מראי מקומות על המשנה/זבים/א

מראי מקומות על המשנה זבים א

משנה א

הרואה ראיה אחת של זוב, בית שמאי אומרים כשומרת יום כנגד יום, ובית הלל אומרים כבעל קרי

החילוק בין זוב לקרי

הרע"ב פירש זוב בא מבשר המת [- אבר המת בלא קישוי. משנה אחרונה] ודומה ללובן ביצה המוזרת, ושכבת זרע בא מבשר שאינו מת [- בקשוי האבר. שם] וקשורה כלובן ביצה שאינה מוזרת. ומקור דבריו מגמרא נדה (לה:) ומתוספתא (זבים פ"ב ה"א). וע"ע תוספות יום טוב (פ"ב מ"א ד"ה ובלובן).

כשומרת יום כנגד יום

דין שומרת יום כנגד יום שאחר ראיה ראשונה הרי היא כזבה גמורה לשעה. אמנם מבואר בגמרא בנדה (עב:) שזב בראיה ראשונה אף לדעת בית שמאי, אינו זב גמור, אלא רק שאם יחזור ויראה עוד ראיות, הרי הוא זב למפרע ומטמא. ולבית הלל הרי הוא כבעל קרי ואין דנים ראייתו למפרע אף אם הוסיף וראה ראיות נוספות.

ובביאור לשון המשנה 'כשומרת יום כנגד יום', פירשה הגמרא דהיינו 'כבועל שומרת יום כנגד יום', שהוא תלוי ועומד בעתיד, שאם תשוב ותראה נתברר למפרע שהיתה זבה ובועלה טמא כדין בועל זבה, ואם לא תוסיף לראות הרי הוא טהור. וה"ה רואה ראיה אחת של זוב תלוי באם יוסיף ויראה עוד.

אם הוה דאורייתא או דרבנן

המשנה אחרונה כתב שלבית שמאי אינו זב למפרע אלא מדרבנן, שהרי מדאורייתא לא מצינו שנקרא טמא אלא בב' או ג' ראיות, אך לא בראיה אחת. וכ"כ מהרש"א בנדה (עב:) בדעת התוספות.

אמנם במהרש"א שם כתב במשמעות דברי רש"י שהוא דין דאורייתא.

החזו"א (סימן א סק"א) הוכיח שאין דבריהם אלא מדרבנן, שהרי בתוספתא איתא מודים ב"ש שהוא טובל ואוכל פסחו לערב. ואם הוא דין דאורייתא כיצד לא נחוש שמא יתברר למפרע שהיה זב. והגר"א בביאורו תוספתא פירש שטעם ההיתר משום דהוי טומאת התהום. אך תמהו ע"כ החזו"א ור' ליב מאלין (ח"ב סימן יג) שהרי בפסחים (פ:) מבואר שאין דין טומאת התהום אלא בטומאת מת ולא בטומאת זיבה.

ובטעם ההיתר באכילת פסח להצד שהוא מדרבנן, כתב הגר"א באליהו רבה שלא גזרו בית שמאי אלא על משכבו ומושבו ומסיט הראיה. והחזו"א העיר שהרי ודאי שגזרו אף על גופו שהרי מגעו ודאי טמא, ואם כן צ"ל שמכל מקום לא גזרו על אכילתו, וצ"ב מה טעם יש בדבר. וביאר החזו"א שלא גזרו אלא על דבר שישנו בעולם אחר ראיה שניה, ובאוכל פסח הרי לא יהיה הקרבן בעולם בראיה שניה כיון שאוכלו.

בנחלת שי (זבים סימן ב) ביאר כוונת הגר"א, בשם רבי חיים שמואלביץ, שלבית שמאי נעשה זב למפרע רק לענין טומאת אחרים ולא לגבי טומאת עצמו.

והחזו"א עצמו ביאר שכיון שאינו אלא מדרבנן, לא גזרו עלה במקום מצוה.

הלכה

פסק הרמב"ם (מחוסרי כפרה פ"ב ה"ו) הרואה ראיה אחת של זוב הרי הוא כבעל קרי, ראה שתים הרי זה זוב וצריך ספירת שבעה וביאת מים חיים ואינו חייב בקרבן כו'. ומקור דבריו הביא מהר"י קורקוס מחלוקת ב"ש וב"ה במשנתינו, והוסיף: וידוע שהלכה כבית הלל. ועוד הביא סתמא דגמרא במסכת נדה (לה.) ובמסכת כריתות (ח.) שם מבואר שראיה ראשונה אינה אלא שכבת זרע בעלמא.

אם ב' המחלוקות דב"ש וב"ה תלויות זו בזו

עיין ארץ חיים (זבים סימן א).

טבל אחר ראיה ראיה ראשונה וראה אחר כך ראיה נוספת אם מטמא במגע לב"ה

רש"י בנדה (עב.) מבאר שלדעת בית שמאי שזב הרואה ראיה אחת הרי הוא כשומרת יום כנגד יום, אם טבל ונגע במעשר, מגעו תלוי שמא יראה ראיה שניה ומצטרף לזיבה, ואילו לדעת בית הלל הרי האו כבעל קרי וטהור למעשר כיון שטבל.

אמנם מדברי התוספות בזבחים (כג. ד"ה טומאת התהום) דקדק ר' לייב מאלין (ח"ב סימן יג) שגם לדעת בית הלל אחר שראה ראיה שניה מתבטלת הטהרה שע"י טבילת ראיה ראשונה ומטמא למפרע כבעל קרי. וכ"כ הגר"א בביאורו לתוספתא בדעת ב"ה שאינו טמא משום זוב אלא משניה ואילך, אבל טומאת בעל קרי מטמא למפרע מראיה ראשונה.

בביאור מחלוקת כתב נחלת שי (סימן א) שנחלקו בזב בעל שתים או שלש ראיות, האם המטמא הוא הראיה השינה והשלישית, ומה דבעינן לראיה ראשונה היינו רק לתת שם ראיה 'שניה' ו'שלישית'. וכך ס"ל לרש"י. או שאף הראיה הראשונה מטמאתו. וכך סברו התוספות ולכן הוצרכו לפרש שבטלה הטהרה הראשונה.

---

---

שולי הגליון

---

---

· הבא >מעבר לתחילת הדף