נודע ביהודה/קמא/אבן העזר/ל

נודע ביהודה קמא אבן העזר ל

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמר יחזקאל מדי עברי פה ק"ק בראד הגיעוני חבילות תשובות מכבוד ש"ב הה"ג אב"ד דק"ק זבארוב ועוד מהרבה חכמים לומדים דק"ק הנ"ל וכלם פה אחד קמו עלי לומר שאף בשני עדים שייך היתר של מהרי"ק משום דעכ"פ כל בעל נפש יחוש לזה ולא ישאנה. ואני אומר אני על משמרתי אתיצבה ואחת דברתי שבכאן אין העד מפסיד מידי בעדותו ואם אח"כ יבוא עד אחר להעיד כמוהו הרי האשה מותרת לו אפילו אם בעל נפש הוא לא יחוש. והנה באה"ע סימן י"ב המביא גט וכו' וכן ע"א שהעיד לאשה שמת בעלה הרי זה לא ישאנה משום חשד אבל המביא גט שאצ"ל בפני נכתב וכו' מותר לישא אותה כיון שאינה נשאת על פיו ושני עדים המעידים לאשה שמת בעלה מותר אחד מהם לישא אותה שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד וכתב רמ"א בהגה"ה וי"א דאף בשנים דשרי מ"מ כל בעל נפש ירחיק מזה:

הנה דבר זה דבעל נפש ירחיק מדבר זה עיקרו מדברי התוס' במסכת יבמות דף כ"ה ע"ב. והנה לא מצינו להתוס' סברא זו כי אם בעדי מקח או בעדי מיאון וכן בהגהת מרדכי ביבמות פ"ב וכן בהגהת מיימוני פ' יו"ד מגירושין כולם לא כתבו סברא זו כ"א במיאון ועדי מקח וחליצה בפני ב"ד ועדי גט. ואומר אני דשנים המעידים לאשה שמת בעלה לא דמי לכל הני דבשלמא כל אלו צריך שנים ואחד אינו מועיל וא"כ אף שהשני לא יעיד שקר בשבילו מ"מ הלא השני אינו מועיל לבדו ועדות עצמו קצת כיעור יש בו ואף שחכמים לא חשו לדבר זה מ"מ בעל נפש יחוש לעצמו כיון שעל פיו נתרת. אבל שנים המעידים לאשה שמת בעלה שאפילו חד סגי ואין אחד מהם צריך לעדות חבירו מדוע לא תנשא ע"פ ע"א להשני שהרי אפילו אם נחשוד לזה שנשאה שהעיד שקר מ"מ הרי מותרת לו בעדות חבירו ואם נחשוד שהוא פיתה לחבירו א"כ לא שבקת חיי לכל אשה שהעיד לה ע"א שמת בעלה שום בעל נפש לא ישאנה כי יחוש לעצמו שמא יחשדו אותו שהוא פיתה להעד, הא ודאי ליתא כלל. והגהת רמ"א הנ"ל נ"ל שכך פירושה דהנה הש"ע כתב ושני עדים המעידים לאשה שמת בעלה מותר אחד מהם לישא אותה שאין שנים מצויים לחטוא בשביל אחד. והנה לכאורה לא היה צריך לטעם זה דתיפוק ליה דכל א' מותר לישא אותה כיון שאינה נשאת על פיו שהרי מותרת ע"פ חבירו לחוד וכמ"ש במביא גט שאין צ"ל בפ"נ ובפנ"ח מותר לישא אותה כיון שאינה נשאת על פיו. אלא נ"ל דכוונת הש"ע אפילו היכא דאינה נשאת ע"פ אחד לחוד כי אם ע"פ שניהם כמו במלחמה או בקטטה או כגון שהעיד אחד מתחילה שהוא חי עדיין ושוב העידו שנים שכבר מת שבכל אלו אינה נשאת כי אם ע"פ שניהם אפ"ה מותרת להנשא לאחד מהם כי היכי דשנים החתומים על שדה מקח שמותר אחד מהם לקנותה אף שהשטר אינו כלום כ"א ע"פ שניהם ומטעם דבשנים לא חשו חכמים לדבר זה. ועל זה שפיר כתב רמ"א וי"א דאף בשנים אע"ג דשרי מ"מ כל בעל נפש ירחיק מזה והיינו היכא שצריכה לעדות שניהם כיון שנשאת על פיו כיעור הוא שישאנה אבל היכא דסגי בע"א והעידו שנים פשיטא שאין כאן בית מיחוש כלל שישאנה אחד מהן כיון שא"צ לעדותו כלל ליכא כיעור כלל וגם בעל נפש אין צריך לחוש כלל:

ואף שבמס' חולין דף מ"ד ע"ב הקשו ארבה בר בר חנה היכי עביד כי וכו' ושם כתבו התוס' והר"ן שרבה בב"ח לא ביחידי התיר כי אם ר' אמי ור' אסי היו עמו וכמו שכתב הר"ן בהדיא דאינהו הוו עמו. לא קשה מידי, דהנה שם יש לתמוה שרב רצה לאסור והזכירוהו ר' אמי ור' אסי ושדרה לקמיה דרבה בב"ח והתיר, והנה למה שדרה לקמיה דרבה הוה ליה להרשות לר' אמי ור' אסי להתיר אלא ודאי שרב עדיין לא נזכר ולא רצה לסמוך עליהם להתיר כ"א דוקא על רבה סמך רב וא"כ הותר על פיו דוקא לכן הוי כיעור אבל היכי שאין ההיתר על פיו דוקא כגון שנים המעידים על מיתת בעלה לית דחש לה. ואע"פ שכל זה נראה מסברא וכל מי שיש לו שכל ישר יודה על האמת שהוא עד לעצמו שהוא אמת אעפ"כ אביא ג"כ ראיה לדבר מדברי הטור יו"ד סי' שי"ב שכתב הנוטל שכר לראות הבכור אין שוחטין אותו על פיו אלא א"כ הוא מומחה ואדם מוחזק וידוע לכל באדם כשר והוא שיהיה שכר בטלתו ניכר ואם הוא פועל ומתבטל ממלאכתו כדי לראותו נותן לו שכר כפועל שיש לו מלאכה כזו שבטל ממנה וכמה הוא רוצה ליקח שישב בטל כך יתן לו, וכתב הרב"י דמשמע לרבינו דהא דתנן בבכורות עלה דההיא מתני' הנוטל שכר לדון וכו' ואמרו בגמ' ונותן לו שכרו כפועל קאי גם אמתני' דרישא ברואה בכורות. והנה לפ"ז אני מקשה למה לי ברואה בכורות כפועל דמשמע שאם אין לו שום מלאכה אסור ליטול שכר והרי בכור בעל מום נמכר חי ושחוט ואם התירו המומחה שוב יהא אסור לקנותו וכן יהיה אסור לקנות בשר ממנו וא"כ נתיר לו ליקח שכר בשביל זה שאוסר הבכור עליו כי היכי שהתיר רמ"א לעדי הגט ליקח שכר על שאוסרים הגרושה על עצמם. וכאן קשה יותר שהרי עדי הגט אין עליהם שום איסור לקחת הגרושה רק בעל נפש יחוש וכתב הגהת מיימוני בפ"י מהל' גירושין שאם אינו רוצה לחוש ליכא שום איסור כלל ואעפ"כ הותר לו לקחת שכר, והרי בחכם מומחה המתיר בכורות הוא יחיד וע"פ דין אסור ליקח בשר מזה דביחיד שייך הסר ממך עקשות פה ולזות שפתים וכמו שאמרו החכם שאסר את האשה בנדר הרי זה לא ישאנה וא"כ ק"ו שיהיה מותר לו ליקח שכר. וא"ת דהטור מיירי בזמן הזה דליכא מומחה ואין שום בכור ניתר כי אם ע"פ שלשה ותלתא לא חשידי מ"מ עכ"פ בעל נפש יחוש כמ"ש רמ"א באה"ע סימן י"ב דאפי' בשנים בעל נפש יחוש ואין חילוק בין תרי לתלת כמ"ש הב"ש שם בס"ק ד' וכן הט"ז. ועוד שהרי הרא"ש כתב זה על אילא ביבנה שהותר שכרו מטעם שכר בטילה והרי אילא יחיד מומחה הוה והיה מתיר ביחידי והרי אסור לו ע"פ דין ליקח בשר ממנו וא"כ למה לא הותר לו לקחת שכר מטעם שאוסר הבשר על עצמו והוא ק"ו מעדי גט ואפילו הרמב"ם שבאמת לא כתב בבכור שכר בטילה כבר כתב הב"י שם ביו"ד שטעמו של הרמב"ם משום שלא הותר שכר בראיית הבכור אלא א"כ פסקו לו ב"ד שכרו ובזה לא שייך נוטל שכר לדון אבל אם לא פסקו לו ב"ד אפילו הרמב"ם אוסר:

ואין לומר שהטור והרא"ש סברי כחד סברא שכתבו התוס' במס' חולין דף מ"ד ע"ב בד"ה וכן העדים דדוקא עד חשיד אבל דיין לא חשיד והא דאמרו החכם שאסר האשה בנדר לא ישאנה היינו דוקא באשה דחיישינן טפי שמא עיניו נתן בה אבל בשאר איסורים דיין אפי' יחידי לא חשיד. מ"מ הא דמהני סברא זו היינו שאינה אסורה מן הדין מטעם חשדא אבל מטעם כיעור ודאי יחוש דבהדיא אמרו שם בחולין טימא וטהר אסר והתיר כו' כולם רשאים ליקח אבל אמרו חכמים הרחק מן הכיעור. וא"כ לא גרע מעדי הגט שג"כ ליכא איסור רק בעל נפש יחוש מטעם הרחק מן הכיעור כמ"ש התוס' ביבמות דף כ"ה ע"ב. אלא הוא הדבר אשר דברתי דבשלמא גבי גט העדים מפסידים שאם הם לא יחתמו מ"מ כיון שהבעל רוצה לגרש יחפש עדים אחרים ויגרש ותהיה הגרושה מותרת להם משא"כ כשהם חותמים האשה נמנעת שוב מהם שאי אפשר להם לישאנה משום כיעור וכיון שחתמו הם שוב לא יהיו עוד עדים אחרים דאטו הבעל יפיש בעדים הרבה על הגט ובלי הבעל מי יקח עדים וא"כ הם גורמים בחתימתם שהיא מותרת רק על פיהם והרי היא עליהם בהרחק מן הכיעור ולכך הותר להם ליקח שכר משא"כ כאן בהוראת בכור לא מפסיד מידי שאם לא יתיר בלא"ה אסור הבכור. מאי אמרת שהיה מוצא אחר להתיר והיה מותר לו ליקח הבשר ועכשיו שהוא מתיר כיעור לו ליקח הבשר. זה אינו דאף עתה שהתירו הוא אם ירצה שיהיה מותר לו יראנו עוד לאחר שיתיר ג"כ ויהיה הוא מותר ליקח בשר ממנו וליכא כיעור כיון שניתר אף בלעדו. וכמו שכתבתי בעדים המעידים לאשה שמת בעלה שא"צ לחוש כלל ומותר אחד מהם לישא אותה מטעם שאינה נשאת על פיו. הוא הדבר בעצמו בבכור שאם ימצא עוד מומחה אחר שיתיר הותר לכל אחד מהמומחים ליקח בשר מהבכור וא"כ לא מפסיד מידי שיהיה מותר לו בשביל זה ליקח שכר, והרי הוכחה כמו שכתבתי:

וכל זה כתבתי לפלפלת כל שהוא לדינא אם מותר העד ליקח האשה אף אם בעל נפש הוא. אבל בגוף הדבר שכתבו להתיר להעד ליקח שכר להעיד לאשה שמת בעלה מטעם ששוב לא יקח האשה מטעם הרחק מן הכיעור הוא דבר פלא בעיני הפלא נפלאת מאד עד שהביאני לידי גיחוך שמפני מה יחוש בעל נפש ולא ישאנה הוא מטעם הרחק מכיעור שיאמרו שהעיד שקר בשביל שישאנה והיאך יקח שכר בשביל עדותו שיעיד ואין לך כיעור גדול מזה שיאמרו שהעיד שקר בשביל שיקח ממון לקחת שכר וכיון שהוא נוטל שכר הרי אינו חושש לכיעור ולאו בעל נפש הוא וא"כ גם האשה מותרת לו ושוב הוי נוטל שכר להעיד ועדותו בטילה. ולא תאמר שפסול מטעם נוגע שכיון שנוטל שכר הוא נוגע שהרי אם לא יעיד לא יטול. אומר אני לא כן שאפילו מה שכבר ביארתי בתשובה אחרת כמה סברות להכשיר נוגע בעדות אשה מ"מ לאו משנת חסידים היא שעדיין מידי כיעור לא נפיק ובעל נפש יחוש לעצמו וכיון שזה אינו חושש א"כ גם האשה יכול לישא שג"כ אין בה אלא משום כיעור וכיון שיכול לישאנה אינו מפסיד מידי ושוב נעשה נוטל שכר ממש ועדותו בטילה מתקנת חכמים שהנוטל שכר להעיד עדותו בטילה אפילו אם נוגע כשר וכמבואר אצלי בתשובה במקום אחר. והא דהתירו לעדי הגט ליטול שכר מהאי טעמא לא דמי כלל אפילו כעוכלא לדנא דהרי בשעה שנוטלין השכר ליכא שום חשש הרחקת כיעור שהרי מי שרואה שנוטלין שכר הוא רואה שחותמים בצווי הבעל או שלוחו כדת משה וישראל וליכא שום חשדא שהרי הכל רואין שהמעשה אמת אלא שאחר כך אם ברוב הימים יבואו העדים לקחת האשה הרואים לא ידעו שהיא גרושה רק מכח חתימתן ויש חשש כיעור ולא יוכלו לקחתה אם בעלי נפש המה ולכן בשביל פסידא זו שיבוא להם הותר להם עתה ליקח שכר. וליכא למימר ממנ"פ אם בעלי נפש המה וחיישי לכיעור היאך לוקחים עתה שכר. זה אינו שעתה בשעת נטילת השכר ליכא שום כיעור. אבל זה שבא להעיד לאשה שמת בעלה אין אדם יודע בדבר אם אמת אם שקר רק על פי עדותו איך נתיר לו לקחת שכר מטעם שלא יוכל לישא האשה מטעם כיעור מה בין כיעור זה של נשיאת האשה לכיעור זה של נטילת שכר. וזה ברור. ומטעם זה ג"כ נכון האי דאילא ביבנה שהוצרך הרא"ש לתת טעם משום שכר בטילה וזה ברור ופשוט בשלמא אם ע"פ דין היתה אסורה לו שהב"ד לא היו מניחין אותו לישאנה שפיר נוטל שכר מטעם שאוסרה עליו שהוא אינו בעל נפש אלא שלישא אותה הב"ד לא יניחוהו והיינו כשהוא יחידי אבל נגד זה כבר כתבתי שאינו מפסיד מידי שהרי אף אם לא יעיד היא אסורה לו שהרי היא בחזקת אשת איש מה אמרת שיבוא עוד עד וא"כ אז אינה אסורה אפי' להמחמיר רק מטעם כיעור ובשביל זה לא הותר לו ליקח שכר שהרי זה עצמו כיעור כמו נשיאת האשה. ומכ"ש שכבר נתבאר שאם יבוא עוד עד מותר לישא אותה לגמרי ואפילו כיעור ליכא. ומ"מ תצא לנו תורה חדשה מדברי האחרונים שאפילו היכא ששפיר שייך כיעור שישאנה כגון בזקוקה ליבם שמעידים לה עדים שגירשה בעלה קודם מותו שאם לא היו מעידים היתה צריכה לחלוץ והיתה מותרת להם ועכשיו שמעידין שנתגרשה או שמעידים שהיה לה זרע קיימא ומת שבודאי שוב לא תחלוץ והם גורמים לעצמם שלא יוכלו שום אחד לישאנה מטעם הרחק מכיעור אעפ"כ אסור להם ליקח שכר להעיד וכנ"ל ודו"ק:

ומה שהשיג הרב ש"ב הנ"ל עוד על מה שכתבתי והקשיתי על הרי"ף מדברי המקשה שהרי המקשה לא אסיק אדעתיה שהעלום כלל וכמבואר בתוס' ובמהרש"א ע"כ השגת הרב. ואני אומר אף שגוף ההשגה אמת השיג וכבר ביארתי כוונתי בהגה"ה עיין לעיל בתשובתי מ"מ מה שכתב הרב וכמבואר בתוס' אומר אני שמדברי התוס' ליכא ראיה דהתוס' שכתבו בד"ה והא מים כמלחמה השתא ס"ד שראו הנשים שטבעו אבל לא ראוהו שהעלום ולכך אמרו בדדמי אין הכוונה שאמרו הנשים שלא ראו שהעלום אלא הנשים העידו שראו שמתו ויש לנו לפרש כוונתן שראו ההעלאה דאל"כ לא הוו אמרי שמתו ואמנם אנחנו חושדים לפי שראו שטבעו הם מדמין שמתו ולכך מעידין שמתו ממש וכן משמע בתוס' ד"ה טעמא שלא עלה על דעת בעל הבעיא לספק שהעד אומר בדדמי אלא שנסתפק שלא נאמין להעד שהוא משקר לפי שהוא בוטח שהאשה לא תידוק שהאשה תאמר בדדמי שמת וא"כ נוכל לומר שבא לפשוט ממה שמאמינים הנשים שראו ההעלאה ואינם חושדין אותן שראו רק הטביעה ומשקרינן לומר שראו ההעלאה לפי שסומך עצמו שהאשה תאמר בדדמי כשיתודע לה שטבע בעלה במים שוב לא תידוק על ההעלאה כך היה באפשר לפרש כונת התוס'. אבל האמת יורה דרכו שזה שרצה לפרש ואמר והא מים כמלחמה לא אסיק אדעתיה ההעלאה וכמובן מדברי הגמ' שהשיבו ותסברא משאל"ס נינהו וכדכתב מהרש"א:

ומה שכתב עוד הרב הנ"ל נגד סברתי שאני אומר שהיכא שיש רק איסור דרבנן לא חיישינן לספק שלשה ימים והרב הנ"ל הקשה על התרצן דקאמר ותסברא משאל"ס נינהו ומאי זו הוכחה והלא אין הוכחה זו מועיל אלא להוכיח שראו ההעלאה אבל אכתי אין זה מועיל דשמא הוא אחר ה' ימים להרי"ף וצריך אתה לומר לפי שאין כאן איסור תורה משום שכבר הותרה מן התורה ע"י הטביעה וגוף הטביעה אי אתה יודע רק ע"פ נשים והרי מים כמלחמה דמי ואיך אתה מאמין להו הטביעה אלא ודאי דע"א במלחמה נאמן אלא ודאי דאפילו באיסור דרבנן חיישינן לספק שמא הוא אחר ה' ימים וא"כ ע"כ רבי שהתיר סובר כריב"ב וסובר דריב"ב לקולא פליג ועיין דף קכ"א ע"א ושפיר קאמר דחזינהו לאלתר ולעולם ע"א במלחמה אינו נאמן. אלו הן דברי הרב בהשגותיו עלי. ואני אומר שגוף דבריו לומר ולהוכיח מכאן דריב"ב לקולא פליג לא נהיר לפענ"ד ואי בשביל זה לא הייתי צריך להשיב על דברי הרב אבל לפי שיש להשיב תשובת הרב הזה להני דמפרשי כאן בסוגיא דקאמר דחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים היינו שניהם בעינן לאלתר וסימנים דלאלתר לחוד אכתי איכא חשש בדדמי, בכאן תסוב קושיית הרב דמנ"ל להוכיח מכח התסברא דאיירי בסימנים ודלמא איירי רק בחזינן לאלתר ואכתי נפשוט דע"א במלחמה נאמן. ואמנם במחילה מכבוד הרב הסגנון בסוגיא זו כך הוא שזה שרצה לפשוט ממעשה דרבי היה סובר שאין לנו להוסיף על המעשה מה שלא נתפרש במעשה וכיון שלא נתפרש רק שהספינה טבעה והשיא רבי נשותיהן ע"פ נשים מסתמא אין כאן שום עדות יותר רק שטבעה הספינה וא"כ מוכח דעד אחד במלחמה נאמן דהא מים כמלחמה דמי ועל זה קאמר ותסברא פירוש איך אפשר לפרש המעשה בזה רק כמו שנאמר כאן א"כ אפי' שני עדים כשרים לא מהני דהרי משאל"ס אשתו אסורה אלא על כרחך צריך אתה להוסיף על המעשה הזה ולומר שהעלום וכיון דע"כ אתה מוסיף על המעשה הזה מה שלא נתפרש א"כ שוב אני אומר שהיו בו גם סימנים. וכן מה שהשיב הרב הנ"ל על מה דמתרץ דחזינהו לאלתר דאכתי ניחוש דלמא הוא אחר ה' ימים, מלבד שהרב הזה מקשה על דברי הרי"ף שלא לפי שיטתו שהרי הרי"ף גורס דחזינהו לאלתר וקאמרי סימנים והיינו דעכ"פ בעינן סימנים ולאלתר לחוד לא מהני להרי"ף לפי הדחיה שלא לפשוט הבעיא שהרי הרי"ף מסיים אע"ג דלא איפשט הבעיא כאן מ"מ איפשט מסוגיא דלקמן דההוא גברא דטבע בדגלת וכו' ש"מ דעד אחד במשאל"ס נאמן ודוקא היכא דקאמר אסקינהו קמן וחזינן לאלתר וכו' עי' ברי"ף דלפי מכלל הדחיה דלא לפשוט הבעיא לא מהני לאלתר לחוד:

ועוד דבשלמא לפי דעת הוה אמינא שלא היה כאן במעשה הזה שום ידיעה רק הטביעה וא"כ ע"כ נשים לחוד הוא שהעידו על הטביעה דהרי מבואר שהשיא ע"פ נשים אבל לפי דקאמר ותסברא וכו' ומיירי שהעלום א"כ איכא למימר שגוף הטביעה היתה ידיעה ע"פ אנשים ונשים העידו על ההכרה. ובזה נסתר כל דברי הרב הזה:

מעבר לתחילת הדף
< הקודם · הבא >

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.