נודע ביהודה/תניינא/חושן משפט/יט
נודע ביהודה 
תניינא חושן משפט יט
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תשובה
שלום תנינא לכבוד אהובי ש"ב ידידי יניק וחכים טובא האלוף הרבני המופלא ומופלג ושנון כבוד מו"ה וואלף כ"ץ:
מכתבו הגיעני ורואה אני שרוצה להעמיד דבריו הראשונים ואם כי הוא עצמו לא יוכל לומר שלזה היתה כוונתו בתחלה כי הדברים רחוקים ועיקר חסר מאגרתו הראשונה אבל יהיה איך שיהיה הוא רוצה להעמיד קושית התוספות על מר"ן, ובאמת כיון שדבריו הראשונים היו אצלי דברים שאין בהם ממש לכן לא העתקתי את מה שכתבתי לו תשובה להיות נשאר אצלי לזכרון שאם הייתי רוצה להעתיק את כל הדברים שאני משיב על פלפולים לא יספיק הזמן וגם מכתבו הראשון לא הנחתי במקום משומר. ועכשיו בבוא דבריו שנית כמעט שכבר יצא הדבר מלבי והוצרכתי ליתן על לבי להיות נזכר הדברים הראשונים והנה לא הועיל כלום באריכת הדברים:
והנה מה שכתב דמה שכתבו התוס' בב"ק דף ק"ז ע"א בד"ה עירוב פרשיות וכו' ואי הוה אמרינן דלר"י ולרמי ב"ח לא מיחייב אפקדון אכפירה והודאה בלא נאנסו הוה ניחא דפריך לה התם, כוונתן שגוף הקושיא שבועת השומרים היכי משכחת היא קושיא אבל אעפ"כ אין לה ענין לקושיא זו לדברי רב ושמואל שם דנאמן מתוך שיכול לומר לא שכרתיך:
דברים הללו אינן מתקבלים אצלי ולמה לא דייק בדברי התוס' שכתבו דהוה ניחא דפריך לה התם. וגם לא ידעתי מי הכריחו לזה והלא יש דרך מחוור דאלמלא דברי רב ושמואל הוה אמרינן דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה וכמ"ש הר"ן שם בשם הר"ר יהוסף הלוי יעיין שם. ומה שכתבו אח"כ לפירוש הריב"א והשתא ניחא ההוא דכל הנשבעין דקאמר וכו' אין כוונתן דהשתא ניחא דמקושר הך קושיא דוקא לרב ושמואל, אלא כלפי מה שהקשו תחלה דלרבינו תם אין כאן מיגו כתבו דלריב"א שפיר יש מיגו וממילא הוצרכו לומר אעפ"י שאין זה מיגו גמור וכו', ולא כפי מה שהבין מעלתו דעיקר כוונתן דלפירוש ריב"א מקושר הענין לרב ושמואל אבל לפירוש ר"ת ורש"י אינו מקושר שאם לא היה מקושר לא הוה שייך למימר דהוה ניחא. גם דברי הר"ן נכונים דהר"ן מתחלה כתב קישור הדברים בשם הר"ר יהוסף מטעם מיגו לאפטורי משבועה * [הג"ה מבן המחבר עיין בתוס' במסכת שבועות דף מ"ה ע"ב בד"ה מתוך שיכול לומר להד"מ ע"ש היטב. וע' במה שכתבתי בתשובה הסמוכה לקמן בענין זה:] אלא דבסוף קשיא להר"ן דאנן היכי מצאנו ידינו בבה"מ דאנן אית לן דרב ושמואל ושבועת הפקדון קיי"ל אפילו אפקיד בלא עדים ובלא שטר וניחא להר"ן דודאי לענין שבועת בעה"ב שהוא רק תקנה דחינן במיגו כל דהו דהאי לאו מיגו מעליא הוא אי משום דבזה אינו מעיז ואי משום דסובר שאומר אמת אבל שבועת שומרין שהוא מן הדין לא דחינן במיגו כהאי דגם שבועת נאנסו סובר שאומר אמת או משום דאינו מעיז ורבא לרמי הוא דאקשה דאמר כמה מעליא משמע שהוא דינא, ובלא"ה לא קשה על רמי בשבועת השומרים אף לפי סברתו דמעלתו דלרמי דבעי כפירה הוי מיגו גמור מ"מ הוה אמינא דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה אבל כיון דאמר רמי כמה מעליא ש"מ דאמרינן מיגו לאפטורי משבועה הקשה שבועת השומרים וכו' והר"ן לא הוה צ"ל דלא הוי מיגו מעליא אלא לאסוקי לדידן דאנן פסקינן מיגו לאפטורי בשבועה וכמ"ש הר"ן שם לפני זה וגם קיי"ל כרב ושמואל וגם קי"ל דחייב שבועת הפקדון בלא עדים ובלא שטר והוצרך לומר דאינו מיגו גמור ואגב זה פירש ג"כ דרמי בר חמי סובר שזה מיגו גמור הוא. וגם הוצרך לזה דאי לאו מיגו גמור הוא א"כ על כרחך שהוא רק דרך פשרה וכמ"ש הר"ן שם לפני זה ולא הוה מוכח מזה דבשבועה שהיא מדין גמור דמהני בה אפילו מיגו גמור:
ומה שמקשה על דברי הש"ך בסימן פ"ט ס"ק יו"ד מה שהקשה על הר"ן, והנה מעלתו האריך בלשון קושייתו ואני מעתיקו בקיצור. שהקשה אולי גם הר"ן כוונתו דלהכי פטור בברייתא בלא שבועה היינו משום דהך ברייתא אתיא כר' יהודה ולר"י גם בקציצה היה ראוי דליתיב בלא שבועה אלא שתיקנו שבועה להפיס דעתו וכאן מפוייס ועומד הוא וכמו שמסיק הש"ך עצמו דטעם דברייתא שפטור בלא שבועה משום דהך ברייתא סובר דאף אם לא היה מוחזק היה נוטל עכ"פ בשבועה, ועיין שם זהו תורף קושייתו אלא שהאריך בלשונו. ופשיטא מה שסיים דממילא לא קשה על הרמב"ם הוא אריכות ללא צורך שהרי הש"ך מסיק זה לתרץ דברי הרמב"ם וכבר אמרו חז"ל לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה ואם זה בשונה לתלמידו ק"ו אדם הכותב לחבירו. והנה בזה אני איני מדחה קושייתו ולכאורה באמת יפלא על הש"ך למה לא פירש דברי הר"ן על כוונה זו. ואמנם אחר היישוב יפה כיון הש"ך, ויתן לבו לההפרש שיש בין מסקנת הש"ך ובין דברי הר"ן דהר"ן יהיב טעמא למילתא כיון דשבועה זו הוא רק להפיס דעתו של בעה"ב וכאן מפוייס ועומד הוא אבל הש"ך במסקנתו לא הוצרך לטעם זה אלא כללא כייל כל היכא שאפילו אינו מוחזק נוטל בשבועה אז היכא שהוא תפוס בלא עדים אז פטור משבועה שהרי הש"ך פוסק כן בכל הנשבעים ונוטלים, ומעתה ודאי דלא סלקא על דעת הר"ן לפרש ברייתא זו אליבא דר"י שהרי לר' יהודה שבועה זו לא להפיס דעתו היא אלא דינא, בין לפי מ"ש התוס' בדף מ"ה ע"א בד"ה וניתיב ליה בלא שבועה שכתבו וא"ת ואכתי אמאי ניתיב ליה בלא שבועה כי אי אפשר להיות שיהיה ברי שלו טוב וכו' והלא ר' יהודה לא מחייב אלא בהודאה במקצת וי"ל דנהי דר"י לא חשיב ליה לגמרי כאינו יודע רבנן מיהו חשבי ליה כוודאי שכח עכ"ל התוס'. הרי דלר"י שבועה זו מדינא הוא ולא רק להפיס, וכן לפי מ"ש הר"ן בעצמו וזה לשונו וליתן ליה בלא שבועה ליכא לפרושי דמדינא קאמר וכו' אלא ודאי הכי קאמר נהי דמדינא ודאי אפילו בשבועה לא שקיל הוה לן לתקוני דליתיב ליה בלא שבועה שהרי נושא נפשו על שכרו ושכרו מועט איכא למיחשב בכדי חייו דהא איכא אינשי דפרישי משבועתא ואפילו בקושטא לא בעו אשתבועי עכ"ל. וכל זה לרבנן שתיקנו משום כדי חייו אבל ר' יהודה לא משגיח בזה שהרי באינו מודה במקצת לא תיקנו, ואמנם טעמיה דר"י כיון שבעה"ב טרוד טועה הוא וחששו שישבע על הספק שיטעה ויסבור שנתן ועשאוהו בזה כחשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל, וא"כ שבועת השכיר מדינא הוא ולא בשביל להפיס דעתו, וא"כ כל דברי הר"ן שכתב לפוטרו משבועה משום דמפוייס ועומד הוא לא שייכי רק אליבא דרבנן ולא אליבא דר"י וא"כ שפיר הקשה הש"ך דבקציצה סברי רבנן דמידכר דכירי, ויכול היה הש"ך להקשות על הר"ן דאיך כתב הטעם להפיס דעתו והרי ברייתא כר"י מוקמינן לה ולר"י אין הטעם משום פיוס אלא דהא גופא דאיצטריך לאוקמי ברייתא כר"י הוא משום דקציצה מידכר דכירי לרבנן ולכן הקשה הש"ך קושיא זו. ולא עוד אלא שאני אומר שמה בכתב הר"ן ואפשר עוד שאפילו בא אומן לגבות א"צ לישבע דהא לעיל אמרינן וכו', לא כתב זה לתרץ הברייתא דברייתא כר"י מוקמינן ולר"י לא שייך תירוץ זה כמו שהארכתי ולתרץ הברייתא כבר כתב הר"ן דהמע"ה דתני בברייתא היינו שאין הבעה"ב יכול להוציא הטלית מידו, אבל באמת אם האומן בא לגבות מן הטלית צריך לישבע, ואמר אח"כ הר"ן ואפשר עוד שאפילו בא האומן לגבות א"צ לישבע, לדינא קאמר הר"ן כן דלדידן דקיי"ל כרבנן ושבועה זו רק להפיס א"צ לישבע אפילו בא לגבות ועל זה שפיר הקשה הש"ך דע"כ לא אמרו זה גבי פרעון אבל בקציצה לא אמרו זה דמידכר דכירי ולכן מסיק הש"ך דלא כר"ן ולא מטעם דמפוייס ועומד אלא דכללא הוא היכא שנוטל בלא משכון בשבועה גובה מן המשכון בלא שבועה וברייתא זו דאתיא כר"י ונוטל בלא משכון בשבועה לכן נוטל כשהטלית בידו בלא שבועה אבל אנן דקיי"ל כרבנן ובקציצה אינו נשבע ונוטל כשאין הטלית בידו ולכן כשהטלית בידו פסק הרמב"ם דצריך לישבע:
ומה שהקשה על דברי הסמ"ע בסי' ע"ה ס"ק מ' דלדבריו קשיין דברי הנימוקי יוסף בפרק השואל גבי טענו עבד גדול בכסותו וזה משיב איני יודע אם גדול בכסותו אם קטן בכסותו דמשואי"ל כו' ומשלם גם העבד משום גלגול, יעיין בסי' רכ"ג בדרישה סעיף ב' ויראה שיש חילוק בין תבעו בבת אחת העיקר עם הגלגולים ובין תבע העיקר ואח"כ התחיל לגלגל עליו, וכזה יש לחלק גם לקושייתו. גם בלא"ה לא קשה מידי לפי מ"ש הדרישה דעבד עם כסותו העבד דין כסות לגמרי יש לו ובאלו גם העבד מטלטלים. ותו לא מידי, ולרוב הטרדה אקצר. דברי ש"ב הד"ש:
הק' יחזקאל סג"ל לנדא.
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |