נודע ביהודה/תניינא/אבן העזר/קג
נודע ביהודה 
תניינא אבן העזר קג
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
תשובה ל"ג למספר, ברית שלומי לא תופר, מאת אשכול הכופר, דומה לעופר, חכם וסופר, ה"ה כבוד אהובי, ידידי וחביבי, התורני הרבני המופלא ומופלג יניק וחכים טובא, בהויית דאביי ורבא, בדברי פוסקים ידו נשגבה. כבוד מוהר"ר מענדל נר"ו: מכתבו קבלתי והיה לי לשעשועים כי ראיתיו איל מנגח צפונה וימה, ואם כי יש בדבריו כמה דברים שאינם עולים כהוגן לע"ד הנה כן דרך רכי השנים כל חשקם להיות חצים שנונים ואורייתא מרתחי להו ואקוה כי בקרב שנים יעלה שמו כמבחר שמנים. והנה אני עמוס התלאות הן מצד שאני יושב בקהל רב ונפישי מילי דמתא והן מצד התלמידים ה"י והן מצד שאלות הבאות מכל צד בדבר הנוגע למעשה אשר אי אפשר לדחות השעה ולכן זה דרכי בבוא אלי דברים שאינם נחוצים לשעתן אין אני לוקח זמן לעיין בהם עד עת הפנאי וגם דבריו הנחמדים הנחתי באמתחתי וכעת שיצאתי חוץ לביתי למקומות השדה כדרכי בכל שנה בימים הללו לעסוק ברפואות אחר גמר לימוד הלכה תוספ' אמרתי לעיין בדבריו. והנה דרך כלל אני אומר במה שהוא אומר על איזה דבר ממה שכתבתי בתשובתי הראשונה שבעיניו נראה ההיפך על זה לא אשיב כלל ויהיה לו אשר לו ואין אני אומר קבלו דעתי ואיני רוצה הסכמה מאחרים. ואמנם על מה שבא כמשיג וכמשיב על זה אשיבנו וזה דרכה של תורה זה מותיב ומקשה וזה מתרץ ומפרק ומורה שורש הענין להעמיד הבנין: והנה אני כתבתי בתשובתי שמלשון הירושלמי יכולה היא שתאמר רוחא חנקת בני דהך איתתא וכו' משמע שבא ליתן טעם למה אינו מונה משעה שפסקה מלדת וכו' דאין לומר שכוונת הירושלמי כשהיא רוצה גט וע"ד שאמרו בבבלי הוא אומר הפילה וכו' שהרי לא נזכר כלל בירושלמי מדין זה שהיא תכוף אותו לגרשה, ועל זה השיג מעלתו שלא יכול להבין דבר זה שהרי נזכר שם להדיא דין זה בירושלמי:
אמינא ליה אהובי אף לפי טעותו שעלה בדעתו מה שאמר שם אח"כ בירושלמי אם תובעת להנשא הדין עמה הכוונה על אשה שלא ילדה עשר שנים הדין עמה שתוכל לכופו לגרשה והוא הדין המוזכר בבבלי בסוף פרק הבע"י בעובדא דהוה קמיה דר"י בכנישתא דקסרי ע"ש, הנה לו יהיה כן שזה כוונת הירושלמי אכתי דבר זה מוזכר בירושלמי אח"כ ועל פלוגתא דריב"ב ורבנן אבל לפני זה לא נזכר דבר מזה בירושלמי ואיך יאמר יכולה היא מימר וכו' לכופו לגרשה ועדיין לא דיבר בירושלמי קודם לכן מזה שהיא יכולה לכופו לגרשה. וכל זה אמינא אף לפי טעותו אבל באמת טעה בגוף פי' דברי הירושלמי ולא נתבאר ד"ז בירושלמי וגם בבבלי לא נאמר בפירוש וגם להלכה אין הדין מוסכם מגדולי הפוסקים ומצד הסברא איך תכוף אותו לגרשה היכא שלא ילדה עשר שנים מטעם בעינא חוטרא לידא ומרא לקבורה ודלמא המניעה מצדה וגם מבעל אחר לא תלד בשלמא מה שהב"ד כופין אותו להוציאה מטעם שלא זכה להבנות ממנה ולא אמרינן שמא המניעה מצדו וגם מאשה אחרת לא יוליד הוא מטעם ספק איסור תורה שהרי הוא חייב לקיים מצות פ"ו ואיך יבטל מספק אבל אם הב"ד אינם מזדקקים להם רק שהיא רוצה לכופו מטעם בעינא חוטרא לידא וכו' אמרינן שמא היא לא זכתה להיות לה חוטרא ומה שאמרו בגמ' דף ס"ד ע"ב כיון דלא מיפקדא לא מיענשא המעיין בדברי רש"י שכתב כיון דלא מיפקדא לא איכפת לה ולא מיענשא והיינו מן הסתם אנו אומרים דלא איכפת לה אבל אם היא טוענת בעינא חוטרא ומרא אנו רואים שאיכפת לה בזה שפיר אמרינן שמא היא לא זכתה וגם מבעל אחר לא תזכה לזה ואיך נכוף להבעל לגרשה מספק, ומעובדא דכנישתא דקסרי דף ס"ה ע"ב אין סתירה לסברא זו שהרי כתבו התוס' שם בד"ה ואי ס"ד דמיירי בידוע שהוא עקר. ואמנם לענין הדין בזה לכאורה משמע בבבלי שגם בלא ילדה יכולה לבוא מחמת טענה דהרי בדף ס"ה ע"ב קאמר הוא אומר אפלת בגו עשר שני וכו' אמר ר' אמי אף בזו היא נאמנת. הנה כבר כתב רש"י שם דמיירי כשהב"ד באין לכופו להוציא ואדרבה מוכח מדברי רש"י הללו שהיא אינה יכולה לכופו דאל"כ מי הכריחו לרש"י לפרש דמיירי כשאנו באים לכופו אלא דמדברי רש"י שם אח"כ בעובדא דכנישתא פירש רש"י בד"ה עובדא הוה והיא תובעתו לגרשה לפי שלא היו לה בנים א"כ משמע שהיא יכולה לכופו ונראה דגם רש"י ס"ל שם כפירוש התוס' דמיירי בידוע שהוא עקר ומה שפירש לפי שלא היו לה בנים היינו שאם היו לה בנים מאיש אחר או מאיש זה ושוב נתעקר לא שייך בעינא חוטרא שהרי יש לה חוטרא:
ותדע שכן כוונת רש"י דאל"כ קשה איך סתם רש"י לפי שלא היו לה בנים ולא פירש ששהתה עשר שנים דאטו אם לא יהיו לה בנים איזה שנים תוכל לכופו אלא ודאי דמיירי שנודע שהוא עקר והיא לא היו לה בנים מאיש אחר ותוכל תיכף לכופו מטעם בעינא חוטרא ומרא, ומעתה יפה כתבתי דאי אפשר לפרש דברי הירושלמי כשהיא רוצה גט הרי אם אין הב"ד כופין אותו בלא טענה שלה אין הטענה שלה מועיל ואם כוונת הירושלמי על גוף הכפיה למה הב"ד כופין אותו כיון שכבר ילדה ואינה עקרה וקאמר הירושלמי דרוח עקרתה דא"כ לא היה להירושלמי למימר יכולה היא למימר אלא כך ה"ל למימר חיישינן דרוחא דחנקת בני עקרתה דהיינו שאנן חיישינן להכי וגם גוף הדין דשהתה עשר שנים ולא ילדה אם יכולה לכופו לגרשה שכתבתי שאין הדין מוסכם מגדולי הפוסקים ודאי שכן הוא ועיין בב"ש סי' קנ"ד סעיף קטן י"א לדעת הרמב"ם והמחבר אם אינה טוענת שאינו יורה כחץ לא איכפת לן במה שלא ילדה עשר שנים ואף שהוא מיירי לענין הכתובה היינו משום דלכופו להוציא בלא"ה הב"ד כופין אבל אלמלא כפיית הב"ד אף לכופו להוציא לא מהני מה שלא ילדה:
ומה שהקשה על פירושו בירושלמי דיהיב טעמא למה באמת אין מונין משעה שפסקה מלדת. ועל זה הקשה מעלתו שאם הבעל רוצה לגרשה מה שייך יכולה למימר והלא לדינא דש"ס מי ימחה בידו מלגרשה. לא ידעתי כלל שום קושיא בזה ואטו לא מצינו שהבעל אוהב אותה והיא אוהבת אותו אלא שרוצה לצאת ידי שמים שאם מחוייב הוא לגרשה לא יעבור על דברי תורה ועל זה קאמר הירושלמי דאין מונין אלא משעה שמתו דיכולה היא מימר וכו' ועתה הוא שנתעקרה, ואם בעיני מעלתו הוא דוחק כבר כתבתי שעל זה לא אשיב ואעפ"כ אכתוב לו פירוש מרווח דמיירי שהוא אינו רוצה לגרשה וגם היא אין רוצה להתגרש כלל רק שרצונו לישא אחרת עליה ולא יכול למיקם בספוקייהו שאז ע"פ הדין אפילו לרבא דאמר נושא אדם כמה נשים וכו' מ"מ אם אינו יכול למיקם בספוקייהו מודה רבא שיכולה לעכב על ידו אבל כששהתה עשר שנים ואין רצונה להתגרש ודאי שעכ"פ אינה יכולה לעכב על ידו מלישא אחרת ועל זה קאמר הירושלמי יכולה היא מימר רוחא חנקת וכו' ואינו יכול לישא אחרת עליה עד שנשלמו עשר שנים משעה שמתו ולדעת הרמב"ם שכל שאינה טוענת ברי שאינו יורה כחץ מפסדת גם הכתובה היכא דשהתה עשר שנים בלא"ה אתי שפיר דמיירי שהבעל רוצה לגרשה בלא כתובה וקאמר יכולה היא מימר לענין הפסד כתובתה:
גם מה שכתב מעלתו אדרבה הסברא החיצונה שלא יוציא כלל כיון דראויה היתה אמרינן נסתחפה שדהו וגם מאחרת לא יוליד. דברים הללו אין מן הצורך להשיב עליהם והרי גם כששהתה עשר שנים ולא ילדה ג"כ אמרינן שמא לא זכה להבנות ממנה ולכך יוציא ויתן כתובה כמפורש בברייתא דף ס"ד ע"ב ולמה לא נימא כיון שגרם חטאו שלא זכה להבנות ממנה גם מאחרת אולי לא יזכה להבנות ולמה יגרש אלא ודאי משום זה אינו רשאי לבטל וחייב לגרש ולישא אחרת אולי מאחרת יזכה להבנות ה"נ בהיו לו בנים ומתו נסתחפה שדהו שאינו זוכה לקיים בנים מזו ואולי מאחרת יתקיימו הבנים ועוד לדבריו אם היו לה בנים מאיש אחר שוב נשאת לזה מששהתה עשר שנים ולא ילדה לדבריו לא יגרש ונסתחפה שדהו ואין כל הדברים הללו נכונים בעיני:
תו ראיתי בדבריו על מה שכתבתי על דברי הרשב"א בתשובה שהביא הב"י בסוף סי' קנ"ד וז"ל כתב הרשב"א בתשובה דהא דאמרינן הפילה וכו' ע"ש וכתבתי שרבים חושבין שדברי הרשב"א הללו סתרי לדבריו בחידושיו וכו'. ועל זה כתב מעלתו זה לשונו ואני בער ולא אדע ולא אוכל לירד לסוף דעתם דהיאך יעלה על הדעת דסתרי דברי הרשב"א אהדדי א"כ אמאי נקט הרשב"א בתשובה דינו בנפלים ליתני בהך דינא גופא בהיו לה ומתו וכו' והאריך בזה וסוף דבריו שגם בנפלים נסתחפה שדהו: והנה אני אומר פלגינן דבורו שמה שכתב ואני בער זה שקר ואינו בער אבל מה שכתב שלא ירד לסוף דעתם זה ודאי כן הוא שלא ירד לסוף הדעת ונשתבש מאד בזה וסבר הוא שהרשב"א בתשובה על הא דאמרינן הפילה וכו' כותב דבריו וזהו ודאי שיבוש וטעות שבהוחזקה לנפלים הוא דבר המבואר במשנה ודינו ממש כמו בשהתה עשר שנים ולא ילדה ואם לא הוחזקה אלא שהפילה ג"כ מבואר במשנה שמונה משעה שהפילה אבל הרשב"א אמר שמה שאמרו הפילה וכו' לא אמרו אלא שהפילה ממש שלא ילדה בן קיימא כלל הא ילדה ורצונו בזה שילדה ולד חי בן קיימא ואח"כ מת והוא עצמו דינו של הירושלמי ראויה היתה זו וכו' ועל זה סובב אח"כ כל דברי הרשב"א ההם בתשובה והאריכות בזה ללא צורך:
גם על מה שכתבתי דהרשב"א בתשובה לא כתב אלא דאין כופין אותו להוציא אבל עכ"פ בהדיא כתב שחייב לישא אשה על אשתו ומזה מיירי בחידושיו. ועל זה השיב מעלתו וז"ל גם זה אינו עולה יפה, חדא דהמעיין שפיר בדברי הרשב"א בתשובה לא כתב כלל דחייב לישא אשה על אשתו בזו דהוחזקה לנפלים רק כתב ובאשה זו אם ירצה יקח אשה רק בזקנה כתב וחייב לישא אשה וכו' ע"כ דבריו: והנה במ"ש בהוחזקה לנפלים חזר לטעותו הראשון ובחדא מלתא הוא סריך ונחדול מזה ונימא שכוונתו בזה שמתו בניה וגם בזה לא כוון יפה אבל הרשב"א קאי על מה שכתב הגע בעצמך אם ילדה ועמדה מלדת וכוונתו בזה שילדה ולד אחד והוא חי לפנינו אלא שלא ילדה זכר ונקבה שהוא שיעור פ"ו ועמדה מלדת הנאמר שיגרש הא ודאי שלא יגרש וכו' ולא אמרו במשנתנו אלא שלא יבטל מפ"ו אלא א"כ יש לו בנים אלא יתעסק עד שיהיו לו. ובאשה זו כוונתו זו שילדה ולד אחד והוא חי אם ירצה יקח אשה אחרת וכו' וכן בחידושיו כתב ג"כ להוכיח מן המשנה דדוקא שלא ילדה אפי' אחד ע"ש אבל בהיו לו בנים ומתו דיש סברא דרוחא חנקת בני עקרתה חייב הוא לישא אשה אחרת ובלא"ה ג"כ זו גרועה מילדה ולד אחד והוא חי דשם קיים עכ"פ לשבת ירצה אבל כשמתו אפי' שבת ליכא וכן אפי' ביש לה ולד חי אף שיקייס לשבת יצרה מ"מ לא קאמר שרק אם ירצה ישא אחרת דמשמע דברצונו הדבר תלוי אבל חיוב גמור ליכא אלא כל זמן שלא הזקינה דאיכא תרתי לטיבותא שקיים לשבת ירצה וגם יש תקוה שתלד עוד ויקיים גם מצות פ"ו ממנה אבל בהזקינה חיובא נמי איכא וחייב הוא לישא אשה אחרת על אשתו אלא שהב"ד אין כופין אותו להוציא:
תו כתב וז"ל ועוד דלו יהיה שהרשב"א כתב בתשובה שחייב לישא אשה על אשתו עכ"פ זה ודאי ס"ל דאין יכולים לכופו לגרש הראשונה ובחידושיו מוכח דס"ל דיכולין אפי' לכופו להוציא, חדא דהרי כתב ופירשו בירושלמי וכו' ומשמע שהם מפרשים המשנה כך וכמו שהדין במתניתין דיכולים לכופו להוציא הה"ד הכא, ותו דהרי כתב הרשב"א בחידושיו דאם יש לה ולד חי אפי' אחד אין כופין להוציא משמע דאי לית לה אפי' אחד כופין להוציא ע"כ דבריו:
והנה על תחלת דבריו אני תמה וכי מפורש במשנתנו או אפי' מרומז שכופין להוציא והרי לא שנינו במשנתנו אלא אינו רשאי ליבטל ועליו הדבר מוטל לקיים חיוב פ"ו ולא נרמז במשנתנו כפיה אבל הפוסקים שפסקו שהב"ד כופין אותו להוציא לא ממשנתנו למדו הדבר אלא מהברייתא שם ביבמות דף ס"ד דתנא יוציא ומלשון יוציא למדו הפוסקים שלשון זה משמע כפייה שכופין על כרחו שיוציא עיין ברא"ש שם אבל במשנתנו לא נחתו לזה ולא מיירי מדין כפייה כלל אלא החיוב שמוטל על האדם מצד עצמו וא"כ שפיר קאמר הרשב"א פירשו בירושלמי: ומה שכתב ותו מדכתב הרשב"א דאם יש לה ולד חי וכו' הנה גם בזה אין דיוקו עולה יפה דמה דכתב הרשב"א מדקתני במתניתין ולא ילדה וכו' הוא שוב דין חדש בפני עצמו והירושלמי מיירי שילדה כדי מצות פ"ו דהיינו בן ובת ומתו והרשב"א בפני עצמו דייק ממשנתנו דאם ילדה אפי' רק ולד אחד והוא חי אף ששוב לא ילדה כלל דאינה בכלל הדין הנזכר במשנתנו ובאמת בזו אפי' על הבעל עצמו ליכא שום חיוב להוציא או לישא אחרת כל זמן שלא הזקינה וברצונו הדבר תלוי כמבואר בדבריו בתשובה אלא דלא נחית לדקדק בזה בחידושיו בכל הפרטים: זולת זה מה שדקדק למה שנינו יוציא ולמה כופין להוציא ישא אחרת עליה כל זה שיבוש ובודאי אם נזדמן לו אחרת שרצונה להנשא לו והוא רוצה לישא אותה פשיטא שהדין כן אבל אנן שנינו יוציא לפי שאין הב"ד סומכין על כך דכל זמן דאגידא ביה זו לא יהבי ליה אחריתא לכן כופין אותו הב"ד להוציא:
ובשאר דבריו וכן אשר דברו שאר חכמי קהלתו בזה לא אדבר כעת וכבר הקדמתי שכל דרך איש ישר בעיניו ודרך כלל אני משיב לדינא דש"ס האיש מגרש אשתו בעל כרחה אפי' אין לו לסלקה כתובתה ונשאר חובה עליו ואין האשה יכולה לעכב, ואתם הארכתם לומר דבלא ילדה יפה כחה בזה שלא יוכל לגרש אם לא שיסלק הכתובה כי אולי אח"כ ישא אחרת ותלד ותפסיד ע"י זה הכתובה, הנה כל הדברים הללו אינן אלא דברים בטלים ואין אני מפלפל בעיקר הדין אם היא תפסיד ע"י זה הכתובה או לא כי לו יהיה כדבריכם שתפסיד ומה לה בזה לעת עתה מגרשה בעל כרחה והכתובה נשאר חוב עליו ומה שיצמיח אח"כ ביניהם יקוב הדין אח"כ, הגע בעצמך קודם שתיקן הילל פרוזבול לדבריכם לא יהיה יכול לגרש בעל כרחה אם לא היה ידו משגת לשלם כל הכתובה וקצת הכתובה היה בידו לשלם לה תיכף ובזה שביעית משמטת המותר פן לא תשיג ידו עד שיבוא שביעית שנת השמיטה ותשמיטנה ואין כל הדברים אלו אלא רעיון רוח. וכן מה שהארכתם איך אמר ר' אמי יוציא ויתן כתובה הא לפעמים משכחת שלא יהיה לה כתובה כגון שלא תרצה לקבל גט וישא אחרת עליה ויוליד ואז תפסיד הכתובה גם זה הבל דר' אמי אמר הדין כמו שהוא עתה שהוא רוצה לישא אחרת והיא מעכבת יוציא ויתן כתובה:
וכן מה שכתבתי דבדברי ר' אמי לא שייך מצות פ"ו שהרי מיירי באמרה שאינו יורה כחץ ועל זה השיבו שם בקהלתם וביחוד ש"ב ידידי הרב המאה"ג מו"ה מרדכי הירש נר"ו שהרי ר' אמי אומר כל הנושא אשה על אשתו וא"כ גם שהה עשר שנים בכלל, כל זה אין מתקבל אצלי ר' אמי אמר במה שאין הדין מחייבו לישא אחרת אלא שהוא רוצה לישא ולכן אמרתי שגם באמר איהו איזול אינסב ואבדוק נפשי דמיירי ביה ר' אמי ג"כ אין הדין מחייבו לישא אחרת כיון שהיא אומרת שאינו יורה כחץ ואיהי קים לה בזה ותדע דאטו משום דאמר כל כייל כל הנשים א"כ אני אומר שגם זינתה ונאסרה עליו בכלל והא ודאי ליתא דזו אין לה כתובה שאבדה כתובה אף אני אומר שהיכא שמחויב לישא לקיים פ"ו אינו בכלל, וכן מדוקדק לשונו של ר' אמי כל הנושא ומשמע שהוא מצד עצמו נושא לא במקום שהב"ד מורין לו שישא:
ומה שכתבתי שעיינתי בהג"מ ולא נזכר בתשובת רגמ"ה כלל שהיה בע"כ של האשה ועל זה השיג מעלתו שהרי איתא שם שהבעל אומר הנה גבורת אנשים לי וכו' א"כ מיירי שהבעל תובע ואם גם האשה מרוצה א"כ למה פסק שישהה עוד חמש שנים הלא בין כך ובין כך מחוייב ליתן כתובה א"כ יגרשנה תיכף וכו'. והנה אני אומר דשם מיירי שהאיש טוען הנה גבורת אנשים לי וכו' וא"כ המניעה ממך ורוצה לגרשה בלא כתובה אבל אם יצטרך ליתן כתובה אינו רוצה לגרש כלל והאשה טוענת בהיפך מזלך גרם וחייב אתה ליתן כתובה אם תגרשני וכשיתן כתובה היא מרוצה לקבל הגט ולכן פסק רבינו גרשום שכיון שעם נתינת הכתובה אינו רוצה לגרש לכן ישהה עד כלות עשר שנים ואח"כ כופין אותו. ומה שדקדק דא"כ היה לו להשיב אם ירצה ישהה, אין צריך תשובה על זה שכיון שהיה מעשה שהיה הלא ידע שהאיש קודם שיתן כתובה הוא רוצה לדור עמה ואינו רוצה בגירושין. ועל מה שכתבתי שעל חרם שלא לגרש בעל כרחה לא קבע הגאון זמן כן ראיתי בתשובה של אחד מהראשונים וכעת אני בכפר ואין ספר בידי ואם אין זכרוני כוזב מדומה אני שראיתי כן בתשובת הר"ן. ותו לא מידי רק חיים ושלום. דברי הד"ש:
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |