נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/פ

נודע ביהודה קמא אבן העזר פ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ואלה דברי שנית להרב המאור הגדול מוהר"ר הירש הנ"ל בזה"ל: אחרי דרישת שלומו הטוב. הנה כבר הבטחתיו לעיין בקונטרסו כצאתי מן העיר בהיותי פנוי מטרדות התלמידים וטרדות הצבור בהיותי עוסק ברפואות אז אשנה פרקו נאה. והנה נזדמן שבימים הללו בהיותי חוץ לעיר בא לגבולנו משולח ספרדי אדם הגדול בתורה ליש ולביא. מיום היותי והיו לפני כמה משולחים מארץ הקדושה עדיין לא הוה דכוותיה וכאשר באתי בשבת לעיר היה אצלי והקשה לי איזה דבר הצ"ע בכ"מ ובמו"ש שלחתי לו נייר קטן עם תשובה ויצאתי מן העיר ובין כך כל משך הימים לא פסקו השלוחים ממנו אלי וממני אליו בפלפול רב ועצום ולא היה אפשר לדחותו לזמן אחר כי היה מזומן לדרכו ולכן לא היה לי פנאי כל הצורך להשיב על דברי מעלתו ע"פ סדר קונטרסו ואעפ"כ כיון שאמרתי אשנה פרק זה ליתא בחזרה. ועברתי על דברי מעלתו במרוצה ונחיצה ויקבל תשובתי. והנני בורח מן האריכות ומה שאינו לגוף הדין לא אפלפל בדבריו רק מה שנוגע לדין. וזה החלי:

(א) מה שרצה מעלתו לעקור תחומי התוס' שכתבו בב"מ דף יו"ד ע"ב בד"ה דאמר לישראל וכו' דאם אמר לכהן מקרי בר חיובא ורצה מעלתו לומר דהיינו דוקא למאן דיליף אין שליח לד"ע מהוא ההוא שהוא גזירת הכתוב ולא משגחינן בטעמא דקרא אבל מאן דלא דריש הוא ההוא ויליף אין שליח לד"ע מטעם שני כתובים אין מלמדין וא"כ עיקר הטעם משום דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין א"כ לא מקרי ד"ע כי אם שהשליח בעצמו עושה עתה עבירה בפועל אבל אם הוא אינו עובר בפועל לעצמו רק למשלחו אף שהוא בר חיובא כגון כהן שאמר לכהן קדש לי גרושה כיון שאין השליח מקדשה לעצמה רק למשלחו לכ"ע הוי שליח דלא שייך כאן דברי מי שומעין כיון שאין השליח עושה עבירה. אלו דברי מעלתו אלא שהרחיב הדיבור בה ואני לקחתי מדבריו השורש לדינא. ועל זה היה קשה לו למעלתו על מה שכתבו הפוסקים ביו"ד סי' ק"ס סעיף ט"ז בשם תשובות רש"י דשרי ללוות בריבית ע"י שליח משום דאין שלד"ע והוקשה למעלתו על דברי עצמו דהרי שם אין השליח עושה עבירה, ועל זה הרחיב מעלתו הדבור דאף דכתבו התוס' דלאו דלפני עור לא מקרי בר חיובא לא שייך זה אלא היכא שאינו שולחו לעבור על לפני עור כגון כהן השולח לקדש לו גרושה אף שמכשיל את משלחו מ"מ זה עושה מעצמו ולא לזה נעשה שליח רק לקדש האשה אבל ברבית מלבד שהלוה עובר על לא תשיך עובר ג"כ על לפני עור שמכשיל המלוה וא"כ הלוה דשולח ללוות לצרכו ברבית הרי הוא שולחו להכשיל המלוה ולדבר זה נעשה שליח ולכך אמרינן אין שליח לד"ע. ע"כ דברי מעלתו בקיצור. ואומר אני והרי הכהן השולח לקדש לו גרושה מלבד הלאו שעובר מצד עצמו הלא עובר ג"כ על לפני עור שהרי גם הגרושה מוזהרת עליו וא"כ כהן המקדש גרושה מלבד שעובר מצד עצמו עובר ג"כ על לפני עור שמכשיל אותה לעבור על לאו וכששולח לקדש לו גרושה הרי הוא שולחו להכשיל האשה וא"כ שולחו לעבור על לפני עור כמו ברבית לדברי מעלתו וא"כ מ"ש לאו דלפני עור משאר כל איסורים שבתורה שכתב מעלתו בדבריו דלפני עור היכא דשולחו לעבור על לאו זה הוא כמו כל לאוין שבתורה וא"כ אפי' בשולח לישראל מדוע מקרי אינו בר חיובא לגבי לפני עור. אלא ודאי כיון שאין לפני עור עיקר האיסור לא משגיחין ביה ועיקר האיסור הוא לאו דגרושה וכמו כן ברבית עיקר האיסור הוא רבית ואם כן אין מקום לדברי מעלתו:

(ב) גם איך אפשר לומר סברא זו והרי הרמב"ם כתב שאף שבמעילה קיי"ל יש שלד"ע מ"מ היינו דוקא שלא יתערב שם איסור אחר ולכן מחלק הרמב"ם באומר תן חתיכה לאורחין בין חטאת לעולה עיין בפ"ז מהלכות מעילה הלכה ב'. ולדברי מעלתו גם בחטאת אף שבמעילה יש שלד"ע מ"מ באמרו תן לאורחים א"כ מלבד איסור מעילה של בעה"ב הרי הוא מכשיל האורחין ויש כאן לפני עור וכו' ולזה שלחו בעה"ב לעבור על לפני עור וא"כ תבטל השליחות לגמרי לדברי מעלתו כמו ברבית. אלא ליתנייהו לדברי מעלתו וברבית הטעם כיון שאם הוא עצמו לוה ברבית היה עובר מקרי בר חיובא כמו בכהן שאמר לכהן קדש לי גרושה וכדברי התוס':

(ג) ומלבד זה מוכח מדברי הרמב"ם הללו שאפי' השליח שוגג ג"כ אמרינן אין שלד"ע דהרי שם בשוגג מיירי באומר לשלוחו תן חתיכה לאורחים והוא אמר טלו שתים והם נטלו שלש שכולם מעלו וא"כ בשוגג מיירי שאין מעילה במזיד. ועל זה מחלק הרמב"ם בין חטאת לעולה דבעולה יש שם איסור אחר נוסף על איסור מעילה אין שלד"ע, הרי אף בשוגג אפ"ה באיסור אחר חוץ ממעילה אין שלד"ע:

(ד) ומעתה נבוא לעקר סברות שרצה מעלתו לחדש ולחלק חילוקי דינים בין אם הא דאין שלד"ע הוא מטעם הוא ההוא ובין אם הוא מטעם שני כתובים. ואני אומר שזה ברור שאי אפשר שיהיה שום נ"מ לדינא בטעמים הללו כלל וכלל דאי אמרת שיש נ"מ לדינא אם כן מי הכריח להגמרא בקדושין דף מ"ג ע"א לומר דמאן דסבר שני כתובים אין מלמדין הוא ההוא לא דריש ודלמא דריש ואצטריך להיכא שאין השליח עובר האיסורין בפועל כדברי מעלתו דלא ממעטינן ליה מסברא דדברי הרב ולהכי כתב הוא ההוא דאפי' בכי האי גוונא אין שלד"ע. ובזה נדחה ג"כ מה שרצה מעלתו לומר דאי דרשינן הוא ההוא באמת הוא גזה"כ ולא מחלקינן בין שוגג למזיד דאנן קיי"ל כרבנן דר"ש בחובל בגד אלמנה דלא דרשינן טעמא דקרא ולכן ג"כ אמרינן דכיון דמיעט רחמנא בפירוש הוא ולא שלוחו אפילו השליח שוגג דלא שייך דברי הרב וכו' אפ"ה מיעטיה קרא ולא דרשינן טעמא דקרא לומר שטעם הכתוב הוא משום דברי הרב אבל אי לא דריש הוא ההוא אז רק מטעם שני כתובים אין מלמדין ונשאר אין שליח לד"ע מצד הסברא אז יש חילוק בין שוגג למזיד, אלו הן דברי מעלתו וג"כ דבריו נדחים מכח קושיא הנ"ל דא"כ למה הוצרך לומר דלא דריש נימא דדריש ואיצטריך לשוגג:

(ה) ופקחתי עיני וראיתי שמעלתו בעצמו הרגיש בזה בקונטרסו אות ד' וכתב וז"ל. הא לא קשיא מידי דמ"מ קשה קרא דשחוטי חוץ למה אתי דהא תרי ההוא כתיבי חדא לגופיה וחדא לעלמא והך דלגופיה לא אצטריך דהרי אף מצד הסברא נמי השליח לא יתחייב דדברי מי שומעין וקרא מיירי במזיד דכתיב גבי כרת הך ההוא ובמזיד לא איצטרך קרא דלגופיה וכו' א"כ כיון דלגופיה לא איצטריך דאין שלד"ע על כרחך תו לא דריש הוא ההוא א"כ אף לעלמא נמי לא ילפינן מיניה כיון דליכא לימוד על זה דממנ"פ אם נדרוש הוא ההוא ל"ל הך דלגופיה ואי לא דרשינן אף לעלמא לא ילפינן ולהכי איצטריך לומר דמאן דסבר אין מלמדין לא דריש וכו' ע"כ דברי מעלתו. והנה מתחלה אני תמה על לשונו לפי שנ"ל שע"י לשונו גרם טעות לעצמו. והנה זה לשונו של מעלתו דהרי אף מצד הסברא השליח לא יתחייב וכו' ודברים הללו טעות הם ועלה בדמיונו דהוא ולא שלוחו אתי למעוטי שהשליח לא יתחייב. וכתב מעלתו שזה ידעינן מסברא וכל זה היפך כוונת הפשט הפשוט שאפי' התינוקות לא יטעו בו ואדרבה הכתוב ממעט דין שליחות מכאן ולומר הוא ולא שלוחו לומר דאין חייב כרת כי אם בשוחט בעצמו אבל בשוחט ע"י שליח אין המשלח חייב כרת שאין דין שליחות בכאן וכיון שאין המשלח חייב אז אדרבה השליח בעצמו חייב כרת שהוא לעצמו עבר ושחט קדשים בחוץ ואז השליח חייב כרת אם מזיד הוא ובשוגג חייב חטאת. וכן מ"ש מסברא ידעינן שהשליח לא יתחייב דדברי הרב וכו', גם זה נגד האמת אדרבה מטעה סברא זו חייב השליח ותולה אני שנזדקר טעות בקולמוסו ורצה לומר לא יתחייב המשלח שבודאי הס מלהזכיר מלחשדו שטעה בפשט הפשוט כי ראיתי בקונטרסו שידיו רב לו ולא יפול בבור הטעות:

(ו) אלא אם כן הדבר בטלו דבריו לגמרי מה שכתב דהך דלגופיה לא איצטריך דהרי אף מצד הסברא וכו' וקרא במזיד איירי דכתיב גבי כרת וכו', ודבריו תמוהים קרא בזדון המשלח מיירי ומה לנו המשלח אם הוא מזיד או שוגג אנו בשליח קיימינן דלסברת התוס' דלא שייך אין שליח לד"ע אלא במזיד דשייך דברי הרב וכו' ולא בשוגג א"כ דריש הוא ההוא ואיצטריך למעוטי אפי' השליח שוגג שזה לא ידעינן מסברא לדעת התוס':

(ז) והנה יש מקום אתי לומר טעם דהוצרך לומר דלא דריש היפך מדברי מעלתו דאי דריש א"כ קשה תינח הך דלגופיה אבל דלכל התורה למה איצטריך נילף כל התורה משחוטי חוץ וליכא למימר אדרבה נילף מהנך דהרי קיימינן למ"ד שני כתובים אין מלמדין ואיך נילף מנייהו. ועכ"פ זה היפוך מכוונתו של מעלתו דלא היה קשה לו כ"א הך דלגופיה למה איצטריך:

(ח) אבל גם הא ליתא כיון דלדברי מעלתו יש עוד הפרש דאי ילפינן מסברא אז אפי' כהן שאמר לכהן קדש לי גרושה יש שליחות ואי ילפינן מהוא ההוא גם בהא אין שליחות ואיצטריך הוא ההוא מיותר לכהן שאמר לכהן קדש לי גרושה דהא ליכא למילף משחוטי חוץ דמה לש"ח שהשליח עצמו עובר העבירה בפועל. ומ"ש מעלתו דאי מקרא ילפינן אין חילוק משום דלא דרשינן טעמא דקרא דר"ש הוא דדריש טעמא דקרא ואנן כרבנן קיי"ל בבגד אלמנה. ואני אומר אין הנדון דומה דשם בבגד אלמנה קרא סתמא כתיב ואם תרצה לחלק בין עניה לעשירה אתה צריך לדרוש טעמא דקרא וסברי רבנן דקרא סתמא כתיב ואין לחלק שום חילוק מכח הטעם וכן בנדון דידן בשלמא אי משכחת בשחוטי חוץ עצמו לפעמים שהשליח לא יעשה איסור מצד עצמו והיינו רוצים לחדש דהא דמיעט קרא הוא ולא שלוחו הוא דוקא בשליח עושה איסור מטעם דברי הרב כו' אז תליא בפלוגתא דר"ש ורבנן וקיי"ל כרבנן דלא דרשי טעמא דקרא וכיון דמיעט קרא ולא שלוחו בכל גוונא מיעט אפילו אם אין השליח עושה איסור אבל כיון דבשחוטי חוץ בשום גוונא לא משכחת שלא יעשה השליח איסור וכשאנו רוצים ללמוד כל התורה משחוטי חוץ ואנו משיבין מה לש"ח שכן השליח עצמו עושה איסור והה"ד בכל התורה בדכוותיה היכא שהשליח עושה איסור אבל היכא שאינו עושה איסור לא נילף זה לא שייך בפלוגתא דר"ש ורבנן בטעמא דקרא כלל שאם תרצה לומר שגם זה מקרי טעמא דקרא א"כ בכל מקום דפריך בש"ס מה לדבר פלוני שכן כך וכך תאמר שזה תליא בפלוגתא דר"ש ורבנן הא ודאי ליתא וא"כ אין למילף כל התורה משחוטי חוץ כי אם דומיא דש"ח אבל בכהן שאמר אפילו לכהן צא וקדש לי אשה גרושה לא מצינן למילף במה מצינו ואיצטריך הוא ההוא לכל התורה כולה אפילו אין השליח עושה עבירה רק שהוא בר חיובא ולמה ליה להגמרא למימר הוא ההוא לא דריש ולעשות מחלוקת חדש לדינא א"ו גם מצד הסברא כהן שאמר לכהן אין שליח לד"ע:

(ט) ואין מקום למעלתו להחזיק במעוזו אם לא שיודה במקצת ויאמר שגם מצד הסברא דדברי הרב ג"כ אין לחלק בין שוגג למזיד ואז שוב שפיר קאמר דהוא ההוא דלגופיה לא אצטריך למ"ד אין מלמדין ולכך מוכרח לומר דלא דריש כלל הוא ההוא אפילו לכל התורה כולה דע"כ ההוא לאו דוקא ואז יוכל מעלתו לחלק בין מ"ד אין מלמדין אז אפשר דגם כהן שאמר לכהן קדש לי גרושה שפיר יש שליח ולמאן דדריש הוא ההוא אין שליח אבל איך יאמר זה בסברת התוס' והרי התוס' עצמם חילקו בין שוגג למזיד וא"כ עכ"פ מוכח מדברי התוס' שאין חילוק כלל בשום דין בין אי ילפינן מן הוא ההוא או אי ילפינן מסברא דדברי הרב ובכל הפוסקים הראשונים והאחרונים לא מצינו היפוך מזה ולמה נחדש דברים בדויים מן הלב מדעת נומה שאין שום קושיא ושום סברא מכרחת אותנו. וא"כ כל מה שכתב מעלתו מן אות א' עד סוף אות ד' אין לו קיום כלל:

(י) ועוד איך אפשר לחלק בזה והרי עד כאן לא אמרו בקדושין למ"ד אין מלמדין מאי איכא למימר אלא להקשות לדידיה מנ"ל לב"ש דאין שלד"ע אבל לב"ה הרי יש לפנינו שלשה כתובים שליחות יד וטביחה ומעילה וג' כתובים אליבא דכ"ע א"מ, וא"כ על כרחך לדידן הוא ההוא לא דרשינן. ומעתה לדבריו דלמאן דלא דריש הוא ההוא אין חילוק בין כהן שאמר לכהן ובין כהן שאמר לישראל ולא משכחת לדברי מעלתו חילוק בזה אלא לבית שמאי ולמ"ד מלמדין וא"כ אתמהה שסתם גמרא במס' ב"מ שאמר כהן לישראל, טעמא דבית שמאי אתי לאשמועינן. ומ"ש מעלתו שרצה לומר נ"מ אליבא דכ"ע זה אינו דב"ש במקום ב"ה לא שייך לומר ככ"ע דאינו משנה ועוד שהרי לסברת התוס' בגמרא דייק בדוקא שאמר לישראל ועכ"פ אם היה זה תלוי בפלוגתא כסברת מעלתו למה ליה להגמרא לדייק בלשונו בהדיא שאמר לישראל ואף שלא רצה לומר ההיפוך כהן שאמר לכהן משום דפלוגתא היא למעלה עכ"פ הוה ליה למימר סתם כהן שאמר לשלוחו קדש לי גרושה ואז היה מתפרש לכ"ע לכל מר כדאית ליה לב"ה וכן למ"ד אין מלמדין אפילו שאמר לכהן ולב"ש למ"ד מלמדין בשאמר לישראל ומדוע דייק בדוקא שאמר לישראל אלא ע"כ כהן שאמר לכהן לכ"ע מקרי בר חיובא. לסברת התוס':

(יא) כלל העולה שאי אפשר לומר כלל בשום צד שהוא ההוא דכתיב בש"ח יהיה כולל דבר מוסיף במיעוט שליחות מד"ע למה שיש בסברא דאין שלד"ע מצד דברי הרב וכו'. איברא אני אומר להיפוך דאי משחוטי חוץ ילפינן ודאי שאין למעט דין שליחות מד"ע כי אם דומיא דש"ח שהשליח עצמו עושה האיסור אבל אם אין השליח עצמו עושה האיסור לשעתו אפילו שהוא בר חיובא אכתי לאו דומיא דש"ח הוא. וכבר כתבתי שזה לא מקרי טעמיה דקרא שהרי בש"ח עצמו לא משכחת לה בגוונא אחרינא ומעתה כל הלמוד ממנו כמוהו. אבל אם מצד שני כתובים נשאר הסברא דברי הרב אפילו אם אינו עושה עבירה רק מצד משלחו ג"כ שייך דברי הרב וכו'. אלא שנחלקו רבינא ורב סמא אי בעינן שיהיה בר חיובא או אפילו אינו בר חיובא רק שיהיה אי בעי עביד וטעמא של כל אחד יבואר למטה כי מצד הסברא החיצונה הוא דלא כתרווייהו כאשר יבואר למטה וגם נבאר דעת הרי"ף בזה: ומעתה לפי זה מוכח דודאי גם לפי הסברא שאין שליח לד"ע משום דדברי הרב וכו' ג"כ אין חילוק בין שוגג למזיד וגם בשוגג שייך לומר דברי הרב וכו' דאל"כ למה הוצרך לומר דמאן דסבר אין מלמדין לא דריש הוא ההוא נימא דדריש ואיצטריך בשחוטי חוץ עצמן היכא דהשליח שוגג ובזה עדיין ליכא למילף שאר כל התורה מש"ח דשאני ש"ח שהשליח עושה האיסור לשעתו. ולכן אפילו שוגג אין שלד"ע ומעתה לכל התורה בדומה היכא דהשליח עושה איסור לשעתו אפילו בשוגג אין שלד"ע אבל היכא דאין השליח עושה איסור אף שהוא בר חיובא כגון כהן שאמר לכהן וכו' אם הוא שוגג יש שליח להכי איצטריך הוא ההוא שנית לכל התורה כולה שאפי' בשוגג אין שליח לד"ע היכא שהשליח בר חיובא או אי בעי עביד לכל מר כדאית ליה וא"כ למה אמר בגמרא דלא דריש הוא ההוא א"ו שגם מצד הסברא דדברי הרב וכו' ג"כ אין חילוק בין שוגג למזיד:

(יב) ומעתה נחזי אנן דעת הרי"ף שהשמיט כל פלוגתא דרב סמא ורבינא וכללא כייל במס' קדושין דאין שלד"ע מכלל דבשום גוונא אין שליח לד"ע לבר מחצר משום דבעל כרחו עביד ואין לנו כיוצא בו ולכך לא הוצרך הרי"ף להביאו וכן דעת הש"ך בסי' קפ"ב בדברי הרי"ף וראיתי למעלתו נטה מדרך האמת ולומר בדעת הרי"ף היפוך גמור ושדעת הרי"ף שאפילו כהן שאמר לכהן וכו' ג"כ הוא שליח ולא הוצרך הרי"ף לפרש לפי שכיון שכתב הטעם משום דדברי הרב וכו' ממילא ידעינן שעשה השליח איסור ממש. ודבריו נפלאו וסברא זו לא תתקבל על הדעת ועוד שהרי שליח עובר בשעתו על לפני עור ואם כתבו התוס' דלא קפדינן על לפני עור לבטל השליחות התוס' הוכרחו לזה מתוך דברי הגמרא ואם קבלה היא בידי חז"ל נקבל אבל איך נימא שכל זה הוא מצד הסברא עד שהשמיט הרי"ף כל הך סוגיא ולא הוצרך להביא הלכתא רבוותא בזה. ועוד הרי דעת רש"י ג"כ אין שלד"ע מטעם דברי הרב. וכן פירש"י במקומו בב"מ דף יו"ד ע"ב ובדף י"א ע"א פירש"י בד"ה ומ"ס לא ילפינן ממונא וכו' וגבי ממונא חצר וכו' דשליחות הוא ומשום דאין שלד"ע איצטריך למכתב התם הרי שהוצרך קרא לרבות חצר לשליחות ואין לך שוגג ואנוס ולאו בר חיובא כמו חצר ואפ"ה איצטריך קרא מפורש לרבות ואי לא"ה הוה ממעטינן מטעם אשלד"ע ואיך יאמר מעלתו שמסברא ידעינן שכל שאין השליח עושה איסור לשעתו שפיר הוי שליח:

(יג) ודע שבאמת אני נוטה מדברי רש"י וגם בלי טעם אין שלד"ע איצטריך ריבוי לחצר דמצד הסברא לא אמרינן שליחות אלא היכא שהשליח הוא בר דעת אבל חצר הוי כמו חרש שוטה ולהכי אצטריך קרא אבל עכ"פ רש"י פירש שאיצטריך רק משום דהוא לד"ע, ומעתה קשה לי לפי מה שאחזו הפוסקים שער שדעת רש"י כדעת התוספות דבשוגג יש שלד"ע וכן מוכח מדברי רש"י במרובה דף ע"ט ע"א במשנה נתנו לבכורות במה שפירש"י ולישנא אחרינא עיקר דמחוייב גנב בקנין שלוחיו ע"ש. וא"כ קשה ל"ל ריבוי לחצר והלא אין לך שוגג גדול מחצר. והנלע"ד דהשתא הוא דאתרבי חצר מטעם שליחות מיניה הוא דילפינן לדעת רש"י לחלק בין שוגג למזיד אבל לא מצד הסברא ושלא כדברי מעלתו:

(יד) ומעתה נלע"ד לפרש פלוגתא דרבינא ורב סמא דבאמת מצד הסברא אין חילוק ולעולם אין שלד"ע דהרי מצד הסברא החיצונה לא הוה ידעינן שליחות כלל אפילו לדבר הרשות או לדבר מצוה וכדמקשה בריש האיש מקדש שליחות מנ"ל וילפינן מתרומה וקדשים וגירושין במה הצד וא"כ מינה מה הנהו שאין בהם עבירה לא בזדון ולא בשגגה ולא אפילו באונס ושליחות דהיתרא הוא ה"נ בכל התורה במקומות ההיתר אבל כשיש נדון דאיסור אפי' באונס דלא שייך דברי הרב מ"מ לאו דומיא דהנך ומה שאמרו בגמרא הטעם משום דברי הרב משום שזה עיקר הטעם לחלק בשליחות בין דבר איסור להיתר דאי לאו הך סברא מהי תיתי לחלק בשליחות כלל אבל כיון דאיכא סברא א"כ שוב לא הוי ד"ע דומיא דהנך וכיון דבמזיד אין שליח הה"ד לשוגג ואנוס ושוב גילתה התורה בש"י ובטביחה ומעילה דיש שליח לד"ע והוו ג' כתובים וגם גילתה בחצר דהוי שליח לדבר עבירה בגניבה וחצר לא אתי מהנך דחצר הוה אמינא דלא שייך בו שליחות משום שאין בו דעת. והנה יש בידינו למילף כל התורה מחצר אלא דא"כ ל"ל במעילה וש"י וטביחה ומכלל דלא ילפינן מחצר אלא שיש לומר דע"כ לא גילתה התורה בהני למימר דלא נילף מחצר אלא דומיא דהנהו דהשליח בר חיובא אבל מה שאינו דומיא דהני שפיר ילפינן מחצר ואלמלא שגילתה התורה הוה ילפינן בכל התורה מחצר ולא הוה אמרינן דוקא דומיא דחצר דבע"כ מותיב משום דהוה אמרינן דזה רק גילוי מלתא דעיקר שליחות ילפינן מתרומה וגירושין אלא שהיה מקום לחלק בין ד"ע וגילתה התורה בגניבה אם המצא וכו' אמרינן הדרינן לכללא דכל התורה שיהיה שליחות אפילו לד"ע והא דגילתה בחצר למימר אפילו חצר שאין בו דעת הוי שליח וכ"ש דבר שיש בו דעת. אבל השתא מוכח מדאיצטריך למכתב בשליחות יד ובטביחה וכו' מכלל דלא בעי רחמנא דנילף מחצר. ומעתה נחלקו רבינא ורב סמא רבינא סובר דע"כ לא גילתה התורה דלא נילף אלא דומיא דהני דהשליח בר חיובא אבל היכא דאינו בר חיובא ילפינן מחצר ורב סמא סבר כיון שגילתה התורה דחצר לאו גילוי מלתא בעלמא להשוות דבר עבירה לשאר שליחות מדאיצטריך בהני א"כ כבר ראינו דלאו כל הדברים ילפינן מחצר א"כ שוב לא ילפינן אלא מה שהוא דומה לחצר ממש דבע"כ מותיב:

(טו) ומה שרצה מעלתו לדחות דברי הנ"י שהקשה על דברי תוס' דסברי דבשוגג יש שלד"ע והקשה הנ"י בפ' מרובה על דבריהם מסוגיא דקדושין דאותו הרגת בחרב בני עמון והרי יואב שוגג הוי ובשוגג שפיר יש שליח ועל זה הקשה מעלתו באות י"ב בקונטרס שלו הרי אף לדעת החולקים על רש"י ותוס' וס"ל דבשוגג ג"כ אין שלד"ע הא היכא דבע"כ מותיב לכ"ע יש שליח והרי כיון דיואב טועה הוה וסובר שאוריה חייב מיתה לדוד והיה מוכרח להורגו דאל"ה היה מורד במלכות והוי כחצר דלכ"ע יש שליח ע"כ דברי מעלתו. ולדידי לא דמי כעוכלא לדנא דאדם שהוא בעל בחירה אף שהוא מוכרח שלא יתחייב מיתה מ"מ מקרי אי בעי עביד וראיה לדבר שהרי הש"ך בסי' קפ"ב כתב דלהכי לא הוצרך הרי"ף להביא פלוגתא דרבינא ורב סמא משום דסובר עיקר כרב סמא ולא משכחת אלא חצר לענין כפל שאינו נוהג ע"ש, והרי משכחת נ"מ בכל התורה באומר לשלוחו עשה דבר זה והוא ד"ע או אהרוג אותך אלא ודאי דזהו מקרי אי בעי עביד. ועוד בלא"ה אין דמיונו עולה יפה כיון שעל פי האמת אוריה לא הוה חייב מיתה והוא דבר עבירה ואין חיוב לקיים מצות המלך אדרבה אסור לשמוע לו אלא שיואב לא ידע והיה סבור שמוכרח לקיים שוב מקרי שוגג:

(טז) ומ"ש מעלתו שם לדחות הוכחת הנ"י משום דשם קאי לשמאי ואי דריש הוא ההוא וא"כ מגז"ה אין שלד"ע ואז באמת אין חילוק בין שוגג למזיד משא"כ לדידן דקיי"ל שני כתובים אין מלמדין וא"כ על כרחך לא דרשינן הוא ההוא רק מסברא אין שלד"ע מטעם דברי הרב א"כ שפיר יש חילוק, אלו דברי מעלתו. ומלבד שלפי מה שכתבתי לעיל והוכחתי שאי אפשר שיהיה שום חילוק לדינא בין למ"ד דילפינן מהוא ההוא ובין אי ילפינן מסברא א"כ כבר נסתר סברא זו. אלא שבלא"ה אני תמה על מעלתו איך שגה ברואה ולא השגיח על תחלת הדברים שם בגמרא דקאמר שם אלא הא דתניא וכו' שמאי הזקן אומר שולחיו חייב שנאמר ואותו הרגת וכו', מ"ט דשמאי הזקן קסבר הוא ההוא לא דריש ושני כתובים מלמדין. ולדבריו קשה הרי שמאי הזקן מיואב מביא ראיה וא"כ שוגג הוא וא"כ למה הוצרך דסבר שני כתובים מלמדין לא ה"ל למימר רק הוא לא דרש ואז אפילו סבר אין מלמדין אפ"ה יליף שפיר מיואב דשולחיו חייב דהרי שוגג היה וא"כ מזה ראיה גדולה שאפילו מצד הסברא אין חילוק בין שוגג למזיד והנ"י שהביא מסוף דברי הגמרא היינו משום דגם משה הוא הראיה גדולה לפי שבאמת אין חילוק בין אי דרשינן הוא ההוא או מסברא וכנ"ל:

(יז) ומה שכתב מעלתו בקונטרס שלו אות י"ג ושוב אות י"ד דבריו סותרים זה את זה דבאות י"ג הקשה בעצמו על שיטת התוס' דמחלקים בין שוגג למזיד א"כ איך קאמר במס' ב"ק דף נ"א ע"א בור של שני שותפין היכי משכחת לה אי דשויה שליח אין שליח לד"ע ומאי קושיא הא משכחת שוגג. ועל זה כתב מעלתו דבנזקין שאני דאדם מועד לעולם ואפי' בשוגג השליח חייב בתשלומין ולהכי פטור המשלח, ושוב כתב באות י"ד להביא ראיה לסברת התוספות דאי ס"ד דגם בשוגג אין שלד"ע א"כ מנ"ל לרבויי בטביחה אפילו מזיד דלמא אף דרבינהו קרא היינו בשוגג אבל במזיד שאז סברת דברי הרב אלים טובא לא רבייה קרא אלא ודאי דבשוגג לא צריך קרא לרבות דבכל התורה יש שליח עד כאן דבריו. הנה מלבד ששכח דברי עצמו דכיון דקרא רבי שליח אין לנו לדרוש טעמיה דקרא ולמעט בריבוי הזה עוד אני אומר לו ולטעמיך הלא בטביחה יש חיוב ממון ובחיוב ממון הודה בעצמו באות י"ג דאפילו בשוגג אין שלד"ע וא"כ אכתי הא דרבייה בטביחה היינו בשוגג דבכל התורה בממון אפילו בשוגג חייב השליח וממילא פטור המשלח וכאן רבי רחמנא אבל במזיד דבכל התורה שייך דברי הרב לא רבי רחמנא בטביחה. אלא ודאי נהפוך הוא דמכאן ראיה שאין לחלק כלל בשום מקום בין מזיד לשוגג ותרווייהו שוין וא"כ אם רבי רחמנא בטביחה אין לחלק בין שוגג למזיד. ומעתה הראיה שהביא מעלתו נהפכה לסתירה:

(יח) ומה שכתב באות ט"ו להוכיח דיש חילוק בין שוגג למזיד מדאמר רבא מודה שמאי באומר צא ובעול את הערוה וכו' דלא אמרינן זה נהנה וזה מתחייב והוכיח מעלתו דמשכוני נפשיה אדשמאי ל"ל ולמה צריך אמר רבא דמודה שמאי כיון דלית הלכתא כוותיה אלא ודאי ונ"מ לדידן בכל התורה היכא שהשליח שוגג דשפיר יש שלד"ע ובזה נהנה דא הוי שליח. ועל זה הקשה מעלתו על דברי עצמו אולי נ"מ למעילה ודחה שהרי התוספות מסתפקים ביה. והנה מלבד שאין דבריו כהוגן שהרי להתוספות בודאי יש חילוק וא"צ לראיה שכן מבואר בדבריהם במס' ב"ק בפ' מרובה ואם כן עיקר הראיה להוכיח מהגמרא ואיך מחזיק הוכחתו מדברי התוס' שנסתפקו במעילה. אבל אין צורך לזה. והנה נטה כאן מדרך האמת לדרך עקש ופתלתול ודלה חספא ולא אשכח מרגניתא. ואני בתשובתי למחותני הגאון מליסא אדרבה מזה הבאתי ראיה דאין חילוק בין שוגג למזיד דא"כ מי דחקו לרבא לומר דין שלו אליבא דשמאי ועל ידי כמה את"ל דהיינו דהוא לא דריש ושני כתובין מלמדין ולמה לא אמר דין זה אליבא דכ"ע דאף דבשוגג יש שליח לד"ע מ"מ באומר לחבירו צא ואכול חלב אפילו שוגג וכן בעול ערוה שולחיו פטור מ"ט זה מתחייב וזה נהנה לא אמרינן ומדלא אשכח רבא מקום לסברא זו אלא אליבא דשמאי ש"מ דהלכתא בשום פנים אין שליח לדבר עבירה. ומזה דחיתי ג"כ מה שנסתפקו התוס' במעילה ומזה הוכחתי ג"כ שהלכה כרב סמא דאי כרבינא אכתי ה"ל לרבא למימר בטמא שאמר לטהור אכול קדשים שזה הוי ממש איש שאומר לאשה אקפי קטן שאף שהאשה אינה עושה שום איסור מ"מ אם בשליחות האיש היא עושה מתחייב המשלח לרבינא, וכן היה ראוי להיות כאן בטמא שאמר לטהור אכול קודש אף שזה אוכל בהיתר מ"מ כיון שבשליחות הטמא הוא אוכל מתחייב המשלח אי לאו משום זה נהנה וזה מתחייב לא אמרינן. ויש לדחות ראיה זו דאולי זה הטהור מקרי בר חיובא שאם היה טמא היה מתחייב וא"כ גם לרבינא בלא"ה אשלד"ע: (יט) אבל לדברי מעלתו שכתב דלדידן כל היכא שאין השליח עושה איסור ממש יש שליח לד"ע א"כ בודאי זהו תיובתא דידיה דא"כ ה"ל לרבא לומר אליבא דכ"ע בטמא שאמר לטהור אכול קדשים דאז ראוי היה לומר יש שלד"ע מ"מ כיון שזה נהנה לא אמרי' שזה נהנה וזה מתחייב. ואולי רצה רבא לומר בענין שהשליח מתחייב:

(כ) אבל עכ"פ נראה לענ"ד ראיה מדברי רבא דלדידן אין שלד"ע אפילו בשוגג דבאומר אכול חלב מה חיוב שייך על השליח דאמר שהשליח חייב הלא אין כאן מיתת ב"ד ואי מזיד מה יתחייב ואם מלקות א"כ למה נקט חלב ועייל נפשיה במחלוקת התנאים אם חייבי כריתות ישנן בכלל מלקות ארבעים ה"ל למימר דצא ואכול נבילה וטריפה וכדומה דלכ"ע יש בו מלקות ולמה נקיט חייבי כריתות. ועוד איך אפשר בלא"ה לחייב המשלח מלקות והרי התראת ספק הוא שמא לא ישמע לו השליח וגם הוא עצמו אינו בטוח שהשליח ישמע לו אלא ודאי דבשוגג איירי בין בשליח ובין במשלח ולענין קרבן ולהכי נקט ח"כ, ומדאמר רבא את"ל קסבר שמאי ב' כתובים מלמדין מכלל דלמ"ד אין מלמדין בלא"ה אין שלד"ע אפילו שוגג. ומה שאמר שם צא והרוג הנפש וזהו ג"כ התראת ספק זה מבואר בתשובתי שכתבתי למחותני הגאון מליסא:

(כא) ומה שהביא מעלתו עוד ראיה ממה דאיבעיא אי כהנים שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן קשה מדם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ואמאי הא עכ"פ אסור לזרוק דם טמא על המזבח נימא אין שלד"ע, מלבד שדבריו הם טעות דהרי באמת שלוחי דרחמנא נינהו ואם כוונתו שהיה לו לפשוט האיבעיא מזה. גם זה אינו דאטו לא משכחת דם שנטמא וזרקו הכהן שהוא בעל הקרבן בעצמו. ועוד לדבריו תקשה ליה הא מדאורייתא גם על המזיד מרצה הציץ וכדתניא ביבמות דף צ' על מה הציץ מרצה על הדם שנטמא וכו' בין בשוגג בין במזיד וא"כ מה יענה על המזיד שודאי אין שלד"ע. ומה שנחלקו אמוראים אם טומאתו בין בשוגג ובין במזיד או זריקתו היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אין חלוק דבכל ענין מרצה וכמו שכתבו התוס' במס' יומא דף ז', ואולי בזה יאמר דכיון דאין זה מפורש בברייתא דבברייתא יכולין לומר דטומאתו בין בשוגג ובין במזיד אבל זריקתו דוקא שוגג ולכן לא רצה לפשוט מזה דלא רצה לפשוט רק ממשנה או ברייתא מפורשת וכמ"ש הר"ן בנדרים דף ל"ה:

(כב) ומה שרצה להוכיח דבעבירה דרבנן יש שליח לדבר עבירה ותלה חבל בחבל ונימא בנימא עד שהוכיח שיכול לתרום משלו על של חבירו ושגם בשבת אם תרם תרומתו תרומה ומזה הוכיח שהרי בשבת יש כאן איסור דרבנן וא"כ נימא אין שליח לד"ע אלא דבדרבנן יש שלד"ע ושוב דחה מעצמו דשם אין זה ענין להשליחות. והנה מלבד שכל החבלים ונימין הללו המה קורי עכביש ואין מן הצורך לסתור אך אני תמה ומתחלה מאי קסבר וכי לא מצינו מדאורייתא דמוקי בב"ק דף ע"א טבח בשבת בטובח ע"י אחר והרי אף שלענין טביחה אתרבי שלוחו אבל לענין שבת הרי אין שלד"ע אלא זו עבירה אין לה ענין לשליחות. ומ"ש על מתני' דנתנו לחבירו וכו' וכן מהנה חבירו איני יודע מה הוא סח מה ענין שליחות לזה הוא עצמו בנתינתו מעל, ומה שכתבו התוס' בדף י"ח ע"ב בד"ה אכילתו ואכילת חבירו אדרבה שם כתבו בהדיא דבצוה לחבירו לאכול שייך להקשות אין שלד"ע אבל במאכילו בידיו מה זה ענין לשליחות. וטעה ברואה:

(כג) ומה שהוסיף באגרתו השנית להוכיח דבשוגג יש שלד"ע והוכיח מיבמות דף י"ד ע"ב אלא ב"ש אמאי נמנעו מב"ה בני חייבי לאוין נינהו וכשרים נינהו והקשו התוס' דלמא משום ממאנת ומשום כסף דלב"ש בדינר וכו' נמנעו ואור"י דעיקר הך ברייתא משום צרות קתני לה וכו' ומשמע משום צרות גרידא היו נמנעים. וכתב מעלתו הא גם בצרות משכחת בנים ממזרים לב"ש, כגון שקידשה הראשון ע"י שליח ושוב מת היבם וקדשה השני דלב"ה היא מותרת לשוק וחלו קדושי הראשון וקדושי השני לא חלו ולב"ש אסורה לשוק ואף שהיא ח"ל מ"מ אין שלד"ע וחלו קדושי השני ובניה מהראשון ממזרים ולכך נמנעו ב"ש מב"ה אלא ודאי כיון דבאתרא דב"ה היו מתירין הצרות אפילו לב"ש חלו הקדושין של שליח דהך שוגג הוא ובשוגג יש שלד"ע ע"כ דבריו בקיצור. ואני תמה אם על ידי מאורעות שאנו יכולין להמציא בצרות אתינן עלה א"כ מי לא משכחת לה שקידשה הראשון בתנאי שלא יהיה בה שום איסור עליו ושוב אחר מיתת היבם קדשה השני דלב"ה חלו קדושין ולב"ש חלו קדושי שני שלהראשון היתה אסורה מטעם יבמה לשוק אי נמי שקדשה הראשון ע"י שליח אבל לא פירש לו שיקדש לו זו רק סתם שיקדש לו אשה ואז בודאי אם יקדש השליח חייבי לאוין לא תפסי קדושין דמסתמא על ההיתר עשאו שליח והיתרא ניחא ליה דליקני וע"כ לא אמרו בב"מ דף יו"ד ע"ב נ"מ בין רבינא לרב סמא אלא בכהן שאמר צא וקדש לי גרושה שפירש בהדיא שיקדש לו גרושה אבל אם אמר סתם קדש לי אשה לכ"ע לא חלו הקדושין בחייבי לאוין ע"י שליח אלא ודאי הך ברייתא בצרות גרידא מיירי בלא גוונא אחרינא:

(כד) וזה כתבתי לפי דמיונו. אבל לדידי אין ענין כלל לומר ביבמה לשוק לענין קדושין אין שלד"ע דמה עבירה יש בקדושין הביאה אסורה, ולא מבעיא לדעת הראב"ד בפ' ט"ו מאיסורי ביאה הלכה ב' שהשיג על הרמב"ם שפסק דכל ח"ל אינו לוקה כי אם ע"י קדושין והשיג עליו הראב"ד וכן הרמב"ן וס"ל דכל חייבי לאוין לוקה על הביאה בלי קדושין חוץ מח"ל דכהונה וא"כ אין זה דומה לכהן שאמר קדש לי גרושה ששם עיקר האיסור על ידי קדושין ולכך שייך לומר אין שלד"ע אבל ביבמה לשוק מה שייכות קדושין להעבירה אם יבעול אפילו בלי קדושין יש איסור יבמה לשוק ואם לא יבעול אין כאן איסור בקדושין כלל אלא אפילו לדעת הרמב"ם דכל ח"ל אינו לוקה כי אם ע"י קדושין מ"מ אינו דומה לגרושה לכהן שהרי הקידושין לחוד אין כאן עבירה ובשלמא בגרושה לכשיבעול לוקה למפרע גם על הקדושין כמ"ש התוס' שם במקומו בב"מ בד"ה דאמר לישראל אבל ביבמה לשוק אף שקדשה בקדושין לחוד אין עבירה ואף לכשיבעול לא ילקה רק על הביאה שאחר הקדושין אבל לא ילקה למפרע על הקדושין ולכן לא שייך לומר אין שליח לדבר עבירה ואפילו לדעת הרמב"ם שסובר שבכל איסורי כהונה חוץ מאלמנה לכה"ג אינו לוקה על הביאה שעל ידי קדושין רק אחת וא"כ לדידיה יש לדמות יבמה לשוק לכהן שאמר קדש לי גרושה מכל מקום נלע"ד שאינו דומה דעכ"פ גם בכהן שאמר קדש לי גרושה הלא בקדושין לחוד לא מצינו איסור אלא סתם קדושין לביאה עומדין וע"ד כן מקדשה ולכן גם הקדושין עבירה וקרא אמר לא יקח משום לא יחלל וכמ"ש בקדושין דף ע"ח והרי לגרושה לעולם אין לה היתר לכהן וא"כ תחלת הקדושין הם ע"מ לחלל ויש כאן איסור אבל יבמה לשוק אף שמקדשה אולי לא יבעלנה עד אחר שתחלוץ ומקדים לקדשה שלא יקדמנו אחר וכשיחלוץ יבמה מותרת לו ואפי' מדרבנן אינה אסורה עליו כ"א כשחלץ לה יבמה על כרחו שלא יהיה חוטא נשכר אבל אם חולץ מדעתו מותרת לו אפי' מדרבנן כמבואר ביבמות דף צ"ב ע"ב בתוס' ד"ה נותן לה שני וכו':

(כה) ומה שהביא ראיה מגט ישן שהקשו התוס' למ"ד תנשא לכתחלה מה היה להם למנוע והקשה הרי התוס' כתבו דהך דגט ישן תליא בפלוגתא דלא יגרש אלא א"כ מצא בה ערות דבר וא"כ למה לא נמנעו משום גט בלי ערות דבר על ידי שליח וכו'. והנה כל ראייתו הזאת הוא מדברי התוס' וכי עד עתה לא ידענו שהתוס' מחלקים בין שוגג למזיד. ומה שראיתי בסוף דבריו שתמה על הגמרא למה לא הביא הך דלא יגרש כיון שיש למנוע ע"י זה במגרש ע"י שליח. ואני שואל לרבא דלכל הפוסקים הלכתא כוותיה דכל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני א"כ לב"ש אפילו גירש ע"י עצמו בלי ערות דבר לא מהני א"כ למה לא מביא בברייתא הך דלא יגרש. וידעתי שזה יש לדחות ע"פ מה שכתבו התוס' בתמורה דף ה' ע"א בד"ה מיתיבי. אמנם קושייתו בלא"ה אינה כלום שהגמרא מביא דבר שיש בין זה לזה בפלוגתייהו כמות שהיא אבל במגרש בלי ערות דבר בפלוגתייהו כמות שהיא לית נ"מ בדיעבד וצריך לומר בגווגא דהיינו שגירש ע"י שליח וזה לא מפורש בפלוגתתם ותדע דא"כ בכל מה שנחלקו בד"מ יש נ"מ זו וכן בכל מה שנחלקו בטומאה וטהרה יש נ"מ זו אם קידש בו אשה וכמו שאמרו בסנהדרין דף פ"ז ע"ב בגמרא דיני ממונות בפלוגתא דשמואל ור' אבוה ועיין פירש"י שם וע"ש ע"א בתוס' בד"ה ורשב"ל וא"כ בכל פלוגתייהו דב"ש וב"ה משכחת נ"מ לקדושי אשה ונחשוב כולהו אלא ודאי דלא חשיב אלא בפלוגתייהו כמות שהיא היה להם למנוע, וזה ברור:

(כו) ומה שכבר כתבתי לו במכתבי הראשון שלנדון דידן אינו מן הצורך לפלפל במחלוקת בין הפוסקים אם אמרינן בשוגג אין שלד"ע וע"כ לא נחלקו אלא במה דאי אפשר למהדר עובדא ואז לא הוי שליחות בטעות וכו' כאשר הזכרתי במכתבי הראשון, ועל זה השיב מעלתו באגרת השני דגם בשאר דברים נימא אמדינן דעתיה שאילו ידע שיש איסור לא היה נעשה שליח כלל וג"כ נימא דהוה שליחות בטעות. הנה אברר דברי מפורש באר היטב, דודאי אמדינן דעתיה, השליח הכל עשה בטעות הן גוף המעשה הן השליחות ואלמלי ידע מתחלה לא היה עושה המעשה ולא היה נעשה שליח אבל על גוף המעשה א"א למהדר עובדא וכבר נעשה מעשה. ומעתה אנו אומריה כך דרך משל בשליחת יד אלמלי ידע לא היה שולח יד כלל. אבל למשל אי הוה ידיע ליה שיארע לו שליחת יד בשוגג או באונס אז יותר הוה ניחא ליה שהמכשלה הזאת שתארע על ידו לא יהיה מצדו רק בשליחות המשלח כדי שעיקר המכשול על המשלח יחול ולא עליו, נמצא שהמעשה ודאי עשה בטעות אבל השליחות לא עשה בטעות, אבל כאן בגט בביטול השליחות ממילא בטל המעשה ואין כאן עבירה כלל נמצא אף אם הוה קים ליה שיארע מכשול זה על ידו בשגגה או באונס יותר ניחא ליה שיעשה מעשה זה לא בשליחות המשלח ואז ממילא יבוטל גוף המעשה ולא יהיה עבירה כלל נמצא שגם השליחות היה בטעות וזה ברור מאד. זולת זה מה שכתב שגם בגניבה מאי איסורא איכא שגנב באונס או בשגגה. איני מבין דבריו ולמה אין כאן איסור ואף אם ישלם איסור כבר נעשה וחבול ישיב רשע מקרי וכן בשור שחוט כבר נעשה האיסור ומה בכך שישלם ואי טרחית ותשכח גוונא שאם יתבטל השליחות לא יהיה כאן עבירה כלל כגון בקונמות דלגבי השליח היתר גמור הוא הכי נמי בכיוצא בזה אין שליחות למעילה כ"א בשליח מזיד אבל בשוגג באמת הוה שליחות בטעות. זולת זה מה שפלפל בדברי הסמ"ע והש"ך לא קריתי עדיין דבריו כי הטרדות רבות והזמן דחוק ולא קריתי רק הנוגע לפלפול שלנו וגם זה בנחיצה רבה:

(כז) ומה שראיתי בדבריו בקונטרס אות ה' ו' ז' אם שני כתובים שאין מלמדין הוא מיעוט על מקום אחר או שני כתובים אין מלמדין אבל גם מיעוט על מקום אחר ליתנהו וצריך לימוד למעט במקום אחר וכאן בשלד"ע כיון דאין מלמדין נשאר אין שלד"ע מצד הסברא דדברי הרב וכו' אבל אי לאו הך סברא אף דאיכא שני כתובים אפ"ה הוי אמרינן יש שלד"ע וכה גמר מעלתו הדבר באות ז'. והנה לדעתי לא נחלק אדם מעולם דכיון ששני כתובין אין מלמדין ממילא הוא מיעוט על מקום אחר שלא יהיה הדין כן, ודעת התוס' מפורש כן בדבר זה דאין שליח לד"ע גופא שהרי במס' ב"מ דף יו"ד ע"ב בד"ה אין שליח וכו' כתבו התוספות בפרק האיש מקדש איכא דיליף משחוטי חוץ וכו' ואיכא דיליף משום דהוי מעילה וטביחה שני כתובים הבאים כאחד דיש שליח ואין מלמדין הרי שכתבו התוס' דיליף משום דהוו שני כתובים ולדברי מעלתו לא שייך לשון דיליף. והנה דעת מעלתו דלא אמרו שני כתובים אין מלמדין אלא במקום שיש סברא חיצונה להיפוך ובשלד"ע הסברא חיצונה הוא היפוך מדין טביחה ומעילה משום דסברא החיצונה דברי הרב שומעין, ולדברי מעלתו אי הוה הסברא החיצונה דיש שליח לד"ע אף דאיכא מעילה וטביחה שני כתובים אפ"ה הוה הדין בכל התורה דיש שלד"ע כפי הסברא. ובמחילה מכבודו שטעה בזה טעות גדול אדרבה אלמלי היה הסברא החיצונה דיש שלד"ע לא הוי צריך אפילו שני כתובים למעט ובחד כתוב הוה סגי דמדאיצטריך הכתוב לרבות אפילו רק במקום אחד שיש שלד"ע והלא הסברא החיצונה כן אלא ודאי אתי לסתור הסברא ולומר דוקא במקום הזה גליתי לך דיש שלד"ע ולא במקום אחר. וזהו בסוגית הגמ' במקומות הרבה וכן מפורש בתוס' יבמות דף נ' ע"ב בד"ה טעמא דכתב וכו' והרי שם הסברא חיצונה שאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת ומדכתב רחמנא עליה ביבום דלא לידחי כתבו התוספות דנילף מיניה הא בעלמא דחי עשה ל"ת שיש בו כרת אבל מה שהוא נגד הסברא החיצונה בעינן שני כתובים למעט ופסוק השני בא למעט דאי ס"ד בכל התורה כולה כן נכתב בחד וממילא נילף אידך מיניה כמו דילפינן כל התורה כולה. ועד כאן לא נחלקו הש"ך והתוספות אלא שהתוספות ס"ל דלא מיעט אלא במזיד דשייך דברי הרב וכו' והש"ך סבירא ליה כיון שמיעט שוב אמרינן שהוא גזירת הכתוב למעט בכל גוונא: את כל זה ראיתי ונתתי אל לבי להשתעשע בדבריו בחפזי לאפס הפנאי ולדחות הזמן עוד לא רציתי כי כבר הבטחתי להשיב בימים האלו ומה גם שאחר חג השבועות התלמידים יבואו בוקר ובין הערביים לשמוע קביעתם. ונא אל ירע על שלא עיינתי בכל דבריו ועוד חזון למועד ובקשתי שיראה להשיג התשובה אשר כתבתי למחותני הגאון אב"ד דק"ק ליסא בזה ובה ימצא כמה הוכחות שאין חילוק בין שוגג למזיד וגם שגם באיסור דרבנן אין שלד"ע וגם הוכחה שגוף המעשה בטל. אקוה שימצא בו נחת גדול. ובזה שלום. דברי אוהבו נאמנו. יחזקאל סג"ל לנדא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >