נודע ביהודה/תניינא/אבן העזר/יד

נודע ביהודה תניינא אבן העזר יד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב"ה פראג יום ד' ו' אדר תקמ"ט לפ"ק:

תשובה

לו הוד והדר, ירבה בשמחה משנכנס אדר, בקודש נאדר, עומד בפרץ וגודר, הוא ניהו כבוד אהובי מחותני ידידי וחביבי, הרב הגאון המפורסם בדורו, וכבר יצא טבעו וזרח אורו, נ"י פ"ה ע"ה כבוד שמו מוהר"ר אלעזר נר"ו יאיר, בעל המחבר ס' אור חדש:

מכתבו קבלתי אתמול ועל דבר האשה אשר הלך בעלה למרחוק וכמו שנה ומחצה שנפרד בעלה ממנה ילדה ומענה בפיה שנאנסה מאיש רשע ופרוץ בעריות מבני עמנו יען כי בעלה עזבה בבית דירה הרחוק מן הכפר הרבה ואין אתה בביתה כ"א בת אחת קטנה, אלו הם תורף דבריה. ועל זה כתב רום מעלתו כיון דלפי המבואר בסי' קע"ח סעיף ג' בהג"ה שהביא רמ"א פלוגתא דרבוותא בנתייחדה ובאה ואמרה נבעלתי אבל באונס שיש להתיר במיגו דלא נבעלתי ויש אוסרין שכיון שנתייחדה אבדה המיגו שלה יעו"ש, וא"כ אפי' המתירין לא התירו אלא מטעם מיגו ובנדון שלפנינו שאין שום מיגו שהרי הרה וכריסה בין שיניה וגם ילדה לזנונים ואין בידה לומר לא נבעלתי אסורה לדברי הכל. ושוב כתב מעלתו שלומר כאן מיגו דאמרה שבא בעלה בסתר הוי מיגו דהעזה.

ואני תמה על דבריו דבשלמא בסימן קע"ח אם היתה אומרת לא נבעלתי ודאי היתה מותרת לבעלה דאין אוסרין על היחוד ושפיר הוי מיגו אבל כאן אם היתה אומרת על בעלה שבא בסתר וכי היתה מותרת לבעלה והרי בעלה היה יודע שזינתה והיתה אסורה לו בודאי וא"כ איך שייך להתירה באומרת נאנסתי במיגו, ואמנם לקמן נתבל את דבריו בתבלין. שוב כתב רום מעלתו דדברי רמ"א שם סותרים לדבריו בסי' ס"ח סעיף ז' שהביא דעת רבינו יונה דהא דנאסרת באומר פ"פ מצאתי היינו כשאינה מתרצת עצמה אבל אם אמרה נאנסתי נאמנת מטעם דברי עדיף הרי שהביא דעת המתיר אפי' היכא דליכא מיגו, וכתב שמצא שזקנו הגאון מהר"ם א"ש בחלק שלישי הרגיש בזה. הנה ספרו של זקנו איננו בידי לעיין בו אבל כבר הרגשתי בזה בתשובה אחת שכתבתי זה כמה שנים וכתבתי דליכא סתירה שטעם ר"י שהתיר הוא מטעם דאוקמה בחזקת כשרות אבל בסימן קע"ח שעכ"פ עבדה איסורא שנתייחדה אבדה חזקת כשרות והוכחתי זה מדברי הרב המגיד בפי"ח מא"ב הביאו הב"ש שם בסי' ס"ח ס"ק ט"ו דאף באשת כהן אם אמרה נאנסתי קודם האירוסין מותרת לו, ולכאורה יפלא דכיון שעל קודם אירוסין אומרת א"כ למה נקט דקאמרה נאנסתי והלא בעודה פנויה אין חילוק בין אונס לרצון וא"כ אפילו שנבעלה ברצון תהיה מותרת מטעם דברי ושמא ברי עדיף אלא ודאי שעיקר הטעם משום דאוקמה בחזקת כשרות וכשמודית שנבעלה ברצון אבדה חזקת כשרות שלה ואינה נאמנת כלל. ושם באותה תשובה ביארתי גם דעת הח"מ שם בס"ק יו"ד שכתב התם שקודם אירוסין נבעלה וכאן אין להאריך בזה. ומעתה לדעת רבינו יונה גם אשה זו מותרת מטעם חזקת כשרות ואין לומר דכאן לא שייך חזקת כשרות שהרי נתייחדה ובנתייחדה מבואר בסי' קע"ח שעכ"פ בלי מיגו אין להתיר וכאן ליכא מיגו, אומר אני שאין כאן שום הוכחה שנתייחדה שאף שאין זה נכון שתדור אשה לבד ובפרט במקום דלא שכיחי אינשי מ"מ בעודה עם בעלה הלא היה בעלה עמה ובהפרדו והניחה עזובה בדירה כזו מאי הוה לה למיעבד ואם לא מצאה איש שיאספה הבית וכי ברחוב או ביער או בשדה תלין וגם אטו מי אפשר לה להשמר גם בבית ההוא לשמור עצמה מייחוד ולסגור ביתה וגם אם הבת שהניח האיש הגיעה להיות יודעת טעם ביאה ולשמור עצמה אין כאן ייחוד והרשע ההוא שטימא אותה אולי פתאום בא ואנסה וא"כ גם בנדון שלפנינו לא אבדה חזקת כשרות ואפי' אם היא בעצמה היתה עתה מודית שנתייחדה אפ"ה היתה נאמנת שנאנסה במיגו שלא היתה מודית שנתייחדה וכבר ביארתי זה בנו"ב (קמא) חלק אה"ע סי' ע"א:

ומעתה לכאורה תליא משפטה של האשה הזאת בפלוגתא דרבוותא שבסי' ס"ח סעיף ז' ולדעת הי"א שהביא רמ"א שם שהוא דעת רבינו יונה וסייעתו אשה זו מותרת. ואמנם אכתי איכא למשדא נרגא בהיתר האשה הזאת שהרי בגמרא בדף י"ב ע"ב קאמר ר"נ אנא דאמרי אפילו כר"ג ע"כ לא קאמר ר"ג התם אלא דאיכא מיגו ופירש"י משארסתני נאנסתי מיגו דאי בעי אמרה מ"ע אני דלא פסלה נפשה מכהונה וקאמרה משארסתני נאנסתי ופסלה נפשה מכהונה ש"מ קושטא קאמרה וכו' וא"כ גם רבינו יונה מטעם זה מתוך שהיא אומרת נאנסתי שפסלה נפשה אחר מות בעלה מכהונה ולא קאמרה מוכת עץ אני ש"מ קושטא קאמרה אבל בנדון שלפנינו שבעלה אינו עמה והיא הרתה לזנונים וגם ילדה איזו טענה היה לה להצדיק נפשה רק טענת אונס וא"כ אין לה שום מיגו, ואף דבאמת גם מיגו דמ"ע אינו מיגו גמור וכמ"ש התוס' בדף י"ג ע"א בד"ה רב אסי וכו' אבל קרי לה מיגו לפי שהיא טענה מעולה ביותר מ"מ כיון דחזינן שרב נחמן מפרש טעמא דר"ג משום מיגו כזה למה לא נפרש אנחנו טעמיה דרבינו יונה משום זה. ואמנם על זה רמזתי ליתן תבלין בדברי מעלתו שגם כאן אם היתה טוענת שבעלה בא בסתר וממנו נתעברה אף שבעלה היה מכיר בשקרה מ"מ היא בטענתה לא היתה פוסלת נפשה מכהונה אחר מיתת בעלה אבל ע"י טענתה נאנסתי פוסלת עצמה מכהונה ושפיר הוי כמו מיגו דהתם. ואמנם אעפ"כ אין זה נכון דבשלמא שם בפלוגתא דר"ג אם היתה טוענת מ"ע היא טענה יותר טוב לה שאינה פוסלת עצמה מכהונה ועכ"פ בשום דבר אין טענת מ"ע מגרעא לה מטענת נאנסתי, אבל כאן אף שטענת מבעלה נתעברה עדיף לענין כהונה אחר מיתת בעלה אף על פי כן בחרה בטענת נאנסתי שסוברת אולי יאמין לה בעלה וידור עמה אבל אם תטעון ממך נתעברתי ודאי היה מגרשה שהרי הבעל יודע ששקר הוא ואין זה מיגו. באופן שאפי' לדברי רבינו יונה אין מרפא לאשה הזאת:

ואמנם ראיתי בדברי רבינו הרא"ש דברים תמוהים בפ"ק דכתובות סי' י"ח והא דאמר דנאמן לאוסרה עליו היינו במכחישתו או בשותקת אבל באומרת אמת שפתחה פתוח אבל נאנסה תחתיו באשת ישראל נאמנת ומותרת לו שהיא טוענת ברי והוא שמא שאינו יודע אם באונס אם ברצון וברי ושמא ברי עדיף, כן מצאתי כתוב בשם ה"ר יונה ז"ל וטעו תלמידיו וכתבו בשמו כי הוא לא אמרה מעולם כיון דליכא אלא חד ספיקא אזלינן לחומרא ובדיבורה לא מהימנא דהא אמרינן לקמן דקיי"ל כר' נחמן דלא אמרינן ברי ושמא ברי עדיף וכו' והא דקיי"ל כר"ג דברי עדיף היינו היכא דאיכא מיגו כדמפרש לקמן והכא ליכא מיגו, אי נמי היכא דאיכא חזקה כדאמרי' לקמן שהיתה בחזקת בתולה ואוקמה אחזקתה דתחתיו נבעלה וכו' עיין ברא"ש ומסקנתו להסכים בהיתרא של רבינו יונה מחמת ראיה שהביא הרא"ש מההיא דהיתה מעוברת דמועיל ברי להכשיר העובר וכו' יעו"ש. והנה תחלת דברי הרא"ש הם תמוהים שכתב שכאן ליכא מיגו והדברים תמוהים שהמיגו הזו עצמו שהיה לה לטעון מ"ע אני דלא מיפסלא לכהונה שייך ג"כ כאן ולמימר דהרא"ש ס"ל כר"ח דמ"ע פתחה סגור ולכך כאן ליכא טענת מ"ע שהרי טען פ"פ מצאתי ולקמן פלוגתא דר"ג ור"י מיירי בטוען טענת דמים וכן מפורש כאן בהגהת אשר"י דלשיטת ר"ח נגד טענת פ"פ לא מהני טענת מ"ע אבל נגד טענת דמים מועיל אפי' להתירה לבעלה. ואמנם רחוק בעיני לפרש כוונת הרא"ש כן דמטעם זה יאמר שתלמידי רבינו יונה כתבו דבר שקר בשמו דהרי דעת ר"ח נדחית ורוב הפוסקים. ועוד דהרא"ש עצמו לקמן בסי' כ"א הביא דעת רש"י באחרונה דבוגרת פתחה פתוח וטענת דמים יש לה ומשמע דלזה הסכים ועכ"פ לא הכריע להיפך ולמה יחשוב תלמידי ר"י טועים ולכן דברי הרא"ש אצלי דברים סתומים, ואמנם עכ"פ רואים אנו שהרא"ש סובר שאין כאן מיגו ואפ"ה מסיק להתיר מטעם ברי וחזקת צדקת האשה. ועוד שהרי עיקר סמיכת הרא"ש הוא מההיא דהיתה מעוברת והרי שם ליכא מיגו וא"כ לדעת הרא"ש גם בנדון שלפנינו יש להתיר:

ואמנם המשנה למלך בפי"ח מא"ב הלכה יו"ד הביא ירושלמי שמפורש הדבר לאיסור וז"ל הירושלמי בריש כתובות ר' יונה בשם ר' קריספא בוגרת וכו' הדא דאתמר להפסידה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ואתייכי דתנינן הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים היא אומרת משארסתני נאנסתי ונסתחפה שדך והוא אומר לא כי וכו' הדא דאתמר לכתובת מנה ומאתים אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ותייכי דתנינן תמן היא אומרת מ"ע אני והוא אומר לא כי אלא דרוסת איש את הדא דתימר בכתובת מנה ומאתים אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה וכולהן מן ההיא דאמר ר' אילא בשם ר' אליעזר מצא הפתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה עכ"ל הירושלמי:

ואמנם אני אומר שאין מדברי הירושלמי ראיה. ומתחלה אומר שע"כ פלוגתא דר"ג ור"י במשנה דהיא אומרת משארסתני נאנסתי והוא אומר לא כי אלא עד שלא ארסתיך על כרחך לא מיירי בנתקדשה פחותה מבת שלש דאי נתקדשה בפחות מבת שלש איך טוען הבעל עד שלא ארסתיך ומדקאמר הירושלמי הדא אמר לכתובה אבל לקיימה אסור ע"כ לא מיירי באשת כהן דאי באשת כהן איך נימא שגם לקיימה היא נאמנת והרי היא עצמה אמרה דנאנסה תחתיו. ואם כוונת הירושלמי שלקיימה אין הבעל יכול לומר עד שלא ארסתיך, א"כ אין שייך הדא אמר לכתובה והרי גם לכתובה אין בדבריו כלום אלא ע"כ דהירושלמי מיירי באשת ישראל וכבר הוכחתי דלא מיירי בנתקדשה פחותה מבת שלש שנים וא"כ היא גופא קשיא למה אסור לקיימה ספק ספיקא הוא שמא אינו תחתיו ושמא באונס וכדמקשה בבבלי דף ט' ע"א ובבבלי מוקי לה באשת כהן או בנתקדשה פחותה מבת שלש אבל על הירושלמי קשה, ואמנם הירושלמי לשיטתו דשם בריש הסוגיא על מימרא דר"א משום ר' אליעזר האומר פ"פ מצאתי אסור לקיימה משום ספק סוטה קאמר וחש לומר שמא אנוסה קול יוצא לאנוסה ועיין במ"ל פ' י"ח מא"ב ה"י שפירש דברי הירושלמי שאוסר אפי' ס"ס דלא כשיטת הבבלי וכאשר הוכחתי לעיל. גם מדברי הירושלמי כאן מוכח דאוסר אפי' בס"ס והטעם משום דקול יוצא לאנוסה ומדלא יצא קול ש"מ לאו אנוסה היא ולדברי הירושלמי קשה השתא דסברא דקול יש לאונס אלים לסתור ס"ס א"כ ק"ו לענין כתובה דליכא אלא חד ספיקא שמא תחתיו ואיך יתחייב כתובה ע"י אמירתה שנאנסה אף דאיכא מיגו מ"מ הרי ס"ס עכ"פ הוא כמו רוב ואפשר דאפילו עדיף מרוב כדמפורש בתשובת הרשב"א סי' ת"א ובמס' ב"ב דף ח' לא איפשטא בעיא אם אמרינן מיגו במקום חזקה וא"כ במקום רובא ק"ו דלא אמרינן מיגו וק"ו דלא אמרי' מיגו נגד סברת אונס יש לו קול דעדיף אפי' מס"ס, וצ"ל לפי הירושלמי דלהכי אומר ר"ג נאמנת משום דהבעל עצמו על טענתה משארסתני נאנסתי הוא משיב לא כי אלא עד שלא ארסתיך ומדלא השיב לא כי אלא ברצון מכלל שהבעל עצמו אינו חושדה ברצון כלל רק שסובר שמא קודם שאירסה וכיון שעכ"פ לענין אונס הוא מסכים לדברי א"כ שוב לענין טענתייהו לענין קודם או אחר שאירסה אמרינן ברי עדיף. וכל זה לענין ממון אבל לענין איסור אף שהוא אינו חושדה ברצון אנן חשדינן לה ואסרינן לקיימה:

ובזה הרווחנו שלא יהיו דברי הירושלמי סותרין זא"ז וז"ל הירושלמי על משנה דהיא אומרת משארסתני נאנסתי וכו' ר' ירמיה בעי מעתה אין טענת בתולים לא כר"ג וכר"א אלא כר' יהושע וחזר ואמר יש טענת בתולים כר"ג וכר"א בשותקת ואפי' תימא במדברת באומרת מצא ואיבד ותהא נאמנת לית יכול דאמר ר"א בשם ר"א מצא פ"פ אסור לקיימה משום ספק סוטה הכא אתמר נאמנת והכא אתמר אינה נאמנת תמן שניהן מודין שהפתח פתוח עכ"ל הירושלמי שם, והר"ן מביאו בסוגיא דפ"פ והוכיח מהירושלמי הזה דגם לענין איסור סובר ר"ג דנאמנת וא"כ דברי הירושלמי סותרין זא"ז ולפמ"ש ניחא ועיקר קושיית ר' ירמיה מדקאמר מעתה אין טענת בתולים אלא כר"י היא לפמ"ש התוס' במשנה דבתולה נשאת שעיקר התקנה הוא בשביל אשת כהן או אשת ישראל שנתקדשה פחותה מבת שלש דבשאר נשים אינה נאסרת דהרי ס"ס הוא אלא דמתוך שתיקנו בהני שיהיו נשאות ליום הרביעי תיקנו בכל הנשים, ע"ש בתוס'.

ואני אומר שעיקר התקנה היתה בשביל אשת כהן דבשביל אשת ישראל שנתקדשה בפחות מבת שלש לא היו מתקנים שהוא מלתא דלא שכיחא שהרי אסור לקדש את בתו הקטנה עד שתגדל ותאמר בפלוני אני רוצה כדאמרי' בריש פ"ב דקידושין א"ו שעיקר התקנה בשביל אשת כהן וכיון דר"ג אומר דברי שלה מועיל שהיא נאמנת אלא שעל משנתנו שהיא אומרת נאנסתי קאמר הירושלמי שלענין איסור אינה נאמנת משום דאונס יש לו קול והא ודאי בשביל הכתובה לא היו מתקנים שתנשא ברביעי וכדמוכח מדברי התוס' הנזכרים ועיקר מה שחששו לתקן שתנשא ברביעי הוא משום חשש איסור וא"כ לר"ג מה הועילו חכמים בתקנתן שאף אם לא ימצא בתולים אם תאמר קודם שארסתני נבעלתי היתה נאמנת שהרי היא טוענת ברי ובעלה אינו יודע וא"כ אף שלא ימצא בתולים לא תהיה אסורה לר"ג ועל זה משני שעכ"פ הועילו אם תהיה שותקת או תכחישנו לגמרי ותאמר שמצא דם. ומעתה עלה בידינו סיוע לדברי הח"מ בסי' ס"ח ס"ק יו"ד שאשת כהן שאמרה נבעלתי קודם אירוסין מותרת מטעם ברי ושמא ברי עדיף ולא הצריך שתאמר נאנסתי כי אף שאבדה חזקת צדקנות שהרי עכ"פ זינתה אפ"ה נאמנת ואף שהוא נגד חזקת הגוף שעד אירוסין בתולה היתה מ"מ מועיל ברי עם חזקת היתר שלה וגם תיובתא לדעת המחמיר בסי' קע"ח שכיון שנתייחדה ועבדה איסורא אבדה אפי' המיגו שלה. ואמנם לפמ"ש בנו"ב סי' ע"א דאף רבינו שמחה שהוא המחמיר לא החמיר אלא כשיש עדי יחוד אבל אם על הייחוד עצמו יש לה מיגו לא החמיר א"כ בכאן אם היתה אומרת מוכת עץ אני לא היתה מגרעת חזקת צדקנות אלא שהיא אומרת שנבעלה ברצון קודם אירוסין נאמנת וסמכינן על הברי שלה בצירוף חזקת היתר:

ועפ"י מה שביארנו כוונת הירושלמי במה שאמר דלקיימה אסור משום צרת סוטה שהוא מטעם דסברא זו דקול יש לאונסין אלים לגרוע ברי שלה והא דמהני לכתובה הוא משום שהבעל עצמו מודה שאינה חשודה אצלו לזנות ברצון שהרי אינו משיב על דבריה שנאנסה והשיב רק על מה שאמרה משנתארסה ולגבי ממון מהני הודאתו אבל לענין איסור אם איהו מודה אנן לא מקבלינן ממנה כיון דאלים סברא דאונס יש לה קול, ניחא מה שלכאורה יש לתמוה על דברי הירושלמי דהרי להוציא ממון מיד המוחזק קשה יותר מחומר איסור שהרי בדבר איסור מהני רובא ובממון אין הולכין אחר הרוב. וידעתי שיש לדחות עפ"י מ"ש התוס' בסנהדרין דף ג' ע"ב ועיין בצל"ח שלי בפסחים דף י"א ע"ב בד"ה תנן התם. ואמנם לפמ"ש ניחא דבכתובה מתחייב עפ"י דברי עצמו. ולפי זה עלה בידינו דלדברי הירושלמי אם היה הבעל משיב לא כי אלא ברצון נבעלת אף שטענתו היא שמא אפ"ה לא מהני ברי שלה אפילו לגבות הכתובה משום דטענתה גרוע דאונס קול יש לו:

ועתה נבוא לבאר דברי הירושלמי בבבא דהיא אומרת מ"ע אני דג"כ קאמר הירושלמי הדא דתימר בכתובת מנה ומאתים אבל לקיימה אסור והרי לפמש"ל אין להחמיר בדבר איסור יותר מלהוציא ממון וא"כ אם מועיל טענתה לגבי כתובה איך לא יועיל להתיר לקיימה. ונראה דס"ל להירושלמי דמ"ע לא שכיח ואמנם אעפ"כ מעולה יותר מטענת אונס דאונס קול יש לו אבל מ"ע אף דלא שכיח מ"מ אהני טענת ברי של האשה ונאמנת ואף שהבעל אינו מאמינה שהרי אומר לא כי אלא דרוסת איש את מ"מ כיון שעכ"פ הבעל אינו יכול לטעון ברי אף שאינו משגיח על טענת ברי שלה אנן בי דינא משגחינן על ברי שלה בצירוף החזקה חזקת כשרות ומחייבינן להבעל ליתן כתובה. אבל לענין לקיימה כיון שהבעל אומר לא כי ואינו משגיח על ברי שלה שויה אנפשה חתיכה דאיסורא ואין טענת ברי מועיל להבעל שהרי הוא אומר שאינה נאמנת לו ונשארה ספק סוטה ולכך אסור לקיימה:

ובזה עמדתי על דברי הרע"ב בפי' המשניות במשנה ז' שהיא אומרת מ"ע אני כתב ומ"מ אם אשת כהן היא וכו' מפקינן לה מיניה דשמא לאחר שאירס אותה נבעלה ומכי אמר דרוסת איש את שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא וכו'. והנה לשון שויה אנפשיה ח"ד הוא תמוה דהרי טענת הבעל הוא שמא ולא טענת ברי ועוד אמאי לא פירש כן במשנה הקודמת באומרת משארסתני נאנסתי והרי הירושלמי קאמר כן גם על משארסתני נאנסתי שאסור לקיימה. ולפי מה שכתבתי הכל ניחא דבאומרת משארסתני נאנסתי אין הבעל מכחיש האונס וגם הוא מאמינה שצדיקת היא ולא זינתה לרצונה אלא שבזה אינו מאמינה שזינתה לאחר אירוסין וטוען עד שלא ארסתיך ובזה אינו מגרע לענין איסור והיתר אדרבה מוסיף היתר שגם לכהונה לא נפסלה ועיקר טענתו לענין כתובה ולא שייך כאן שויה אנפשיה ח"ד, אלא שהירושלמי אוסר לקיימה לפי שהירושלמי סובר שאונס קול יש לו הוא סברא חזקה מאד וסותר אפילו ס"ס ואפי' טענת ברי לא מהני ובזה ודאי שהבבלי חולק על הירושלמי שהרי בפירוש אמרו דף ט' ע"א דאשת ישראל מותרת דס"ס הוא שמא אינו תחתיו ושמא באונס ואם ס"ס מותר בלא טענת ברי א"כ טענת ברי מועיל אפי' בחד ספק שהרי אמרו בדף י"ד ע"א דר"ג אלים ליה ברי אפילו בחד ספיקא וקיל ליה שמא אפי' בס"ס ע"ש. ולכך במשנה דהיא אומרת משארסתני נאנסתי לא פירש הרע"ב כלום וסתמא כפירושו שגם לקיימה מותר מטעם ברי שלה אבל במשנה דאומרת מ"ע אני והבעל אומר לא כי אלא דרוסת איש את א"כ הוא עצמו אומר שאינו משגיח על ברי שלה ולא שייך לענין איסור דאלים ברי שלה ובזה שאמר שאינו משגיח על ברי שלה שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא:

באופן שיצא לנו מזה שאשת איש שכריסה בין שניה ובעלה היה במדה"י והיא אומרת שנאנסה כשלא אבדה חזקת כשרות שלה שלא נתייחדה ואמרה שפתאום בא אחד לחדרה ואנסה אם הבעל מאמינה ואין לבו נוקפי מותרת לו אבל אם אומר שהוא מסופק בה אם האמת כדבריה לא מהני ברי שלה לענין איסור ואסור לקיימה. וכ"ז לדעת הרא"ש שסובר שבאמרה נגד טענת הבעל פ"פ היא מתרצת שנאנסה לית כאן מיגו ואפ"ה מסיק הרא"ש שנאמנת. ואמנם כבר כתבתי שדברי הרא"ש תמוהים בזה וא"כ לדברי רבינו יונה והרשב"א והרמב"ן שהביא הרב המגיד שהם המתירים נוכל לומר שדוקא באיכא מיגו אבל זו שכריסה בין שניה ולית לה מיגו בזה אין הכרע מדבריהם לא להיתר ולא לאיסור. ואמנם נחזי אנן שאם התירו בגמרא בסוגיא דפ"פ מטעם ס"ס והרי שם היא שותקת או מכחשת לגמרי והרי בעלה מכיר בשקרה ובודאי מצא פ"פ וא"כ לא שייך שום מיגו ואפ"ה מותרת מטעם ס"ס וק"ו שאפי' בחד ספק והיא אומרת ברי שמותרת אפילו בלא מיגו דהרי אלים ברי בחד ספק יותר משמא בתרי ספיקי לרבן גמליאל:

והנה הרב המגיד שם בפי"ח מא"ב הל' יו"ד שהביא בשם יש מפרשים שלאסרה לבעלה לא מהני טענת ברי להכשיר ספק אחד סיים ע"ז שזה נראה דעת רבינו. ואני אומר עפר אני תחת כפות רגלי הה"מ ואמנם בדבר זה יסלח לי ולבבי לא כן ידמה בדעת רבינו הרמב"ם. והנה זה פשוט שכוונת הה"מ כיון שכתב הרמב"ם בסתם בספק אחד אסורה ולא חילק בין אומרת ברי או לא מכלל שבכל ענין אסורה. ואמנם לענ"ד אין מזה ראיה שהרמב"ם אין דרכו להביא מה שאינו מפורש בבבלי ובירושלמי וספרא וספרי ותוספתא אפי' אם יהיה הדין ההוא ברור מתוך הוכחות גדולות אין דרכו של הרמב"ם להביאו בחיבורו וא"כ אין מהרמב"ם ראיה לא לאיסור ולא להיתר ואדרבה אמינא שמדברי הרמב"ם יהיה מוכח שדעתו להתיר דכיון שהבאתי דברי הירושלמי שמפרש שלקיימה אסור משום צרת סוטה ולא מהני ברי שלה א"כ למה לא הביא הרמב"ם דין זה ואין דרכו של רבינו להשמיט דין המפורש בירושלמי ולמה לא הזכיר הרמב"ם דבר זה שאסור לקיימה אפי' מתרצת עצמה ואומרת נאנסתי אלא ודאי שטעמו של הירושלמי דאלים הסברא דאונס יש לו קול וכבר הוכחתי מסוגיית הבבלי שאין הדבר כן לכן השמיטו הרמב"ם, ואמנם לפי שאין ההיתר מפורש בבבלי לכן גם ההיתר לא הזכיר הרמב"ם בפירוש וגם הר"ן שהוכיח מהירושלמי להתיר ואני פירשתי לעיל דברי הירושלמי היינו שאם אינה אומרת נאנסתי אבל אמרה עד שלא ארסתני נבעלתי מותר לקיימה והרמב"ם לא הזכיר גם דבר זה היינו משום שגם זה אינו מפורש להדיא בדברי הירושלמי אבל הוא מוכח ממה שהקשה מעתה אין טענת בתולים לר"ג כאשר ביארתי לעיל וכיון שאין הדבר מפורש בהדיא לא הביאו רבינו הרמב"ם:

ולא עוד אלא שמדברי הפוסקים המתירים לא היינו יכולים לברר אם דוקא כשהבעל מאמינה שהיא אנוסה בזה התירו אבל כשהבעל מסופק אם היא אינה משקרת אם גם בזה אלים ברי דידה. ומדברי רבינו הרמב"ם אנו רואים שגם בזה אלים ברי דידה דלפמ"ש לעיל דהיכא דהיא נאמנת להוציא ממון מיד בעלה נאמנת ג"כ לענין היתר לקיימה, ועפ"י זה כתבתי להירושלמי דוקא אם הבעל משיב עד שלא ארסתיך שעכ"פ מודה שאינו חושדה שזינתה לרצונה אבל אם טוען לרצון נבעלת לא מהני ברי דידה להוציא הכתובה אף שהיא טוענת ברי והבעל טוען שמא. והנה הרמב"ם בפי"א מהל' אישות הל' י"א כתב אמרה היא אמת אמר שלא מצאני בתולה ואיש בא עלי באונס אחר שנתארסתי לו וכו' ה"ז נאמנת וכתובתה מאתים כמו שהיתה ואם טען ואמר שמא עד שלא ארסתיך נאנסת ומקחי מקח טעות או אחר שארסתיך נבעלת ברצונך הרי זה מחרים סתם וכו' יעו"ש. הרי שגם באמר הבעל שמא ברצונך נבעלת אפ"ה היא נאמנת וכתובתה מאתים ומינה דהה"ד שמותר לקיימה עפ"י ברי שלה, כן נלע"ד ללמוד מדברי רבינו הגדול הרמב"ם ואמנם אעפ"כ אינני מחליט דבר זה לדינא שאם הבעל לא קים ליה באשתו ולבו נוקפו בדבריה להתיר לקיימה:

ועתה עדיין חל עלינו לבאר למה לא הביא הרמב"ם דברי הירושלמי באמרה מ"ע אני שמפורש בירושלמי אף שנאמנת לענין כתובה מ"מ אסור לקיימה משום ספק סוטה. ונלע"ד ע"פ מה שפירשתי לעיל טעמו של הירושלמי משום דמ"ע לא שכיח והתוס' בדף ט' ע"ב כתבו דאליבא דר' יהושע דלית ליה כולהו חבוטי מיחבטי אז מ"ע לא שכיח ומה דאמרינן בדף ל"ו ע"ב בכולהו חבוטי מיחבטי הוא לר"ג ולדידיה מ"ע שכיח א"ר יש לומר שהירושלמי סובר דאף דבההיא פלוגתא דהיא אומרת מ"ע אני הלכה כר"ג מ"מ בפלוגתא דף ל"ו בחרשת ושוטה אם יש להם טענת בתולים הלכה כר"י ומ"ע לא שכיח לכך אסור לקיימה אבל הרמב"ם ס"ל דגם בהא הלכה כר"ג וזה דוחק קצת. ואמנם עדיפא מינה נלע"ד טעמי' דהרמב"ם משום דהרי הלח"מ הקשה פליאה גדולה על הרמב"ם שהרמב"ם בפי"א מאישות פסק שם בהלכה ז' דחרשת ושוטה אין להן כתובה כלל ותמה הלח"מ דבפרק אלו נערות רמו מרמי אהדדי ברייתות דחרשת ושוטה אם יש להם טענת בתולים ומשני הא ר"ג והא ר"י ולהרמב"ם מה ענין טענת בתולים לשאין לה כתובה ואם בדכתב לה פשיטא דהוה מתנה בעלמא וליכא טענת בתולים ונשאר בצ"ע. ואני אומר שהרמב"ם מפרש טענת בתולים לענין שתאסר מחמת ספק סוטה ואף דבשוטה שאפי' מדרבנן ליכא נישואין ודאי לא שייך שאסורה לבעלה מ"מ נ"מ לכהן אי חיישינן שנבעלה חיישינן שמא לפסול נבעלה ע"ז משני הא ר"ג והא ר"י דלר"ג תולין במ"ע וע"ז מקשה אימר דשמעת לר"ג היכא דטענה איהי וכו' וא"כ מוכח דפלוגתא דר"ג ור"י הוא ג"כ לענין לקיימה ברשות הבעל דגם לענין זה סובר ר"ג דנאמנת ודלא כירושלמי לכך לא הביא הרמב"ם דברי הירושלמי:

ועוד בה שלישיה דהרי כבר כתבתי דלהירושלמי גופיה אף דמ"ע לא שכיח מ"מ עדיפא מטענת אונס. והנה להירושלמי אפי' בס"ס לא מהני ספק אונס ולהבבלי מהני אפי' בלא טענת ברי דידה כדמוכח בסוגיא דפ"פ. והתוס' בדף ט' ע"א ד"ה ואבע"א הקשו דגם באשת כהן ובאשת ישראל שקבל בה אביה קדושין אכתי איכא ס"ס דהיינו ספק מ"ע ספק דרוסת איש ואת"ל דרוסת איש אכתי באשת כהן ספק קודם שנתארסה ובאשת ישראל ספק אונס ותירצו דאם איתא דמ"ע הויא טוענת שאין בזה פגם לה. ומעתה אם באמת היא טוענת מ"ע אני אפי' לא אמרינן ברי עדיף אכתי ס"ס הוא שמא אמת אומרת ואת"ל דרוסת איש שמא קודם שנתארסה ובאשת ישראל שמא באונס והירושלמי לשיטתו דלא מהני ס"ס אבל להבבלי איכא ס"ס והתיו"ט במשנה ז' באמת דחה דברי הרע"ב מכח ס"ס זו ולכך השמיט הרמב"ם דינו של הירושלמי:

סיומא דהך פסקא שאם בעלה מאמינה ואין לבו נוקפו כלל כי היא מוחזקת אצלו לצנועה מותרת היא לו עפ"י טענת ברי שלה שנאנסה. והיינו אם לא נודע בעדים שנתייחדה אבל אם נודע שנתייחדה אבדה חזקת צניעותה ולא נשאר רק חזקת היתר והרי גם בשבויה יש חזקת היתר לכהונה ואעפ"כ אסורה מטעם שרוב ערביים פרוצים בעריות לכן לא מהני חזקת היתר שלה ה"נ איכא רובא ברצון אבל הא דעדיפא משבויה היינו דשבויה אף שיש לה חזקת היתר אבל לא שייך חזקת צדקות דהרי החשש בשבויה הוא שמא נאנסה ומה מהני חזקת צדקותה אבל כאן אית לן תרתי חזקות חזקת היתר לבעלה וחזקת צדקותה שלא זינתה ברצון וכ"ז כשלא איתרע חזקת צדקותה הגם שאפשר שאף בנתייחדה אף שאיתרע חזקת צניעותה לגבי איסור יחוד מ"מ לא איתרע חזקתה לגבי איסור חנק לזנות ברצון ואינני מחליט דעתי בזה. ואמנם לפמ"ש חזינא תיוהא בדברי הרב המגיד שם בפי"ח מא"ב ה"ל י' השוה הדין באשת ישראל שאמרה משארסתני נאנסתי ובאשת כהן שאמרה קודם אירוסין להתיר מטעם ברי ושמא, ובאמת רבינו יונה כתב דינו על פלוגתייהו דר"ג ור"י דמיירי באומרת משארסתני נאנסתי דמיירי באשת ישראל אבל באשת כהן אף שאמרה ברי שקודם אירוסין נבעלה אפשר דלא מהני דכאן אף שיש חזקת היתר מ"מ לא שייך חזקת צניעות דאולי נאנסה ומה מועיל צניעותה וחזקת היתר לחוד בצירוף הברי לא מהני כי היכי דלא מהני בשבויה ועוד הרי כמה חומרות החמירו ביוחסין. הגם שאעפ"כ אינו דומה לשבויה ממש דשאני שבויה שרוב ערביים פרוצים בעריות אבל כאן ליכא רובא לאיסור אף שרובא ברצון מ"מ אולי קודם אירוסין מ"מ הפרש גדול יש בין אשת ישראל לאשת כהן ובדברי הרא"ש וכן בדברי הר"ן לא נזכר היתר הזה אלא באומרת משארסתני נאנסתי או באומרת מ"ע אני אבל לא נזכר בדבריהם באשת כהן שאמרה עד שלא ארסתני נבעלתי, ולפמ"ש יש הפרש ביניהם דבאשת כהן לא די שליכא חזקת צדקות יש ג"כ חזקת הגוף נגד חזקת היתר. ואמנם בדבר אחר קיל אשת כהן האומרת קודם אירוסין לאשת ישראל שאומרת משארסתני נאנסתי דבאשת ישראל רובא ברצון סותר טענתה משא"כ באשת כהן, ויש בזה אריכות דברים וכאן קצרתי בזה:

אחר שכתבתי כל הדברים האלה חפשתי באמתחתי ומצאתי בחידושיי על מסכת כתובות בסוגיא דפ"פ הוכחתי לסתור דברי רבינו יונה ואמנם אעפ"כ אינני זז ממה שכתבתי כאן כי שם נהגתי כמנהגי בהלכה תוס' דרך פלפול הגם שבעזה"י גם חידושינו בהלכה תוס' זה דרכנו בדרך האמת ודברים נכונים וישרים עם כ"ז הם דרך קושיא ותירוץ וכל קושיא יש לתרץ בכמה תירוצים:

ועוד אחת צריך אני להזכיר כי על גוף ההיתר של רבינו יונה כתב מהר"מ אלשקר בתשובה הביאו הכנה"ג בסימן ס"ח בהגהותיו לטור אות נ"ט דהא דבאמרה נאנסתי נאמנת היינו באמרה סתם נאנסתי ולא הזכירה מי הוא הנואף או אף שהזכירה שמו וליתיה קמן אבל אם איתיה קמן ומכחישה אף שנגד הבעל מיחשב ברי ושמא מ"מ כיון שהנואף מכחישה בברי מיחשב לגבי הבעל ברי וברי עכ"ל:

והנה אני בלמדי מס' כתובות עם התלמידים בדף ט' ע"א דקאמר ר"א האומר פ"פ מצאתי נאמן לאסרה עליו ודקדקתי למה האריך בלשונו ובשלמא מה שלא אמר סתם נאמן אפשר דאתי לאפוקי שלענין כתובה אינו נאמן. ופירשתי בזה כוונת רש"י שסיים שלהפסידה כתובתה אינו נאמן ודקדקתי הרי רש"י פרשן הוא ולא פסקן ומה בעי רש"י בזה אלא לתרץ מה שלא אמר סתם נאמן, אבל אכתי קשה שלא היה לו לומר רק נאמן לאסרה ולמה סיים עליו, ופירשתי שדוקא על עצמו נאמן דלגבי דידיה הוה ברי וברי אבל אינו נאמן לאסרה על הכהנים אם מת קודם שגירשה משום דלגבי כהנים אחרים הוה ברי ושמא וא"כ מוכח דלא כמהר"מ אלשקר. ואמנם תירצתי עוד תירוצים אחרים ולכן אינני מחליט הדין בזה אבל זה נלע"ד שאין אנו מחויבים לשלוח אחר הנואף כיון שאינו לפנינו מקבלים דברי האשה. כנלע"ד בהיתר האשה לבעלה. ואמנם לחומר הענין אינני רוצה שיסמוך על דעתי לבד כי אם בהסכים גם כבוד מעלתו בזה ושיצטרף עוד אחד מגדולי הדור בהיתר האשה, ולרוב הטרדה אקצר:

אחר שגמרתי תשובה זו נתתי לבי לפי מה שהחלטתי להתיר מטעם ברי אפילו ליכא שום מיגו א"כ למה זה בסי' קנ"ו ס"ט אף שהודה גם הבועל אפ"ה אינה פטורה מן הייבום ואסורה לשוק בלא חליצה ולמה לא סמכינן על ברי שלה. ונראה דכאן עיקר ההיתר הוא חזקת כשרות וחזקת היתר ושם תרווייהו ליתנהו דחזקת כשרות ודאי ליכא שהרי עכ"פ נבעלה בזנות ואמרינן מאן יימר שזינתה עם זה ולא עם אחר ג"כ וחזקת היתר לשוק ג"כ ליכא שהרי בעודה פנויה קודם שנשאת לזה היתה בחזקת היתר לכ"ע וכן לקרוביו ואחיו של זה שנשאת לו אח"כ וכשנשאת נאסרה לכולי עלמא ולאחיו של זה ועכשיו שמת ואנו רוצים להתירה לעלמא ולהעמידה על חזקתה הראשונה קודם שנשאת אני אומר אדרבה העמידה על חזקת היתר לאחי בעלה וא"כ לא שייך כאן חזקת היתר כלל וגם לא חזקת כשרות ולכן אסרה הרמב"ם בלא חליצה:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >