משתמש:בן עזאי/ביצה/ב/ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

בן עזאי ביצה ב ב

בדין הכנה דרבה בהכנה בידי אדם

בגמ' ב: אלא אמר רבה לעולם בתרנגולת העומדת לאכילה, וביום טוב שחל להיות אחר השבת עסקינן, ומשום הכנה, וקסבר רבה כל ביצה דמתילדא האידנא מאתמול גמרה לה. ורבה לטעמיה, דאמר רבה מאי דכתיב והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו וכו'.

ובתוד"ה והיה וכו' אך תימה הואיל והכנה דאורייתא היאך אופין ומבשלין מי"ט לשבת וכ"ת ע"י ערובי תבשילין וכי אתי תקנתא דרבנן וליעקר הכנה דאורייתא ונראה ליישב דרבה גופיה אזיל לטעמיה דאית ליה הואיל ואי מקלעי אורחין חזי ליה השתא נמי חזי ליה ואפילו לדידן ניחא דכל דבר אפוי ומבושל לא שייך ביה הכנה שאינו מחוסר רק תקון בעלמא דמעיקרא הוה חזי ליה רק גבי ביצה שהוא דבר חדש שלא היתה בעולם ולא היתה ראויה כלל מעיקרא וכו'. והנה בפסחים מ"ו: איתא פלוגתת רבה ורב חסדא אם אמרי' הואיל וז"ל הגמ' שם: איתמר, האופה מיום טוב לחול, רב חסדא אמר לוקה, רבה אמר אינו לוקה. רב חסדא אמר לוקה, לא אמרינן הואיל ומיקלעי ליה אורחים חזי ליה. רבה אמר אינו לוקה, אמרינן הואיל, אמר ליה רבה לרב חסדא, לדידך, דאמרת לא אמרינן הואיל היאך אופין מיום טוב לשבת, אמר ליה משום עירובי תבשילין, ומשום עירובי תבשילין שרינן איסורא דאורייתא, אמר ליה מדאורייתא צורכי שבת נעשין ביום טוב, ורבנן הוא דגזרו ביה, גזירה שמא יאמרו אופין מיום טוב אף לחול, וכיון דאצרכוה רבנן עירובי תבשילין אית ליה היכירא.

דעת התוס' שהביא הר"ן דליכא דרבה בהכנה בידי אדם

והנה הר"ן בפסחים מ"ז: כ' דהרמב"ן הכריע הלכה כדעת רבה, דהא לר' חסדא מבו' בגמ' דע"כ צריך לומר דצרכי שבת נעשים ביו"ט מדאורייתא, ואנן לא קיי"ל הכי, דהא קיי"ל כרבה דביצה שנולדה ביו"ט אסורה מדין הכנה דרבה, ואם אפילו הכנה דממילא אין יו"ט מכין לשבת כל שכן שאסור להכין בידים, ונדחה תירוצו של ר' חסדא, והוסיף הר"ן שם דהתוס' בביצה כתבו דאע"ג שהכנה דממילא אסורה הכנה דבידים מותרת, אך שוב כ' דאין טעמם מחוור. וצ"ב יסוד פלוגתתם בזה. ועכ"פ מבואר בדבריו דביסוד הענין הדין דצרכי שבת נעשין ביו"ט סותר לדין הכנה דרבה דהם תרתי דסתרי, ומשום דיסוד הדין צרכי שבת נעשין ביו"ט, היינו משום דהשבת והיו"ט נידונין כיומא חדא אריכתא [וכמש"כ רש"י בסוגי' משום דהם קדושה אחת ], ואילו כל הדין הכנה דרבה, משמע דאינם כיום אחד, אלא אדרבא אין יום קדוש מכין לחבירו.

ורק דיש לדון בזה מצד אחר, דאולי יש לחלק דהמבואר בסוגיין הדין הכנה דרבה קאי רק לגבי הכנה דממילא, ואילו התם דצרכי שבת נעשין ביו"ט נימא דקאי רק לגבי הכנה בידים, ונחלק ביניהם, וע"ז מייתי בשם הרמב"ן לעשות כ"ש, דאם אפילו הכנה דממילא אין יו"ט מכין לחבירו, כ"ש שאסור להכין בידים, ואילו התוס' פליגי בהך כ"ש.

אלא דצ"ב במאי פליגי, ואדרבא בפשוטו צדקו ד' הרמב"ן, דלכאו' דבר הוא כ"ש, וכי גריעא הכנה בידים מהכנה דממילא, דהא בפשוטו מצד הסברא דהכנה בידים הויא הכנה טפי מדבר הנעשה מאליו, ועוד צ"ב דבכל הכנה בידים יש גם הכנה דממילא, דתיפו"ל מצד מה שהדבר נעשה ודל מהכא האדם העושה, וצ"ב מה שהביא הר"ן שיטת התוס', ובאמת הר"ן עצמו כבר כתב דאין טעמם מחוור ובפשטות כוונתו לזה, אמנם צ"ב מה סברי הם . בגדר איסור הכנה דרבה והמסתעף לענין האיסור לכתחילה

והנה בהקדם ביסוד דין הכנה דרבה נתבארו בראשונים בכמה אופנים בזה, ולדעת רש"י כמו שתפסו בדעתו הרשב"א ועוד [עי' מאירי ושיטמ"ק] יסוד הענין שצריך שיהיה הדבר מוכן מבעו"י, ואם אינו מוכן הרי הוא מוקצה, ולפי"ז גם שבת אינה מכינה לעצמה, [והר"ן ובמהר"ם ביארו שיטה אחרת ברש"י], אמנם הראשונים נקטו דיסוד דין הכנה דרבה משום שאינו בדין שיהא יו"ט מכין לשבת, וזה צריך להקדים דגם לרש"י דיסוד הענין משום מוקצה, מלבד זה יש עוד דין הכנה גם בכה"ג דל"ש משום מוקצה, וכחזינן בעירובין דהגמ' בעי דלא יחול העירוב מחמת דין הכנה דרבה.

והנה בשבלי הלקט [סדר עצרת סי' רמ"ה] מבואר דאסור להכין מיו"ט לחבירו וכ"ש מיום טוב לחול, וכ"ה בעו"ר ואכמ"ל. ועכ"פ לעניינו הנה יש להקשות בהא מילתא מנא ליה זה, דהנה לרש"י ודאי אם נימא דיסוד הענין משום מוקצה, והרי בחול ל"ש משום מוקצה, ומנ"ל דיש איסור להכין מיו"ט לחול, ואיך עביד ק"ו מהאיסור בדיעבד לדין האיסור לכתחילה.

באמת גם לשיטת המפרשים דיסוד איסור הכנה זהו ש"אינו בדין שיהיה יו"ט מכין לחבירו או לשבת", יל"ע אם אסור לכתחילה להכין מיו"ט לחבירו, או שרק נאסר הדבר בדיעבד, והיינו דהך סברא "שאינו בדין שיהיה יו"ט מכין לחבירו" אינו סברא לאסור המעשה הכנה, אלא שמצד הסברא ל"ש שיום טוב יעמיד ליום אחר ולהכין לו, וזה הרי מוכח דהך סברא איכא נמי, וא"כ יל"ע אם יש אם יש איסור לכתחילה.

ואמנם כבר הובאו ד' השבה"ל ושכ"ה בעו"ר, דודאי יש איסור לכתחילה להכין מיו"ט, וגם לשון התוס' ד"ה והיה, משמע הכי, דיעו"ש בתוך קושייתם "איך אופין ומבשלים" ומשמע דקאו נמי על האיסור לכתחילה , אלא דצ"ב באמת מנא להו זה, דלכאו' אינו מוכח דיהיה הדין כן. ועכ"פ חזינן בדבריהם דיש איסור הכנה לכתחילה. והנה התוס' הקשו וז"ל: אך תימה הואיל והכנה דאורייתא היאך אופין ומבשלין מי"ט לשבת וכו' יעו"ש. ולכאורה צ"ב קושייתם, דהרי הך אפייה ובישול חזו ליומייהו, דהרי יכול לאכול ביו"ט הראשון את אותו דבר שאפה ובישל, ואמנם קושיית התוס' בפשוטו מיירי במי שמכוין לבשל ולאפות לצורך מחר, אמנם אכתי צ"ב מנ"ל דיש איסור בזה וכמשה"ק לעיל, וגם דהיכן נתבאר דהדבר תליא בכוונתו, ובשלמא אם אפה ובישול באופן שהדבר ראוי רק למחר וכגון באפייה ובישול בסוף היום דבע"כ הדבר יהיה ראוי רק למחר נימא דיהיה הדבר אסור משום הכנה דרבה, אבל בכה"ג שהדבר ראוי ביומו מנ"ל דיש בזה דין הכנה דרבה, ומנ"ל דתליא בכוונתו.

והנה התוס' בתירוצם הראשון כ' דרבה גופיה אזיל לטעמיה דאית ליה הואיל ואי מקלעי אורחין חזי ליה השתא נמי חזי ליה, עכ"ל , והיינו דבקושייתם נקטו דל"ש בזה משום הואיל, ורק מצד הקושיא הוכרחו לזה, ובפשטות מה שנקטו התוס' בקושייתם דל"ש בזה משום הואיל, לכאורה הביאור בזה, דמצד הסברא מהיכי תיתי דיהיה בדין הכנה דרבה סברת הואיל, דבשלמא לענין מלאכת אוכ"נ דהדבר אסור מצד מלאכת יו"ט כיון שאינו לצורך יו"ט, שפיר אמרינן הואיל וחזי לאורחים, וע"י סברא זו לעולם נחשב דעושה לצורך יו"ט, דהרי באמת הדבר מועיל בזה לענין אם יזדמנו אורחים בזה, אבל לענין הכנה דרבה הרי יסוד האיסור מה שעושה לצורך וא"כ מ"ל שמועיל ליו"ט, והרי אפי' בהכנה בידי שמים דל"ש הכא איסורא כלל, ג"כ הדבר נאסר. אלא דאדרבא צ"ב דנימא איפכא וכמו שהקשינו דמהיכי דהדין הכנה דרבה תליא בכוונתו, וא"כ לא מצטרך הכא הואיל כלל.

בירור בענין האיסור לכתחילה ואמאי תליא בכוונת האדם העושה

ובאמת דיש להסתפק בדברי התוס' ולברר ב' דברים בדעתם, ראשית יש לברר אם התוס' סברי דיש איסור הכנה דרבה לכתחילה, והן אמנם פשטות לשונם משמע הכי וכמשנ"ת לעיל, ועוד דהתוס' דנו בהמש"ד משום עירובי תבשילין, אמנם אי"ז מוכרח, דיתכן דהתוס' העתיקו לשון הגמ' בפסחים "איך אופין ומבשלין" אמנם עיקר קושייתם אמאי אין הדבר נאסר בדיעבד.

ועוד יש לחקור בעיקר קושיית התוס' במה הקשו דאיך אופין ומבשלין מיו"ט לשבת, אם מיירי במי שמכוין לבשל ולאפות לצורך שבת, וע"כ הוקשה להם דיהיה בזה דין הכנה דרבה, או דבאמת התוס' לא קאי כלל במי שמכוין לבשל לצורך שבת, אלא אפי' במי שאפה ובישל לצורך יו"ט עצמו, אלא שנשארו הדברים לשבת שאח"כ, והוקשה להם דיהיה בזה דין הכנה דרבה דיהיה הדבר נאסר בדיעבד.

ובהקדם בירור הדברים יש להביא דברי התוס' בסוגיא לקמן (דף ד. ד"ה אלא) גבי פלוגתת רב וריו"ח התם "שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה וריו"ח אמר נולדה בזה מותרת בזה", ומסיק "אלא הכא בהכנה דרבה קמיפלגי, רב אית ליה הכנה דרבה, ורבי יוחנן לית ליה הכנה דרבה". והקשו התוס' דהא ביצה שנולדה בראשון נגמרה בחול ומאי הכנה איכא, ותי' וז"ל: וי"ל דמכל מקום כשנולדה בשבת הרי זו הכנה דגם בשעת לידה שייך הכנה ועוד יש לומר דכיון דאם נולדה ביום טוב הרי זו אסורה אם נאמר כשנולדה בשבת הרי היא מותרת בשביל אותה לידה דשבת אם כן הוי שבת מכין ליום טוב, עכ"ל.

והנה בתירוצם הראשון נקטו התוס' דהלידה חשיבא הכנה ועל כן מה שנולדה בראשון הוי הכנה לשני, אמנם מה שיש לדון בכוונת התוס', אם רצונם בזה לומר דעי"ז דהלידה חשיבא הכנה תיאסר הביצה הגם דחזיא ביום א', או דגם בתירוצם הראשון ודאי נסתמכו על מה שהביצה אסורה מדרבנן ביום א', אלא שעיקר ההכנה זהו במה שהלידה חשיבא הכנה, ומ"מ ודאי אם הביצה היתה מותרת לא היה סגי בלידת הביצה לאוסרה, דאם הביצה היתה מותרת אז הגם דהלידה חשיבא הכנה מ"מ אי"ז הכנה ליום ב' אלא ליום א', ולפי"ז עיקר החילוק בין התירוצים, זהו בעיקר הטעם למה נחשב דיש כאן הכנה, דלתירוצם הראשון עיקר ההכנה זהו בהלידה עצמה ורק דהאיסור דרבנן מסייע להחשיב זה כהכנה למחר, דלולא שהיתה הביצה אסורה לא היה נחשב הכנה למחר אלא ליום א', אבל לתירוצם השני עיקר ההכנה זהו במה שיום א' משמש להיום השני, דכיון דאילו נולדה בשני היתה אסורה אז עכשיו אם נתירה ביום א', נמצא דיום א' מכין למחר, אבל באמת הלידה עצמה יתכן דל"ח הכנה כלל.

ומלבד זה עוד יש לדון לתירוצם הראשון, אם לפי"ז האיסור הוא מדרבנן או מדאורייתא, וספק זה אפשר לדונו על ב' הדרכים שנתבארו, וכדלהלן.

וברשב"א שם ד"ה רב, חידש דגם לרב שם דאסר ומשום הכנה דרבה, האיסור אינו מדאורייתא אלא מדרבנן, וז"ל: "דמי איכא מידי דהשתא שרי ולמחר איתסרא, דהא ביצה שנולדה ביום טוב דעלמא מדאורייתא משרא שרי ואם כן היאך תאסר למחר דהיינו בשבת שלאחריו הא למה זה דומה לאופה ומבשל ליום טוב ואם הותיר הותיר לשבת, אלא ה"פ דרב אית ליה הכנה דרבה וכיון דהכנה דגמר אסירא מדאורייתא דין הוא שנאסור מדרבנן אפילו הכנה כלידה דדמיא לה וכו', עכ"ל.

והנה הרשב"א חידש בזה דהאיסור הוא רק מדרבנן והטעם כיון דמדאורייתא הרי הביצה חזיא השתא א"כ גם למחר ל"ש דיהיה האיסור מדאורייתא, והנה עצם הטענה לכאו' אינו מוכרח, דשפיר מצינן למימר דהן אמנם דכל האיסור של הביצה הוא רק מדרבנן, אבל סו"ס נמצא דהביצה אינה ראויה עכשיו, ונמצא דהוכנה למחר. ומלבד זה יש לטעון, לפי מה שנתבאר לעיל סברא, דיתכן יותר מזה דאפי' אם באמת הביצה היתה מותרת גם מדרבנן מ"מ כיון דסו"ס נשארה למחר הוי זה בכלל דין הכנה דרבה, דמש"כ הרשב"א לדמות זה "לאופה ומבשל ליו"ט ואם הותיר הותיר לשבת", כל זה הוא רק לענין דין מלאכת אוכ"נ, דאמרי' דהוא הכין ליו"ט ורק שנשאר לשבת, אמנם לענין דין הכנה דרבה יתכן דהאיסור קיים גם בכה"ג שהיה האוכל ראוי גם ביום הראשון אבל כיון דסו"ס נשאר לשני גם הוא הוי בכלל דין הכנה דרבה , ולעיל כתבנו להסתפק יותר מזה, דיתכן בכוונת התוס' לעיל ב: דרצונם לאסור אפי' אם מבשל ואופה להדיא לצורך יום א' מ"מ אם נשאר ליום השני יהיה אסור.

והנה אם נימא דהתוס' ס"ל בתירוצם הראשון לאסור מדרבנן, וגם נימא דגם לא כיוונו לומר דעצם הלידה הוי הכנה וסגי בזה לאוסרה בשני, אלא רק בסיוע מה שבאמת הביצה אסורה מדרבנן בפועל, א"כ לפי"ז נמצא דהתוס' תירצו ממש כתירוץ הרשב"א, אמנם כבר נתבאר לעיל להסתפק בשיטת התוס' בהני פרטי, אם ס"ל לאסור רק מדרבנן או שכוונתם לאסור מדאו', וגם יתכן דסגי להו בעצם הלידה שהיא הכנה ואפי' היתה מותרת מדרבנן מ"מ היה זה בכלל דין הכנה דרבה, ועוד יל"ע בכל הנ"ל, אם יש לחלק בזה בין הכנה בידים להכנה בידי שמים.

והנה בקרב"נ על הרא"ש ס"א אות ז' הוכיח מדברי הרא"ש דלדעת רב האיסור בביצה שנולדה בראשון הוא מדאורייתא, והיינו דלדעת הרא"ש הלידה מקרי הכנה כיון דע"י לידה הוכנה לגדל אפרוחים וגם יותר טוב לאוכלה, וזה אוסר הביצה מדאורייתא, ושוב הקשה הקרב"נ דהא כי נולדה בראשון שריא ביה מדאורייתא ונמצא שבת הכין לעצמו, ותי' דמ"מ כיון דנעשית הכנה ביום הראשון והוא לא אכל הביצה באותו היום, נמצא דהיו"ט מכין לשבת ושפיר הוי הכנה מדאורייתא.

והנה מבואר בדבריו דהוא נקט דגם אם הביצה תהא מותרת בפועל מ"מ כיון דנשארה הביצה לשבת הוי זה בכלל הכנה דרבה, ויל"ע אם לדעתו נימא כמו"כ בסוגיין באופה ומבשל ליום א' ונשאר לשני אם ג"כ כוונת התוס' היה להקשות דתהא הביצה אסורה מחמת הכנה דרבה, או שהוא מחלק בין הכנה ביד"ש להכנה בידי אדם, [והטעם לחלק בזה בקצרה, דנימא שהכנה ביד"ש סתמא אינו מתפרש על כפי מה שנעשה עמו בפועל, דאם הביצה נולדה בראשון והוא לא נשתמש בה עד ליום השני, נמצא דההכנה היתה בשביל היום השני, משא"כ בהכנה בידי אדם שמכין להדיא ליום א', בזה יהיה מותר, ואפי' אם אינו מכין להדיא ליום א', מ"מ סתם הכנה קאי על הרגע הראשון, ודו"ק].

ואמנם מה דצ"ב בדבריו מה דפשיט"ל הך סברא דסגי בעצם מה דהלידה מקרי הכנה לאוסרה בשני גם בלי שתהיה אסורה מדרבנן בפועל, ואמאי פשיט"ל זה יותר ממה דנימא דבאמת גם האיסור מדרבנן מסייע לדאורייתא, כיון דסו"ס הוא מנוע מלאכול הביצה בראשון נמצא דהי' הכנה ליום השני, ותהא אסורה מדאורייתא, וגם צ"ב לדבריו אחר שמצינו פי' הרשב"א, אמאי לא נפרש גם כוונת התוס' כמו"כ.

והנראה לומר בזה, דנידו"ז בכוונת התוס' שם, תליא בפירושי הראשונים בגדר דין הכנה דרבה, והיינו דאם יסוד דין הכנה דרבה זהו שצריך שהדבר יהיה מוכן ולפי"ז שבת אין מכינה לעצמה, א"כ ל"ש לומר דעצם הלידה מקרי הכנה וסגי בזה לאוסרה בשני כיון דסו"ס חזיא ליומא, נמצא דהרי היא מוכנת כבר בראשון וא"כ ל"ש לומר דאינה מוכנת בשני, ובלא"ה ע"כ אם אין שבת מכינה לעצמה, הרי שוב אם לידה מקרי הכנה הרי שוב האפרוח אסור מחמת זה גופא גם בלי גזירה ביו"ט דעלמא אטו יו"ט שאחר השבת.

אבל אם גדר דין הכנה דרבה זהו משום "דאינו בדין שיהיה יו"ט מכין לחבירו" א"כ יש לצדד לב' הצדדים, דיתכן דגם בכה"ג דחזיא ליומא מ"מ כיון שנשארה לשני ונמצא דיום א' מכין לשני, על כן הוי זה בכלל הכנה דרבה , אמנם י"ל גם איפכא דזה אינו בכלל הכנה דרבה, כיון דהיו"ט מכין לעצמו.

ונשוב למש"ה מהר"ן בפסחים במש"כ בשם תוס' דאע"ג שהכנה דממילא אסורה הכנה דבידים מותרת, ושוב כ' דאין טעמם מחוור, ובאמת צ"ב שיטת התוס' הנ"ל, דהרי מילתא דתמיהא, דבפשוטו הכנה בידי אדם גריעא מהכנה בידי שמים, וגם דתיפו"ל בכל הכנה בידי אדם נכלל בזה גם הכנה דממילא, דדל מהכא האדם העושה ולו יהי דנעשה מעצמו הרי הוא אסור וא"כ מ"ל שעשאו בידי אדם.

אמנם נראה לבאר בזה, דחלוק הכנה בידי שמים להכנה בידי אדם, דהכנה בידי אדם ההכנה בעצם הרי היא חלה על יום א', ולא תליא כלל בכוונת האדם העושה, דמהיכי תיתי דדין הכנה דרבה משתנה עפ"י דעת האדם העושה, דעד כאן לא מצינו דתליא בכוונת האדם העושה אלא רק במלאכת אוכ"נ, דאם מכוין לצורך מחר אסור, ושם הטעם מבואר כיון דכל ההיתר הוא מחמת צורך אוכ"נ דיו"ט, וא"כ בכה"ג אינו לצורך יו"ט הרי"ז אסור, אמנם דין הכנה דרבה הרי בעצם מצד המלאכה הרי ליכא הכא איסור מאיזה טעם שלא יהיה, וכל הדין הכנה דרבה זהו מה שמכין לחבירו, א"כ מנ"ל דתליא באדם העושה, אבל בהכנה בידי שמים י"ל דתליא במה שנעשה בפועל עם הביצה, דאם לבסוף נשארה ליום השני א"כ נמצא דההכנה היתה ליום השני, ויש כאן הכנה דרבה .

ויש לבאר דגם תליא בנידון הנ"ל בגדר דין הכנה דרבה, דאם יסוד הענין דצריך שיהיה הדבר מוכן, א"כ ל"ש לחלק בין הכנה בידי אדם להכנה ביד"ש, דסו"ס כיון דחזיא ביומא א"כ הרי זה מוכן כבר ביום א', אבל יסוד הענין זהו משום דאינו בדין שיהיה יום א' מכין ליום' ב', א"כ שפיר יש לחלק בזה, וכמשנ"ת.