נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/מז

נודע ביהודה קמא אבן העזר מז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

וזאת שנית על ענין העגונה הנזכרת.

ב"ה פראג ד' ז"ך אלול תקל"ג:

תשובה תחל שנה וברכותיה, לכבוד אהובי ש"ב וידידי. הרב הגדול המופלא והמופלג כבוד מוהר"ר יצחק הכהן נר"ו יאיר:

להיות בבוא דבריו שנית הייתי נע ומטולטל ולא היה לי מקום מנוח ולא שום ספר וגם תשובתי הראשונה לא יכולתי למצוא ובקושי אחר השריפה שמצאתי ההעתק ששלחתי לידו ותשובתו של מעלתו הראשונה עד עתה לא מצאתי לכן לא יכולתי ליקח פנאי והנחתי תשובתו למשמרת וביחוד בראותי הגאון מפ"ב חושד העדים למשקרים וגם מעלתו לא קים ליה בגוייהו אמרתי אני עם לבי אמתין אולי בין כך יבוא לרום מעלתו איזה ידיעה מריטשיף. ואמנם בימים הללו נתתי אל לבי אולי נהפוך הוא ואין רוח חכמים הקדמונים נוחים לדחות בעסק עגונה וכל הקדמונים דרכם היה לחפש כל הצדדים אך הימים הללו כמה טרדות עלי ולכן אכתוב בקיצור. ומה שתמה מעלתו על שלא פלפלתי בדבריו הראשונים. אהובי ידידי מעט פנאי יש לי ותשובות באים גם ממקומות אחרים ודי שאני לוקח פנאי לעיין בגוף הדין ומעלתו אינו צריך לסהדותא דידי על דבריו וזה דרכי ברוב תשובות שלי. והנה מה שכתב מעלתו כמשיב על דברי הראשונים ומה שנוגע רק לפלפל לא אאריך ויהיה לו אשר לו ואין דרכי לומר קבלו דעתי והאמת עד לעצמו ורק מה שנוגע לדין אשיב:

הנה על מה שכתבתי ששלשה עמודי עולם פסקו אפילו בשל תורה כרבי השיב מעלתו כיון שהב"י בספרו בא"ח סימן תל"ט לא הביא דעת החולקים על הטור שפסק כרשב"ג וכמו כן הד"מ, מפיהם אנו חיים. ואני אומר תשובה גנובה היא זו, ולו יהיה כדבריו וכי ע"פ הכרעת הב"י והד"מ נשים שלשה חמורי עולם כלא. ועוד אדרבה איפכא מסתברא שהב"י בעצמו בשלחנו הטהור שם סעיף ב' העתיק לשון הרמב"ם שסתם הדברים שא"צ בדיקה ולא חילק כלל בין ביטל או לא והיינו כרבי. ואף שהאחרונים הט"ז והמג"א פירשו הדבר בביטל אבל סתימת לשון הרמב"ם והש"ע לא משמע כן והמשנה למלך באמת למד מדברי הרמב"ם הללו שאפילו בלא ביטל פוסק כרבי:

שוב על מה שכתבתי לדחות קושייתו דרמי רבי אדרבי דבפסחים סובר רבי קבר הנמצא הוא קבר האבד וביבמות דף קט"ו לא התיר רבי הנשים רק על פי סימנים. ועל זה השבתי דשם נטבעה הספינה עם הרבה אנשים ולא שייך לומר היינו האי שנפל כו'. והקשה מעלתו לפי זה שאין החשש משום אנשים דעלמא רק משום אנשים שהיו בספינה א"כ איך קאמר שם ביבמות גבי מעשה דשומשמי היינו הך דשני תלמידי חכמים ודלמא שם בספינה הכירו כל שאר בני הספינה שבודאי לא היו בהם סימנים הללו: הנה אני תמה והלא הטעם שאין חוששין לרבי לאנשים דעלמא הוא מטעם היינו האי דנפל היינו האי דעל אם כן מטעם זה עצמו יש לומר בשומשמי דהיינו הנך דרמינהו המפקיד בחביתא והיינו הנך דמנחא עתה בחביתא. ומה שלא דימה בקיצור הך דשומשמי להך דרבי בקבר שנמצא משום דהרי פליג רשב"ג שם ומאן מכריע דהלכה כרבי אבל בהני נשי דעבד רבי מעשה והתירן ומעשה רב וממ"נ באיזה טעם עשה מעשה אם בשביל דהיינו הך דאבד ממילא גם בשומשמי שייך דבר זה ואם בשביל סימנים ולא חשש לאנשים דעלמא שסמך על הסימנים א"כ גם גבי שומשמי הוה המנין סימן ודחה דזה לא מיחשב סימן אתרמויי אתרמי:

ואמנם לפי מה שכתבתי בתשובתי הראשונה דגבי קבר לא סמך רבי על סברא זו דהיינו קבר כו' אלא היכא דליכא חזקה הסותרת ואדרבה החזקה מסייע דזה הנכנס יש לו חזקת טהרה א"כ בלא"ה אין דמיון לשומשמי להתם שהרי רוצה להוציא השומשמי מיד הנפקד שמוחזק בהם לכך דומה להא דהתיר רבי הנשים דג"כ קיימא בחזקת א"א:

ומה שהביא מעלתו מדברי הרא"ש שכתב דהא דבעינן בהך מעשה דשני ת"ח סימנים ולא מהני ט"ע משום דראה הטביעה ואמר בדדמי. והקשה מעלתו לסברתי דלא חייש רבי רק להני דבספינה לא שייך בדדמי. הנה אם כוונתו דרום מעלתו בזה כיון דהרבה נטבעו לא שייך בדדמי דלמה ידמה לו דוקא ע"ז ולא על אחר מהנטבעים. ואני אומר דלסברתי מהכא ולדבריו דלא שייך בדדמי היכא דנטבעו הרבה א"כ היכא שנטבעו באמת הרבה אנשים כאחד ועלו קצתן והוכרו בט"ע נתיר נשותיהן ע"פ ט"ע לחוד ולא ניחוש בדדמי. וזה דבר חדש לא שמענו בדברי הפוסקים לא בראשונים ולא באחרונים. אבל באמת פירוש בדדמי הוא כיון שרואה שנטבע ממילא מדמה בדעתו שבודאי כבר מת ושוב משהועלה במעט דמיון שדומה לו שהוא פלוני הוא מעיד ואינו חושש כי אומר בדעתו שעכ"פ כבר מת גם פלוני גם כל אשר נטבעו עמו:

ועוד דאפילו יהיבנא ליה דלא שייך בדדמי אכתי משכחת לה שהנשים לא ידעו שהיו עוד אחרים בספינה רק רבי ידע ולכך לא התיר רבי מטעה היינו הך דנפל ועל הכרת הנשים בט"ע לא סמך משום דאינהו כיון דלא ידעו שהיו אחרים ג"כ עמהם בספינה אמרי בדדמי ולכך בעינן סימנים. ואם ירצה להקשות היא גופא קשיא מי דחקו להגמרא לאוקמי שהנשים לא ידעו שהיו עוד אנשים בספינה ומטעם סימנים התיר ונוקי שהיו יודעות ומטעם ט"ע התיר. אני אומר הא בלא"ה קשה על הרא"ש דסובר דבלא ראה הטביעה לא שייך בדדמי א"כ מי דחקו להגמרא לאוקמי דאמרי סימנים ונוקי שלא ראו הטביעה וסגי ט"ע. וקושיא זו הקשה באמת הרמב"ן על הרז"ה שסובר גם כן בזה כסברת הרא"ש:

ועוד כיון דגם לרום מעלתו זה פשוט אצלו שאם נטבעו עוד אנשים לא שייך בדדמי אלא שאינו מסכים עמדי לסברתי בדברי רבי מ"מ אכתי מי הכריחו להגמרא דמיירי על ידי סימנים ודלמא מיירי שהיו עוד אנשים באותה ספינה ונטבעו וסגי בט"ע. באופן שקושיא זו לא עלי תסוב:

ומה שכתבתי דלא טיהר רבי רק לאדם הנכנס בשדה משום חזקת טהרה אבל השדה עצמה לא טיהר להתיר לכהן לכנוס שם משום שהשדה יש לה חזקת טומאה. וע"ז השיב מעלתו הלא ברה"י לא מהני חזקת טהרה. ואני תמה ואטו אני איני אומר שעיקר ההיתר של רבי הוא משום קבר שאבד הוא קבר שנמצא אלא שרבי לא סמך על סברא זו אלא בצירוף החזקה אבל במקום שחזקה סותרת גם רבי לא סמיך לטהר השדה. וזהו נכון:

ומה שכתבתי אפילו לדעת הטור דבביטל מיירי מ"מ מוכח דבאיסור דרבנן אפילו בחזקת איסור קיי"ל כרבי. וע"ז כתב מעלתו בזה הלשון לא ידעתי מהיכן מוכח דבביטל טעם הטור משום ספק דרבנן לקולא. הנה לפי הנראה לא קרא תשובתי רק בהעברה בעלמא ולא ראה דכתבתי דעכבר הנכנס בבית וככר בפיו כבר איתחזק חמץ בבית זה שהרי העכבר הכניס הככר לתוכו ומה בכך שבביטל מיירי והוא ספק דרבנן ומ"מ מוכח עכ"פ דבאיסור דרבנן אפילו איתחזק איסורא קיי"ל כרבי:

ומ"ש דכאן כיון שנצלב באותו עץ וחזינא ליה אחר כמה ימים צלוב אמרינן כאן נמצא כאן היה. והשיב מעלתו דאטו אנו דנין על המקום דנימא סברא זו. הנה גם בזה לא ידעתי שום סברא לחלק ומה בכך שאין לנו נפקותא על המקום הזה מ"מ הסברא כאן נמצא וכו' היא סברא נכונה שנשתמשו בה חז"ל בהרבה מקומות וכך מועיל לנו סברא זו על המקום כמו על הגוף הנמצא שהרי אם היה לנו לדון בזה על המקום היינו אומרים כאן נמצא כאן היה בשעה ראשונה וא"כ ממילא לא הוחלף באחר:

ומה שכתב מעלתו לחלק דלא אמר רבי היינו האי דאבד היינו האי דנמצא אלא בקבר שהוא. מידי דלא נייד אבל לא במידי דנייד. אני תמה דלדבריו איך דימו במס' בכורות דף כ"ה ע"ב בכור בעל מום להך פלוגתא דרבי ורשב"ג והלא בעל מום הוא חי ונייד:

ומ"ש דכאן לא אמרינן היינו האי משום דיש כאן ריעותא שהניחו חי ומצאו מת. לא ידעתי מה ריעותא והלא על זה אנו דנין שהוא מת. וכך צריך מעלתו לומר דכאן אתה סותר החזקה שהרי יש לו חזקת חיים. וזה כתבתי אני בעצמי בראשונה דלא טיהר רבי רק האדם הנכנס אבל השדה לא משום דיש לה חזקת טומאה וגם האשה יש לה חזקת אשת איש וכמבואר בתשובתי הראשונה:

ומ"ש בתשובתי הראשונה לדחות פירוש הפ"מ דפירש דמה דאמר בירושלמי דמודה ר"י ור"ש בעדים היינו עד אומר מת ועד אומר לא מת. ודחיתי דבריו מדאמר בירושלמי אח"כ בפלוגתא דרב ור' יוחנן בשתי כתי עדים וקאמר חיליה דרב מן הדא ר"ש ור"י אומרים הואיל וזו וזו מודים שאינו קיים ינשאו ולא שמיע דמר ר' לעזר מודה ר"י ור"ש בעדים וכתבתי ואי ס"ד דמודים בעדים היינו באחד אומר מת ואחד אומר לא מת פשיטא דגם לרב בשתי כתי עדים שאחת אומרת לוה ואחת אומרת לא לוה פשיטא שאין כאן עדות. והנה ע"ז התחכם מעלתו להשיב דרב היה סבור דגם הכחשת צרה מקרי הכחשה ואפ"ה אמר ר"י ור"ש ינשאו וא"כ ע"כ הטעם הואיל ועכ"פ לדברי כולם אינו קיים וע"ז דחה הירושלמי וקאמר לא שמיע להא דמר ר' לעזר דמודים בעדים וא"כ ע"כ הטעם משום דהכחשה דצרה לא שמה הכחשה:

ואני תמה עליו בתרתי. דממ"נ איך היה סובר הירושלמי מתחילה כשאמר חיליה דרב אם היה סובר הירושלמי שגם בעדים פליגי ר"י ור"ש ולפירוש הפ"מ היינו אפילו באחד אומר לא מת א"כ פשיטא שאין לרב ראיה מר"י ור"ש שהרי אפי' באומר לא מת לא מהני ובהלואה בכת אומר לא לוה וכת אומר לוה ודאי מודה רב דבטלה העדות. הא חדא:

ועוד שנית דבלא הא דר' לעזר איך היה סובר דהכחשה דצרה שמה הכחשה וא"כ למה באחת אומרת לא מת ג"כ מתיר ר"י ור"ש. ואם היה סובר לחלק דבהכחשת צרה שאומרת לא מת ודאי לא מקרי הכחשה משא"כ באחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג שכיון שכל אחת באה להתיר את עצמה שפיר מקרי הכחשה וכמ"ש התוס' שם בשם ר"ח וא"כ שפיר קאמר חיליה דרב וכו'. א"כ איך מביא מדברי ר' לעזר לסתור סברא זו והלא באחת אומרת לא מת ודאי שיש חילוק בין עדים לצרה וזה ידע גם מתחלה אלא שבסיפא לחוד באומרת נהרג היה סבר שאין חילוק בין עדים לצרה ובזה אין הכרע מדברי ר"א. אבל אם ירצה מעלתו לומר בזה איזה סברא יכול לומר ע"פ מה שחדשתי אני בתשובתי הראשונה דלא מת גם בעדים לא מקרי הכחשה דכל מקום שהאמינה תורה אחד הרי הוא כשנים וזה שאומר מת הרי הוא כשנים ולא מהני זה שאומר לא מת להכחישו אבל בזה אומר מת וזה אומר נהרג אין שייך שהאמינה תורה או חכמים לזה יותר מלזה שפיר מקרי הכחשה וא"כ מתחילה היה סובר דברישא אפי' בעדים מתירים ר"י ור"ש מטעם דלא מת לא מקרי הכחשה אבל בין צרה לעדים אין שום חילוק וא"כ גם מת ונהרג כי היכי דמתיר בצרה אף שהוא הכחשה ה"ה בעדים שאין חילוק בין עדים לצרה. ולכן קאמר ולא שמיע דמר ר' לעזר דמודים בעדים וא"כ גם בסיפא הטעם משום דהכחשת צרה לא שמה הכחשה. אלא שאעפ"כ דברי כראי מוצקים לדחות פירוש הפ"מ. שהרי כתבתי בתשובתי הראשונה עוד הוכחה לדחות פירוש הפ"מ דמדקאמר ר' לעזר מודה ר"י ור"ש בעדים וע"ז אמר ר' יוחנן שממנו שמע ר' לעזר דבר זה והרי ר' יוחנן בודאי ס"ל שם בירושלמי דמודה ר"מ בראשונה ואיך שייך מודה ר"י ור"ש והלא לא נזכרו ר"י ור"ש באומרת לא מת רק דברי הכל היא ולמה נקיט דמודה ר"י ור"ש אלא ודאי דקאי אסיפא באחת אומרת מת ואחת אומרת נהרג דבזה נחלק ר"מ על ר"י ור"ש בצרות וקאמר דמודים בעדים. וע"ז דוחה מעלתו דלעולם ארישא קאי באחד אומר לא מת והא דאחז בלשונו ר"ש ור"י ולא ר"מ משום דלר"מ הוא ק"ו מסיפא דהשתא בצרות במקום דמיחשב הכחשה דהיינו מת ונהרג פליג ק"ו בעדים באומר לא מת דבעדים הכל מיחשב הכחשה אלא אפילו ר"י ור"ש דפליגי בסיפא וקאמרי ינשאו ותימא דמתירים אפילו בהכחשה מטעם דבעגונה הקילו קמ"ל דאפ"ה מודים בעדים שאחד אומר לא מת. ע"כ דברי מעלתו. אמנם לפי סברתי דנהרג מקרי הכחשה ואפ"ה לא מת לא מקרי הכחשה מטעם דלזה האמינה התורה או חכמים כשנים וכנ"ל. א"כ גם מדברי ר"מ אין ראיה דאף דאוסר בצרות כשזו אומרת נהרג אפ"ה י"ל דבעד אומר לא מת אין בכחו להכחיש את זה שאומר מת דחשיב כשנים וא"כ אי ס"ד דמודים בעדים היינו באומר לא מת למה נקט בלשונו דמודים ר"י ור"ש והרי שם שוים ר"מ ור"י ור"ש אע"כ דמודים היינו עד אומר מת ועד אומר נהרג ודלא כפ"מ. וממילא מוכח שנעלם ממאור עיני הגולה הרא"ש דברי הירושלמי הללו:

זולת זה הגירסא של הירושלמי שהעתיק מעלתו מחידושי הרמב"ן ביבמות ודאי משבשתא היא ונפל טעות בהעתק שהרי אין להדברים שום פירוש. ואיך יביא הרמב"ן דבר שאין הבנה אפילו לפירוש המלות ולא יפרשהו או יכתוב עכ"פ שהדברים צריכין עיונא אלא ודאי מחוורתא כגירסא דילן והפירוש שפירשתי הוא האמת:

ומה שרצה מעלתו לומר דר' יוחנן חזר בו ועם עוד כמה דוחקים בדברי הירושלמי פירושים זרים לא שמיע לי כלומר וכו': ומה שרצה לדחות דברי הירושלמי הואיל ובגמרא דילן לא נזכר דבר מזה והביא ראיה ממ"ש הב"י בח"מ סי' למ"ד גבי עד אחד בכתב. במחילה מכבודו איך ירים ראש לדחות דברי הירושלמי בגילי דחיטתא במקום שהירושלמי מחמיר ובאיסור אשת איש ולא מצינו סתירה לזה בבבלי. והדמיון שדימה לעד אחד בכתב לא עיין בשורש הדין דשם אין הטעם לדחות דברי הירושלמי בשביל שלא הוזכר דין זה בגמרא דילן רק הטעם משום דבגמרא דילן משמע להיפוך מדברי הירושלמי. וכמ"ש הרא"ש בפ' גט פשוט סי' ז' דגמרא דילן פליג על הירושלמי דכיון דאמר עד אחד בכתב סתם משמע שאין חתום בו אלא עד אחד ע"ש:

ומה שהקשיתי על הב"ש בסי' י"ז ס"ק כ"ה שכתב דכאן בעדות אשה אפילו מכחישים זא"ז בחקירות מ"מ הרי אחד מהם עכ"פ אומר אמת שאינו חי היא מותרת ע"פ עד אחד משא"כ בד"מ דבעינן שני עדים. וע"ז הקשיתי אני שהרי כתב הסמ"ע שאפילו לשבועה לא מהני אם הכחישו זא"ז בחקירות והרי שבועה היא דומה ממש לעדי נשים דהרי לשבועה סגי בע"א שאומר אמת. וע"ז השיב מעלתו דשם כל אחד שמכחיש את חבירו הוי עד המסייע לפטור משבועה. ובמחילת כבודו הני סהדי דמכחישים זא"ז אחד מהם אמת ואחד מהם שקר בודאי ולא מבעיא לדעת הש"ך בסי' ל"א סק"א שאחד מהם פסול לעדות ממש ולהכי א"א שיצטרפו שניהם יחד לעדות אחרת א"כ הפסול אינו עד המסייע לפטור משבועה וממילא הנתבע חייב שבועה ע"פ אחד מהם שהוא האמתי יהיה איזה מהם שיהיה ונגד זה שהוא אמתי אין לו עד המסייע לפטור שהמסייע הוא הפסול יהיה איזה מהם שיהיה. אלא אפילו לדעת חכמי בריסק שמביא הש"ך שם שנחלקו בדבר זה ונסתפקו בזה ולכאורה משמע בב"ש סימן ק"ט ס"ק כ"ח ג"כ דלא כדעת הש"ך אמנם יש לחלק ודו"ק. אפ"ה אין ספק שבעדות זה עצמו שהעיד בשקר העדות זה עכ"פ פסול לגמרי ואינו מועיל להיות עד המסייע לפטור משבועה אלא שאין אנו יודעים מי האמתי ומי המשקר וכיון שעכ"פ לדברי כל אחד מהם מחוייב שבועה א"כ דינו ממש כעדי נשים:

ומ"ש מעלתו עוד לדחות קושייתי על הב"ש כנ"ל דלהכי לא מתחייב שבועה ע"פ העד כיון שכבר הועיל עדותו לענין אחד דהיינו להכחיש עדותו של שני שוב אין מתחייב שבועה ע"פ עד זה דאין עד מחייב שבועה כי אם כשלא הועיל עדותו לשום דבר אחר רק לחייב שבועה. ודימה זה למ"ש הסמ"ע בסי' למ"ד ס"ק ט"ו. ואני אומר שאין דמיונו עולה יפה. ומלבד שגוף הדין ההוא שכתב הסמ"ע שם והוא מדברי הטור מהלכות עמומות הוא ואין לו שורש בתלמוד וכמו שתמהו הכל על הטור שם בדין ההוא ועיין בש"ך שם ס"ק יו"ד ובכנה"ג שם בהגהותיו לבית יוסף אות כ"א ובסי' פ"ז בהגהותיו לטור אות ח' ואמנם אפילו לדעת הטור והסמ"ע היינו שם שחייבנו לנתבע זה ממון ע"פ עדותו של זה העד שוב אין מחייבים לנתבע זה שבועה ע"פ עדותו של זה שאין אנו יכולים לחייב ע"פ עדותו של אחד רק שבועה או ממון ולא שניהם יחד אבל כאן הוא להיפוך שהעד הועיל לבעל דין זה לפטרו ממה שהעיד עליו השני וזה מכחישו ורוצה מעלתו לומר כיון שכבר הועיל עדותו של עד זה לזכות הנתבע בדבר אחד שוב אינו מחייבו שבועה בעדותו זה לא שמענו מעולם. ועוד לדברי מעלתו אנו אומרים להיפך מאי חזית שיועיל עדות העד לפטור הנתבע מעדותו של השני ושוב לא יועיל לחייבו שבועה ואתה דורש הכל לזכות הנתבע אדרבה אחוז החבל בראש השני לטובת התובע ונימא שמתחייב שבועה ע"פ עדות העד וכיון שמתחייב שבועה שוב אינו מועיל עדותו להכחיש השני ולפטור משבועה וממילא יתחייב שבועה על עדות כ"א בפ"ע שהרי התובע תבעו שניהם אלא ודאי הא ליתא:

ומה שרצה מעלתו עוד לתרץ משום דאינו מחויב שבועה ע"פ עד אחד אלא היכא דמועיל עדותו ע"י צירוף עוד אחד לחייבו ממון כמבואר ברמב"ם פ"ה מהל' עדות. אני תמה הרמב"ם כתב זה שם שאין אשה או פסול לעדות מחייב שבועה כיון דאפילו בצירוף עוד אחד לא יתחייב ממון אבל שני עדים שהוכחשו בחקירות פשיטא שכל איזה מהם שיצטרף אליו עוד אחד שיאמר כמוהו יתחייב הנתבע ממון וזה דבר פשוט מאוד ומבואר בפירוש בכנה"ג סי' למ"ד בהגהותיו לבית יוסף אות ט"ו:

ומ"ש בשנים אומרים בסייף הרגו ושנים אומרים במקל הרגו אף שעכ"פ יש שנים שאומרים מת ובשנים סגי מ"מ הו"ל עדות שאי אתה יכול להזימה אם יזומו דאיזה כת מהם נדון למיתה שהרי אין אנו יודעים ע"פ איזו מהכתות נגמר דינו מתחילה וכיון דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה אף הוא פטור. וע"ז השיב מעלתו והלא הכחשה תחילת הזמה היא וא"כ שפיר נהרגין העדים אם יזומו. במחילה מכבודו טעה טעות גדול. אמת שהכחשה היא תחלת הזמה והיינו אם עדים חייבו אחד מיתה ונגמר דינו על פיהם ושוב באו שנים והכחישום לגמרי אף שתיכף אחר ההכחשה הוא והם פטורים מ"מ אם הוזמו אח"כ נהרגין ולא אמרינן שכבר נתבטלה עדותן ע"י ההכחשה משום דהכחשה תחלת הזמה היא אבל כאן שנים אומרים בסייף ושנים אומרים במקל הרגו לא מבעיא אם תיכף קודם שנגמר דינו כלל באו השנים המכחישים פשיטא שאי אפשר לגמור דינו שהרי אם נפסוק דינו עתה אין אנו יודעים ע"פ איזו כת משתי כתות הללו נגמר דינו שנדע לחייבם אח"כ כשיוזמו. אלא לפי מה שרצה מעלתו לומר דמיירי שכבר נגמר דינו. ומלבד שדבריו נסתרים מדברי הירושלמי שחילק שם בין כת אחת לשתי כתות דבכת אחת אחד אומר בסייף ואחד אומר במקל גם רב מודה דבטלה עדות על מה נחלקו רב ור' יוחנן בשתי כתי עדים והנה בכת אחת שאחד אומר בסייף כו' ודאי לא נגמר דינו קודם שבא השני שאיך אפשר שיוגמר דינו ע"פ ע"א אלא מיירי איך לדון אחר ביאת השני א"כ למה ליה לחלק בין כת אחת לשתי כתות והלא גם בשתי כתות דומיא דכת אחת שהיינו שעדיין לא נגמר דינו ג"כ מודה רב שבטלה העדות ולא נחלקו אלא היכא שכבר נגמר דינו וא"כ דבריו אין בהם ממש:

ועוד לו יהיה דמיירי שכבר נגמר דינו ואח"כ באה כת שניה ואומרים במקל הרגו מ"מ איך אומר רב לא בטלה עדות ואיך אפשר והלא הגמר דין הראשון ודאי בטל שהרי תיכף שבאו השנים הוכחשו הראשונים והוא פטור וצריך עתה לחייבו דרך ממנ"פ שהרי עכ"פ כת אחת המה אמת וע"פ השניה א"א לחייבו בודאי משום עדות שאי אתה יכול להזימה שהרי גם עתה אין אנו יודעים שמא לא על פיהם גמרנו וא"כ ממילא בטלה העדות ועכ"פ הוא פטור. הן אמת אם אחר כך יוזמו הראשונים יהיו נהרגים אבל הוא כבר פטור תיכף אחר שבאו השניים. וכל זה פשוט ותמהני איך טעה בו מעלתו:

ועתה נדבר במה שנתחדש עתה ששלח מעלתו גביית העדות מן העד השלישי והוא העיד כמו הראשון שנצלב ד' ימים קודם י"ז בתמוז ונקבר י"ד יום אחר י"ז בתמוז ולא היה מכירו וגם כן מפי עד הראשון שמע אז שמו וגם אמר בו סימן כנזכר הכל בדברי מעלתו. א"כ הדבר פשוט שכבר יצאנו מחשש הכחשה בחקירות שזה העד השני הוא חד ואין דבריו של אחד במקום שנים דהיינו הראשון והשלישי ואף שהשלישי לא היה מכירו רק ע"פ הראשון מ"מ הסימן באמת הוא דבר זר ולא שכיח כלל ואפי' אם לא נסמוך על סימן הזה מ"מ הרי עכ"פ בזה מצטרף עם הראשון שזה שנצלב בעיר ריטשיף ד' ימים קודם י"ז בתמוז נקבר ארבעה עשר יום אחר שבעה עשר בתמוז וממילא זה השני שאומר שנקבר שלשה ימים אחר שנצלב מוכחש משנים וממילא מותרת ע"פ עד הראשון. ולא נעלם ממני שיש להמציא בזה חששות רחוקות אבל לא דייקינן מיניה כולי האי דבלאו הכי יש כמה היתרים אפילו הוכחשו כנ"ל:

ובדבר שנטלו שכר להעיד. הנה בתשובות מהר"ם לובלין סי' נ"ו בסוף התשובה במ"ש ואע"פ שאותו כמר מרדכי נוטל שכר שליחותו כו' מבואר דס"ל דנוטל שכר להעיד פסול בעדות עגונה. ומעלתו כתב כתב בשם מהריב"ל להכשיר הואיל ופסול רק מדרבנן. הנה כבר גליתי דעתי שלענ"ד לא נראה כן שהרי אין כאן פסול כלל לא מדרבנן ולא מדאורייתא רק קנס לבטל דבריו הואיל ועבד איסור לקבל שכר והרי גם כאן עבד איסור וי"ל שג"כ קנסו. אבל הנלע"ד דדוקא דבר הצריך עדות בטלה עדותו אבל באשה שמת בעלה א"צ עדים רק אם אנו יודעים אמתת הדבר מהני אפילו נכרי מסל"ת ואפילו ע"פ עצמה א"כ מה בכך שנתבטל עדות משום קנס מכל מקום כבר נודע לנו שמת בעלה ואנו מתירין אותה ע"פ אמתת הענין בעצמו:

ועוד נלע"ד שאין כאן איסור כלל ליטול שכר כיון שאסור העד ליקח האשה כמבואר בסי' י"ב ממילא מותר לו ליקח שכר כמבואר בסי' ק"ל בסופו בהג"ה גבי עדי גט ואף דהיכא ששנים מעידין מותר כל אחד לישא האשה מ"מ כאן עיקר הסמיכה על זה הראשון שהכירו וא"כ הוא אסור לישא האשה ומותרת על פיו ואף שאנו צריכים לצרף גם השלישי משום זמן הקבורה מ"מ בזה השלישי לא נזכר בדברי מעלתו שנוטל שכר. ואמנם כבר דחיתי סברא זו לעיל בסימן כ"ט דכאן לא שייך היתר עבור שאסור לישא האשה:

אבל כבר כתבתי שכל זה אם נתנו לו שכר שיעיד מה שיודע בין יעיד שיודע שמת ובין יעיד שאינו יודע. וא"כ אינו נוגע בעדות אבל אם פסקו לו שכר על מנת שיעיד שמת ואם לא יעיד שמת לא יתנו לו שכרו וא"כ הוא פסול אחר משום נוגע ממש שהוא פסול דאורייתא. וכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת שכתבתי בימי חרפי זה יותר משלשים שנה:

ומה שחשש הגאון מפ"ב כיון שהעדים אינן נכרים לנו פן הם פסולים לעדות. לענ"ד אם לא נודע בהם דבר לגנאי מן סתם בחזקת כשרות הם ומבואר במשנה ריש פ"ב דר"ה שבראשונה היו מקבלים עדות החודש מכל אדם עד שקלקלו הבייתוסים הרי שמן הסתם לא חיישינן שמא הם פסולים. ואין לומר שאני התם דשאני עדות החודש שקודם שקלקלו הבייתוסים מהי תיתי לחשוד עדים ששקרו אבל כאן יש לחוש שהאשה שכרתם. אבל באמת הא ליתא ודוקא בקטטה חשש הרמב"ם לשמא שכרתו אבל היכא דליכא קטטה הרי היא עצמה נאמנת. ועוד הרי חזינן שהעד השני והשלישי אמרו בפירוש שאינם מכירים אותו ואם היו שוכרים אותם לשקר היו אומרים שהכירו אותו ממש או ששמעו ג"כ מפי הנצלב שאמר ששמו כן. באופן שאם אין ריעותא בפנינו אין לחשוד בחנם. ויותר מזה אין אתי כעת להרחיב הדבור והיה זה שלום כנפשו ונפש ש"ב הטרוד:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.