נודע ביהודה/תניינא/אורח חיים/עד
נודע ביהודה 
תניינא אורח חיים עד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תשובה
הנני נוטה בנהר שלום לכבוד אהובי האלוף התורני המופלא מוה' בער י"ץ אפנהיים:
מכתבו קבלתי. וראיתי מה שהקשה על מ"ש בחבורי צל"ח בהשמטות על פרק ראשון (והוא דף ל"ז ע"ג) בד"ה ואמנם, שכתבתי שאם מקדש אשה באיסורי הנאה מיחשב דרך הנאתן. ותירצתי בזה קושית הב"ש על הר"ן וכתבתי שהמכירה מיחשב דרך הנאתו. ועל זה הקשה מעלתו מדברי תוס' בפרק כל שעה דף כ"ט בד"ה אין פודין שהקשו דאכתי נמעול דהא לאחר שנשרף ונעשה אפר מותר בהנאה ותירצו כיון דכמו שהוא עכשיו לא שוי מידי לא שייכא ביה מעילה והיינו נמי טעמא דכל איסורי הנאה אין מקדשין בהן האשה אע"ג דכל הנשרפין אפרן מותר. ומלשון תוספות אין מקדשין משמע לכתחלה ולסברתו הא בלא"ה אסור שהרי המקדש נהנה כדרך הנאתו במה שמקדש בו האשה. ואני אומר וכי יש מקום להסתפק שהמכירה והנתינה לא תחשב דרך הנאתו והלא עיקר הדבר דלא תאכל כו' אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה ילפינן מדפרט בנבילה לגר אשר בשעריך תתננה או מכור לנכרי מכלל דבשאר מקומות איסור הנאה במשמע ואסורה המכירה והנתינה ואם הנתינה אסורה מן התורה איך תהיה הנתינה לאשה נחשבת שלא כדרך הנאתן ואטו נתינה לשם קידושין גרע מנתינה במתנה:
ואמנם קושייתו אף שהיה בידי לתרץ באורחא חריפתא קצת לרב אחא בר יעקב דאמר דר"י יליף שאור דאכילה משאור דראיה א"כ חמצו של נכרי מותר בפסח בהנאה ואף דהדר ביה רב אחא הא הנך סברוה בחולין דף ד' ע"ב סברי כן כמבואר בבעל המאור שם. וא"כ אם הישראל אומר לנכרי בפסח תן ככר חמץ משלך לאשה והישראל אומר לאשה התקדשי לי בככר זה שהנכרי נותן לך היתה מקודשת דאף דאין שליחות לנכרי הרי היכא שהמקדש אומר להאשה הרי את מקודשת במנה שנתן לך פלוני אין צריך שיהיה שלוחו כמבואר באה"ע סימן כ"ט סעיף ה' וא"כ מצד איסור הנאה שיש להמקדש אין כאן איסור שחמצו של נכרי מותר בהנאה לר"י אבל תיכף שבא ליד האשה הוי של ישראל ונאסר בהנאה ואינו שוה פרוטה ואם אפרו שוה פרוטה היה יכול לקדש. וכתבו התוספות שאעפ"כ אין מקדשין כיון שעכשיו כמו שהוא אינו שוה כלום. כך הוה יכילנא לשנויי ואמנם אין דרכי לילך בדרך רחוק מפשוטו. אבל על קושייתו אני אומר וכי היכן שנינו בכל הש"ס במשנה או ברייתא או במימרא שאין מקדשין באיסורי הנאה עד שכתבו התוס' בפשיטות דהיינו טעמא דכל איסורי הנאה אין מקדשין בהן אלא ודאי שכיונו על מה ששנינו בסוף פ' שני דקידושין במשנה המקדש בערלה כו' אינה מקודשת וא"כ גם לשון התו' אין מקדשין היינו דלא תפסי בה קידושין:
ומה שהקשה על שחדשתי לענין דבר שיש לו מתירין לחלק בין איסור אכילה לאיסור הנאה וטלטול. ועל זה הקשה דא"כ נסתרה קושיית התוס' בעירובין דף מ"ה ע"ב ד"ה אבע"א כו' שפיר קאמר ואטו קושיא אחת מהתו' מסולק על פי דברי חידושים שחדשתי ואני לתרץ דברי רש"י באתי שם ואין אחריות דברי תוס' עלי:
ומה שהוקשה לו על דברי הר"ן בסוגיא דרב גידל דאמר המקדש משש שעות ולמעלה כו' וזה לשון מעלתו. הר"ן כתב שם לדינא כדעת הרמב"ן במלחמות שאם קידש בשעה ששית חוששין לקידושיו אך לא מטעמיה כנאמר שם. אך המלחמות מתרץ לטעמיה סוגיא דכל שעה לא צריכא לשעות דרבנן לר"ש ושש שעות דאחר הביעור כי אותן שש שעות לשיטתו אליבא דר"ש אסורין מדרבנן. אך הר"ן דמשיג שם במקום ההוא על בעה"מ וכתב וכבר ביארתי בחידושי דלר"ש אסור מן התורה בהנאה מה יענה לסוגיא דכל שעה עכ"ל מעלתו:
ידע כי לא כן הוא שהר"ן עם הרמב"ן שוים לדינא במקדש בשעה ששית ואינן חלוקים אלא בטעם הדבר כי באמת חלוקים הם לדינא. כי לדעת הרמב"ן חכמים לא אפקעינהו לקידושין אלא מתחלת שבע שחששו שאם יפקעינהו בשעה ששית אתי לאיחלופי בד' וה' לכך לא אפקעינהו רק אחר חצות ולדידיה המקדש בשעה ששית אפילו בא אליהו ואמר שהיא שעה ששית אפ"ה חוששין לקידושין כי אף שעתה הוא ודאי שעה ששית אפ"ה חוששין כי חז"ל לא אפקעינהו באותה שעה. אבל להר"ן חז"ל בכל איסור הנאה דרבנן אפקעינהו וגם בשעה ששית אם היינו יודעין בודאי שכבר הגיע שעה ששית לא היה חוששין לקידושין אבל לפי שאנו חוששין שמא עתה בשעה שזה מקדש עדיין לא הגיע שעה ששית וטועה הוא בין חמישית לששית לכך חוששין אז לקידושין לכך אמר רב גידל משש שעות ולמעלה. ויש נ"מ גדולה לדינא במגרש אשתו בערב פסח בבוקר ואמר הרי את מגורשת לאחר חמש שעות ביום ובא אחר וקידשה בחמץ בשעה ששית דלהר"ן אין חוששין לקידושיו כלל דממ"נ אם עדיין הוא שעה חמישית הרי היא עדיין אשת איש ואין קידושין תופסין בה ואם כבר היא שעה ששית וחלו הגירושין א"כ כבר החמץ אסור בהנאה מדרבנן ואינה מקודשת. אבל להרמב"ן חוששין לקידושין כי חכמים לא אפקעינהו בשעה ששית. ומעתה הרמב"ן לשיטתו לא היה יכול לפרש בסוגיא דכל שעה לשעות דרבנן על שעה ששית דהא לדידיה שמענו איסור הנאה מדיוקא דרישא ועיקר רבותא דסיפא דעבר זמנו אסור בהנאה היינו דהעמידו דבריהם אפילו לעקור קידושי אשה כמבואר בדברי הרמב"ן. ולדידיה לא היה אפשר לפרש על שעה ששית שהרי באותו שעה באמת לא אפקעינהו. אבל להר"ן דגם בשעה ששית משכחת דאפקעינהו וכמו שכתבתי יתרץ שעות דרבנן שעה ששית עצמה ומייתי ראיה מחיטי קורדנייתא שהם נוקשה על שעות דרבנן וכשטת התוס' שם:
ואמנם מה שהקשה לשטת הר"ן מסוגיא דדף כ"ח ע"ב ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק ולהר"ן הרי גם לר"ש משעה שאסור באכילה מן התורה אסור בהנאה מן התורה היא לכאורה קושיא חמורה ואעפ"כ לא אמנע מליישב דברי הר"ן. ובאמת כיון שלא זכינו לדבריו בחידושיו שנוכל לידע משם מהו הטעם שאסור לר"ש אז בהנאה מן התורה ומהיכן ילפינן לה צריכין אנו להמציא טעם. והנלע"ד בזה הוא דאיסור אכילה נפקא לן מתשביתו כמ"ש התוס' בדף כ"ח ע"ב. וכן הרמב"ן כתב שאין לך דבר הצריך השבתה מן התורה ויהיה מותר באכילה. וגם ס"ל להר"ן שמשעה שחל מצות השבתה דהיינו מתחלת שבע אם אינו משביתו מיד עובר עליו בעשה דתשביתו. וכן נראה מדברי הבעה"מ שם בסוגיא דרב גידל שהרי כתב דחכמים עשו סייג ואסרו כל שעה ששית כדי שלא יבוא להשהותה דקיימא עליו מצות השבתה מתחלת שבע ע"ש. וכיון דס"ל להר"ן דתיכף מתחלת שבע עובר על מצות עשה דתשביתו ממילא מקרי נעבדה בו עבירה שעבר על מ"ע וילפינן ק"ו מערלה שלא נעבדה בו עבירה כלל ואסור בהנאה חמץ שנעבדה בו עבירה של מצות השבתה ואסור באכילה אינו דין שיהיה אסור בהנאה ואם תפרוך מה לערלה שכן עובר על אכילתו בל"ת משא"כ חמץ בערב פסח שאינו עובר רק בעשה דתשביתו דלא תעשה ודאי ליכא למילף בק"ו מערלה לר"ש דהרי מיעט רחמנא דבשעה שאינו בקום אכול מצה אינו עובר בלאו דלא תאכל חמץ. ועיין בצל"ח בפסחים דף כ"ח ע"ב (והוא בצל"ח דף מ"ו ע"א) בד"ה ויש לדון. וא"כ כיון דאינו בל"ת ליכא ק"ו מערלה. אומר אני דאיכא למימר חולין שנשחטו בעזרה יוכיחו שאינו בלאו ואפ"ה אסור בהנאה מן התורה הה"ד חמץ לפני זמנו שאסור בעשה באכילה אסור בהנאה. ואמנם לר"ש עצמו לא שייך ק"ו לענין הנאה דאמרינן בשר בחלב יוכיח שנעבדה בו עבירה ואסור באכילה ואפ"ה אינו אסור בהנאה דר"ש סובר בב"ח מותר בהנאה. ועיין בצל"ח שם בא"ד. ואם כן לר"ש עצמו ודאי חמץ מותר בהנאה בע"פ עד הלילה. אבל לדידן אפילו להני פוסקים שפסקו גם לפני זמנו כר"ש מ"מ אסור בהנאה מן התורה דלדידן דקי"ל בב"ח אסור בהנאה איכא ק"ו מערלה וא"כ הר"ן שם בסוגיא דרב גידל דמשיב על דברי בעה"מ שהשיג על רב אלפס שהביא הך דר"ג שהרי לדידן דקי"ל כר"ש א"כ הוא מותר לפני זמנו והמקדש בו אשה היא מקודשת. על זה השיב הר"ן שביאר בחידושיו דאפילו ר"ש מודה דמיתסר בהנאה מדאורייתא משש שעות ולמעלה וכוונתו דמודה מצד ק"ו מערלה וכנ"ל. ולשונו שאפילו ר"ש מודה לאו דוקא ר"ש עצמו אלא אנן אפילו דפסקינן כר"ש לפני זמנו אינו עובר עליו אפ"ה אסור בהנאה אבל ר"ש עצמו ממש ודאי דלית ליה איסור הנאה בע"פ דלדידיה אמרינן בב"ח יוכיח ושפיר אמרינן דף כ"ח ע"ב ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק. כנלע"ד והוא דוחק קצת בדברי הר"ן:
ויותר דרך מרווח נלע"ד דהר"ן ס"ל דליכא למימר בב"ח יוכיח דמה לבב"ח שכן אינו מצוה להשביתו מן העולם תאמר בחמץ משש ולמעלה שהוא מחויב להשביתו מן העולם ואסור בהנאה גם לר"ש מן התורה. ואמנם כל זה כשכבר נעבדה בו עבירה דהיינו שהגיע תחלת שבע וישב ולא השביתו תיכף אז נאסר אח"כ בהנאה אבל בתחלת שבע ממש יכול הוא להסיקו תחת תבשילו ובזה הוא משביתו וא"כ אינו נאסר בהנאה מתחלת שבע ממש ובאכילה אסור באותו רגע ממש ושפיר קאמר בגמ' ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לת"ק. אבל לענין קידושי אשה שפיר קאמר הר"ן דאפילו לר"ש מתחלת שבע אין חוששין לקדושיו דכיון שמקדש ברגע זו את האשה כבר עבר ולא השביתו באותו רגע ושוב נאסר בהנאה ואינו שוה פרוטה. דד"ש:
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |