משיב דבר/ב/לה

אשר ביקש לבא שנית בענין קנין אשה לבעלה מה היא, ולמה ולאיזה תכלית נקנית וזה דברי במכתבי הקודם ואשר מעכ"ה העתיק אותם במכתבו דמה"ת הן אין לאיש על אשתו שום קנין כי אם לאישות בלבד אבל זולת אישות אין לבעל שום קנין ולכן אם נדרה ואמרה הנאת תשמישי עליך א"צ להפר וכופה ומשמשתו משום שלזה היא קנויה לבעלה : ודברים ברורים הם, ומה שכתוב בתורה כי הוא קנין כספו, וכן מה שנמצא דאשתו של אדם הוי כעבדו ושפחתו, הכונה כמו עבדו ושפחתו, הכונה למעשה ידיהם כך אשתו לאישות ולא זולת, וההוכחה הפשוטה לזה ממה שפשוט לחז"ל דעפ"י התורה אין מעשה ידי אשה לבעלה, ומאין למדו זאת וכי מבואר בתורה שכן הוא, והלא כתיב בה קנין כספו כמו בעבד ושפחה, ומנלן שאין מע"י לבעלה, ולהיפך מנלן דמשועבדת לאשתו לבעלה ואינה יכולה לאסור עצמה על בעלה, בשלמא אם הוא נדר ואמר הנאת תשמישי עליך אינו חל הנדר שהוא מקרא מלא ועונתה לא יגרע, ולמ"ד דבמקרא לא כתיב אלא מלבושי', מ"מ לא חל נדרו משום שהוא משועבד לה מק"ו כדתניא במכילתא פ' משפטים ר' יונתן אמר שארה כסותה כסות שהוא טפל לשארה אם היחה ילדה כו' ועונתה שלא יתן של ימות החמה בימות הגשמים כו' מזונות מנין כו' ד"א מניין אמרת ק"ו ומה דברים שלא נשאת עליהם לכתחלה אין אתה רשאי למנוע ממנה דברים שנשאת עליהם אינו דין שאינו רשאי למנוע ממנה, ועוד דברנו בזה בחיבורי הע"ש סי"ו אות א' בס"ד : הא אצלה אין כתיב אזהרה שלא תמנע ממנו הנאת תשמישה , ומנלן שהוא מחויבת להזקק לו, ודלמא קנין כספו הוא לשארי דברים כמו שפחתו אלא הוא דבר ברור ומושכל ראשון דמשמעות כי יקח איש אשה הוא למה דמסיים הכתוב ובעלה או ובא אליה ולא יותר, מזה למדנו דלזה הפרט היא קנויה לו כמו שפחה לעבודה ולא יותר, ומה שהביא מע"ל הא דב"ק לענין דמי ולדות ושבח ולדות שהן לבעל, אשתמיטתיה הא דאי' ב"ק (דמ"ג א') דאפילו זינתה היא לבועלה ולא כתיב בעל האשה, אלא מי שראוי להיות בעל, ומזה גופא למדנו כדברינו, דבאמת מנליה לתלמודא להוציא ממשמעות הכתוב בעל האשה שהוא אדונה והוא קונה אותה משא"כ אם זינתה, אלא משום דברור לחז"ל שאין לבעל שום זכות מה"ת באשתו יותר מעניני אישות והשייך לה והוא הפרת נדריה שבינו לבינה או ע"נ שנוגע לאישות, וא"כ אמאי מגיע דמי ולדות ושבחם לבעל, אלא ע"כ פי' בעל האשה מי שראוי להיות בעל והוא גזה"כ להיות היולדות ושבחיהם לאביהם אם הם ראוים להיות בעל לאמם : וקניין אשה לאיש בעניני אישות, הוא מועיל לא מבעיא לדעת הרמב"ם שאסור לבעול פנויה, אפילו לדעת החולקים אינו אלא רשות, אבל אינה מחויבת להזקק לו ואם הוא מאנסה ח"ו חייב לשלם בושת ופגם, והרי הוא כגזלן וכאשר יקום איש על רעהו והכהו, משא"כ אשה שהיא קנויה לו היא מחויבת להזקק בכל עת שירצה ואם אינה מזדקקת לו ברצון יכול לכופה כמו שהאדון כופה שפחתו לעשות מלאכתו וכ"ז הם דברים ברורים ואין כדאי להפוך עוד בזה : ומה שהקשה מע"כ על הא דחייבי לאוין תופסין קידושין אע"ג שודאי אינן קנוין לאישות, קושיא היא וממנה יתבררו הדברים דקשה לי יותר הא דאיתא בקידושין (דף ס"ז ב') אלא אשת איש ואשת אח איכא למיפרך כו', וקשה לי האיך יעלה עה"ד דאשת איש שהוא קנויה לאחד תתקדש לשני, וכי יעלה עה"ד דעבד שהקנה עצמו לראובן יקנה עצמו גם לשמעון, אלא הענין הוא שאשה היא קנויה ומקודשת ושני דברים הם דקנין הוא שהיא מחויבת להזקק לבעלה כמו שהעבד מחויב לעשות מלאכת בעליו, וקידושין שהוא כהקדש, היינו שהיא אסורה לאחר, ותרי מילי נינהו, דאי מצד שקנויה היא לבעלה היתה נחשבת כגזלנות אם היתה נותנת דודיה לאחר, ולא יותר, וכמו עבד שעשה מלאכתו לאחר בשעה שהיה לפניו מלאכת אדוניו שאינו אלא כגזלן, ותו היה עולה עה"ד שאם יתן לה הבעל רשות להזקק לאחר הרי היא מותרת כמו בעבד שהרשהו בעליו לעשות לאחר, מש"ה היא מקודשת שאין לה פדיון אלא בגט או במיתת הבעל ואי משום הקדש לא ידענו שהיא מחוייבת וקנויה לבעלה ולא ידענו אלא שהיא אסורה לאחרים ע"ז אמרינן שהיא קנויה לבעלה, וכבר כתבתי בשם הרמב"ם דהמקדש להעיבור קיודושין חופסין בה שתהא א"א ואסורה לאחרים אבל אינה קנויה לו, מעתה המקדש חייבי לאוין ודאי אינה קנויה לו אבל היא מקודשת שהבא עליה ה"ז כבא על א"א : ובזה יתיישב שפיר הא דס"ד דאפילו מקודשת לראובן יהני קידושי שני שתהא אסורה לעילם גם בשביל שמעון שאם ימות או יגרשנה, מכ"מ תהא כא"א משום שמעון, ובדברינו יש לישב קו' התוס' ריש קידושין (דב ב') בד"ה אי ואע"ג דתנן האיש מקדש דמשמע בע"כ ולדברנו ודאי אינו עולה עה"ד שיהא יכול לקדשה בע"כ ולאוסרה על אחרים שלא מדעתה אבל אם כבר נאסרה על אחרים כגון שקדשה אביה בשעה זו שהיתה במעי אמה, או שהיתה אז חייבי לאוין, שהיתה מקודשת ולא קנויה ס"ד שיכול אח"כ לקנותה בע"כ, שהרי היא מקודשת לו קמ"ל דאינה קונה בע"כ :

[חסרה פיסקה]