נודע ביהודה/תניינא/יורה דעה/צז
נודע ביהודה 
תניינא יורה דעה צז
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תשובה
לכבוד אהובי א"נ הרב הגאון מוה' אלעזר נר"ו אב"ד דק"ק פילץ. אשר כעת הוא אב"ד ק"ק טריטש בעל ספרי שמן רוקח ושערי חכמה:
מכתבו הגיעני. ואשר הוקשה לו על מה שכתבתי בחיבורי נו"ב חיו"ד סימן מ"א להשיג על הש"ך וכתבתי דקיי"ל מקור מקומו טמא כמבואר ברמב"ם פ"א ממטמאי משכב הלכה ט' ושוב כתבתי בסימן מ"ב שאין לחלק בין מקור מקומו טמא לדם מכה שבתוכו מדלא הביא רבינו דין דם מכה כלל ש"מ שלא הוצרך להביא מאחר שכבר ביאר שמקור מקומו טמא וע"ז כתב מעלתו שתמוה בעיניו על דברי שהרי באמת הביא הרמב"ם דין דם מכה שבמקור בפ"ח מא"ב הלכה י"ד וכתב וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור אע"פ שראתה בשעת וסתה היא טהורה והדם טהור ע"כ דברי מעלתו: והנה ידע מעלתו דבהלכות א"ב אין שם מקום רק למה שנוגע בהלכות נדה דשם בהלכות איסור נדה עסיק הרמב"ם לא בדיני טומאה וטהרה אבל אם הדם הזה מטמא האשה טומאת ערב או אם הדם הזה מטמא אח"כ שאר דברים כל זה היה לו להרמב"ם לבאר במקומו המיוחד לו בפ"א ממטמאי משכב. ועל זה כתבתי בחיבורי מדלא הביא רבינו שם דין דם מכה מכלל דסמיך על מה שכתב שם בהלכה טי"ת שמקור מקומו טמא או על מה שכתב שם בהלכה יו"ד במקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות. ואמנם פירושן של דברי רבינו בהלכות א"ב הנה בילדותי המצאתי כמה חידושי דינין מדברי הרמב"ם בפ"א ממטמאי משכב וכתבתי בסוף הדברים שלא יסמוך שום אדם על החידושים הללו להקל כי לא אוכל להעמיד יסוד על דברי הרמב"ם הללו הואיל ודבריו כאן סותרים דבריו בפ"ח מהלכות א"ב וכן דבריו בפרק הזה עצמו סתרי אהדדי וכל זמן שלא אזכה לעמוד על שורש כוונת רבינו שלא יהיו דבריו סותרים זה לזה אי אפשר לי ללמוד מדבריו שום קולא. כל זה רשמתי בילדותי:
אח"כ שמתי לבי לדברי רבינו הגדול והנה בעזה"י כמדומה אני שעמדתי על כוונתו וכל דבריו הם אמיתים וראוים למי שאמרם. והנה לפום רהיטא בתחלת העיון הייתי נבוך מאוד בדברי רבינו בדין מקור מקומו טמא שבפ"ח מא"ב הלכה י"ד שכתב וכן אשה שראתה דם מחמת מכה שבמקור כו' היא טהורה והדם טהור וזהו פלוגתא דרבי ורשב"ג במסכת נדה דף ט"ז ע"א ופירשו שם בגמרא דפליגי במקור מקומו טמא וא"כ הכריע רבינו כאן כרבי דסבר מקומו טהור ובפ"א ממשכב הלכה חי"ת דם הנדה כו' וכבר ביארנו באיסור נדה שחמשה דמים כו' אבל אם ראתה דם ירוק הרי הוא טהור ואינו כמו רוקה כו' שהרוק מתעגל כו', ומדכתב הרי הוא טהור משמע שאין בו שום טומאה כלל דסבר מקור מקומו טהור שאם היה מקומו טמא א"כ מה בכך שהוא מראה ירוק ואינו דם נדה אכתי טמא הוא הדם ירוק מחמת המקור שמקומו טמא א"ו שגם כאן הכריע שמקומו טהור. ובהלכה טי"ת כתב אשה שיצאה הולד מדופנה ויצא עמו דם מן הדופן הרי אותו דם אב מאבות הטומאה כו' שהמקור מקומו טמא והאשה טהורה עד שיצא הדם ממנה דרך רחם עכ"ל. וזהו פלוגתא דרשב"י ורבנן בדף מ"א באוקימתא דרב יוסף שם והכריע הרמב"ם כרבנן ופסק כאן בשפה ברורה שמקור מקומו טמא. ובהלכה יו"ד כתב מקור האשה שנעקר ונפל לארץ האשה טמאה טומאת ערב וכן מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות האשה טמאה טומאת ערב אבל אינה נדה עד שתראה אחד מחמשה דמים כו'. והנה כאן ג"כ הכריע שמקומו טמא דאל"כ למה האשה טמאה טומאת ערב. ובר מן דין מה מאד גדלה הפליאה מה הפרש יש בין דם ירוק שבהלכה חי"ת ובין טיפי מרגליות שבהלכה יו"ד אידי ואידי מראה טהור הוא זה ירוק וזה לבן ומדוע בהל' חי"ת כתב הרי הוא טהור ואם הדם הוא טהור א"כ במה נטמאת האשה בטיפי מרגליות בהלכה יו"ד:
ולהבין כוונת רבינו נתתי לב לדבריו בפ"ח מא"ב שכתב שם הדם טהור. מה ענין טהרות הדם שם בשלמא מה שכתב שהאשה טהורה זה שייך שם שהאשה טהורה לבעלה ואינה נדה אבל מה שסיים שהדם טהור אין מקומו שם ועיקר מקומו הוא בהלכות מטמאי משכב. וגם נתתי לב ללשון חז"ל שאמרו מקור מקומו טמא מקור מקומו טהור לכל מר כדאית ליה מה ענין מקומו לכאן וכך הוה ליה למימר מר סבר מקור טמא ומר סבר מקור טהור וגם קשה כמה נדחקו בדף י"ט ע"ב לפרש פלוגתא דר"מ ור' יוסי שר"מ אמר מטמא משום משקה ור"י אמר לא כך ולא כך ולמה לא נימא דפליגי אם מקור מקומו טמא דר"מ סבר טמא לכך אומר ר"מ שמטמא משום משקה שקיבל דם הזה טומאה מהמקור ור"י סובר מקומו טהור. לכל אלה נתתי לב להבין ולעמוד על שורש הדברים:
והנה נציע הצעה אחת שטרם כל צריך אתה לדעת כי טומאת המקור למ"ד מקומו טמא הלכה למשה מסיני הוא ואין לדקדק בו מכללו שאר דיני טומאה ועיין בתוספות דף ט"ז ע"א בד"ה במקור כו'. ומעתה אני אומר שכך היתה כוונת חז"ל במה שאמרו מקומו טמא מקומו דייקא וכך היתה ההלכה שטומאתו הוא רק במקומו אבל מה שפורש מן המקור לאחר שנבדל ממנו לגמרי פסקה טומאתו רק בעודו בחיבורו במקור אז הוא טמא ומטמא ולכן מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות בעת הזיעה המה מחוברים למקור מבחוץ באותו רגע הם מטמאין את האשה טומאת ערב שהרי אז הטיפים הללו מחוברים במקור ונוגעות באשה ואף שהוא טומאת בה"ס עיין בתוספות דף ט"ז ע"א ד"ה במקור אבל כשיצאו אותן הטיפים לחוץ ונבדלו מן המקור לגמרי פסקה הטומאה מטיפין הללו ושוב אינן מטמאין במה שנוגעים באיזה דבר יהיה מה שיהיה ולכן הוצרך רשב"ל בדף מ"א ע"ב באמרו מקור שנעקר כו' להביא קרא יען השפך גו' לומר אף שנעקר ממקומו עדיין קרי ליה ערוה כאילו הוא במקומו כמו שפירש"י שם משום דאף דמקור מקומו טמא מ"מ בעודו מחובר באשה אינו מטמא את האשה וכמ"ש התוס' דף ט"ז ע"א וכשנעקר המקור ממקום חבורו היה לנו לומר שפסקה טומאתו לגמרי ששוב אינו במקומו וא"כ אימת נטמאת האשה בעודו מחובר אינו מטמא את האשה וכשנעקר נטהר גם הוא עצמו לכך הביא קרא יען השפך וגו' שהמקור עצמו אף שנעקר הוא כאילו לא נעקר אבל מה שבתוכו תיכף שיוצא ונבדל מקבורו במקור פסקה טומאה ממנו:
וכל זה בדם טהור שבתוכו אבל דם נדה שבתוכו עיקר טומאתו בחוץ ומטמא שוב לעולם בין לח ובין יבש ומטמאהו טומאה חמורה במשא. והנה את האשה אינו מטמא משום נדה אלא בצאתו דהיינו בבית החיצון והיה מקום לומר שגזירת הכתוב הוא גם לענין טומאת הדם עצמו לענין טומאה חמורה שאינו טמא רק משעת ביאתו לבית החיצון וא"כ אם יצא דרך דופן לא יטמא אפילו למ"ד מקור מקומו טמא מ"מ לענין טומאת המקור תיכף כשפירש מחבורו מן המקור פסקה טומאת המקור ממנו וטומאה עצמה של דם נדה אכתי לא חלה עליו שהרי לא בא מעולם לבית החיצון רק יצא דרך דופן ובזה באמת נחלקו רשב"י ורבנן דף מ"א ע"ב באוקימתא דרב יוסף ושם פירוש הפלוגתא אם מקור מקומו טמא או טהור אינו כמו פירוש הפלוגתא דרבי ורשב"ג בדף ט"ז ע"א ובדף ס"ו ע"א פלוגתא דרשב"ג ורבותינו כי הפירוש כאן בדף מ"א ע"ב מקור מקומו טמא היינו אפילו שהוא במקומו כבר הוא טמא טומאת נדה דהיינו דם נדה שבתוכו ולאו למימרא דוקא במקומו הוא טמא שהרי אדרבה בצאתו לבית החיצון פשיטא שהוא דם נדה האמור בתורה ולכן הפירוש שכאן מקומו אפילו שהוא במקומו וגם אחר שפירש משם הוא בטומאתו לפי שזה אין טומאתו מחמת המקור רק מחמת עצמו שהוא דם נדה ממש והוא אב הטומאה כמו בצאתו דרך בית החיצון שנשאר לעולם אב הטומאה ובזה אין אנו אחראין לומר דהני תנאי כהני תנאי ופליגי רשב"י ורבנן בפלוגתא דרבי ורשב"ג אלא יכול להיות דגם רשב"י סובר בהך דדף ט"ז והך דדף ס"ו כרשב"ג שמה שיש במקור הוא טמא מחמת המקור ומטמא האשה בצאתו ואעפ"כ מטהר כאן הדם ביצא דרך דופן שכבר פירש מן המקור ופסקה ממנו טומאת המקור וס"ל לרשב"י דטומאה חמורה של עצמו דהיינו טומאת דם נדה אין לו בהיותו במקור כלל רק בצאתו לבית החיצון אז חל עליו טומאתו החמורה ולכך מטהר הדם שיצא דרך דופן לגמרי. והרמב"ם פסק כרבנן דפליגי על רשב"י ולכך פסק בפ"א ממטמאי משכב הלכה טי"ת שאותו הדם הוא אב מאבות הטומאה כדם הנדה. ולכאורה הא גופא קשיא דמנ"ל להרמב"ם דחייש לרבנן הדם היוצא משם שאמרו טמא שכוונתן טומאה חמורה כדם נדה ממש ודלמא רק כדם מכה שבמקור וכשתי טיפי מרגליות שלא הזכיר הרמב"ם רק שהאשה טמאה טומאת ערב ולא הזכיר כלל שאותן טיפים הם אב מאבות הטומאה:
ונראה לדקדק בסוגיא דגמרא שם דף מ"א ע"ב דקאמר שם ר"ל מאן דמטמא בדם מטמא באשה. וקשה למה אמר ריש לקיש למלתיה כאן בפלוגתא דרשב"י ורבנן ולמה לא אמר כן בפלוגתא דרבותינו ורשב"ג דפליגי ג"כ במקור מקומו טמא לקמן דף ס"ו ע"א הוה ליה לר"ל למימר מאן דמטמא בדם מטמא באשה ואם ניחא ליה שם למימר שאפילו המטמא בדם הוא רק שהדם טמא נטמא מחמת המקור ולכן מטהר באשה וכמפורש באמת בדברי רשב"ג שהוא מטמא הדם בדף ס"ו ע"א ומטהר האשה בדף ט"ז ע"א א"כ גם כאן מי הכריחו לומר דרבנן מטמאים האשה ודלמא ג"כ רק הדם טימאו מחמת טומאת המקור וכדברי רשב"ג ממש:
ואמנם ליישב כל זה הוא משום דכאן דף מ"א מיירי באשה שיצא הולד ודם דרך דופן והנה רשב"י ס"ל במשנה שם שיוצא דופן הרי הוא כילוד וא"כ אמו טמאה לידה ולפ"ז אין לנו לר"ש שום נפקותא אם הדם טמא מחמת המקור כרשב"ג או לא קיבל טומאה כרבי דלענין לטמא האשה מה לנו אם נטמאה מן הדם טומאת ערב או לא והרי כבר היא טמאה טומאה חמורה שהיא טומאת לידה לר"ש כל שבעה. ומעתה אם איתא דמה שאמרו חכמים ודם היוצא משם טמא היינו דומיא דדם מכה שאמר רשב"ג בדף ס"ו שהוא טמא ולומר שהדם טמא מחמת טומאת המקור ובזה אחר יציאתו פסקה טומאתו לגמרי ואין שום נפקותא בטומאתו רק לטמא האשה בעת יציאתו מן המקור דרך דופן קודם שנבדל לגמרי מן המקור היה טמא וטימא את האשה טומאת ערב וא"כ ר"ש דמטהר היינו לטהר את האשה לגמרי אפילו מטומאת ערב. אתמהה והרי לר"ש בלא"ה האשה טמאה טומאת שבעה דהיינו טומאת לידה ולמאי הלכתא הוא מטהרה מטומאת ערב א"ו דם היוצא משם טמא שאמרו חכמים היינו שהדם מצד עצמו טמא טומאת דם נדה ממש ובזה ר"ש מטהר את הדם ומזה יצא לרבינו הגדול שהדם הזה הוא אב הטומאה כדם נדה ממש. ומעתה גם דברי ריש לקיש נכונים שעל פלוגתא דרשב"ג ורבותינו לא נסתפק מעולם דודאי אף דמטמא רשב"ג את הדם אעפ"כ מטהר את האשה כמפורש בדבריו בדף ט"ז ע"א ואמנם שם הטעם נכון שהדם טמא רק מצד מקור מקומו טמא אבל כאן דרבנן מטמאים את הדם טומאה חמורה אפילו אחר יציאתו דרך דופן ונבדל מחבורו במקור וא"כ מכלל דמחשבי ליה דם נדות ממש לכך הוא אומר שמטמאים גם את האשה:
ומעתה נבוא לבאר כל פסקי הרמב"ם בזה בכל המקומות איש על מקומו יבוא בשלום במקומו המיוחד לו וגם לא יהיו סתרי אהדדי כלל. והנה בהלכות א"ב שם באיסור נדה הוא קאי לא בדיני טומאה וטהרה מ"מ אגב גררא הוא מבאר מה שאינו מטמא משום נדה תדע שבפרק ח' הלכה י"ג כתב שהיא טמאה למפרע וזה אינו נפקותא לאיסור נדה רק כיון שטומאתה למפרע הוא משום נדה ורצה ג"כ לומר שאינה מטמאה את הבועל למפרע והכל משום שרצה לסיים שאינה מונה אלא משעה שראתה שזהו מקומו כאן בדיני נדה הביא ג"כ אגב גררא כל מה ששייך לענין טומאת נדה. ואחר כך בהלכה י"ד כתב וכן האשה שראתה דם מחמת מכה שיש לה במקור כו', עיקר רצונו לומר שהאשה טהורה והיינו שהיא טהורה לבעלה וזה שייך כאן בהלכות א"ב. ולפי שהטעם שהיא טהורה הוא מחמת שאין זה דם נדה רק דם מכה סיים ג"כ שהדם טהור וזהו נתינת טעם כלומר למה האשה טהורה לפי שהדם טהור ורצונו טהור שאינו דם נדה ואף שאעפ"כ יש בו משום מקור מקומו טמא וכבר טימא בשעת צאתו מן המקור את האשה טומאת ערב והיה לו לומר שהאשה טמאה עכ"פ טומאת ערב רק לפי שאין כאן מקום שזה לא שייך לענין נדה כלל. ולא הוציא הרמב"ם דבר שקר מפיו במה שאמר והדם טהור שבאמת עתה כבר הוא טהור לגמרי שאחר שיצא מן האשה ונבדל מחבורו מן המקור פסקה טומאה ממנו לגמרי כמו שכתבתי למעלה. ומה שאמר שאשה טהורה ג"כ לא הוציא דבר שקר שטהורה היא לבעלה אבל באמת לטהרות טמאה טומאת ערב וזה לא הוצרך לבאר כאן שאין כאן מקום ביאור לטומאה וטהרה וסמך עצמו על מה שביאר במטמאי משכב במקור שהזיע כו' דמה לי אם הוא דם מכה או אם הוא דם צלול ולכן שניהם טהורים מטומאת נדה ומטמאים האשה טומאת ערב. ואל תתמה על אמרו סתם והאשה טהורה שהרי גם בפ"א ממטמאי משכב הלכה ט' כתב ג"כ והאשה טהורה עד שיצא דרך רחם והרי שם ודאי הכוונה שטהורה מטומאת נדה החמורה אבל עכ"פ טמאה טומאת ערב שכיון שהדם הוא אב מאבות הטומאה הרי הוא מטמא אדם:
ועתה נבוא לבאר דברי רבינו הגדול בהלכות מטמאי משכב. והנה בהל' חי"ת כתב אבל אם ראתה דם ירוק הרי הוא טהור ואינו כמו רוקה כו' כוונתו בזה על מה שאמרו בגמרא דף י"ט ע"ב היכא דחזיא דם אדום והדר חזיא דם ירוק וגם הרמב"ם כאן מיירי באשה שכבר היא נדה או זבה מחמת דם אדום ושוב ראתה דם ירוק תדע שכן הוא שהרי מסיים ואינו כמו רוקה וא"כ דמיירי שכבר היא נדה שוב אין לנו עסק באשה זו אם נטמאה עתה מחמת הדם הירוק טומאת ערב שהרי כבר היא טמאה טומאת נדה ואין לנו עסק בדם הירוק הזה רק לענין אם יטמא אח"כ דברים אחרים כלים או אוכלים ומשקים שיגעו בו וזה אינו שייך רק אחר שכבר יצא מגוף האשה לחוץ בזה שפיר קאמר הרמב"ם הרי הוא טהור שאחר שנבדל מהמקור הוא טהור לגמרי, ובהלכה טי"ת שם מיירי בדם נדה ממש שיצא דרך דופן כבר ביארתי והוכחתי מהגמרא שהוא אב הטומאה לעולם גם אחר שיצא מהאשה. ובהלכה יו"ד במקור שהזיע שם מיירי באשה שהיא טהורה ואינה נדה מקודם לכן קאמר שהאשה טמאה טומאת ערב ובודאי מאותן טיפין קיבלה האשה טומאה ואעפ"כ רק האשה טמאה אבל אח"כ כשיצאו הטיפין לחוץ לא נשאר על טיפים הללו שום טומאה כלל והם טהורים כמו דם הירוק. וכל דברי רבינו נכונים ואין חילוק לדינא כלל בין דם מכה שבמקור ובין טיפי מרגליות ובין דם ירוק בשום דבר ואלמלי היה איזה חילוק ביניהם ולומר דדם מכה שבמקור אינו מטמא אפילו את האשה טומאת ערב היה לו להרמב"ם לבאר דין זה במקומו בפ"א מהלכות משכב ומושב ולא לסמוך על דבריו באיסורי ביאה ובפרט שכבר ביארתי שגם שם לא נתבאר ולא יתבאר דין זה והאשה טהורה דקאמר התם היינו טהורה לבעלה ואינה אסורה לו מחמת איסור נדה ובסוף פ"ד ממשכב באשה שמתה ויצא ממנה דם כו' מיירי ג"כ דם נדה ממש יצא ממנה וכבר כתבתי שדם נדה גם בהיותו במקור הוא טמא:
ועל פי הצעות האלה מבואר ג"כ שלא היה יכול בגמרא דף י"ט לאוקמי דברי ר' מאיר שאמר מטמא משום משקה שטעמו משום מקור מקומו טמא דלפי מ"ש לא נפקא לן במקור מקומו טמא רק לטמא את האשה ההיא ואיך קאמר ר"מ מטמא משום משקה והרי אין לך שום משקה (שאינו משקה זב וזבה) שיטמא אדם שאף שגזרו על המשקין שיטמאו כלים אבל לא מצינו שגזרו שיטמא אדם רק לטמא ידים וזה לא משכחת שיטמא דם הירוק ידים או כלים או אוכלים ומשקים בעודו בגוף האשה. ואחר שיצא מגוף האשה פסקה טומאה ממנו לגמרי והאשה שמקבלת טומאת ערב ממקור שהזיע אינו מתורת משקין שהרי אין משקין מטמאין אדם רק הוא הל"מ כמ"ש התוספות בדף ט"ז ע"א וכנ"ל וא"כ ר"מ שאמר משום משקין ודאי אין כוונתו לטמא האשה. וכן י"ל לכך לא היה יכול לומר טעמו משום מקור מקומו טמא ומוקי ליה משום משקה זב וזבה דהיינו שראתה מתחלה דם אדום ושייך שפיר מטמא משום משקה ומתחלה שם שרצה לאוקמי היכא דחזיא ודאי מגופה ג"כ ניחא כיון שרצה לומר דהיכא דהוא מגופה דם נדה ממש הוא שייך משום משקה דדם נדה מקרי משקה כמ"ש התוס' שם בד"ה כתיב הכא כו' בשם התוספתא דשבת ע"ש. ולדעתי כל זה נכון וברור. והיה זה שלום. דברי הד"ש:
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |