נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/מב
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
שאלה
האשה מרת חוה בת הר"ר אלי' האברין מקהלתנו היתה נשואה לבעל שהיה שמו בעודו יהודי מאיר וועלי בקהלתנו וכאשר הלך עמה מקהלתנו המיר דתו בעיר האמבורג ונתישב שם ונשא משם אשה נכרית והיא אשתו היהודית מ' חוה הנ"ל שבה במר נפשה לקהלתנו וישבה עגונה זה שנים רבות:
ועתה בא הנה נייר כתוב מזולצבאך וזה נוסח הכתב הכתוב שם להגיד כי ישר ולא עולתה. אלז המומר מאיר וועלי שהיה דר בהאמבורג סמוך לכאן זולצבאך והיה מוטל בחולאת שמת בו עד שני חדשים ובא אצלו כר"ר שמשון מכאן וראה אותו ואומרים הרופאים שמוטל בסכנה גדולה ומת מתוך חולי הנ"ל מוצאי שבת י"ד אדר ראשון לאחר חצות הלילה וביום ב' ט"ו אדר ראשון בא נכרי אחד להאמבורג להקצין כהר"ר נטע שוואבאך פה ואמר לו במסל"ת שמת מומר מאיר וועלי הנ"ל ובו ביום הלכו שני בעלי בתים מכאן ה"ה הקצין כ"ה יואל והקצין כהר"ר בערמן פרענקל להאמבורג ובבואם לשם אמרו כמה נכרים להם במסל"ת שמת המומר מאיר הנ"ל וביום ט"ז אדר ראשון היו רואים שני ב"ב הקצינים הנ"ל בעיניהם שהביאו את המומר הנ"ל לקבורה. ולאות אמת באים על החתום. נעשה היום יום א' י"ט אדר שני תק"ט ז"ל פה זולצבאך. הקטן נטע. הקטן בערמן. הק' שמשון. והכתב לא נתקיים רק שעד אחד אמר לי שמכיר חתימת ידו של ר' נטע:
הנה פשוט שאין כוונת עדותו של ר' שמשון שהוא היה אצל מותו דא"כ למה להם שוב עדות של הנכרים אלא כוונתו שהוא ראה אותו בחליו שמת בו אח"כ ע"פ עדותן של הנכרים הנ"ל ודבר זה יכול להתברר:
גם מה שראו בעיניהם השני ב"ב שהביאו המומר לקבורה גם כן דבר פשוט שלא הביטו בו והכירוהו שהרי ידוע נימוסיהם שמוליכין לקבורה בתיבה סגורה. רק שראו שהוליכו אחד לקבורה וע"פ הגדת הנכרים שהוא זה המומר שאם הב"ב בעצמם היו רואים והכירוהו א"כ היה כאן שני עדים ישראלים ולא היה ספק רק שמא הוא אחר ג' ימים ויש להמציא קולות הרבה. אלא שלא ניגע לריק לפלפל בו כי פשוט שאין זה כוונתם והדבר יכול להתברר ע"י שאלה לשם:
שוב העיד פה הקצין הר"ר שמעון במוהר"ר יאקב נ"ש מקהלתנו שבנסעו הוא וחבריו דרך עיר האמבורג נתאכסן בבית הפאסט מייסטר ושאל אותו הפאסט מייסטר. פון וואנין זיינן זיא אהער. השיב מפראג. והשיב הפאסט מייסטר דער גטויפטר יוד פון פראג מאיר וועלי איז גישטארבין דיא פרויא איזט שוהן פר הייאראט מיט איין אנדרן:
הנה יש בכאן ריעותא ויפרד לשלשה ראשים. במי שהועד עליו ובהמעיד ובלשון עדות. במי שהועד עליו שהיה מומר ויש לחוש להגהת רמ"א בסעיף מ"ח דמומר חשיב קטטה. ובהמעיד שהוא נכרי ולדעת הפוסקים דלא מיחשב מסל"ת כ"א בקישור דברים ואין כאן קישור דברים כל כך. ובלשון העדות שלא הזכיר שם אביו רק שמו ושם עירו וגם לא נזכר קבורה בדברי הפאסט מייסטר:
הנה אחרי שהאשה עגונה הזאת היא מבנות עירי פה ק"ק פראג עלי מוטל לעיין בשריותא דידה בראשונה:
תשובה
וזה יצא ראשונה. לברר דין מומר אם מיחשב קטטה. והנה רמ"א בהג"ה סעיף מ"ח סתם כדעת הגהת אלפסי וכתב או שהמיר בעלה והניחה עגונה. והב"ש בס"ק קמ"א כתב דזה תלוי בפלוגתת הרמב"ה וש"פ אם אמרינן כשהוא מרגיל קטטה דמשקרת וכשהמיר הוי כמרגיל הוא קטטה והש"ג סובר כדעת התוספות דבארגיל הוא קטטה לא אמרינן דמשקרת וי"א ס"ל דמשקרת ע"ש בב"ש. ודבריו לכאורה נפלאו דבגמרא איתא היכי דמי קטטה אמר רב יהודה אמר שמואל באומרת לבעלה גרשתני בפני פו"פ שאילנא ואמרי להד"מ. מאי מטמא דקטטה רב חנינא אמר משום דמשקרא רב שימי בר אשי אמר משום דאמרי בדדמי מאי בינייהו איכא בינייהו דארגיל הוא קטטה והרמב"ם פי"ג מהלכות גירושין כתב הטעה שזו הוחזקה שקרנית ורוצה להשמט מתחת בעלה. והמעיין בכסף משנה שם שהאריך ותמה שם על הרמב"ם שה"ל לפסוק לחומרא כמ"ד דאמרה בדדמי והביא שם תשובת הרא"ם בארוכה דהרמב"ם סובר דטעמא דר"ח דאמר דמשקרא הוא לחומרא משום דמשקרת שייך גם בארגיל איהו קטטה כיון דכבר חזינא דמשקרא ואמרה גרשתני אבל למ"ד דאמרה בדדמי והיכי דארגיל איהו לא סניא ליה כולי האי ולא אמרה בדדמי ולכן פסק כטעמו דר"ח דמשקרת שהוא לחומרא, ע"ש בארוכה בכ"מ:
ולפ"ז במומר היכא שהיא לא טענה כלל גרשתני ולא חזינא מינה דמשקרת ובדדמי לא שייך כלל בארגיל איהו ואז לדעת הרמב"ם מותרת לדברי הכל בין לטעמא דרב שימי ובין לטעמא דר"ח:
והנלע"ד היפך דעת הב"ש ואיפכא מסתברא דהמחמירין במומר סברי כשיטת התוספות דרב שימי לחומרא דאפילו היכא דלא שייך משקרת דהיינו בארגיל איהו קטטה מ"מ אומרת בדדמי דעכ"פ סניא ליה. ולכן מחמיר במומר שג"כ סניא ליה ואמרה בדדמי והמקילין במומר סברי כשיטת הרמב"ם וכשאר הפוסקים וכאשר פירשו הכסף משנה הנ"ל ולדידיה ליכא חשש במומר. ובלא"ה דברי הב"ש תמוהים דאיך כתב דש"ג דמקיל במומר סובר כשיטת התוס' דבארגיל איהו לא משקרא מה בכך דלא משקרא מ"מ עדיין יש לחוש דאמרה בדדמי דהרי התוס' כתבו בהדיא דבארגיל איהו אמרה בדדמי ואולי כוונת הב"ש היכא דלא שייך בדדמי כגון דאמרה קברתיו. ולפ"ז היכא דלא אמרה קברתיו לשיטת הב"ש לכ"ע אסורה במומר אפילו לדעת הש"ג ולקמן נאריך בזה:
אמנם נלע"ד להוכיח כדעת התוספות היפך דעת הרמב"ם דהא איכא למידק בגמרא דבעי מאי בינייהו כו' ולמה לא משני איכא בינייהו דאמר קברתיו דלמאן דאמר בדדמי ליכא ולמ"ד משום דמשקרא איכא בשלמא לשיטת התוספות דהיכא דאיהי ארגלה קטטה לעולם איכא למיחש דמשקרא אלא למ"ד בדדמי מוסיף שאפילו היכא שאינה משקרת דהיינו בארגיל איהו מ"מ עדיין אינה נאמנת משום דאמרה בדדמי וא"כ איך יאמר א"ב דאמרה קברתיו דלמ"ד בדדמי ליכא מה בכך דליכא בדדמי הא אף דסובר משום דבדדמי מודה לטעם דמשקרת והוכרח בגמרא להמציא נפקותא להיפך שיהיה שייך חשש בדדמי ולא יהיה שייך חשש דמשקרא דהיינו דארגיל איהו קטטה. והלח"מ כתב קושיא זו לדברי התוספות וליתא. אבל לשיטת הרמב"ם דר"ח מחמיר אבל רב שימי לא חייש לשיקרא כלל א"כ ה"ל למימר קברתיו א"ב דלרב חנינא אסורה משום דמשקרת ולרב שימי דלא חייש כלל למשקרת מותרת דבקברתיו ליכא חשש בדדמי. וכן משמע להדיא בהרב המגיד ריש פרק י"ג מהלכות גירושין דהיינו טעמא דפסק כרב חנינא דמשקרת ולא כרב שימי דאמר משום דאמרה בדדמי משום דרב חנינא לחומרא דלר"ח לא מהני קברתיו. איברא שאפשר שאין זה קושיא לדעת הרמב"ם משום דאיהו סובר דבמלחמה דג"כ לא מהימנא משום דאמרה בדדמי ג"כ לא מהני אפילו אמרה קברתיו הרי דלדידיה היכא דאמרה בדדמי אפילו קברתיו לא מהני אמנם לפי הנראה מדברי האחרונים טעמא דהרמב"ם דלא מהני קברתיו במלחמה היינו משום שאין דרך לעמוד ולעכב במלחמה עד שתקברנו ולכן רגלים לדבר דמשקרא במה דאמרה קברתיו משא"כ בקטטה למה לא יהיה מהני קברתיו להוציא מחשש בדדמי. ואולי באמת היה יכול לומר א"ב דאמרה קברתיו אלא שאומר שפיר נ"מ דארגיל איהו קטטה דשייך נפקותא זה אף באמרה מת לחוד ולא אמרה קברתיו ועכ"פ יצא לנו מזה דקברתיו לא שייך בדדמי וכיון שכבר הוכחתי דלכל הדעות ליכא במומר חשש משקרת ולרמב"ם גם חשש בדדמי ליכא ומותרת בין לר' חנינא ובין לרב שימי ולדעת התוספות אסורה למ"ד משום בדדמי א"כ במומר היכא דאמרה קברתיו ג"כ בין להרמב"ם ובין להתוספות בין לר"ח ובין לרב שימי מותרת. ואולי נאמר דאף דהיא עצמה נאמנת אם אמרה מת וקברתיו לכ"ע משום דעכ"פ לא משקרא מ"מ אם היא אינה יודעת רק שעד אחד מעיד על מומר שמת וקברו דלא מהני אם טעמא דע"א הוא משום דאיהי גופא דייקא ומינסבא וכאן כיון דסניא ליה אף דאינה חשודה לשקר מ"מ לא דייקא ומינסבא ולכך אין להאמין לע"א ואל תתמה שע"א יהיה גרוע מינה כי לקמן יתבאר דבר זה על מכונו. אלא דכיון דפסקינן בש"ע לקולא בע"א במלחמה באומר קברתיו והיינו לפי דעת הרי"ף והרמב"ם דאיפשטא הבעיא דטעמא דע"א הוא משום מלתא דעבידא לאגלויי לא משקרא אלא דבקטטה המציא הרמב"ם חומרא דשמא היא שכרתו להעיד שקר וכל זה בקטטה דמשקרא היא עצמה א"כ חיישינן ג"כ לשכרה עד להעיד שקר אבל במומר שכבר כתבתי דלא חשידא לשקר במזיד ג"כ אינה חשודה לשכור עד להעיד שקר ושוה קטטה בזו לעד אחד במלחמה ומהני קברתיו ואולי אפילו קברתיו לא בעינן בעד אחד דבשלמא במלחמה גם העד אומר בדדמי ובעינן קברתיו להוציא מחשש בדדמי אבל בקטטה איהי אמרה בדדמי אבל העד אינו אומר בדדמי וכיון דאינו משקר במלתא דעבידא לאגלויי נאמן ולא בעינן קברתיו. והנה בנכרי מסל"ת נ"ל להקל יותר דאפילו להנך פוסקים דס"ל דלא איפשטא הבעיא בגמרא בטעמא דע"א אם הוא משום מלתא דעבידא לאגלויי אי משום דהיא דייקא ומינסבא מ"מ נ"ל להקל בנכרי מסל"ת והוא ע"פ המבואר אצלי בשאלות ותשובות אחרות במה דאמרו בגמרא דטעמא דע"א דאיהי דייקא הרי תיכף כשהעיד העד אנו מתירין אותה להנשא אפילו בו ביום אם כבר עברו שלשה חדשים להבחנה לפי דברי העד וא"כ אימת דייקא ומה נתודע לה מדיוקא דידה הרי לא שמעה רק מפי עד וברגע זו מה בכחה למידק ואמרתי שהפי' בגמרא כך הוא אם טעמא דע"א משום מלתא דעבידא לאגלויי כו' וממילא לא משקר או טעמא משום דאיהי דייקא כו' פירוש שמשום הכי העד מתיירא לשקר משום דמסתמא תידוק קודם דמינסבא ויתודע שקרו ומש"ה מתיירא לשקר ומש"ה מתירין אותה אפילו בו ביום שודאי העד ירא לשקר ואמת העיד:
ובזה תירצתי מדוע לא אשכחן בגמרא בעיא בטעמא דעד אחד אם הוא משום מלתא דעבידא לאגלויי או משום דייקא לענין קטנה שקידשה אביה אם הטעם משום מילתא דעבידא לאגלויי נאמן עד אחד להעיד שמת בעלה ואי הטעם משום דאיהי דייקא קטנה לאו בת דיוקא היא ואין מתירין אותה עד שתגדל אבל לפי מ"ש ניחא אפילו לטעם דאיהי דייקא ג"כ קטנה מותרת שעכ"פ העד מתיירא לשקר דאולי לא תנשא עד שתגדל ותידק ויתודע שקרו. ולפ"ז בנכרי מסל"ת לא שייך דייקא כלל שהרי מתירין אותה בו ביום ובעודה קטנה וכאן אין לומר שהנכרי מתיירא שתידוק קודם דמינסבא ולא משקר שהרי הנכרי מסל"ת ואינו יודע כלל אם עדותו מועיל לשום דבר אלא ודאי בנכרי מסל"ת דמהימן לאו משום דייקא ומינסבא נגעו ביה רק משום דמסתמא כיון שמסל"ת אינו משקר ולפ"ז אפילו בקטטה ממש היה נכרי מסל"ת נאמן דהא הבעיא בגמרא בע"א בקטטה בזה תלוי אם הטעם משום דאיהי דייקא לא מהימן. ועיין בב"י בסימן זה ובד"מ בסעיף ל"ח אם שייך בנכרי מסל"ת שאומר בדדמי ואין זה ענין לנדון שלנו דכאן אין החשש שעד אומר בדדמי רק שמשקר כיון דאיהי לא דייקא:
הן אמת דבנכרי מסל"ת בקטטה אכתי לא פלטינן מחשש של הרמב"ם שמא היא שכרתו וזה שייך בנכרי מסל"ת ג"כ דשמא שכרתו שיעשה בעצמו כמסל"ת ויעיד שקר, אלא דכבר כתבתי דבמומר כיון דלכ"ע ליכא חשש משקרת ממילא ליכא חשש שכרתו:
ובזה נלע"ד ליישב מה שתמהו הפוסקים על הרמב"ם שהמציא טעם חדש שמא שכרתו והרי בגמרא לא אמרו טעה זה רק משוה דלא דייקא ואם איתא לטעמיה דהרמב"ם ה"ל לבעלי התלמוד לומר טעם זה. ולפי מ"ש לא קשה ולא מידי לפי שטעם זה שמא שכרתו שייך רק למ"ד משום דמשקרת אבל לא למ"ד משום דאמרה בדדמי ולסברת הכסף משנה לשיטת הרמב"ם ההוא מאן דאמר משום בדדמי לא ס"ל כלל משקרת וא"כ אי הוה אמר בגמרא הבעיא בסגנון זה דחיישינן בע"א שמא שכרתו וא"כ לא הוה שייכא בעיא זו רק למ"ד משום משקרת אבל למ"ד משום בדדמי לא הוה שייכא בעיא ובגמרא רצה לשאול בעיא זו לכ"ע לכן אמר החשש דטעמא דע"א משום דאיהי דייקא וכאן לא דייקא ושייכא בעיא זו אליבא דכ"ע אבל הרמב"ם דפסק כמ"ד מפני שמשקרת ולדידיה שייך ג"כ חשש שמא שכרתו לכן אמר הרמב"ם חשש דשמא שכרתו ונ"מ אף דאיפשטא הבעיא בע"א במלחמה דשם לא שייך שכרתו אפ"ה לא איפשט בקטטה משום חשש שמא שכרתו ודו"ק:
הנה כתבתי לעיל להשיג על הב"ש וכתבתי היפך מסברתי ואמרתי דהמחמיר במומר איהו ס"ל כשיטת התוספות ועיקר החומרא משום דאמרה בדדמי ולפ"ז כתבתי באמרה קברתיו מודה דמהני ואינו מחמיר רק באינה אומרת קברתיו ומינה דהש"ג המקיל מקיל אפילו באינה אומרת קברתיו. ושוב עיינתי בהגהת אלפסי וראיתי שאין הדבר כן והב"ש יפה כיון וזה לשון ריא"ז הרגיל הוא הקטטה הזו שהוא גרס לה שתחזור אחר גירושים הללו ובאה ואמרה מת בעלי אם יש לתלות טעות בדברים אינה נאמנת דחוששין שמא הניחתו נטוי למות וכסבורה שמת ומפני הקטטה לא המתינה לראות עיקרו של דבר לפיכך אם אמרה מת וקברתיו נאמנת שמאחר שהרגל הקטטה היתה מאתו אין מחזיקין אותה בשקרנית אלא טועה ואין לתלות בזה הטעות. ומז"ה כתב שאם הניחה בעלה עגונה והלך והמיר קטטה בינו לבינה היא ואינה נאמנת עליו. ולי נראה שלא אמרו אינה נאמנת בקטטה אלא כשהיא הרגילה הקטטה ע"י גירושין כמו שבארנו שגילתה דעתה שאינה חפצה בו אבל אם המיר ומרד בה או שהיה בעלה ליסטים וכופר בעיקר הרי זו נאמנת עליו ואין מחזיקין אותה שקרנית כמבואר בקונטרס הראיות עכ"ל. הרי שאף הריא"ז המקיל לא הקיל אלא שאינה משקרת בלא הרגילה היא אבל מודה הוא אף בארגיל עכ"פ אומרת בדדמי ובעינן קברתיו כמבואר בריש דבריו אם יש לתלות טעות בדברים כו' ומינה שמז"ה המחמיר אפילו קברתיו לא מהני משום דחשדינן לה במשקרת:
הרי לך מפורש כדברי הב"ש דהרי מפורש כאן דפליגי בזה דמז"ה דמחמיר במומר סובר דמשקרת בארגיל איהו קטטה וריא"ז דמקיל סובר דבארגיל איהו אינה משקרת אבל אומרת בדדמי והיינו שיטת התוספות. אלא שדברי מז"ה תמוהים דלדידיה בארגיל איהו שייך ג"כ משקרת ואם היא משקרת משנאתה אותו אף דארגיל איהו ק"ו דאמרה בדדמי משנאתה אף דארגיל איהו וא"כ היכי אמרו בגמרא איכא בינייהו דארגיל איהו והא בין למר ובין למר אסורה אף בארגיל איהו בשלמא לפמ"ש הכסף משנה בדעת הרמב"ם יהיב טעמא דמשקרת שייך בארגיל איהו משום דכבר חזינא ששיקרה שהרי אמרה גרשתני אבל בדדמי לא חיישינן שאין לנו דבר המרגיל אותנו להיות רגלים לדבר לחוש לבדדמי בארגיל איהו. אבל למז"ה דמיירי במומר ומעולה לא חזינא ממנה ששיקרה ואפ"ה חייש שמשקרת והיינו מצד השנאה א"כ מכ"ש דניחוש לבדדמי מצד השנאה. ואילולא דמסתפינא הוה אמינא שבחנם השיג ריא"ז על מז"ה משום שאיהו סובר שמז"ה כתב שאינה נאמנת משום שמשקרת ובאמת אין הדבר כן רק טעמו של מז"ה משום דבדדמי וקברתיו מודה והיינו דעת ריא"ז עצמו וליכא פלוגתא כלל:
והנה צלע"ג על הרי"ף ז"ל שלא הביא בהלכותיו כלל פלוגתא דר' חנינא ורב שימי בר אשי בטעמא דקטטה ולא הא"ב דארגיל איהו קטטה כל זה השמיט מהלכות ולא ראיתי עדיין לשום אחד ממשיגיו או מנושאי כליו ירגישו בזה. רק ראה זה מצאתי בב"י אה"ע סימן י"ז שכתב שדעת הרי"ף להחמיר בכל גווני לכן השמיט פלוגתתם ונ"ל דבשביל זה לא היה להרי"ף להשמיט לגמרי. ובגוף הדין דמומר נלע"ד דהנה רז"ל אמרו מתוך חומר שהחמרת בסופה הקילו בתחילתה משום דאיהי דייקא ומינסבא אם דייקא דידה הוא רק שמתיראת מתוך חומר של בעלה הראשון שנאסרת עליו ויוציאה בלא כתובה וכל י"ג דרכים בה אבל מה שנאסרת על בעלה השני לא איכפת לה שהרי גם עתה אין לה בעל שני. וכמדומה שראיתי סברא זו בדברי אחד הקדמונים ולפי העולה על זכרוני ראיתי דבר זה בדברי בעל המאור ושכחתי מקומו. ולפי סברא זו במומר אינה חוששת שהרי שונאתו תכלית שנאה שנתנכרו מעשיו ממנה וגם עכשיו א"א לה לדור עמו בכפיפה ואינה מפסדת כלום במה שנאסרת עליו. אבל אם נאמר שדייקא דילה ג"כ מפני חומר שהחמירו עליה לגבי בעלה שני שנאסרת עליו וכל י"ג דרכים בה אז יש לחלק בין קטטה דאמרה גרשתני ובין מומר דבשלמא אם אמרה גרשתני והרי גם אז אם יבואו עדים ויכחישוה הרי תאסר על בעלה השני וכל דרכים האלו בה ואפ"ה לא איכפת לה א"כ אינה נאמנת לומר מת בעלה דהא חזינא דאיהי לא דייקא מפני חומר שבסופה אבל בלא אמרה גרשתני מה בכך ששונאת בעלה הראשון אפ"ה דייקא מפני חומר שבסופה נגד בעלה השני. והנה ראיתי בירושלמי שגם מפני חומר שכנגד בעלה השני ג"כ דייקא ומינסבא דאיתא בירושלמי ריש פרק האשה שהלך קנס קנסו בה שתהא בודקת יפה, ויקנסו אצל השני ולא יקנסו אצל הראשון אמר ר' יוחנן מריח ערוה נגעו בה:
והנה מדהקשו ויקנסו אצל השני ולא יקנסו אצל הראשון מכלל שאף אם לא היה חומר שבסופה רק נגד השני ולא נגד הראשון ג"כ היתה דייקא דיוקא יפה ומינסבא. אלא דקשה על דברי הירושלמי הללו מתלמודא דידן בבבלי דף צ"ג ע"ב כי תבעי לך למשרי יבמה לעלמא מ"ט דע"א משום מלתא דעבידא לאגלויי לא משקר וה"נ לא משקר או דלמא טעמא דע"א משום דאיהי גופא דייקא ומינסבא והא לא דייקא ומינסבא דמיסני הוא דסניא ליה וקשה מה בכך דסניא ליה הא עכ"פ דייקא משום חומר שכנגד בעלה השני ודוחק לומר שתלמודא דידן פליג בזה אירושלמי. לכן נ"ל דבשלמא בירושלמי דלא איירי בסניא ליה שפיר הקשו ויקנסו אצל השני כו' ואף שאינה נאסרת על הראשון אפ"ה תידוק מפי השני. אבל היכא דסניא ליה היא רוצה להשמט ממנו ולאסור עצמה עליו ואינה חוששת על קנס שקנסו בה אצל השני ואומרת תמות נפשי עם פלשתים לכן שפיר אמרו בתלמודא דידן דהיכא דסניא ליה לא דייקא:
אלא במומר לפי נימוסי מדינות הללו בלא"ה כל זמן שהיא יהודית אינו יכול לכופה לדור עמו ואף אם ירצה לשוב לדת יהודית אי אפשר לו אא"כ ירחיק נדוד ויברח למקומות רחוקים ואז בלא"ה גם בדינינו אינו יכול לכופה לצאת עמו ממדינה למדינה וא"כ אינה צריכה לעשות שום פעולה להשמט ממנו ואם כדי שיגרשנה בגט אף אם תאסור עצמה עליו הלא אין יד ישראל תקיפה לדון ביניהם שיגרשנה ואפילו בשניהם יהודים וזנתה ברצון איני יודע אם יכולה לכופו שיגרשנה כלל ויכול לומר שתתעגן כל ימיה. ועיין בחבור קטן שחיבר הגאון מגן אברהם על תוספתא דנזיקין ושם כתב תשובה ארוכה בזה ואין כאן מקום להאריך. ועכ"פ אינה צריכה שום פעולה להשמט ממנו ואף שאינה חוששת עליו מפני השנאה מ"מ אכתי דייקא מפני החומר של בעלה השני שכל דרכים האלו בה:
ולפ"ז נוכל לומר דאף הגהות אלפסי שהביא בשם מז"ה דאוסר במומר אולי מיירי במדינות שאין האומות מקפידין ואף שהמיר יכול הוא לכוף לאשתו היהודית לדור עמו והוא נוהג נימוסיהם והיא נוהגת דת יהודית וכמדומה שכן הוא במדינות ישמעאל. אבל במדינות הללו נאמנת היכא דאמרה קברתיו דלא שייך בדדמי:
ובדעת הרי"ף שלא הביא כלל פלוגתא דר' חנינא ורב שימי נלע"ד דהרי"ף אינו מפרש דארגיל איהו קטטה עד שאמרה איהי מתוך הקטט גרשתני בפני פו"פ דא"כ מה בכך שהתחלת הקטט היה ממנו והכל הולך אחר החיתום שהתקוטטה היא ואמרה גרשתני וגם היה קשה לו קושית התוספות בד"ה א"ב שהקשו וא"ת אמאי לא תשקר והלא שיקרה במה שאמרה גרשתני וכו'. ולכן נראה להרי"ף לפרש א"ב דארגיל איהו קטטה והיא לא אמרה כלל גרשתני דאם היא מרגלא קטט לא משכחת קטטה אחרינא כי אם באמרה גרשתני דבאומרת גרשני כולהי הכי אמרי כדמפורש שם בגמרא וה"ה שאר קטטות רק גרשתני מיקרי קטטה לגבי דידה אבל בארגיל איהו משכחת כמה גווני קטטה כגון שהמיר או שהניחה עגונה ונעשה ליסטים ומרד בה וכיוצא באלה הרבה. וה"פ של הגמרא א"ב דארגיל איהו וכו' ומאן דס"ל מפני שמשקרת איהו לא חייש לבדדמי כלל וכלל וא"כ בעינא דוקא שאמרה גרשתני דאז חזינא שהוחזקה משקרת אבל בארגיל איהו קטטה ואיהי לא אמרה כלל גרשתני נאמנת ולבדדמי לא חיישינן ולר' שימי אפילו ארגיל איהו קטטה ג"כ אינה נאמנת שאף שלא אמרה גרשתני ולא הוחזקה משקרת מ"מ לדידיה יש חשש בדדמי ולפ"ז שמואל דמפרש מתני' היכי דמי קטטה באומרת גרשתני כיון דלא משכחת גווני אחריני מכלל דס"ל כר"ח שהטעה משום שמשקרת ולפ"ז כיון דקיימי שמואל ור"ח בחדא שיטתא ה"ל ר' שימי בר אשי יחידאי לגבייהו ואף שהוא מחמיר לית הלכתא כוותיה ובזה אתיין שפיר דברי הרמב"ם בריש פי"ג מהלכות גירושין שהכריע כר"ח ואין אנו צריכין לכל הדחוקים שכתב הכסף משנה שם:
ומעתה גם דברי הרי"ף נכונים שכיון שכבר הביא הרי"ף דברי שמואל ה"ד קטטה שאמרה גרשתני מעתה כבר הכריע כר"ח ולא היה צריך שוב להביא הפלוגתא דר' חנינא ורב שימי ולא הא"ב כלל. זה הנלע"ד לאמת גמור וברור בדברי הרי"ף והרמב"ם:
ולפי מ"ש קיימי הרי"ף והרמב"ם בחדא שיטתא שכל שלא אמרה גרשתני ליכא חשש כלל אף דארגיל איהו קטטה ולבדדמי לא חיישינן כלל וא"כ במומר פשיטא דנאמנת ולפירוש התוספת ג"כ מודו דבארגיל איהו קטטה עכ"פ ליכא חשש דמשקרת אפילו אמרה כבר גרשתני רק החשש משום בדדמי ועכ"פ בקברתיו ליכא שום חשש לשום דעה. ומעתה דברי מז"ה שהובא בהגהת אלפסי לפי מה שהבין בהם ריא"ז שאוסר גם בקברתיו לא מצאנו להם חבר:
ואף שכתב הכ"מ שאם אמרה בדדמי על המיתה שוב משקרת ואומרת קברתיו כדי שיאמינו לה מ"מ כבר כתב שם טעמו לפי שכבר הוחזקה שקרנית על שאמרה גרשתני דאל"כ אמאי מהני במלחמה אם אמרה מת על מטתו וכן ברעב כשאמרה קברתיו ולא נימא כיון שאמרה בדדמי על המיתה שוב משקרת לומר על מטתו או קברתיו כדי שיאמנו דבריה אלא ודאי כל שלא הוחזקה שקרנית לא משקרא משום בדדמי לשנות דברים שיאמינו לדבריה וכיון דבמומר לא הוחזקה שקרנית תו ליכא שום חשש בקברתיו. ועוד נלע"ד אפילו לדעת התוספות ג"כ לא בעינן אפילו קברתיו במומר דע"כ התוספות מפרשי היפך פירושו הנ"ל בדברי הרי"ף ולדעת התוספות בין ר' חנינא ובין ר"ש כ"ע אית להו דשמואל דלא מיחשב קטטה כ"א באומרת גרשתני אפילו בארגיל איהו קטטה דאי ס"ד דלדעת התוספות משכחת קטטה בארגיל איהו אף בלא אמרה גרשתני כגון שהמיר או מרד בה ונעשה ליסטים ואינך גווני שהוזכרו בשה"ג א"כ איך הקשו וא"ת ואמאי לא תשקר והלא היתה משקרת כשאמרה גרשתני וכו' ומאי קושיא דלמא באמת הכי פירושו א"ב דארגיל איהו קטטה ומיירי דלא אמרה כלל גרשתני. א"ו שדעת התוס' דכ"ע בין ר"ח ובין ר"ש אית להו דשמואל וע"כ באומרת גרשתני מיירי דאל"כ לא מיחשב קטטה כלל אלא דפליגי בארגיל איהו קטטה ושוב מתוך אותו קטט אמרה איהי גרשתני אבל במומר דלא אמרה איהי גרשתני לא מיחשב קטטה כלל ואפילו בדדמי לא שייך:
אלא אי קשיא הא קשיא דאף אם נימא דקטטה לא מיחשב בשום ענין רק באומרת גרשתני אבל עכ"פ סניא ליה שייך אף דלא אמרה גרשתני דהרי גם ביבמה אמרו דמסני סניא ליה ומאי גרשתני איכא התם וא"כ היא גופא קשיא מדוע ביבמה לשוק אין האשה נאמנת לומר מת יבמי משום דסניא ליה ומדוע בבעל המומר תהיה נאמנת לומר שמת והרי ג"כ סניא ליה. ואולי להיבם שנאה מועטת מקלקלת השורה שלא נתקשרה עמו באהבה מעולם ואף השנאה מועטת הוי כאילו פירשה שרוצה להשמט ממנו משא"כ גבי בעלה שמתחלה נתקשרה בו בעבותות אהבה כל זמן שלא אמרה גרשתני לא מיחשב קטטה ונאמנת:
ותדע דהא בסוף האשה שלום מבעיא לן אי זכין לה גט במקום יבם משום דזכין לאדם שלא בפניו וזכות הוא לה משום דסניא ליה ועיקר הבעיא שם אי ודאי שסניא ליה ופשט שם מדתני חוששין לדבריה שאין זה ודאי שסניא ליה אלמא אי הוה ודאי סניא ליה הוה זכות לה לזכות לה הגט וגבי קטטה מבעיא ג"כ התם אי כיון דאית לה קטטה זכות לה או דלמא נייחא דגופא עדיף ופשט שם דנייחא דגופא עדיף הרי לך להדיא ששנאת היבם אי הוה סניא ליה היא שונאת אותו יותר מקטטה דבעל. אלא אדרבא מכאן תיובתא דמכאן עכ"פ מוכח דמומר גרע מקטטה דהרי בקטטה אין זכין לה גט שלא בפניו ואפילו ספק אין כאן דהרי בעיא דאיפשטא היא בגמרא ואם כן אפילו בעלה כהן מותרת לו וגבי מומר קיי"ל בש"ע א"ע סימן ק"מ סעיף י"א וקמ"א סעיף נ"ט בהג"ה דלרווחא דמלתא מזכה לה הגט הרי שעכ"פ ספיקא דדינא אם זכות הוא לה ובקטטה ודאי חוב הוא לה א"כ מוכח דבמומר גרע מקטטה ויותר ניחא לה להפקיע עצמה מבעלה מומר ממה דניחא לה להפקיע עצמה מבעלה בקטטה ובהדיא איתא בירושלמי הובא בנ"י שם שאפילו בצווחת להתגרש:
אלא דאכתי אין זה הוכחה דאף דגבי מומר שונאת אותו יותר מגבי קטטה מ"מ בקטטה כבר הוחזקה לשקר אבל במומר לא הוחזקה לשקר אף ששונאת אותו. וכל זה הוא לדעת הרי"ף והרמב"ם דהם לא חיישי לבדדמי אפילו לחומרא כמו שכתבתי לעיל שהם הכריעו כר' חנינא נגד רב שימי משום דשמואל קאי בשיטתו. ולדעת התוספות והרא"ש דחיישינן גם לדעת ר"ש דאמרה בדדמי ובדדמי תלוי לפי השנאה וכבר הוכחתי דבמומר יותר איכא שנאה מבקטטה א"כ אינה נאמנת משום שאמרה בדדמי אם לא באמרה קברתיו. אלא לדעת הרי"ף והרמב"ם קשה מ"ש דאינה נאמנת לומר מת יבמי משום דסניא ליה. אלא שאין כאן קושיא כל עיקר לדעתי שהרי דברי הרמב"ם הם נגד דברי הגמרא בפ' האשה רבה דף צ"ד שרצו לפשוט דע"א נאמן ביבמה לשוק לאיסור כרת התרת לאיסור לאו לא כ"ש ודחו בגמרא היא עצמה תוכיח וכו' ואלא מ"ט לא מהימנא משום דזימנין דסניא ליה וכו' וא"כ עיקר הטעם משום דסניא ליה ולמה להרמב"ם להמציא טעם חדש מפני שהוא איסור לאו הוא קל בעיניה ואדרבה פשטא דלישנא דש"ס מורה דבאיסור לאו ראוי להתיר יותר והכ"מ כתב על דברי הרמב"ם מפורש בפרק האשה רבה הדין והטעם ולפום רהיטא כתב כן ולא עיין בגמרא יפה שאדרבה לא נזכר שם טעמיה דהרמב"ם. א"ו היינו טעמא דהרמב"ם דמוכח מסוגיא דקטטה דכ"ז שלא הוחזקה שקרנית ע"י שאמרה גרשתני נאמנת אף דסניא ליה ולא חשדינן לה לא במשקרת ולא בדדמי לפי ההלכה כר' חנינא וכשמואל וא"כ למה חששו ביבמה שלא להאמינה משום דסניא ליה א"ו מתוך שהוא איסור לאו לכן חששו שמחמת שנאה לא תחוש לאיסור לאו. שהוא קל בעיניה:
והתוספות יו"ט בפרק ט"ו ממסכת יבמות משנה יו"ד נעלם ממנו דברי הרמב"ם הללו וסתם כטעם הברטנורה ולא הביא דברי הרמב"ם כלל ובמה שכתבתי יש לקיים פירוש רש"י שלא תקשה עליו קושית התוספות בדף צ"ד ע"א בד"ה לאיסור כרת וכו' ע"ש דכוונת רש"י במת בעלך נאמן ע"א אפילו סניא ליה כל שלא הוחזקה שקרנית ובזה סרה מעליו קושית התוספות ודו"ק:
הנה עד כאן הארכתי אם היא עצמה נאמנת לומר מת בעלי מומר ועכשיו נברר אם ע"א מעיד שמת בעלה המומר אם נאמן. הנה שאפי' א"ת שטעמא דע"א נאמן הוא משום דדייקא ומינסבא הכא ג"כ דייקא מלבד ביבמה לעלמא לא דייקא משום שהוא איסור לאו לכן לא דייקא ומשום דסניא לי'. ואולם לדעת התוס' יש מקום עיון אם ע"א נאמן שהרי כתבתי לדעתם ודאי יש במומר חשש בדדמי ולא דייקא אלא שהיא נאמנת כשאמרה קברתיו שאף שלא דייקא מ"מ אינה חשודה לשקר במזיד וא"כ איכא למימר דבע"א אפי' קברתיו לא מהני משום דדלמא טעמא דע"א משום דאיהו דייקא ומינסבא וכאן לא דייקא דסניא ליה ואל תתמה שהיא תהא נאמנת יותר מע"א שכן איתא בירושלמי ריש האשה שלום לא סוף דבר כמשנה האחרונה שע"א מתירה שאפילו כמשנה ראשונה שאין ע"א מתירה היא מתרת עצמה מה בינה לע"א ע"א חשוד לקלקלה והיא אינה חשודה לקלקל את עצמה:
אלא דלכאורה הירושלמי הזה סותר תלמודא דידן בפ' האשה רבה דף צ"ג ע"ב דבלשון ראשון ג"כ איתא כדעת הירושלמי דלענין מת בעלי שתתייבם שהיא נאמנת ובע"א מבעי' לן ולבסוף מסיק הא לא תבעי לך דאפילו איהי נמי מהימנא וכו' וכתבו התוס' בד"ה כי תבעי לך ולהאי לישנא סובר דע"א עדיף מינה ולא כמו שהיה סובר מתחלה בלישנא קמא דע"א גרוע מינה וא"כ לישנא בתרא דהוא עיקר סותר דעת הירושלמי הנ"ל דלדעת הירושלמי היאך יליף בגמ' ע"א בק"ו מינה הא איכא למפרך משנה ראשונה יוכיח דאיהי מהימנא וע"א לא מהימן:
אך נלע"ד להשוות דברי החכמים וירושלמי אינו סותר גמ' דילן דבשלמא הירושלמי דאיירי למשנה ראשונה דלא תיקנו עדיין שיהיה דייקא דידה מועיל לגבי העד ואפילו בכל הנשים דודאי דייקא מ"מ אינו מועיל להאמין העד דהא היא אינה יודעת מאומה רק מפי העד א"כ ע"א גרע מינה דהיא לא מקלקלא לעצמה וע"א חשיד לקלקלה. אבל לפי משנה אחרונה שדיוקא דידה מועיל להאמין העד אי אמרת דע"א אינו נאמן במיתת בעלה שתתייבם משום דרחמא ליה ולא דייקא א"כ איך היא נאמנת לומר מת בעלי שתתייבם מה בכך דאינה מקלקלא לעצמה ואינה משקרת הרי מת בעלי משמע שאצ"ל קברתיו א"כ ניחוש דאמרה בדדמי אלא ודאי דאף דרחמא ליה מ"מ לא אמרה בדדמי משום דאף דרחמא ליה אפ"ה דייקא ולא אמרה בדדמי ואם היא אינה אומרת בדדמי ק"ו שאין העד אומר בדדמי ולשקר לא חיישינן דהא איהי דייקא ומינסבא וכל זה היכא דהיא נאמנת לומר מת סתם ואצ"ל קברתיו אבל במומר לשיטת התוס' שכתבתי שהיא צריכה לומר קברתיו משום דלא דייקא א"כ העד אפילו בקברתיו אינו נאמן דאף דליכא חשש בדדמי מ"מ ניחוש שמשקר ואיהי לא דייקא וא"כ אם טעמא דע"א הוא משום דדייקא כאן דלא דייקא אינו נאמן וחשדינן ליה במשקר:
העולה מזה דלדעת התוס' והרא"ש יש לחוש בע"א במומר אלא דמ"מ אף אם נימא בהך כשיטת התוס' מ"מ אם נימא בהך בעיא דע"א במלחמה כשיטת הרי"ף ורמב"ם דאיפשטא הך בעיא וא"כ ודאי טעמא דע"א משום מלתא דעבידא לאגלויי ואף דחייש הרמב"ם בקטטה לחששא אחריתא לשמא שכרתו וכן הרי"ף שמקיל במלחמה מחמיר בקטטה דלא איפשטא מ"מ הרי מדברי הרמב"ם נתגלה טעמו של הרי"ף שיש כאן חשש שכרתו ובמומר אף לשיטת התוס' לא נחשדה במשקרת וליכא חשש שמא שכרתו ומועיל עד אחד: וכבר כתבתי שנכרי מסל"ת עדיף מע"א דבנכרי מסל"ת ודאי אין הטעם משום דאיהי דייקא, א"כ בהא נחתי ובהא סלקי דבהך עובדא אין שום מיחוש מטעם שהיה מומר:
ומעתה נעתיק עצמנו אל הספק השני אם העדות הזה חשיב מסל"ת ואם זה חשוב קישור דברים. הנה לדעת הפוסקים דלא בעינן קישור דברים זה פשוט שזה נקרא מסל"ת שהרי הפאסט מייסטר הגיד מעצמו בלי שום שאלה. אלא אפילו לדעת הפוסקים דמחמירין דבעינן קישור דברים ג"כ יש להקל דמה שהתחיל הפאסט מייסטר ושאל פון וואנין זיינין דיא הערין נקרא קישור דברים וכאשר הגיד לו שהם מפראג הגיד להם ממיתת המומר והרי זה דומה למאן דאיכא בי חיואי:
והנה יש לפקפק על זה כי כן דרך כל בעלי אכסניא לשאול לאורחים הבאים לביתם מאין הם ואין לדבר זה שייכות כלל למיתת המומר שהגיד אחר כך. מ"מ לאו דוקא קישור דברים לפניו אלא סגי בקישור דברים הן לפניו והן לאחריו כמבואר בפוסקים וא"כ י"ל שמה שהגיד הפאסט מייסטר דיא פרויא איזט שוהן פירהייראט זה עצמו נקרא קישור דברים ואפילו את"ל שזה לא נקרא קישור דברים שגם בזה פירש כונתו להודיע שמת מ"מ כיון שכבר הגיד שמת אם כוונתו רק להעיד די בזה ולמה לו לסיים שאשתו איזט שוהן פירהייראט. אלא ודאי שזה מורה שאין כוונתו להעיד אלא לספר סיפורי מעשה דברים בעלמא ומספר דברים כהוייתן בלתי כונה כלל:
וראיה לדבר זה נלע"ד מדברי רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שהרי בפ' י"ג מהלכות גירושין הלכה י"א כתב כבר אמרנו שהנכרי שהסיח לפי תומו משיאין על פיו כיצד היה הנכרי מסיח ואומר אוי לפלוני שמת כמה היה נאה וכמה טובות עשה עמי או שהיה מסיח ואמר כשהייתי בא בדרך נפל פלוני שהיה מהלך עמנו ומת ותמהני לדבר זה כיצד מת פתאום וכיוצא בדברים אלו שמראים שאין כונתו להעיד הרי זה נאמן עכ"ל. הנה משמע מדבריו בבבא זו שצריך קישור דברים ובהלכה כ"ה כתב יצא נכרי וישראל מעמנו למקום אחד ובא הנכרי והסיח לפ"ת ואמר איש שיצא עמי מכאן מת משיאין את אשתו ואע"פ שאין הנכרי יודע אותו האיש והוא שיאמר קברתיו. והנה מלשונו כאן משמע דלא בעינן קישור דברים ודברים סותרים זא"ז. והב"ח הרגיש ג"כ בסתירה זו ונדחק:
והנה לא נעלם ממני שיש לדחות דברי דבשלמא לעיל בהלכה י"א שם עיקר דין דמסל"ת ביאר הרמב"ם שצריך קישור דברים אבל כאן בהלכה כ"ה אין מקום ביאור כיצד הוי מסל"ת רק בא לחדש שאף שאינו מכירו מעיד וכיון שהזכיר הרמב"ם ובא הנכרי והסיח לפ"ת שוב אין מהצורך לבאר קישור דברים שסמך על דבריו בהלכה י"א ששם ביאר כיצד הוי מסל"ת. אך ממה שכתב הרמב"ם והסיח לפ"ת ואמר תיבת ואמר הוא מיותר וכך ה"ל למימר ובא הנכרי והסיח לפ"ת שהאיש שיצא עמו מכאן מת ומדאמר ואמר משמע שמבאר אמירתו של הנכרי כיצד היתה שלא אמר יותר מזה. ולכן נראה משום דבכאן הל' כ"ה דמצריך הרמב"ם לומר קברתיו מכמה טעמים שביארו הפוסקים שהצריך דוקא כאן קברתיו או מטעם שאינו מזכיר שמו כמ"ש המגיד משנה או מטעמא אחרינא שכתבו הפוסקים וכיון שעכ"פ צ"ל קברתיו תו לא בעינן קישור דברים שזה עצמו שהנכרי סיים ואמר קברתיו מראה שאין כוונתו להעיד שאם כוונתו להעיד. למה הוצרך לספר מקבורתו ואטו נכרי חבר הוא דגמר דינא ויודע שלא יועיל עדותו בלי קברתיו וא"כ מדאמר הקבורה ש"מ שכוונתו רק לספר סיפורי דברים כהווייתן ולכן לא צריך הרמב"ם שום קישור דברים אחרים. זה הנלע"ד בדברי הרמב"ם דבר חדש שלא דברו בו הפוסקים ראשונים ואחרונים וא"כ גם בנידון דידן מה שאמר הפאסט מייסטר דיא פרויא איזט שוין פירהייראט חשוב קישור דברים. והנה יש מקום לסתור דברי מדברי הגמרא שמבואר כל המעשים הללו שאמר הנכרי בתחילת דבריו חבל. והנה ממנ"פ אי חבל נקרא קישור דברים או שלא נקרא קישור ואם נקרא קישור א"כ היא גופא קשיא דל"ל כלל קישור דברים כיון שאומר קברתיו ואי נימא דמעשה שהיה כך היה א"כ מנ"ל להרמב"ם דבעינן כלל קברתיו ג"כ נימא דמעשה שהיה כך היה ועיין במגיד משנה שם. ואם חבל לא נקרא קישור דברים א"כ מנ"ל לרמב"ם דבעינן דוקא קברתיו דלמא הא דקאמר בכל ג' מעשים הללו קברתיו היינו משום קישור דברים וא"כ אם יש קישור דברים אחרים מנ"ל דבעינן קברתיו ומדברי הרמב"ם משמע דדוקא קברתיו בעינן. ונ"ל דלעולם חבל הוי קישור דברים והא דקתני חבל הא בלא"ה הוי קישור דברים מכח קברתיו זה אינו דאי לא הוה קאמר חבל ה"א דבאמת לא בעינן קברתיו דוקא וכאן דנקט קברתיו משום קישור דברים נקטיה להכי קאמר שאמר הנכרי חבל ויש כאן קישור דברים וא"כ למה נקט קברתיו אלא דבעינן קברתיו דוקא אף בדאיכא קישור דברים אחרים ודו"ק:
גם בכתב הבא מזולצבאך נאמר סתם שהסיח הנכרי לפ"ת למה לנו לדקדק אחריהם שמא היה ע"י קישור דברים ובפרט שיהודי ראה אותו שהיה מוטל בחולי כבד ראוי לצרף כל זה להקל במסל"ת. ועוד בה שלישיה מה שכתבתי שיש ריעותא בגוף העדות שלא הזכיר שם אביו ואולי מה שאמר וועלי יש לחשוב כמו שם אביו, והדבר קשה להקל ואין לדמותו אפילו לכינוי פאר"ח שהזכיר הריב"ש דכאן כל המשפחה נקראים בשם וועלי. אך נלע"ד דבמומר יש מקום להקל שא"צ להזכיר שם אביו ולא חיישינן לתרי מאיר כיון שמאיר זה בעל האשה זאת ידעינן ביה שהמיר לא חיישינן שגם מאיר אחר המיר דאוקמינן ישראל בחזקתו חזקת יהדות ומסתמא לא המיר אחר, אלא דלפ"ז נימא שאם שמענו סתם שמומר מת בלי הזכרת שמו כלל ולא שם עירו ג"כ נימא להקל דאוקי כל ישראל אחזקתן והא ודאי ליתא וכמה מומרין שמענו בעולם א"כ גם הזכרת שמו לא מהני דכמה מומרים הוחזקו בעולם ולא ידענו את שמם ואולי שם אחד מהם ג"כ מאיר ואיהו הוא שמת. אלא דבלא הוחזקו ולא שכיחי שיירות לכ"ע לא חיישינן ועכ"פ לא שכיחי שימירו יהודים וא"כ הוי לא הוחזקו תרי מאיר וועלי מעיר האמבורג ולא שכיחי שיירתא ובזה ודאי לא חיישינן לתרי יוסף בן שמעון ושם עירו עכ"פ לא גרע משם אביו ובפרט בצירוף משפחתו. ועוד נ"ל להקל דאף דעיר האמבורג הוא מעבר לרבים ושכיחי שיירות מ"מ זה שכיח שיעברו דרך שם אבל שיבואו לשם זרים מעיר אחרת ויתישבו שם וישאו שם נשים זה לא שכיח ולדבר זה מיקרי לא שכיח שיירות וכיון שמאיר וועלי זה ידענו שנתיישב שם ונשא שם אשה ואחר לא ידענו הוי לא הוחזק ולא שכיח שיירתא. ועוד נלע"ד קולא אחרת כיון שמאיר זה ידענו שמקום דירתו שם ועתה שלקחה אשתו איש אחר א"כ אם נימא שזה המאיר וועלי שמת הוא אחר א"כ ע"כ צ"ל שזה מאיר נעלם והרחיק נדוד ולא נודע מקומו איה וזה לא חיישינן רק דאמרינן כאן היה וכאן נמצא ואיהו הוא שמת. וסמיכות שלי מגמרא דיבמות דף קט"ו ע"א ההוא גברא דבשילהי הלולא איתלי נורא בי גננא אמרה להו דביתהו חזו גבראי כו' ור' חייא בר אבין גברא חרוכא דשדי אימור אינש אחרינא אתי לאצולי ואיתלי ביה נורא ופסתא דידא דשדיא נורא איתלי ביה ואתיליד ביה מומא ומחמת כסופא ערק ואזל לעלמא. והנה קשה ל"ל למימר דאיתיליד ביה מומא דהא ע"כ האי גברא חרוכא המוטל בפנינו לא ראינו שתי ידיו דבוקות בו דאל"כ איך רצה רבא להתירה מחמת גברא חרוכא ופסתא דידא דשדיא הא אדרבה הא ראיה שעכ"פ היה כאן אדם אחר וא"כ מאן מפיס אם גברא חרוכא הוא בעלה ופסתא דידא הוא מאדם אחר דלמא להיפך א"ו שרבא רצה לומר דגברא חרוכא הוא בעלה ופסתא דידא ממנו הוא ולא חייש כלל לאדם אחר וכאן היה וכאן נמצא ולפ"ז למה ליה לר' חייא לחלק שפסתא דידא הוא מאיש אחר וגברא חרוכא הוא איש אחר דלמא כ"ז חד גברא הוא דהיינו אינש אחרינא דאתי לאצולי וגברא דהך איתתא אזל לעלמא א"ו דאילולא שיש אמתלא לתלות דמחמת כסופא אזל לעלמא לא חיישינן כלל דאזל לעלמא אלא דאמרינן כאן היה כאן נמצא ואיהו הוא שמת. אלא דגם כאן יש אמתלא לתלות דברח ואזל לעלמא כי אולי נתן בלבו לשוב לד"י וברח ואזל לעלמא. ולפ"ז יש מקום להחמיר עוד שאולי לא מהימני נכרים מסל"ת להעיד עליו דאולי ברח ואינו רוצה להחזיק דתם עוד והוציאו עליו קול שמת להחזיק דתם והרי זה דומה לשמע מקומטריסין של אומות שבפ' כל הגט. ולסברא זו שיש לחוש שמא ברח לשוב לדתו העירני אחד מבית דיני ה"ה הרב הגדול מהו' אנשיל עוזרש דמו"ש נר"ו[1]. אלא שאם באנו לחוש חשש זה א"כ לא משכחת נכרי מסל"ת נאמן בשום מומר דבכולם יש לחוש חשש זה והנה מצאנו בשו"ת הר"ן הובאו תשובותיו בב"י סי' י"ז ומשמע להדיא דנכרי מסל"ת נאמן א"כ אין לנו לבדות חששות מלבנו ובפרט שהיה אצלו יהודי וראה אותו בחולי גדול כאשר כתבתי לעיל. ויש לנו עוד עיון מעט שהרמב"ם הצריך בנכרי מסל"ת קברתיו הנה כאן שהזכיר שמו והכירו מקיל הרב המגיד. ועוד נ"ל שעיקר קברתיו להוציא מחשש בדדמי וכאן שאמר דיא פרויא איזט שוהן פירהייראט הוא מוציא מחשש בדדמי כמו קברתיו. ועוד שבכתב מזולצבאך נאמר שעמדו יהודים בשעה שהוציאוהו לקבורה ואף שכתבתי כי בודאי היהודים לא ראו רק שמעו דבר זה מהנכרי שזה שמוציאים לקבורה הוא המומר הזה ואפשר שלא אמר דבר זה במסל"ת מ"מ נראה לפע"ד כי דבר זה דמצריך הרמב"ם קברתיו הוא גופא חומרא יתירא וראוי לדון בו להקל והבו דלא לוסיף עלה ובפרט שיש כאן הרבה קולות. ועיין בקו"ע סימן שצ"ד:
סיומא דפסקא דהך איתתא חוה בת הר"ר אליה האברן מקהלתנו מותרת לינשא לגבר אחר ובלבד שיסכימו עמי כבוד הרבנים ב"ד הגדול ב"ד מו"ש ואז מטינא שיבא בהדייהו. ובלבד שאחר שיעיינו ויסכימו להתיר נתועד יחד כלנו להתירה בב"ד כדין הנשאת ע"פ ע"א:
- ↑ עליו ראו: ערכו בלקסיקון הרבני 'אישי ישראל'.
< הקודם · הבא >
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |