נודע ביהודה/תניינא/אבן העזר/קנו

נודע ביהודה תניינא אבן העזר קנו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב"ה פראג ג' ו' אייר תקמ"ח לפ"ק: תשובה שלום לכבוד אהובי הרב המופלא מו"ה שמואל חיים נ"י רב בק"ק קאבירשדורף: מכתבו קבלתי, והוא שואל על עובדא דאירע שם שאחד חלץ ליבמתו וקודם החליצה ראו שהוא שולט בשתי רגליו וחלץ בימין כדת תורה ואח"כ כאשר נשתדכה היבמה ונכתבו התנאים בין המשודך למשודכת בא החלוץ וערער על החליצה ואומר כי באמת הוא אטר הרגל ומה שלא הגיד זה בשעת החליצה במרמה עשה דבר זה כי הוא ידע שהדין הוא שהיבם והיבמה חולקים בנכסי המת והיה רואה שהיבמה אומרת שלא הניח המת כלום ולכן עשה גם הוא בערמה וחלץ חליצה פסולה ואז תעשה שידוך ויתפרסם בתנאים כמה היא מכנסת לנדן ואלך ואגלה לפני הב"ד שהיא חליצה פסולה ותצטרך חליצה אחרת ותצטרך לחלוק עמי בנכסים. ועתה שואל מעלתו אם נאמן הוא לפסול החליצה ע"כ שאלת מעלתו: והנה אם היינו מאמינים לו אז היתה צריכה חליצה מכל האחים, ואמנם גוף הדבר הוא דבר רע ואם תתקיים מחשבתו של זה לא הנחת בת לאברהם אבינו החולצת במנוחה כי אח"כ יבוא החלוץ ויאמר שהוא אטר וירגיל עצמו לעקור רגל השמאל תמיד תחלה ויפסול החליצה ולכן ראוי שתופר עצתו. ואומר אני הא ודאי שאין עד אחד נאמן לאסור כי אם בדבר שהיה בידו וזה היבם לא מיקרי היה בידו שאם לא היה רוצה לחלוץ היו שאר האחים יכולים לחלוץ:

ואמנם עיקר החשש בכאן כיון שהיבמה בחזקת איסור לשוק עומדת משעה שמת בעלה הרי היא בחזקת זקוקה ליבם וזה מעיד שנשארה בחזקתה ולא הותרה בחליצה וע"כ לא אמרינן שאין ע"א נאמן לאסור אלא בדבר שאין לו חזקת איסור אבל במה שיש לו חזקת איסור אלא שאנו מסופקים אם נעשה דבר המתירו שפיר יוכל ע"א להחזיקו בחזקתו הראשונה דרך משל שוחט ששחט בהמה והלך לו ולא הספיק לומר אם שחט שחיטה ראויה ובא אחד והעיד שנשחטה שלא כהוגן שודאי הבהמה אסורה אלא שאין הנידון דומה שבזה אפילו אם לא העיד עד לאסרה בלא"ה אסורה עד שיודע שנשחטה כהוגן אבל בנדון דידן כיון שבשעה שנחלץ ראו שהוא שולט בשתי רגליו א"כ אם שוב היה שותק כבר הותרה היבמה והוא בא לאסרה אם גם בזה אמרינן שע"י עדותו תחזור לחזקתה הראשונה חזקת זקוקה ליבם. אומר אני מסתמא דיינים מסדרי החליצה שאלו להחולץ בשעת מעשה אם הוא אטר רגלו כנהוג וכמבואר בסדר חליצה אות ס' ומסתמא השיב אז שאינו אטר ואם הדבר כן הוא היה נראה ששוב אינו נאמן לסתור דבריו הראשונים שדבר לפני ב"ד אפי' הוא נותן אמתלא זו הגרועה שהיה כוונתו להערים ולעשות מעשה רשע כזה ואם היה מת פתאום אחר החליצה הלא היה גורם שתנשא יבמה לשוק ולהרבות ספק ממזרים בישראל, ועוד אם יש לו אמתלא נגד יבמתו איזה אמתלא יש לו נגד הרב המסדר ובית דינו שנהג בשעת חליצה שהרב בודק רגלו כשהוא ערום לראות אם אינו דבוק בו שום דבר והרב מלבישו המנעל וכל זה כשהוא לצורך מצוה אין זה בזיון ולא אפקרותא אבל כשעושה זה בערמה ושלא כמצותו אין לך בזיון התורה ואפקרותא כזה להראות רגל ערום להרב כי באמת אם היה אטר לא היה לו לחלוץ כלל כיון שיש אחים אחרים והרמב"ן סובר שאטר אינו חולץ כלל רק שבמקום שאין שם אח אחר מוכרחים אנו לעשות נגד הרמב"ן אבל כשיש אחים אחרים אין אנו רשאים לעשות נגד דעת הרמב"ן וא"כ בחנם ביזה זה את הרב וב"ד ולכן אנו אומרים מסתמא קושטא אמר בשעת החליצה שאינו אטר ואף שעתה חוזר בו ואומר שכל הערמות עשה, הכל בשקר והוא אינו אטר ורוצה לפסול החליצה ולאוקמה בחזקתה הראשונה שהיא שומרת יבם אין משגיחין בו:

ומנא אמינא לה אומר אני מדברי הח"מ סי' י"ז ס"ק י"ז שכתב אם יש להסתפק אם יכול לומר העד הראשון שקר הגדתי לך וכבר כתב הר"ן בתשובה סי' מ"ז שאף שהגדתו מועלת חוץ לב"ד מ"מ אם אמרו אח"כ מבודין היינו נאמנים וכו'. והנה הר"ן בתשובה שם ביאר הטעם לפי שאין אדם מדקדק במה שאומר חוץ לב"ד וסיים שם הר"ן דאפי' בדברים שא"צ ב"ד אפ"ה בכל מיני עדיות כל זמן שלא נחקרה עדותן יכולין לומר מבודין היינו לפי שאין העדים מעידין עד שעת גמר עדותן עכ"ל הר"ן. והנה הח"מ השוה דבריו לדברי הר"ן ואף שהר"ן מיירי שמתחלה העיד שזקוקה ליבום ואח"כ חוזר בו ואמר שמת היבם והח"מ מיירי שמתחלה אמר שמת בעלה ואח"כ חוזר ואומר שלא מת הא אם נגמרה עדותו אינו יכול לחזור בו ולומר לא מת והרי כאן נגמרו דבריו בב"ד ועשה מעשה החליצה ואיך יהיה יכול לחזור בו. אלא שאין ראיה זו חזקה כל כך, חדא דאולי הח"מ אינו מדמה לדברי הר"ן לומר שדינם שוה אבל בתורת ק"ו שאם להקל דהיינו לחזור ולהתיר אמר הר"ן שיכול לחזור בו ק"ו לאסור אבל לעולם לחזור ולאסור אפילו נגמר עדותו יכול לסתור דבריו הראשונים. ועוד דשם תורת עד עליו וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אבל היבם אין תורת עד עליו:

ואמנם אמינא אף שאין תורת עד עליו מ"מ אם איתא שהוא אטר עשה מעשה רשע וכמ"ש שאם היה מת פתאום היה מכשול בא על ידו באיסור יבמה לשוק אינו יכול עתה לומר ששקר אמר ולעשות עצמו רשע כי אין אדם משים עצמו רשע, ואף שכתבו התוס' במס' ב"מ דף ג' ע"ב בד"ה מה אם ירצה וכו' וא"ת ואיך נאמן לומר מזיד הייתי והא א"א משים עצמו רשע וכו' וי"ל דאינו נאמן לפסול עצמו אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין בעזרה ע"ש בתוס' וא"כ הכא נמי יאמר שעושה תשובה ואינו רוצה להכשיל שתנשא בחליצה פסולה. הנה כבר כתבתי במקום אחר בתשובה שע"כ לא כתבו התוס' סברא זו אלא לגבי עצמו אבל לקלקל אחרים אינו יכול אף שיאמר שכוונתו להסיר המכשול ויעשה עצמו למפרע רשע לקלקל אחרים. וכתבתי ראיה לזה ממה שאמרו בכתובות דף י"ח ע"ב אלא כי אתמר ארישא אתמר הרי אלו נאמנין אמר רמי ב"ח לא שנו אלא מחמת נפשות אבל אמרו מחמת ממון אין נאמנים מ"ט אין אדם משים עצמו רשע ודין זה נוהג גם בטומאות וטהרות ואיסור והיתר ואפי' באיסור אשת איש ואפי' במקום דלא שייך כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דבמקום דשייך כיון שהגיד אפי' לומר אנוסים מחמת נפשות אינן נאמנים כמבואר שם בכתובות וא"כ עדים שחתמו על הגט ואין כתב ידם יוצא ממקום אחר ואמרו אנוסים היינו מחמת ממון ושקר חתמנו אינן נאמנין שא"א משים עצמו רשע ואמאי נימא שעושין תשובה ואינם רוצים שתנשא א"א על ידם אלא ודאי שאין טענה זו מועיל לקלקל לאחרים והארכתי בתשובה ההיא בזה וא"כ גם כאן אינו נאמן לומר שקר אמרתי בראשונה ואינו נאמן בדבריו עתה לאסור את האשה לשוק:

ולפי שאין היתר זה ברור דאולי לא שייך אין אדם משים עצמו רשע אלא בדבר שהתורה קראתו רשע דהיינו שנתחייב מיתה או מלקות שהוא נקרא רשע למות ובן הכות הרשע או מעיד עדות שקר שפסול לעדות ולשבועה בזה אמרינן א"א משים עצמו רשע אבל באומר שהכשיל אחרים אינו נפסל לעדות ואינו מתחייב מלקות ומיתה לא שייך אין אדם משים עצמו רשע, ולכן חתרתי למצוא עוד היתר: ואומר אני שאף אם נאמין לדברי החולץ הזה שאומר שהוא אטר עכ"ז אין כאן פסול ודאי בהחליצה זו שהרי סמ"ג וסמ"ק כולהו ס"ל דאפי' אטר חולץ בימין של כל אדם והרי זה חלץ בימין של כל אדם ואפי' הפוסקים דס"ל דחולץ בשתיהן היינו משום דמספקא להו אם אזלינן בתר ימין דידיה רק הטור ס"ל שחולץ בימין דידיה עיין כ"ז בטור וב"י בסימן קס"ט וא"כ אפי' אם הוא אטר אין כאן רק ספק פסול ומעתה יש כאן ס"ס ספק שמא שקר בימינו ואיננו אטר כלל ואת"ל שהוא אטר שמא אזלינן בתר ימין דעלמא וס"ס מתהפך שמא אזלינן בתר ימין דעלמא ואת"ל דאזלינן בתר ימין דידיה שמא אינו אטר וכל ספק מתיר יותר מחבירו והספק שמא אינו אטר ואם יזדמן לפניו עוד יבמה לחלוץ יחלוץ בימין ואת"ל שהוא אטר ולכתחלה יחלוץ בשתיהן שמא בדיעבד סמכינן על סמ"ג וסמ"ק ואזלינן בתר ימין דעלמא וכן להיפך שמא הלכה כסמ"ג וסמ"ק וכל אטר שבעולם חולץ בימין דעלמא ואת"ל שאין הלכה כוותייהו שמא זה החולץ אינו אטר. ואולם גם על היתר הזה יש לפקפק כיון שיש כאן חזקת איסור שהרי קודם החליצה היבמה בחזקת זקוקה ליבם עומדת והרי רבו המחמירין שלא לסמוך על ס"ס בחזקת איסור ועיין בסימן ק"י בט"ז סקט"ו ובש"ך סקס"ד:

אומר אני שיש כאן שלשה ספיקות ואקדים לך שאף שדין פשוט בטור ובש"ע ובכל הפוסקים שאם חלצה בשמאל חליצתה פסולה ולא פיקפק בזה שום פוסק לא מן הראשונים ולא מן האחרונים ועיין בסימן קס"ט סעיף כ"ב. הנה אני יש לי בזה מקום עיון והנני מעתיק ממ"ש בחיבורי צל"ח במס' ברכות דף כ' ע"א וזה לשוני שם. ושמתי אל הרמב"ם בהל' יבום וחליצה פני לראות מה יאמר רבינו בחליצה בשמאל מה דינו ולא מצאתי בכל דבריו שיאמר חלצה בשמאל שחליצה פסולה רק ראה זה מצאתי שכ' בפ"ד ה"ו כיצד חולצין מביאין לו מנעול של עור וכו' ולובשו בימין וכו':

ואמנם אין מדבריו כאן הכרע דכאן חשיב כל מה שראוי לעשות לכתחלה אף דברים שאינן פוסלין וכמ"ש הה"מ שם וז"ל ויתבאר בדברי רבינו בפרק זה שיש הרבה דברים מאלו שאינם מעכבים אבל לכתחלה כך הוא הסדר וכו' ושוב בהל' י"ז כתב רבינו יבם שרגלו הימנית חתוכה אינו חולץ בשמאל ואם חלצה בשמאל חליצתה פסולה. ואם היה כוונתו בזה להכריע כחכמים במשנה ביבמות דף ק"ד ע"א דאיתא שם חלצה בשמאל פסולה ור"א מכשיר לא היה לו לרבינו לתלות בנחתכה רגלו רק היה לו להעתיק לשון המשנה כדרכו בכל ספרו היה לו כאן לכתוב חלצה בשמאל חליצתה פסולה שהוא ממש לשון המשנה:

ואין לומר שכוונת רבינו שלא תאמר דשאני נחתכה הימנית שאין לו ימין ולכן נכשיר בשמאל וקמ"ל רבינו דגם בזה חליצתה פסולה, דדבר זה מלתא דפשיטא היא דדבר הפוסל אפילו בדיעבד אין חילוק בין אפשר ללא אפשר, ולדחוק ולומר שכוונתו שלא תאמר שזה שאין לו ימין השמאל נעשה לו ימין וכדעת הטור באטר רגל דאף אם נסבול דוחק זה דלרבותא כתב נחתך רגל ימין אכתי בשביל זה לא היה לו לדלג דין המפורש במשנה וכך הו"ל למימר חלצה בשמאל חליצתה פסולה אפי' נחתך הימין, ואמנם רבינו שדילג דין המשנה לגמרי וכתב דין אחר דהיינו שהיתה רגלו חתוכה נלע"ד דלא מטעם שהכריע כת"ק דר"א הוא פוסל בזה רק כוונה אחרת יש לרבינו בזה והוא מה ששנינו במס' בכורות דף מ"ה ע"ב ת"ר אטר בין ביד ובין ברגל פסול ופירש"י אטר יד וכו' ואטר רגל דלעמוד ולשרת כתיב כדרך שאר עמידות דעיקרו בימין עכ"ל רש"י, ולפ"ז בחליצה דג"כ כתיב ועמד ואמר והרמב"ם באמת פסק דבשעת אמירה צריך לעמוד כמבואר בהל' ו' ועיין בהרב המגיד ואפילו אם נימא דרק לכתחלה בעינן עמידה ובדיעבד אפי' ישב בשעת אמירה חליצתה כשרה היינו משום דגוף האמירה בעצמה אינה מעכבת בדיעבד ואעפ"כ ראוי לבילה בעינן ומעכב אפי' דיעבד ה"נ כיון דכתיב ועמד בעינן ראוי לעמידה ומעכב ובעינן שיהיה ראוי לעמוד כדרך שאר עמידות שהוא עיקרו בימין וזה שאמרנו רגלו חתוכה אינו ראוי לעמוד בימין. אבל מי שהיתה רגלו עקומה או הפוכה כיון שעכ"פ עומד על ימינו הוי בכלל ועמד אי לאו משום דלא מצי דחיס לכרעיה ולכן פסק הרמב"ם בנחתכה ימינו חליצתו שחלץ בשמאל פסולה ולא מטעם ששמאל פסול לחליצה שאם אין רגלו חתוכה אפשר דאפי' חלצה בשמאל כשרה. והא דלא ביאר הרמב"ם דין זה בחלצה בשמאל אם היא כשרה או פסולה אומר אני דפלוגתא זו דנחלקו ת"ק ור"א במשנה בחלצה בשמאל תליא באשלי רברבי דאף דהא ודאי דהלכה כת"ק נגד ר"א חדא דהלכה כרבים ועוד דר"א שמותי הוא מ"מ הא גופיה אם ת"ק פוסל ור"א מכשיר או ת"ק מכשיר ור"א פוסל תליא באשלי רברבי דהרי בגמרא רמי שם ר"א אדר"א ומשני ר"י מוחלפת השיטה והיינו מוחלפת הך דחליצה דליכא לפרש מוחלפת הך דאזן דהרי שם ליכא שום פלוגתא ולא נחלק אדם מעולם דאזן דרציעה היינו ימנית וא"כ לר"י ת"ק מכשיר ור"א פוסל והלכה כת"ק ואף דרבא משני שם לעולם לא תיפוך ולדידיה ת"ק פוסל והלכתא כת"ק וקיי"ל הלכה כבתראי מאביי ורבא ואילך היינו מאביי ורבא ואילך אבל אביי ורבא עצמם אם הם נכללים בכלל הזה להיות הלכה כמותם במקום שחולקים על אמוראי קדמאי כתב הכ"מ בפ"ח מהל' נדרים הלכה ו' שהוא ספק וכ"כ הלח"מ שם בשם הרא"ש והר"ן וא"כ אין לנו הכרעה כאן אם הלכה כר' יוחנן או כרבא לכך כתב הרמב"ם בהלכה ו' כיצד חולצין וכו' ולובשו בימין וכו' דלכתחלה ודאי יש לעשות כן שכשר לדברי הכל אבל לענין דיעבד לא הזכיר כלל כיון שאין הכרעה מדברי הגמרא ואף דבגיטין דף כ"ד ע"ב במערבא אמרי משמיה דר"א שמאל ולילה פסולה ופוסלת מ"מ ר"א תלמידו של ר' יוחנן הוא ואין הלכה כתלמיד במקום הרב. ע"כ העתקתי מחידושי בצל"ח על מס' ברכות:

ועכ"פ יצא לנו מזה דאפילו חלצה בשמאל אין כאן הלכה ברורה שתהיה פסולה דלר"י חליצתה כשרה וא"כ איתא כאן ג' ספיקות להתיר, חדא שמא הלכה כר' יוחנן דחליצה בשמאל ממש ג"כ כשרה ואת"ל כרבא וחליצה בשמאל פסולה שמא הלכה כסמ"ג וסמ"ק דגם באטר אזלינן בתר ימין דעלמא ואת"ל דהלכה דאזלינן בתר ימין דידיה שמא זה החולץ אינו אטר ושקר הוא אומר שהוא אטר ובשלשה ספיקות כתב הש"כ שם ביו"ד דודאי מועיל אפי' בחזקת איסור ואף שלדעת הט"ז שם אפי' הרבה ספיקות אינן מועילים בחזקת איסור מ"מ מלבד שנראים דברי הש"ך בטעמן והט"ז שמחמיר אינו רוצה לומר שהוא דין תורה אבל טעמו שלא רצו חכמים לחלק בין שני ספיקות לשלשה והוא חומרא דרבנן והרי הרבה מחכמי הספרדים נשתמשו בס"ס אפי' בחזקת אשת איש והתירו אפי' בשני ספיקות ועיין בפני יהושע בקונטרס אחרון במס' כתובות:

ועוד שהרי עיקר ראייתו של הט"ז הוא מנמצא סכין פגום ומזה למד הט"ז לחזקת א"א וכבר ביארתי בנו"ב בחיו"ד סי' נ"ז שיש חילוק גדול בין חזקת אינה זבוחה של בהמה ובין חזקת א"א שהבהמה מיום שנוצרה מעולם לא היה לה חזקת היתר ותמיד באיסור שא"ז עומדת אבל בחזקת א"א הרי מתחלה פנויה היתה ובחזקת היתר לכולי עלמא נשאת יצאה מחזקת היתר לחזקת איסור וכשנולד בה אח"כ ספק ספיקא להיתר בעסק זקוקה ליבם אף שכבר היתה בחזקת א"א מ"מ אמרינן עתה ע"י הספיקות חזרה לחזקתה הראשונה שהיה לה כבר עכ"פ חזקת היתר ושם כתבתי חילוק זה לענין אם צריך לעמוד על הבירור במקום שאפשר לברר וכן אני אומר חילוק זה לענין שלש ספיקות אף דלא מהני נגד חזקת אינה זבוחה מהני לענין ספק זיקת יבום, ואף שכתבתי שם בנו"ב לתרץ דברי התוס' ביבמות דף ל' ע"ב וכתבתי דגם אשה זו דאיירי שם ביבמות דומה לחזקת בהמה ואין חזקת היתר דקודם נישואין מועיל בה דהרי קודם שנשאת כשם שהיה לה חזקת היתר לעלמא כך היה לה חזקת היתר לאחיו של הבעל הזה שנשאת לו שהרי אז פנויה גמורה היתה ולא היה עליה לא איסור אשת איש ולא איסור אשת אח וכשנשאת נאסרה לכ"ע וגם לאחי בעלה מת בעלה ונולד לנו איזה ספק בזיקה שלה כגון שנתגרשה צרתה שהיתה ערוה על היבם בספק גירושין ואנו רוצים לומר שלא חלו הגירושין והיא צרת ערוה ומותרת לשוק דהעמידה על חזקתה הראשונה דקודם נישואין, אני אומר אדרבה העמידה על חזקתה הראשונה שהיתה מותרת לאחיו וגם עתה אני אומר שחלו גירושי צרתה ואינה צרת ערוה ומותרת ליבם ע"ש בחיבורי שהארכתי בזה, וא"כ גם כאן יש לומר שאם אתה אומר שלא נחלצה הרי היא בחזקת היתר להאחים של בעלה, אומר אני דהא ליתא דלאחים של בעלה בין כך ובין כך היא אסורה שאפילו חלצה בשמאל אין כאן אלא חליצה פסולה אבל עכ"פ חליצה מיקרי ונפסלה על האחים דחליצה פסולה פוסלת על האחים ולא תימא שאינו אלא איסור דרבנן אבל מן התורה חליצה פסולה אינה חשובה חליצה כלל ואפילו על האחים אינה פוסלת לא כן הוא כי לדעתי דין תורה הוא והרי בגיטין דף כ"ד ע"ב אמר רב כולן פוסלין מן הכהונה חוץ מן הראשון ושמואל אמר אף ראשון נמי פוסל ואזדא שמואל לטעמיה דא"ש כ"מ ששנו חכמים גט פסול פסול ופוסל חליצה פסולה פסולה ופוסלתה מן האחין:

והנה הא דגט פסול ופוסל היינו מן התורה שהרי הוא משום ריח הגט וילפינן מקרא ואשה גרושה מאישה וכן פירש"י שם בד"ה חוץ מן הראשון וכו' ע"ש ברש"י. וכן שמואל דאמר אף ראשון היינו דסובר דגם זה ריח הגט הוא וכן פירש"י שם וא"כ כי היכי דגט פסול פוסל מן התורה הה"ד חליצה שפוסלת היינו מן התורה וכן פירש"י שם בד"ה חליצה פסולה וכו' כל מקום ששנינו ביבמות חליצתה פסולה פסולה להתירה לשוק אבל פוסלת היא אותה מן האחים שלא תתייבם עוד דקיימא עלה בלא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה וכו' הרי שלא כתב רש"י דקיימי מדרבנן בלא יבנה אבל החליט לומר דקיימי עלה בכיון שלא בנה שוב לא יבנה כו' ואפי' לדעת הרמב"ם דגם בריח הגט ממש דהיינו בגירש ואמר הרי את מגורשת ממני ואין את מותרת לכל אדם שהוא הדרש שדרשו בו רז"ל שאפי' אינה גרושה אלא מאישה פסולה לכהונה פסק הרמב"ם שאינה אסורה אלא מדבריהם כמבואר בדבריו בריש פרק יו"ד מגירושין וא"כ לדידיה ג"כ חליצה פסולה שפוסלת לשמואל היינו ג"כ מדבריהן מ"מ הרי להרמב"ם אפי' בחליצה גמורה בחליצה כשרה אפ"ה אינה אסורה לא על החלוץ ולא על האחין מן התורה כלל רק מדבריהן כמבואר בדבריו בפ"א מהל' יבום הלכה י"ב וא"כ שוב אין חילוק לענין האחים בין אם היתה חליצה כשרה או פסולה. באופן שכיון שיש כאן שלש ספיקות להתירה לשוק יש להתירה לשוק ולא משגיחינן בדברי החלוץ שמוציא לעז שהוא אטר ובפרט שכבר כתבתי סברות שאין להאמינו לסתור דבריו הראשונים שאמר בשעת החליצה שאינו אטר והיינו אם עשו מסדרי החליצה כנהוג ושאלוהו בשעת החליצה אם אינו אטר רגל. ואמנם אעפ"י שהיא מותרת אעפ"כ לא ימהר להתיר ויצוה לשכנים של החלוץ שישגיחו בצאתו ובואו באופן שלא ירגיש בהם כלל שהם נותנים דעתם על זה כי בלי ספק יותפס בשקרו כי שקרא לא קאי ואם בכל זה יערים תמיד לא ישגיח בו ויתיר האשה. ואמנם היות שהענין בעצמו דבר חמור וחשש יבמה לשוק אין אני רוצה שיסמוך עלי לחוד וישאל ג"כ להגאון אב"ד דק"ק פרעשבורג שיסכים גם הוא להתירה אם מטעמים הנזכרים ואם מטעם אחר שיתן להתיר ואז יעביד עובדא ותנשא. והיה זה שלום:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >