משתמש:נועם/טיוטה/איתמר החורש בשביעית כו'

מועד קטן, דף ג', ודף ד' עמוד א'

איתמר, החורש בשביעית, רבי יוחנן ורבי אלעזר, חד אמר לוקה וחד אמר אינו לוקה.

לימא בדרבי אבין אמר רבי אילעא קמיפלגי. דאמר רבי אבין אמר רבי אילעא, כל מקום שנאמר כלל בעשה ופרט בלא תעשה, אין דנין אותו בכלל ופרט וכלל.

מאן דאמר לוקה, לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא. ומאן דאמר אינו לוקה, אית ליה דרבי אבין.

לא, דכולי עלמא לית ליה דרבי אבין אמר רבי אילעא. מאן דאמר לוקה, שפיר. ומאן דאמר אינו לוקה, אמר לך מכדי זמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה למאי הלכתא כתבינהו רחמנא למימר דאהני תולדות הוא דמיחייב אתולדה אחרינא לא מיחייב.

ולא, והתניא:

שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. אין לי אלא זירוע וזימור, מנין לעידור ולקישקוש ולכיסוח, תלמוד לומר שדך לא, כרמך לא. לא כל מלאכה שבשדך, ולא כל מלאכה שבכרמך.

ומנין שאין מקרסמין ואין מזרדין ואין מפסגין באילן, תלמוד לומר שדך לא כרמך לא כל מלאכה שבשדך כל מלאכה שבכרמך לא.

מנין שאין מזבלין ואין מפרקין ואין מעשנין באילן, תלמוד לומר שדך לא, כרמך לא. כל מלאכה שבשדך לא, וכל מלאכה שבכרמך לא.

יכול לא יקשקש תחת הזיתים ולא יעדר תחת הגפנים ולא ימלא נקעים מים ולא יעשה עוגיות לגפנים, תלמוד לומר שדך לא תזרע. זריעה בכלל היתה, ולמה יצתה, להקיש אליה, לומר לך מה זריעה מיוחדת עבודה שבשדה ושבכרם אף כל שהיא עבודה שבשדה ושבכרם.

מדרבנן, וקרא אסמכתא בעלמא.

כי אתא רב דימי אמר, יכול ילקה על התוספת, ונסיב לה תלמודא לפטורא, ולא ידענא מאי תלמודא ומאי תוספת.

רבי אלעזר אמר חרישה, והכי קאמר, יכול ילקה על חרישה דאתיא מכלל ופרט וכלל, ונסיב ליה תלמודא לפטורא דאם כן כל הני פרטי למה לי.

ורבי יוחנן אמר ימים שהוסיפו חכמים לפני ראש השנה, והכי קאמר, יכול ילקה על תוספת ראש השנה דאתיא מבחריש ובקציר תשבות, ונסיב לה תלמודא לפטורא כדבעינן למימר לקמן.

מאי ימים שלפני ראש השנה, כדתנן:

עד מתי חורשין בשדה אילן ערב שביעית, בית שמאי אומרים כל זמן שיפה לפרי, ובית הלל אומרים עד העצרת, וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו.

ועד מתי חורשין שדה הלבן ערב שביעית, משתכלה הלחה, וכל זמן שבני אדם חורשים ליטע מקשאות ומדלעות.

רבי שמעון אומר, אם כן נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו, אלא בשדה הלבן עד הפסח ובשדה האילן עד העצרת.

(ובית הלל אומרים עד הפסח).

ואמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, רבן גמליאל ובית דינו נמנו על שני פרקים הללו ובטלום.

אמר ליה רבי זירא לרבי אבהו, ואמרי לה ריש לקיש לרבי יוחנן, רבן גמליאל ובית דינו היכי מצו מבטלי תקנתא דבית שמאי ובית הלל, והא תנן אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין.

אשתומם כשעה חדא, אמר ליה אימור כך התנו ביניהן כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל.

דידהו היא, הלכה למשה מסיני היא, דאמר רבי אסי אמר רבי יוחנן משום רבי נחוניא איש בקעת בית חורתן, עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים, הלכה למשה מסיני.

אמר רבי יצחק, כי גמירי הלכתא שלשים יום לפני ראש השנה, ואתו הני תקון מפסח ומעצרת, ואתנו בדידהו כל הרוצה לבטל יבוא ויבטל.

והני הלכתא נינהו, קראי נינהו, (דתנן):

בחריש ובקציר תשבות. רבי עקיבא אומר, אין צריך לומר חריש וקציר של שביעית, שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. אלא חריש של ערב שביעית שנכנס לשביעית, וקציר של שביעית שיצא למוצאי שביעית. רבי ישמעאל אומר, מה חריש רשות אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהיא מצוה.

אלא אמר רב נחמן בר יצחק, כי גמירי הלכתא למישרי ילדה, קראי למיסר זקינה.

וכיון דהלכתא למשרי ילדה, לאו ממילא זקינה אסירה.

אלא, הלכתא לרבי ישמעאל, קראי לרבי עקיבא.

ורבי יוחנן אמר, רבן גמליאל ובית דינו מדאורייתא בטיל להו. מאי טעמא, גמר שבת שבת משבת בראשית, מה להלן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין אף כאן היא אסורה לפניה ולאחריה מותרין.

מתקיף לה רב אשי, מאן דאמר הלכתא אתיא גזרה שוה עקרה הלכתא, ומאן דאמר קרא אתיא גזרה שוה עקרה קרא.

אלא אמר רב אשי, רבן גמליאל ובית דינו סברי לה כרבי ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה. וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים, דומיא דניסוך המים, אבל בזמן שאין בית המקדש קיים לא.