצרך לומר בשמעתין ולרבה בר ר"ה וזה פשוט] ומה שהקשו משני שטרות נמי לק"מ דהא ע"כ מוכח דגם בשני שטרות איירי בברי וברי דאל"כ גם משני שטרות לק"מ וכמו שכתבתי לעיל גבי המחליף ואף דלכאורה גבי ב' שטרות לא שייך כלל טענת ברי דכיון ששניהם נכתבו ביום א' אפי' אם יטעון האחד ששטרו נכתב קודם בברי מ"מ אין בכך כלום דלאו בירושלים יתבינן דכתבינן שעות וכמו דאמרינן התם ליכא למיקם עלה דמלתא ועיין רשב"ם שם אך זה אינו דודאי אי עידי חתימה כרתי לא קשה כלל מהך דב' שטרות דהתם בדין הוא שיחלוקו כיון שהוא של שניהם וכמש"כ שם התוס' [ל"ה א' ד"ה רב אמר עיי"ש] וע"כ לא פרכינן שם רק למ"ד עידי מסירה כרתי ועיי"ש בתוס' דלחד לישנא דפ' מי שהי' נשוי הקושיא אינה רק משמואל דאיהו ס"ל עידי מסירה כרתי ולחד לשנא גם מרב פריך דאיהו נמי סבר להך לישנא עימ"כ ועכ"פ איך שיהי' הא וודאי דק"ו דקושיית הגמ' שם אינו אלא אי עימ"כ וכיון שכן שפיר שייך גם בשני שטרות טענת ברי דזה טוען בברי לי נמסר תחילה וחבירו טוען בהיפוך והא דקאמר התם התם ליכא למיקם עלה דמילתא אין הכוונה שאין כאן טענת ברי וליכא למיקם עלה דמלתא בשום אופן כמו דמשמע לכאורה מפי' רשב"ם רק כמו שפירש שם הנ"י כיון דאנו יודעים עידי השטר מי הם ואינם יכולים לברר עתה על ידיהם מסתמא לא יתברר תו לעולם משא"כ בארבא דאפשר היום או למחר יתברר ובאמת גם הרשב"ם ג"כ מפרש ע"כ כהנ"י כמבואר בסוף דבריו עיי"ש וכיון שכן גם בשני שטרות איכא רמאי ושפיר פריך מיני' על ההיא דארבא גם לשיטת ריב"א ולק"מ מה שהקשו התוס' ועיין:
אך בעיקר דברי המהרמ"ש לפי מה שהבין בדברי ריב"א לא יכולתי להבין דמנ"ל לומר כן דאוחזין דמתניתין הוא לאו דווקא ואפילו בלא אוחזין נמי הדין דיחלוקו כל היכא דליכא רמאי ונהי דבמה שתפס לעיקר הך שינויא דרמאי גם לרבנן הי' נראה לו כן מסוגיא דשמעתין וכמש"כ לעיל מ"מ אם איתא להך מילתא דגם ריב"א מודה בהא להתוס' דמנה שלישי אוחזין מקרי א"כ טפי אית לן למימר דבאוחזין איכא חילוק בין רמאי לליכא רמאי דבליכא רמאי יחלוקו ובאיכא רמאי יהא מונח כמו דחזינן כן להדיא בסוגיא דשמעתין דפריך ממתניתין על מנה ג' דבתרווייהו הוא אוחזין ומשני התם איכא רמאי כו' ש"מ דבאוחזין איכא לפלוגי בהך סברא דרמאי ובארבא דליכא אוחזין אמרינן כדא"ג בין איכא רמאי בין ליכא רמאי תדע דהא אין זכר כלל להך סברא דרמאי במס' ב"ב גבי ארבא וכיון שפשטי השמועות מורין כן [וכמו שהוא באמת כן שיטת הנ"י וכמו שיתבאר לקמן אי"ה] א"כ מנ"ל לריב"א להמציא לנו חילוקים אחרים ולעוות עלינו את השמועות ולומר דאוחזין דמתניתין לאו דווקא וכל היכא דליכא רמאי לעולם יחלוקו ובאיכא רמאי לחלק בין אוחזין ולא אוחזין כיון דהגמ' מחלק באוחזין בין איכא רמאי ליכא רמאי וזהו תמיה עצומה לע"ד. ועיינתי בתוס' במס' ב"ב בפירוש ריב"א עצמו והנה הוא לא כתב כן כמו שהביא המהרמ"ש על שמו דכל עיקר מאי דנאדי מפי' ר"ת שמחלק בין מתני' לארבא משום דבמתני' תני אוחזין הוא משום דקשיא לי' דא"כ מאי פרכינן בשמעתין ממנה ג' על מתני' הא במנה ג' ליכא אוחזין והא דכתבו התוס' דזה שהנפקד תופס כו' לא מסתבר לי' להריב"א וזהו מה שהכריחו לומר דאוחזין דמתני' לאו דווקא והחילוק בין ארבא למנה ג' לאו משום דבמנה ג' אוחזין מקרי וכמש"כ המהרמ"ש על שמו רק דאף דלא מקרי אוחזין מ"מ לענין זה מועיל מה שהוא ביד שליש דלא נימא כדא"ג כדאמרינן התם אי תפסינן לא מפקינן ומה שהקשו שם בתוס' ע"ז דלמ"ד מפקינן לא אתי שפיר נלע"ד דלק"מ דשאני התם שמתחילה תפסוה אדעתא דהכי שאם לא יביא ראיה דמפקינן מיד ב"ד ויהיה כדא"ג כבתחילה משא"כ במנה ג' דלאו אדעתא דהכי אפקדיה לכך איכא למימר דכ"ע מודים בזה דלא מפקינן ולק"מ וזהו פשוט ונכון. ולפ"ז שיטתו של הריב"א מוכרחת מסוגיין דמדפרכינן ממנה ג' על מתניתין ש"מ דאוחזין לאו דווקא דאי ס"ד דטעמא דמתני' הוא משום דאוחזין א"כ לענין זה מה שהוא ביד שליש לא חשיב כלל אוחזין וא"כ לא הוה קשה כלל ממנה ג' אלא ש"מ דהגמ' ס"ל דאוחזין דמתניתין לאו דווקא ומדמשני עלה התם ליכא רמאי ש"מ היכא דליכא רמאי לעולם יחלוקו אף דליכא אוחזין ובאיכא רמאי והוא ביד שליש יהא מונח ומכ"ש אוחזין ממש דיהא מונח והיכא דאינו אפילו ביד שליש אז אמרינן כדא"ג ומעתה לא קשה תו מה שהקשינו לשיטת המהרמ"ש אך אכתי לא הונח לי דא"כ דהך דמנה ג' לא הוי כאוחזין ושאני לן בין היכא שמונח ביד שליש להיכא דאוחזין ממש א"כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתיה אמאי לא משני הגמ' ממנה ג' אמתניתין דבמתניתין דאוחזין שפיר אמרינן דיחלוקו ובמנה ג' דהוא ביד שליש הסברא נותנת דיהא מונח וכמשכ"ל והא גופא קשיא דמנ"ל להגמ' דאוחזין לאו דווקא ולמפרך ממנה ג' דלמא אוחזין דווקא ולק"מ הן אמת דהריב"א הוכיח כן מהגמרא אבל על הגמרא גופא קשיא וצ"ע ושיטת הנ"י הוא דהיכא דאין אוחזין בין איכא רמאי ובין ליכא רמאי תמיד הדין כדא"ג דהנך תרי עובדי דמייתינן בארבא חדא בזה אומר של אבותי וחדא בהאי אומר דידי כו' בהך עובדא דשל אבותי איכא ודאי רמאי ובהך עובדא דדידי הוא ליכא ודאי רמאי דסתמא קאמר דידי הוא אפי' ע"י מציאה או מקח וממכר דליכא רמאי ולהריב"א אינו קשה כ"כ מהך עובדא דדידי הוא דאף דסתמא קאמר מ"מ סתמא נמי מיירי על ידי שבנה אותה דהוי נמי וודאי רמאי דאי במציאה או במו"מ הוי קמפרש] ובתרווייהו קתני כדא"ג דכיון דאין אוחזין בכל גוונא אמרינן כדא"ג ובאוחזין החילוק בין איכא רמאי לליכא רמאי דבליכא רמאי כהך דמתניתין אז הדין דיחלוקו ובאיכא רמאי כהך דמנה ג' יהא מונח דבהא ס"ל להנ"י כהתוס' דמנה ג' מקרי אוחזין נמצא דתמיד איכא לפלוגי בין אוחזין לאין אוחזין בין באיכא רמאי בין בליכא רמאי איכא רמאי ואוחזין מונח ואי אין אוחזין כדא"ג וליכא רמאי באוחזין יחלוקו ואין אוחזין כדא"ג ושיטה זו מתחוורא בשמעתין טובא דאף ראיה שהביא מהך אומר דידי הוא אינה מכרעת כ"כ מיהו פשטי השמועות מורין כן וכמשכ"ל ומעתה לק"מ כל מה שהקשינו לשיטת הריב"א והמהרמ"ש וגם יתיישב מה שהקשו התוס' בב"ב מהך דב' שטרות והמחליף [מיהו בלא"ה כבר ישבנו לעיל זה גם להריב"א בטוב טעם ודעת] ועכ"פ בין לשיטת הריב"א ובין לשיטת הנ"י בזה אומר אני ארגתיה יהא מונח וכמש"כ רש"י ודלא כהתוס' והרא"ש ועיין:
והתוס' והרא"ש תירצו דהיכא דאוחזין והחלוקה יכל"א אז שייך דינא דמתני' דיחלוקו ואוחזין ואין החלוקה יל"א כהך דמנה ג' יהא מונח. ובארבא דאין אוחזין אף דהחלוקה יל"א מ"מ אמרינן כדא"ג והיינו משום דהתוס' נקטו לעיקר הך שינויא דמשנינן בשמעתין אליבא דרבנן התם דחד מינייהו כו' וס"ל דגם לפי המסקנא קאי הך שינויא מדלא קאמרינן השתא דאתית להכי כו' וכמשכ"ל נמצא דתירוצם הוא ממש כתירוץ הנ"י אלא דבהא פליגי דלהנ"י העיקר כתירוצא דרמאי גם לרבנן ולהתוס' והרא"ש לרבנן נקטינן כהך שינויא דמשני לעיל התם דודאי דחד מינייהו ותליא מלתא בחלוקה יל"א והבן ומה שהקשינו לעיל בדבריהם מהך דבין לרבנן בין לר"י גבי חנווני יהא מונח ואילו לשיטתם לרבנן יחלוקו מבעי לי' כיון דהוא אוחזין וחלוקה יל"א נלע"ד ליישב דס"ל להתוס' והרא"ש דדווקא במנה ג' הוא דאיכא למימר דמה שהנפקד תופס הוא בחזקת שניהם והוי כאילו שניהם אוחזין בו משום דשניהם הפקידו מעותיהם אצל הנפקד ושפיר הוי הנפקד תופס בחזקת שניהם משא"כ גבי חנוני על פנקסו דהא אינהו לא אפקדו גבי בעה"ב מידי רק דהבעה"ב מחוייב לשלם להם ממעותיו לכך לא שייך לומר דהבעה"ב תופס בחזקת שניהם נמצא לפ"ז דהתם גבי חנווני מקרי שניהם אין אוחזין ולא שייך דין דיחלוקו גם לרבנן ואי תקשי דעכ"פ הוי ליה למימר לרבנן כדא"ג כמו בארבא לזה יש לומר כיון דעכ"פ הוא מונח ת"י בעה"ב אין סברא לומר דנפקי מבעה"ב ויהיה כדא"ג כדאמרינן התם אי תפס לא מפקינן וכמו שהוא הסברא לריב"א לענין מנה ג' כמו כן הוא הסברא להתוס' לענין בעה"ב רק דבמנה ג' ס"ל להתוס' דהוי אוחזין גמור אבל לענין בעה"ב שפיר אית למימר כסברת ריב"א דהוי כמו אי תפס לא מפקינן תדע דהא גם התם גבי אי תפס לא מפקינן דכתבו כל הפוסקים דר"ל יהא מונח והא גם התם נמי הוי כמו אוחזין כיון דכבר תפסוה וגם החלוקה יל"א ואפ"ה לא אמרינן דיחלוקו והיינו ע"כ מטעמא דכתיבנא דאוחזין לא מקרי כיון דלא אפקדו תרווייהו גבייהו וכדא"ג נמי לא אמרינן כיון דעכ"פ כבר תפסוה וכל היכא שהוא ביד אחד לא אמרינן דנוציא מידו ויהא כדא"ג וכמו כן הכי גבי חנוני מה שהוא ביד בעה"ב לא חשיב כאוחזין כיון דלא אפקדו גביה ואפ"ה לית לן למפסק כדא"ג כיון שהוא ת"י בעה"ב כנלע"ד בישוב דברי התוס' והרא"ש והוא נכון ואפשר להעמיס זה גם בדברי המע"מ ועיין ומ"מ מחוורתא כשיטת הנ"י:
ודברי רש"י סתומים דהא ודאי דרש"י לא ס"ל כשיטת התוס' דהא כתב רש"י אבל בזה אומר אני ארגתיה יהא מונח משום דאיכא רמאי והיינו דלא כהתוס' אך אי ס"ל כהנ"י או כהריב"א בזה אין הכרע לכאורה ומדברי רש"י שכ' דוקא אוחזין כו' ואין לזה בה כח יותר מזה שאילו היה ביד אחד לבדו היו אידך המע"ה נראה קצת דס"ל כשיטת הריב"א דאוחזין לא אתי למעוטי שניהם אין אוחזין רק דאתי למעוטי היכא דאחד אחוז דאז הוי אידך המע"ה דאילו לשיטת הנ"י טפי הוי ליה לפרושי דאוחזין אתי למעוטי היכא דאין אוחזין דהוי דינא כדא"ג. מיהו אין בזה הכרע כ"כ דהא גם הנ"י כתב בזה כלשון רש"י [איברא דמהנ"י אין ראיה דכן הוא מדרך הנ"י והר"ן להעתיק לשון רש"י כלשונו ואפשר דלא נחית לדיוקי ביה כמו שדייקנו וזה מבואר לכל מעיין בדבריהם] ודברי הטור בשם רש"י והרמב"ן יש להשוותם לדעת הנ"י ודברי הרי"ף והרמב"ם בזה סתומים והה"מ ביאר דעת הרמב"ם דס"ל כדעת התוס' וגם בזה אין הכרע ועי':
ודע דבהא מאי דאמרי' בשמעתין דבמנה אין החלוקה יל"א נחלקו בטעמא דהך מילתא התוס' והרא"ש דהתוס' כתבו דמשו"ה במנה אין החלוקה יכולה ל"א משום דאין דרך שיקנה לו החצי אחרי שהוא ביד חבירו והרא"ש כתב משום שידוע להנפקד קודם שנדע מחלוקותן דהמנה היא של א' מהן ובאו"ת הקשה ע"ז דא"כ במקח וממכר דנקיט זוזי מחד בע"כ וא"כ ג"כ ידוע להמוכר שהמקח הוא של א' מהן וא"כ גם במו"מ אין החיל"א ואפ"ה אמרינן דיחלוקו ובקצה"ח ובנתיבות משפט שניהם לדעת א' כוונו לתרץ זה עפ"י מש"כ הש"ך בסי' ש' ובסי' שס"ה סעי' ב' דהיכא דליכא רמאי אף דאין החלוקה יל"א כמו במנה ג' אפ"ה אמרינן דיחלוקו אפי' לדעת התוס' והרא"ש ולכך במנה ג' היכא דלא תבעי לי' בברי רק ששניהם טוענין שמא גם במנה ג' יחלוקו וכן בגזל לשנים בסי' שס"ה עיי"ש בדבריהם ובדברי הש"ך והנה לפי דבריהם נתחדש לנו דין חדש להתוס' והרא"ש דלאו באין החלוקה יל"א לחוד תליא הך דינא דיהא מונח אלא דתלתא תנאי צריך לדינא דמונח אוחזין ואין החלוקה יל"א וגם איכא רמאי והיכא דחסר חד מהנך ג' תנאי אינו מונח רק יחלוקו ולכך היכא דליכא רמאי אף דאין החלוקה יל"א אפ"ה יחלוקו וזהו באמת מלתא חדתא שלא נזכר בשום אחד מהפוסקים הראשונים והאחרונים ומסתימת לשון הרא"ש שכתב מדמשני לרבנן התם דחד מנייהו כו' ש"מ דלרבנן אין צריך סברא דרמאי עכ"ל משמע להדיא דלרבנן לא משגיחינן כלל ברמאי ועוד דאכתי יהי' הדרא קושיא לדוכתי' כיון דגם לרבנן הך דינא דמונח אינו אלא ברמאי דווקא א"כ ה"ל לשנויי בקצרה לרבנן התם איכא רמאי כמו דמשני לר' יוסי ואין לומר דבאמת מתחילה לא מצי לשנויי לרבנן טעמא דרמאי דא"כ כר"י נמי אתיא וכמו שהקשינו לעיל וע"כ צ"ל דהוכחת הרא"ש אינו רק מדלא קאמר השתא דאתינן להכי כו' ומזה הוכיח דגם למסקנא נשאר טעמא דחיל"א אבל מכל מקום גם טעמא דרמאי דמסקינן לר"י לרבנן נמי מחלקינן בהכי רק כיון דגם שינוייא קמא נשאר במסקנא לרבנן לכך לא קאמר השתא דאתינן כו' וא"כ שפיר נוכל לומר דלרבנן תרווייהו שינויי הלכתא נינהו דזה אינו. חדא דלמאי איצטריך כלל לרבנן תרי שינויי כיון דסגי בחדא ועוד דמנ"ל דדין דמונח אינו אלא בדאיכא תלתא מילי אוחזין ורמאי ואין החלוקה יל"א ובחסר חד מנייהו יחלוקו אימא בהיפך דיחלוקו אינו אלא בדאיכא תלתא מילי אוחזין וחלוקה יל"א וליכא רמאי ובחסר חד מהנך תלתא מילי אז יהא מונח ואין לומר דלהכי ליכא למימר בהיפוך דא"כ תיקשה משנים אדוקים בשטר דגם זה אינו דאדרבה טפי אית לן לאוכחי מב' אדוקין בשטר דלא משגיחינן כלל ברמאי משנאמר דבמונח צריך תלתא מילי ועדיין צ"ע בזה וידעתי גם ידעתי שיש ליישב דבריהם בדוחק על צד הפלפול אכן סתימת לשון התוס' והרא"ש לא משמע לי כן בשום אופן ומה שהביא ראי' מדברי הש"ך בסי' ש' וסי' שס"ה המעיין בדברי הש"ך יראה שאין משם ראי' כלל דהש"ך כ' היכא שטוענים שמא דוודאי ליכא רמאי משא"כ בנ"ד דאיכא למימר דליכא רמאי אבל מ"מ אפשר דאיכא רמאי תדע דהא משו"ה משביעינן להו שלא יהא כל א' הולך ותוקף וחיישינן דלמא איכא רמאי. והקצה"ח והנ"מ לא הבינו לחלק בין ודאי ליכא רמאי לליכא ודאי רמאי ודו"ק ובלא"ה נמי בשמא ושמא הסברא פשיטה דיחלוקו משא"כ בנ"ד ששניהם טוענים ברי:
ובעיקר קושייתם צריך אתה לדעת דמסוגיית הגמ' לא קשה כלל על הרא"ש דהרא"ש לא כתב רק היכא שהנפקד תופס וידוע להנפקד שהוא של אחד מהן בהא הוא דמסתבר ליה להרא"ש דידיעת הנפקד משווי לי' אין החלוקה יל"א משא"כ במו"מ כיון שאין החפץ ת"י המוכר דהא שנים אוחזין קתני וכמש"כ הרא"ש לקמן לכך אין ידיעת המוכר מעלה ומוריד כלל דנימא דמש"ה יהי' אין החלוקה אמת אלא דעיקר קושייתם הוא על הטור ועיין באו"ת שגם הוא הבין כן וגם הקצה"ח והנ"מ ע"כ הבינו כן דאל"כ לא הוי משני מידי דהא בה"א ע"כ לא ידע כלל מטעמא דרמאי ודו"ק וע"כ צ"ל דעיקר קושייתם הוא על הטור שבסי' קל"ח הביא דברי הרא"ש ובסי' רכ"ב העתיק לשון הרמב"ם דאם הוא ת"י המוכר ונקיט זוזי מתרווייהו ולא ידע יחלוקו בשבועה והא ודאי קשיא ומה שהוסיף בקצה"ח להקשות דגם להתוס' לא ניחא דהא אין דרך להקנות לו החצי אחרי שהוא ביד המוכר כמו שכ' התוס' לענין מנה ג'. לע"ד בפשיטות יש לחלק ביניהם דשאני התם ששניהם עומדים על המקח ותרווייהו יהבי זוזי למוכר א"כ אין רחוק שנתפשרו ביניהם והקנה זה לזה החצי משא"כ בנפקד שאין להאחד שום שייכות בממון חבירו מהיכ"ת הקנה לו החצי אחרי שהוא ביד חבירו וזה פשוט ובהיות כן נוכל לומר ג"כ להרא"ש כהך סברא דדווקא ידיעת הנפקד משווי לי' לאין החלוקה יל"א כיון דמסתמא גם עתה הוא של א' מהם משא"כ ידיעת המוכר אינו מעלה ומוריד כלל כיון דאפשר שנתפשרו יחד ונמצא דלפ"ז יהי' דברי הרא"ש קרובים לדברי התוס' וכן הבין במע"מ ויותר נראה דהטור אגב שיטפי' העתיק בסי' רכ"ב לדברי הרמב"ם ועדיין צ"ע בהך טעמא דכ' הרא"ש ועיין:
שם תוס' ד"ה וזה נוטל רביע. הקשו בתוס' דיהיה נאמן במיגו דאי בעי אמר כולה שלי והרבה תירוצים נאמרו בישוב הקושיא זו ומסתעפים ממנו הרבה דינים לענין דיני מיגו. הנ"י כתב לתרץ דהוי מיגו דהעזה שאינו יכול להעיז פניו לכפור הכל ולומר כולה שלי ועוד תירץ דהוי מיגו מדבר לדבר ולא אמרינן מיגו אלא באותו דבר עצמו וכן תירץ במרדכי עיי"ש שהוסיף להסביר זה ועוד תירץ דאי יהבינן ליה חציו א"כ יותר נוח לו לומר חצי' שלי וליטול חצי' מלומר כולה שלי וסוף סוף לא יטול אלא חציה עכ"ל הנ"י וכל הנך שנויי כיוונו התוס' לדחות במה שכתבו כדאמרן בגמ' הך מיגו גופי' לאפטוריה משבועה אי לא משום דאערומי כו' וכוונתם מבואר דאי תימא דלא הוי מיגו מהנך טעמי שכ' הנ"י א"כ איך אמרו בגמ' הך מיגו גופי' כו' ובאמת הוא לכאורה קושיא אלימתא על הנ"י וצ"ל דדעת הנ"י הוא כמש"כ במרדכי דאף דבגמ' אמרי' הך מיגו היינו דווקא לאיפטורי משבועה זו דהיא דרבנן דבמיגו כל דהו פטרין לי' משבועה זו שאינה אלא תקנת חכמים אבל לענין ליטול חצי' לא הוי מיגו מהנך טעמי שכ' הנ"י. וצריך אתה לדעת דהא דדייק המרדכי בלישני' לומר משבועה זו שאינה אלא תנ"ח היינו משום דאי הוי שבועה דמתני' שבועה דאורייתא אין שום צד סברא לומר דלענין לאפטורי משבועה יהיה סגי במיגו כל דהו טפי מלענין ממון דעד כאן לא פליגי הרא"ש ורבינו יוסף הלוי במס' שבועות פרק כל הנשבעין (עיי"ש בסי' ג' ברא"ש) אלא דרבינו יוסף הלוי ס"ל דלא אמרינן כלל מיגו לאפטורי משבועה ואפי' במיגו דמהני לענין ממון מ"מ לענין שבועה לא מהני מיגו והביא ראיה לזה עיי"ש והרא"ש נחלק עליו כיון דמיגו דאורייתא מ"ל ממון ומ"ל שבועה אטו שבועה לאו ממון הוא דזמנין דלא בעי לאשתבועי וקמשלם וסתר ראיותיו עיי"ש אבל לומר דלאפטורי משבועה יהי' סגי במיגו כל דהו זהו דבר שאינו עולה על הדעת כלל ולכך דייק המרדכי בלישני' דלענין שבועת משנתינו שאינו אלא תק"ח שפיר אית לן למימר דסגי במיגו כל דהו (והרא"ש ור"י הלוי מיירי בשבועה דאורייתא דהא הר"י הלוי הביא ראיה משבועת השומרין ומודה במקצת וע"א דהוי דאורייתא עיי"ש) והתוס' לא ניחא להו לחלק בין שבועה דאורייתא לדרבנן ולכך לא ניחא להו בהנך שינויי דכתב הנ"י ועוד יש ליישב דברי הנ"י דהגמ' לקמן לאו מטעם מיגו קבעי למפטרי' משבועה אלא מטעם משיב אבידה ומשיב אבידה דפטור משבועה לאו מטעם מיגו הוא אלא משום תק"ח כדתנן במס' גיטין המוצא מציאה לא ישבע מפני תיקון העולם וכן כ' רש"י בכמה דוכתין תדע דבגמ' לקמן לא אדכר כלל לישנא דמיגו רק סד"א דלהוי משיב אבידה ולפטר והתוס' ס"ל דמשיב אבידה פטור מטעם מיגו ומדאורייתא הוא פטור (ואי"ה בסוגיא דלקמן בהך דאמר רבה מפני מה אמרה תורה כו' יתבאר זה באריכות) והתוס' תירצו דהוי מיגו להוציא ומעתה בגמ' אמרי' שפיר הך מיגו דאינו להוציא דהוא על אותו הרביע עצמו שהוא נוטל ובהך דמיגו להוציא ג"כ רבו הדיעות ועי' בכללי מיגו ועוד דאף דיהי' הלכה פסוקה דמיגו להוציא לא אמרי' מ"מ בכאן אינו להוציא כ"כ דאיכא למימר שפיר דהוא מוחזק בחצי' דהא שניהם אדוקים בה בשוה ונהי דלענין דלא להוי השני המע"ה שפיר אמרינן דבחצי' השני זה מוחזק כמו זה היינו משום שזה מוחזק בכולה וזה מוחזק בכולה דכיון דשניהם אוחזין בה זה מוחזק בכולה וזה מוחזק בכולה וסברא זו פשוטה וברורה בכמה דוכתי' דכל מילי דשניהם שותפים בו זה מוחזק בכולה וזה מוחזק בכולה וה"נ דכוותי' ולכך לא מיקרי השני המע"ה אבל דלהוי מיגו להוציא הסברא דחוקה מאוד דהא הוא ג"כ מוחזק בכולה וא"כ איך מקרי להוציא. והנכון שבכולם הוא מה שתירץ בהגהת מרדכי השניות דאין אומרים מיגו היכא שהוא סבור לומר אמת במיגו שהוא טוען שקר כדאמרינן במס' יבמות דלא מהני' למימר מת במלחמה במיגו שהיתה אומרת מת על מטתו והיינו משום שאומרת בדדמי וסוברת לומר אמת רק דחיישינן שהיא טועה וסוברת שמת אבל באמת אינו כן ולכך אין כאן מיגו וה"נ דכוותי' בשמעתין דהא אמרינן דליכא רמאי בודאי משום דאימור תרווייהו אגבוה וכל א' סבור אני הגבהתי תחילה וא"כ אין שייך כאן מיגו דאפשר דבאמת אינו טוען שקר אבל מ"מ מטעי קטעי וסבור שהגביה ביחד עם חבירו ובאמת אינו כן רק שחבירו הגביה קודם ולכך אין כאן מיגו. והא דבגמ' אמרינן האי מיגו לאפטורי משבועה שאני התם דהא אנן דמשביעינן לי' ע"כ דחשדינן לי' ברמאי דאל"כ אין כאן מקום לשבועה דאם הוא סובר לומר אמת רק שנדמה לו כן בוודאי ג"כ ישבע ע"ז וא"כ אין שום תועלת במאי דמשבעינן לי' ועל כרחך הא דמשבעינן לי' משום דחיישינן דלמא הוא רמאי וכדאמרי' בגמ' שלא יהא כ"א הולך ותוקף כו' והגמ' לא קאמר אלא דאין כאן בודאי רמאי אבל מ"מ שפיר איכא לספוקי ברמאי ומש"ה משביעינן לי' דאם הוא רמאי יפרוש וכיון שכן שפיר שייך למימר מיגו לענין לפוטרו משבועה דאם הוא רמאי הי' לו לומר שקר יותר טוב דהיינו כולה שלי ומדלא קאמר כן ש"מ שאומר אמת אבל מ"מ לענין למיתב ליה החצי' אין שייך הך מיגו דאימא דאה"נ דאומר אמת אבל מטעי קטעי לכך אין לנו ליתן לו יותר מחצי טענתו וזה נכון וברור ובהג"מ קיצר בזה ולא סיים איך יתיישב הגמ' אבל לפמש"כ אתי שפיר ועיין בחידושי אנשי שם בהגהות הראשונות ודבריו מעורבבים שמה מאוד אם לא שנגיה בדבריו דהך ומיהו שכתב צריך להפך ולכתבו ראשונה וקאי על הך דתי' בהגמ' דלא אמרינן מיגו מממון לממון והך וי"ל שכ' הוא העתק מהגהות השניות והיא מילתא באנפי נפשי' ונלאתי להאריך והמבין יבין:
שם בא"ד וא"ת מ"ש מספק ויבם כו' ויש לומר כו' ותירוצם אינו מובן דהא גם כאן יש לומר שזה ודאי הגביה את המציאה וזה ספק אם הגביה וא"כ דמיא ממש לספק ויבם והתוס' נקטו לענין ספק ויבם הסיבה שמצידה באה לו הזכות בנכסיו דהיינו מפאת שהוא יורשו ולענין מציאה נקטו מה שמודה לו בחלק שיש לו בנכסיו ולכך כתבו דלא דמיין להדדי אבל באמת שניהם שווים בסברא דגם כאן מודה לו שהוא הגביה בודאי וא"כ הדרא ק' לדוכתי והנכון כמו שתי' בהגהות מרדכי דשאני הכא שאינו ודאי אלא ע"י הודאת השני משא"כ בספק ויבם שהיבם הוא ודאי בלא הודאתו עיי"ש באריכות קצת ועי"ל דשאני התם דלהספק עצמו ג"כ הדבר ספק דהא אינו יכול לטעון ודאי משא"כ כאן שהוא טוען ודאי רק שהספק הוא לב"ד וזהו פשוט וכמעט שהוא כעין תי' ההגמ"ר ועיין:
שם תוס' ד"ה דבראי' והא דאמרינן בהבית והעליה דהבטה בהפקר קונה היינו שעשה מעשה כל דהו כו' ודבריהם דחוקים מאוד דמעשה מאן דכר שמי' התם אבל באמת לק"מ לפי מה שכ' רש"י שם (קי"ח א') ד"ה אתה אומר דס"ל הבטה קניא בהפקר הואיל ודבר טורח הוא ועל ידו נשמר ודעתו לכך עיי"ש הרי שמפרש הבטה שמביט עליו לשומרו וכן כתב שם לעיל מיניה בד"ה כאן בהגבהה כו' וברייתא כששכרו למלאכת הבטה כגון לשמור כו' וס"ל לרש"י דדווקא היכא שהוא שומרו ע"י הבטתו אז קניא בהפקר הואיל ודבר טורח הוא משא"כ ראיה בעלמא לא קני כלל וזהו שדקדק הגמ' למימר בראי' בעלמא ולא קאמר בראיה כו' וגם באמת בשורש הלשון המה שני דברים נפרדים וגם בלע"ז לועזין לראי' (גיזעהן) ולהבטה (אכטונג געבין) והיינו כמ"ש רש"י שמביט עליו לשומרו וזהו פשוט וברור:
שם רש"י ד"ה במקח וממכר אבל זה אומר אני ארגתיה לא יחלוקו עיין במהרמ"ש שכ' דאין כוונת רש"י לומר דלמה לא משני חדא במציאה וחדא בארגתי' דזה בלא"ה לא מצי למימר דא"כ לא יתיישב הצריכותא דהא לית בי' שום צד הוראת היתר אלא דכוונת רש"י דהיא גופיה תקשי אמאי לא תני ארגתיה לחוד ויהי' סגי בחדא בבא לזה אומר דבארגתי' הדין דיהא מונח ולכך לא מצי למיתניא ולפ"ז צ"ל דרש"י ע"כ אינו מפרש הצריכותא כמו שמפרשים התוס' לקמן דאילו להתוס' דמפרשי אבל במו"מ דליכא למימר הכי דרצה לומר דמסתמא הוא סובר לומר אמת וא"כ ע"י שבועה נמי לא יפרוש א"כ אין כאן קושיא כלל דלתני ארגתי' לחוד דאדרבה אי הוי תני ארגתי' לא הוי ידעינן מיני' לא מציאה ולא מו"מ אלא צ"ל דרש"י מפרש הצריכותא דה"א כיון דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ומה שמבואר במהרמ"ש שהתוס' דחו פי' זה משום דהא קיי"ל דלא אמרינן מיגו דחשיד אממונא כו' וכ"ת דהיינו לפי האמת דתני תרווייהו דמ"מ אין זה ה"א כלל תמיהני עליהם דאיך מצאנו ידינו ורגלינו בבהמ"ד לומר דאין זה ה"א כלל כיון דהגמ' לקמן מקשה בפשיטות ונימא מיגו דחשיד כו' ושקיל וטרי בה טובא ואביי ס"ל באמת כן להלכה דחשיד אממונא חשיד אשבועתא וא"כ איך יעלה על הדעת לומר דאין זה ה"א כלל ועוד דהא הרי"ף והרמב"ם פסקו להלכה כאביי ויתבאר אי"ה לקמן וגם רש"י ס"ל כהרי"ף בזה ועיין במש"כ המהרמ"ש עצמו בסוגיא דהאי ובכוליה בעי דלודי' ע"ש במש"כ ולכאורה הי' נראה ליישב פירש"י מכל מה שהקשו בתוס' וא"כ ודאי דאין בדחיות התוס' מאי דדחו להך פירושא שום ממש:
אמנם בעיקר פי' הצריכותא נלע"ד לפרש בפשיטות דעל פי' התוס' קשה דנהי דאיכא למימר דליכא רמאי אלא כל א' סובר לומר אמת מ"מ איך ס"ד דבשביל זה לא יתנו לו שבועה אטו מילתא דפשיטא הוא דליכא רמאי הא ודאי דאיכא למימר ג"כ דלמא הוא רמאי תדע דהא באמת שבועה זו תק"ח היא שלא יהא כל א' הולך ותוקף וא"כ ע"כ דחשבינן לי' ברמאי ובאמת הקשה כן במהרמ"ש למסקנא דשבועה זו תק"ח איך יתיישב הצריכותא לפי' התוס' והניח בצ"ע לכך נראה לפרש בפשיטות דה"ק דאי תני מציאה ה"א משום דמורי כו' ורצה לומר דמש"ה שייך בזה טפי תק"ח שלא יהא כ"א הולך ותוקף דמשום דמורי ואמר כו' שכיח שיהא הולך ותוקף ולכך תיקנו חז"ל בזה שבועה אבל מו"מ דליכא הוראת היתר א"כ לא שכיח שיהא הולך ותוקף בלי שום הוראת היתר ומלתא דלא שכיחא לא תקינו בי' רבנן וא"כ נשאר על דין תורה ומדינא א"צ לישבע כמו דמקשה לקמן וכי מאחר שזה תפוס ועומד כו' שבועה זו למה כנלע"ד לפרש בפשיטות הך צריכותא אליבא דמסקנא דמסקינן שבועה זו תק"ח והמקשה דהקשה לימא מתני' דלא כסומכוס ולא ידע משבועה זו תק"ח רק דהוי ס"ל דשבועה דמתניתין הוא דין תורה הנה לדידי' בלא"ה לא יתיישב הצריכותא דאמרינן בשמעתין משום דמורי ואמר רמו רבנן שבועה עליה דזה לא שייך בשבועת התורה אפי' לפי' התוס' וע"כ צ"ל דהמקשה הי' ניחא לי' הצריכותא באיזה אופן אחר ואיכא לפרושי הצריכותא בכמה גווני לדעת המקשה רק דבאמת אין אנו אחראין כ"כ ליישב דעת המקשה דאפשר דניחא לי' הצריכותא מאיזה טעם שיהי' אבל הצריכותא דעביד גמ' ניחא לן טפי לפרושי אליבא דמסקנא וכדכתיבנא ועיין:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |