נודע ביהודה/תניינא/אורח חיים/סא
נודע ביהודה 
תניינא אורח חיים סא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שנית על ענין הנ"ל
תשובה
. להעומד על דעתו, וכן ראוי לו כי דעתו רחבה דילידא אימיה כוותיה תלד, ואע"פ שיש לו פירכא ותשובה. ידיו רב לו למשקל ולמטרא בהויות דאביי ורבא. ישבע בטובה. ה"ה כבוד אהובי וידידי וחביבי הרב המופלא חריף ובקי. כעמר נקי, המושלם במעלות ומדות, איש חמודות כבוד שמו מוה' וואלף נר"ו.
ברגע זו הגיעני מכתבו ורואה אני שחוזר על דברות הראשונות לחזק דבריו. ואף כי דבריו מתוקים וחריפים לחבבם מ"מ האמת אהוב ביותר ואותו אשמור. מה שהוכחתי במכתבי זה שבועים מדברי הרמב"ם שהבודק במועד מברך אקב"ו כו' ואם אין עשה דתשביתו במועד והביעור רק להנצל מאיסור בל יראה לא שייך ברכה ומהו אקב"ו והבאתי דברי הרא"ש והר"ן דלא שייך ברכה על שמירת לא תעשה ועל זה השיב מעלתו שעכ"פ מצוה דרבנן היא לבדוק תוך המועד ועל מצוה דרבנן מברך. אני תמה וכי הברכה שאנו מברכין היא על הבדיקה הברכה היא על הביעור ונוסח הברכה יוכיח על בעור חמץ והיכן מצינו שיהיה זה מצות חכמים לבער חמץ וגם לא שייך בזה שום תיקון מחכמינו שהרי בלא"ה צריך לבערו מן התורה שהרי עובר בכל רגע בב"י. ואף שאף אם ביטלו קודם הפסח חייב לבערו בפסח היינו שלא יבוא למיכל מיניה אבל לא שייך בזה תיקון חכמים שיהיה נקרא מצוה דרבנן. ומה שמברכין על ביעור חמץ אפילו כבר ביטלו כמבואר במג"א סי' תק"ו ס"ק א' נלע"ד כיון שיש מצוה דאורייתא דתשביתו ואף שביטל מ"מ כיון שתיקנו חכמים שהבטול לא יועיל א"כ מדבריהם נשאר מצוה דתשביתו. אבל לדברי מעלתו דתשביתו לא שייך בתוך הפסח ואין בזמן ההוא רק איסור לאו ב"י לא שייך ברכה ושום תקנת חכמים ליכא. ולכך באמת אחר הפסח אין מברכין על ביעור לפי שאין שום מצוה בביעורו ואפילו מצוה דרבנן לא מקרי שהביעור אז הוא רק שלא יאכלנו. וזהו כונת המגיד משנה שם בפ"ג הל' וי"ו שלכך אינו מברך על הבדיקה שאחר הפסח כיון שאין הבדיקה אלא להבדיל בין חמץ זה כו'. הכונה שכיון שאינו כי אם להנצל מאיסור ולא לקיום מצוה כלל לא שייך ברכה. ומה שסיים אבל בתוך הרגל שהיא מצוה שלא יראה חמץ ברשותו כו' ג"כ הכונה כיון שיש אז לאו דב"י ממילא יש עשה דתשביתו וכמו שביארתי בחיבורי נ"ב דגם שאור דאך ביום הראשון תשביתו ילפינן ג"ש שאור שאור משבעת ימים שאור לא ימצא וכן מקרא דלא יראה לך חמץ ולא יראה לך שאור וגו'. ובאמת תמהני על הכ"מ שם מה בונתו להשיג על הה"מ ואפילו לר' יהודה דחמץ אחר הפסח אסור מן התורה מ"מ לא שייך ברכה וכמ"ש. ואמנם מה שרצה מעלתו להקשות על הכ"מ דדלמא הרמב"ם סבר כהר"ן דלא מברכינן על דרבנן. תרתי תמיהי חזינא. חדא הר"ן לא כתב רק שעל נר חנוכה שמדליק בשני פתחים כיון שהוא רק מפני חשדא אין מברכין אבל שיאמר הר"ן שאין מברכין על מצוה דרבנן זה לא שמענו ועיין בפר"ח י"ד סי' י"ג ס"ק ה'. ועוד אפילו אם היה הר"ן סובר כן איך נימא שהרמב"ם יסבור כן ודבריו מפורשים בפ"ג ממגילה וחנוכה הל' ה' שמברכין על דרבנן. ואם היה רצון מעלתו להשיג כך הוה ליה למימר דבדיקה נקרא ספק דרבנן שהוא רק חשש שמא יש חמץ. ואעפ"כ אין בזה השגה שאם הכ"מ מחלק כן א"כ לא הי' מברך על הבדיקה שבתוך המועד אם כבר ביטל קודם המועד וא"כ הי' לו להרמב"ם לחלק בבדיקה שבתוך המועד גופא בין כבר ביטל או לא. ומה שכתב שלא מצא בשום פוסק שסובר עשה דתשביתו בימי הפסח הנה מה יענה בדברי הכ"מ בפ"ג הל' הנ"ל שכתב בשם הר"מ דלא שרינן לטלטלו משום דבעידנא דמטלטלו לא מקיים עשה דתשביתו ושם בי"ט קאי ומשמע דבשעת שריפה מקיים עשה דתשביתו ושם בי"ט איירי. וגם מאד אני תמה איך כתב שלא נמצא בשום פוסק רק בדברי רש"י. והרי גם בתוס' הדבר מפורש בפסחים דף כ"ט ע"ב בד"ה רב אשי בסוף הדיבור ומכאן אומר ר"י שהמשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו אינו עובר כו'. וטעמו משום דלא יראה ניתק לעשה ע"ש:
ומה שכתבתי עוד במכתב ההוא דלהרמב"ם לא די שעובר בב"י מחצות ומעלה אלא אפילו נוקה אז על לאו דבל יראה והבאתי ראי' מדבריו בפרק ח"י מהלכות סנהדרין שכתב המקיים חמץ ברשותו כגון שחימץ עיסתו מדכתב סתם המקיים חמץ ולא כתב המקיים חמץ ברשותו בפסח וכמו שביארתי במכתב ההוא. ועל זה השיב מעלתו שהרי התראת ספק היא שמא ביטלו קודם שהחמיצו ואף דלהרמב"ם שמה התראה היינו בלאו המפורש בתורה כמבואר בדבריו בפ"ה מהל' שבועות וכיון דאף לפי מה שחידשתי שעובר בב"י בע"פ מ"מ היינו רק מג"ש א"כ לא מהני התראת ספק. אלו הם דברי מעלתו בקצרה. ואני תמה אם זה נקרא אצלו התראת ספק איך ילקה אפילו בתוך הפסח בזה וע"כ לא פליגי ר"י ור"ש בהתראת ספק אלא במה שהספק מתברר אח"כ כגון שוחט פסח על החמץ ואינו עמו בעזרה בפסחים דף ס"ג ע"ב שבשעת התראה הוא ספק שמא כבר כלה ונתבער אבל אח"כ רואים שעדיין בעין או כגון נותר עד בוקר שבשעת התראה ספק שמא יאכלנו קודם עלות השחר אבל אח"כ מתברר שהותירו ובזה פליגי תנאי ואמוראי. אבל ספק זה שהמציא מעלתו שמא ביטלו דבר זה לא יתברר לעולם דמי יודע דברים שבלב ואם הוא עצמו יודה אח"כ שלא ביטלו וכי על דבורו ילקה. אלא ודאי שאין זה חשש כלל שאנו רואים שהוא מחמיצו בידים איך נימא שהפקירו ולמה יעשה דבר בטל במה שאינו שלו ועוד שמתרים בו וקיבל התראה ולא השיב שביטלו אין זה ספק כלל * [הג"ה מבן המחבר עיין תוס' גיטין דף ל"ג ע"א ד"ה ואפקעינהו כו' דכתבו דמעמידין כל דבר אחזקתו כמו שהוא עכשיו. ובודאי אין סברא לחלק בין חזקה מעכשיו לעתיד להיות ובין חזקה מעבר לעכשיו ולפ"ז גם הכא ליכא התראת ספק דמעמידין על חזקתו ראשונה שלא ביטלו. ואין זה דומה לנותר דמיתשב התראת ספק שמא יאכלנו קודם עלות השחר ולא אמרינן שישאר אחזקה כמו שהוא עתה. זה אינו דגבי נותר גוף ההתראה היא שמתרים בו לקיים המצוה שהוא חייב בשעת התראה לאכול הקדשים קודם עלות השחר הוי התראת ספק שמא יציית לעדים המתרים בו ויקיים המצוה ויאכל ולא שייך לומר בזה חזקה שלא יאכל אדרבה כל זמן שיש שהות לאכול החזקה היא שיקיים המצוה ויאכל דהא עומד לאכילה. אבל הכא במחמץ אינם מתרים בו שיבטלו אלא שלא להחמיצו וכן בא"א אינם מתרים בה בעסק הגט אלא שלא תזנה תחת בעלה. וכן בנזיר אינם מתרים בו שישאל על נזירותו אלא שלא ישתה יין ותיכף כששותה איכא חזקה שישאר כמו שהוא. ועיין בתוס' במס' מכות דף ט"ו ע"ב ד"ה ועבר היום כו' שיש להעמיד סברתי הנ"ל בכוונת תירוץ התוס' שם ודוק. ובאמת תמיה לי על התוס' שם למה הקשו קושייתם על שבועה שאוכל כו' ולא הוקשה להם קושיא זו על נותר דלא יהיה התראת ספק אי עומד לעולם כמו שהוא עכשיו. ואין כאן מקומו להאריך:]
ומה שהשיב על מה שכתבתי במכתבי הראשון הלא אז ודאי יש עשה דתשביתו. והשיב מעלתו אדרבה מהכא מוכח דבז' ימי החג שוב ליכא עשה וכונת הרמב"ם המקיים שקיימו עד הלילה וביטל העשה. הנה שכח מעלתו דברי עצמו במכתבו הראשון שהרמב"ם שמחייב בלא קיום העשה טעמו דהתראת ספק שמה התראה ובערב פסח אין הלאו מפורש ולא שמיה התראה ודברי רבי ירמי' בירושלמי שאמר אליבא דר"ש אסורו מדברי תורה והביא מעלתו דברי הרמב"ן שנחלק על בעה"מ ופירש הרמב"ן דברי הירושלמי אחר הפסח וכתב מעלתו ואם אסור באכילה ממילא אסור בהנאה כמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ח ע"ב. והנה דברי התוס' שם היינו לר"י דג' קראי כתיבי בחמץ גופא ועל זה כתבו התוס' שאם חד מהני קראי משמע הנאה הה"ד אידך אבל לר"ש הא ודאי דליכא קרא בחמץ גופא דאיהו דרש שם כל הני קראי. ואמנם הרמב"ן שפירש דברי הירושלמי על אחר הפסח צריכין אנו ליתן לב דאיזה איסור תורה יהי' שייך בו לר"ש וכיון שהרמב"ן רב גדול הוא חייבים אנחנו למשכוני נפשין אדרב. ורציתי לומר שהאיסור הוא מקרא דלא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל כדדריש רב אשי בחולין דף קי"ד ע"ב לענין בשר בחלב וגם חמץ שעבר עליו בב"י נכלל בכלל שתיעבתי לך. ואמנם הדרנא בי דא"כ הוא בלאו והרי ר"ש אמר בפירוש לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר בלא כלום. ולכן אמינא שהאיסור הוא מק"ו מערלה שלא נעבדה בו עבירה אסורה חמץ בפסח שנעבדה בו עבירה כו' כמבואר בפסחים דף כ"ה ע"א בתוס' ד"ה מה לכלאי הכרם כו'. ואף דאיכא למימר חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה ודש בה יוכיח ועיין בתוס' דף כ"ד ע"ב ד"ה אמרת כו'. נראה דלגבי חמץ אין זה פירכא דמה לחורש וחוסם שאין בו שום צד כרת תאמר בחמץ שיש בו צד כרת באכילה אבל הנאה אין למילף ק"ו מערלה דמעשה שבת יוכיח שנעבדה בו עבירה שיש בו כרת ומיתת ב"ד ואפ"ה מותר בהנאה. ולגבי אכילה י"ל דר' ירמיה בירושלמי סובר כר' יוחנן הסנדלר דמעשי שבת אסורין באכילה וכמ"ד מעשה שבת דאורייתא. זה הנלע"ד לפי דברי הרמב"ן ושפיר קאמר ר"ש שאינו עובר בלא כלום דאף דהוא ק"ו אין מזהירין מן הדין ואינו עובר בלאו רק איסור תורה לחוד ועכ"פ בהנאה אין שום ה"א לאסור לר"ש אחר הפסח מן התורה ור' ירמיה בירושלמי ורבא בגמרא דילן לא פליגי ור"ש קנסא קניס. וכל מה שכתבתי במכתב הראשון שריר וקיים: [הג"ה מבן המחבר הנה אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל כתב לישב דברי הרמב"ן שמפרש דברי רבי ירמי' בירושלמי דלר"ש חמץ לאחר הפסח אסור מן התורה והלא לר"ש ליכא קרא מיותר על אחר זמנו וכתב אאמ"ו הגאון דלר"ש יליף חמץ שעבר עליו הפסח אסור מדאורייתא בק"ו מערלה שלא נעבדה בו עבירה אסור חמץ לאחר זמנו שנעבדה בו עבירה לא כ"ש שהוא אסור. ולכאורה איכא למיפרך מה לערלה שכן לא הי' לו שעת הכושר כמו שפריך בגמרא דחולין דף קט"ו ע"ב ובמס' פסחים דף כ"ה ע"א. אך יש לומר בשר בחלב יוכיח שהי' לו שעת הכושר ואפ"ה אסור. וכוונת אאמ"ו הגאון ז"ל דיליף איסור חמץ לאחר זמנו במה הצד מערלה ומבשר בחלב. אמנם אאמ"ו המחבר ז"ל כתב דאיסור הנאה ליכא למילף מערלה דיש לומר מעשה שבת יוכיח שנעבדה בו עבירה ואסור באכילה ומותר בהנאה וצריך לאוקמי דרבי ירמי' בירושלמי סובר כר"י הסנדלר דמעשה שבת אסור באכילה כו' ולפי הנ"ל לא צריך לזה דאיסור הנאה ליכא למילף בק"ו מערלה דעל ילפותא דאיסור הנאה יש לפרוך מה לערלה שכן לא הי' לו שעת הכושר תאמר בחמץ שהיה לו שעת הכושר ועל זה ליכא למימר בשר בחלב יוכיח דהרי אליבא דר"ש קיימינן ור"ש סובר בחולין דף קי"ו ע"א דבשר בחלב מותר בהנאה ועיין בצל"ח פסחים דף כ"ט (והוא בצל"ח דף מ"ח ע"ב) ברש"י ד"ה דישראל נמי. ועיין לקמן בדברי אאמ"ו הגאון המחבר ז"ל בסוף סימן ע"ד. אמנם העירני הרב החריף ובקי מוה' איסרל ליסא דגם דברי אאמ"ו הגאון ז"ל צדקו ונכונים יותר דהרי בשיטת רבי ירמי' אליבא דר"ש קיימינן ובמס' ב"ק דף ע"א ע"א קא מוקי רבי ירמי' לר"ש כר' יוחנן הסנדלר דמעשה שבת אסור באכילה ומותר בהנאה ע"ש. ודוק:]
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |