מרדכי/חולין/פרק ו
|
< הקודם · הבא > |
פרק כסוי הדם[עריכה]
(דף פ"ו.)
כסוי הדם. ומודה רב יהודה לענין ברכה שאינו מברך אלא אחת. פסק בספר התרומה דמותר לדבר אחר השחיטה קודם הכסוי, אבל בין שחיטת בהמה לבהמה ועוף לעוף אסור לדבר ואסור לגרום חיוב ברכה במקום שיכול לפטור עצמו, כדאמרינן פרק בא לו ופרק אלו נאמרין, דתניא ולוקח ספר תורה וקורא בו אחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה. ופריך בגמרא וניתי ספר תורה וניקרי בה, ומשני ריש לקיש משום ברכה שאינה צריכה. אלמא דהיכא דיכול לפטור בברכה אחת אין לנו לגרום חיוב ברכות. ומיהו היכא דאמר תן לי סכין אין זה הפסק כמו טול ברוך וגבל לתורי דלא הוי הפסק בין ברכת המוציא לאכילה. ומצא ראבי"ה בתשובת הגאונים שצריך לברך על כל שחיטה ושחיטה שמא ישכח וידבר בנתים בדברים שאין מעין שחיטה, ואין זה הטעם נראה לי דאטו משום שמא ישכח יברך ברכה שאינה צריכה, ועל כן יש לפרש צריך לברך על כל שחיטה הואיל וגופין מוחלקין. והביא ראיה מההיא דאמרינן לעיל דמשני ריש לקיש משום ברכה שאינה צריכה. פי' שאם יביא ספר תורה אחרת יצטרך לברך שנית, וכי היכי דב' ספרי תורה גורמין שני ברכות אע"ג דב' הקריאות מענין אחד הם מדברים מענין יום הכפורים, הכא נמי בשני שחיטות אפילו הוי מצות אחת, ותפילין נמי הוי מצוה אחת ואפילו הכי מברך בין תפילין לתפילין אם סח. וכן כתב ר' שמואל ברבי חפני ורבינו קלונימוס מרומי לברך על כל שחיטה ושחיטה. וכתב בא"ז נראה לי לקיים דברי שניהם בשני מינין, כגון חיה ועוף שאז צריך לברך על כל אחד, מיהו נראה בעיני דלפי האמת אפילו חיה ועוף ובהמה אין צריך כי אם ברכה אחת לכולם הואיל וברכות שוות. וראיה מפרק לולב וערבה: היו לפניו מצות הרבה מברך אקב"ו על המצות. רבי יהודה אומר מברך על כל אחד בפני עצמו. א"ר זירא הלכה כרבי יהודה. מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב ברוך ה' יום יום. וכי ביום מברך אותו ובלילה אין מברך אותו, אלא לומר לך בכל יום תן לו מעין ברכותיו. הרי למדת שרבי יהודה לא פליג אלא היכא שאין ברכותיו שוות אבל בשוות אפילו רבי יהודה מודה דברכה אחת לכולן. עוד מצא ראבי"ה כתוב בתשובת הגאונים דמי ששחט והזיד ולא בירך או אם כסהו והזיד ולא בירך אסור לו לאכול ממנו אבל לאחר מותר והוא חייב מלקות. כתב בא"ז משום גדולי נרבונא כששוחטין חיה אין מכסין דמה עד שיבדוק אם טרפה אם לאו מפני שצריך לברך על כסוי הדם. ותנן פ' כסוי הדם: השוחט ונמצא טרפה פטור מלכסות.
פרק אותו ואת בנו. פר"ח גבי שור הבר שקורין רובל"א, רבותינו הגאונים נמנו עליו שמכסין דמו. ולא איפשיטא אי בהמה אי חיה וחלבה אסור מספק וכן הלכה. עוד כתב בהלכות הגאונים (תתרנג) הא דאמרינן שורף טליתו ומכסה, שוחק דינרי זהב ומכסה. אי איכא גברא דחביב עליה טליתו מעופא או מחיותא, אי נמי דלא שוי דינר זהב ההוא עופא או חיותא, תקינו ליה רבנן למישחט, והיכי ליעבד ממצה דמא בבגדא אי נמי בסנדלא ומברך על כיסוי הדם, וכי מטי לדוכתא דעפרא יסחי ההוא גברא ההוא בגדא או ההוא סנדלא דמצי ביה דמא במיא ומכסי בלא ברכה, והכי תקינו רבנן לענין כסוי הדם בין במדבר בין בים:
אומר הגאון שמכסין בשלג, שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ (איוב לז ו). גם מכסין בשחיקת ברזל, שנאמר ברזל מעפר יוקח (איוב כח ב). ובזהב דכתיב ועפרות זהב לו (שם ו).
(דף פ"ז.)
וחייבו רבן גמליאל ליתן עשרה זהובים. (תתרנז) מעשה באחד שנולד לו בן ונתנו למוהל אחד למולו ובא חבירו והקדימו, ובא הראשון והזמינו לדין על שכר הברכות, ושאלו מרבינו תם והשיב דמילתא דלית ליה חסרון כיס לא עבדינן שליחותייהו, וכדאמרינן בהגוזל בתרא. ועוד השיב דאפילו תפס מפקינן מיניה כיון דענה אמן, ואמרינן גדול העונה אמן יותר מן המברך. ואם לא ענה אמן איהו דאפסיד אנפשיה, אבל אין לפוטרו מטעם שיתן לו תרנגולת לשחוט, דא"כ רבן גמליאל נמי מאי טעמא לא עביד הכי, אלא זו היא מצוה אחרת ומצוה ראשונה אזלא לה, ומעוות לא יוכל לתקון.
(תתרנח) ולענין קריאת התורה אמרינן אם עמד אחר שלא נקרא אין לחייב כלל בלא הני טעמי, משום דכולן חייבין בקריאת התורה זה כמו זה, וכן מפרש ריב"א דאפילו היה כהן ועומד אחר במקומו אין לחייבו, ואע"ג דדרשינן וקדשתו לכל דבר שבקדושה, לפתוח ראשון ולברך ראשון, אסמכתא בעלמא הוא כמו ליטול מנה יפה ראשון, דאין יכול לגבותה בבית דין. תו עיין באלפס פרק החובל.
לעיל (דף פ"ו:)
ומודה רבי יהודה לענין ברכה כו'. שאל הרב רבינו משולם את הר"ר שמחה יודיעני מורינו (תתרנט) אם נולדו שני זכרים תאומים ביום אחד, אם דיו בברכה אחת למוהל ולאב וברכה אחרונה לשניהם או טעונים כל אחד ברכה אחת לעצמו. והשיב דאפילו ב' מוהלין אחד יברך על המילה ואב יברך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, והמוהל השני לא יברך על המילה אלא יברך אשר קידש ידיד מבטן ויעלה לשניהם, ואף על גב דליכא תינוק שני בבית הכנסת כשמלין הראשון, מכל מקום דעתיה על זה ואין צריך לברך שנית רק שלא יסיח דעתו בנתים, ולא דמי לארבע כוסות דמברך על כל חד וחד, דהתם כל חד וחד מצוה באנפיה נפשיה, ודמי לשחיטה וכיסוי דאמרינן ומודה רבי יהודה דאינו מברך אלא אחת. ואף על גב דכשבירך על כסוי חיה זו עדיין לא נתחייב בכסוי עוף שלאחר כיסוי חיה שחטו, כדתנן שחט חיה יכסנה ואחר כך ישחט עוף. אפילו הכי נפיק בברכת כסוי אחד, ושמעינן דשחיטת העוף לא בעי ברכה שנית, דברכת כיסוי חיה לא הוי הפסק כמו גביל לתורי, וכן לענין תפילין מוכחא הסוגיא דסגי בברכה אחת לתרוייהו אם לא סח בנתים.
ועוד בתוספתא דברכות אומר: עשרה עושין מצוה אחת אחד מברך לכולן. ואע"ג דיש לומר דהתם מיירי במצוה שהוא מחוייב בה כגון עטיפת ציצית, ודמי נמי להא דפרק ראוהו בית דין, לא יפרוס אדם פרוסה לאורחים אלא אם כן אוכל עמהם, הא כשאוכל עמהם מיהא מוציא, הכי נמי מוציא ראשון את השני מברכת המילה, ושני פוטר את הראשון מברכת אשר קדש ידיד מבטן, כגון בקריאת התורה פותח מברך לפניה וחותם מברך לאחריה.
וגרסינן נמי בירושלמי פרק היה קורא עומד ויושב, מעשה ברבי מאיר שקרא בבית הכנסת של טובעין ונתנה לאחר ובירך עליה, ואמר זה קורא וזה מברך. מיהו נראה דהתם מיירי בברכה שלאחריה אבל בברכה שלפניה אין נראה שאחד מברך ואחד קורא, ואעפ"כ שסברא הי', שכשם שחבירו מוציאו ידי חובתו מידי קריאה כן יכול להוציאו מידי ברכה, ותו הכי נמי אפשר למול ולברך בחדא זימנא, ונראה דהוא הדין אם שני תינוקות משני בני אדם, דדמי לשחיטה דאמרינן שחט מאה חיות וק' עופות ברכה אחת לכולן בין שחיטה בין כסוי.
ועוד שאלו אם יכול למות בשבת אדם שלא מל מעולם, מי חיישינן שמא יקלקל ונמצא מחלל שבת או לא, והשיב דודאי לא ימול, כדאמרינן במס' ביצה: מפני שצריך לבדקו עד כאן: בשערים דרבינו שמואל בן חפני כתוב החמירו חכמים לברך ברכת שחיטה לכל אחת ואחת, שמא יסיח דעתו ויספר או יתעסק ויפסיק, ולכך מברך לכל אחת ואחת לחומרא, אבל לענין כסוי ברכה אחת לכולן, שכל זמן שלא הפסיק בין ברכה לכסוי הדם אין להחמיר עכ"ל: מצאתי בספר אבי"ה בסימן אלף וצ"א. דאסור לספר בין ברכת שחיטה לברכת כסוי. ולא כתב טעם, ובספר התרומה התיר כדכתיב לעיל.
הגהות[עריכה]
(דף פ"ד:)
אבל בשחיקת כלי מתכות אומר הגמרא דאין מכסין משום שאין מכסין אלא בדבר המגדל צמחים, ואע"ג דאמרינן (ע"ז מ"ב.) בעבודה זרה אף היא נעשית זבל, בעבודת כוכבים של מתכת י"ל שמועלת לזבל אבל בפני עצמה אינה מגדלת צמחים, ועוד אומר רבינו תם דע"י שריפה דוקא מגדלת, ולשם מיירי על ידי שריפה, דכל ביעורא עבודה זרה על ידי שריפה דומיא דעגל, ועפרות זהב דמכסין אע"ג שאינו מגדל צמחים, כיון דמיקרי עפר מגד"ל מכסין בו עכ"ל תוספות שאנץ.
(דף פ"ז.)
וחייבו ר"ג עשרה זהובים. עיין שילהי החובל בקצר:
(דף פ"ז:)
אבל נפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל. עיין כאן בתוספות שאנץ ובזה הספר בפרק הערל ולקמן פרק כל הבשר ובפרק הגוזל עצים, ושם תמצא באיזה מקום יש לומר קמא קמא בטיל.