מראי מקומות/סוגיות/מיגו להוציא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף

משנה תורה להרמב"ם והשגות הראב"ד נושאי כלים מפרשי הרמב"ם

מראי מקומות סוגיות מיגו להוציא

מראי מקומות "צורתא דשמעתתא" להערות והוספות: shm5845843@gmail.com

מיגו להוציא

הראשונים בהרבה מקומות יסדו שמיגו להוציא לא אמרינן. ויסוד הדברים בד' התוס' בב"מ (ב' א' ד"ה וזה) שהקשו בהא דאמרו שם שנים אוחזין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי זה נוטל ג' חלקים וזה נוטל רביע, והק' התוס' למה האומר חציה אינו נאמן על החצי במיגו שהיה אומר כולה והיה נוטל חצי. ותי' התוס' שמיגו להוציא לא אמרי'. וכן יסדו התוס' בב"ב (ל"ב ב' ד"ה אמאי) בסוגיא דשטרא זייפא, וכן דעת רוב הראשונים. אמנם הרמב"ן והרשב"א (ב"ב שם) נחלקו וס"ל שמיגו להוציא אמרי'. ויש לברר יסוד דין מיגו להוציא.

הסוברים שהחסרון הוא שמיגו ל"מ נגד מוחזק

א. הקצוה"ח בכמה מקומות (סי' פ"ב סק"ט, י"א, י"ג) כתב שהטעם שמיגו להוציא לא אמרי' הוא משום שחזקת ממון אלימא טובא, ול"מ מיגו נגד חזקת ממון. והיינו שיסוד הדין הוא של"מ מיגו נגד מוחזק, וכשם שרוב ל"מ וכן שאר דינים והכרעות ל"מ להוציא ממוחזק כך מיגו ל"מ להוציא ממוחזק דחזקת ממון אלימא טובא.

ב. וכן נראה בד' התומים בכללי מיגו (אות ז') שהביא דברי המהרי"ט שכתב של"מ מיגו לכוף היבם לחלוץ משום שהוי מיגו להוציא שמוציאין ממנו יבמתו, והתומים נחלק ע"ז וז"ל דמיגו להוציא לא אמרינן דאלים חזקת ממון, אבל חזקה דלא שייך ביה חזקת ממון לא שמענו, עכ"ל.

ג. ועיקר הדבר כבר מבואר בד' הרמב"ן בשבועות (מ"ב א') שכתב בדין מיגו להוציא וז"ל "וכלל גדול בדין הוא זוזי היכא דקיימי ליקום". והוא הכלל גדול בדין שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ומבואר שדין מיגו להוציא הוא מדין המע"ה. אמנם בד' הרמב"ן אין מבואר שהחסרון הוא משום הכרעת חזקת ממון דחזקת ממון אלימא טובא כד' התומים והקצוה"ח, אלא הוא מדין המוציא מחבירו עליו הראיה בלבד, ויתכן שגם במקום שאין חזקת ממון מ"מ לא אמרי' מיגו להוציא מדין המע"ה.

ראיות שמיגו להוציא אינו משום חזקת ממון

אבל במקומות רבים מאוד בדברי הראשונים והאחרונים מבואר שהחסרון במיגו להוציא אינו משום של"מ מיגו נגד חזקת ממון, או מדין המע"ה, אלא הוא דין מסוים בהלכות מיגו ששייך רק להחזיק ולא להוציא, שמיגו ל"מ לחייב ולהפסיד את חבירו. (והגר"ש איגר ז"ל בספר העיקרים (ח"ב עמ' רפ"ו) האריך להעמיד יסוד זה). ונבאר עיקרי הראיות:

א. בסוגיא דשטרא זייפא נחלקו רבה ורב יוסף במוציא שטר על חבירו, ומודה שהשטר מזויף אך טוען שטרא אחרינא היה לי ואבד, אם נאמן במיגו שהיה יכול להוציא בשטר זה. ומסקנת הגמ' שבקרקע מהני ליה מיגו ובשט"ח ל"מ מיגו. ובטעם הדבר פי' התוס' (ד"ה והלכתא) שבשט"ח ל"מ משום שהוי מיגו להוציא, אבל בקרקע אי"ז מיגו להוציא כיון שהוא יושב בקרקע ויש להעמיד הקרקע בחזקתו. והנה הדין בעלמא שקרקע בחזקת בעליה עומדת, ואע"פ שהשני יושב בקרקע אינו נחשב מוחזק בקרקע אלא לעולם היא בחזקת הראשון. ומבואר בד' התוס' שאע"פ שהראשון מוחזק מ"מ אי"ז מיגו להוציא כיון שבפועל הוא יושב בקרקע והיא תח"י. ומבואר שהחסרון במיגו להוציא אינו של"מ מיגו נגד מוחזק אלא של"מ מיגו להוציא בפועל ממון מאחר.

ב. וביותר איתא חידוש גדול בד' הראשונים שם שכתבו לבאר דעת רבה שס"ל שאף בשט"ח מהני מיגו ואי"ז מיגו להוציא, ובטעם הדבר של"ה מיגו להוציא כתבו רבינו יונה והרשב"א שם(בפי' הב') שכיון שמתחילה הוציא שטר הרי הוחזק בקרקע, דכל מאן דנקיט שטרא כמוחזק דמי, ועכשיו שבא לזכות במיגו חשיב מיגו להחזיק כיון שבא להעמיד את מוחזקותו ולישאר בה. וכ"כ הנמוק"י שם. והדבר תמוה מה בכך שמתחילה היה לו שטר הרי עכשיו הודה שהשטר מזויף ובטל מעיקרו וא"כ עכשיו כבר אינו מוחזק. וע"כ צ"ל שהחסרון במיגו להוציא אינו של"מ נגד מוחזק, אלא של"מ מיגו להוציא בפועל מחבירו, וכיון שמתחילה הוחזק בקרקע חשיב שבא לקיים ולהעמיד את חזקתו אינו לחדש נגד חבירו.

ג. עוד כתבו הראשונים (רבינו יונה והרשב"א בפי' הא', וכ"כ הרא"ש שם) שכיון שמתחילה טען שהשטר אמת וכבר זכה בקרקע בבי"ד ונפסק שהיא שלו, חשיב הדבר מיגו להחזיק דהוא בא להעמיד ולקיים את זכייתו. ולכאו' מה מהני שהמיגו בא להעמיד זכייה, ומלבד מה שעכשיו הזכייה נתבטלה שהרי נתברר שהשטר מזויף, אך גם אם נימא שחשיב שלא נתבטלה מ"מ מה מועיל שיש לו זכייה הרי סו"ס הוי מיגו נגד חזקת ממון דהראשון הוי מוחזק. ומבואר שאין חסרון במיגו נגד מוחזק אלא החסרון של"מ מיגו לחדש נגד חבירו, והיכא שכבר זכה בממון ואינו אלא מעמיד את זכייתו אי"ז להוציא.

ד. וכן מוכח מהחידוש שכתב הש"ך (סי' קל"ג סקי"ג) שהיכן שבא להוציא חפץ ולשלם דמיו (כגון מכיר כליו וספריו ביד אחר) ל"ה מיגו להוציא, כיון שמחזיר הדמים. ועיקר הסברא מבוארת כבר בתוס' בב"ב (נ"ב ב') עיי"ש. ואם החסרון במיגו להוציא הוא של"מ מיגו נגד מוחזק אין מובן כלל מה המעלה בכך שמחזיר דמים סו"ס הוא מוציא החפץ מן המוחזק. ומבואר שהחסרון במיגו להוציא הוא חסרון של"מ מיגו לחייב את חבירו, ובזה חידש הש"ך שהיכן שמחזיר דמים לא חשיב הפסד כ"כ ואי"ז נגד חבירו.

ה. ומצינו בשו"ת הרשב"א (ח"ג סי' שנ"ג) שדין מיגו להוציא אינו רק בהוצאת ממון, אלא כל שהוא בא להפסיד חבירו חשיב מיגו להוציא ואף בדיני איסורין. דהרשב"א שם הקשה שהרי מקור דין מיגו למדנו מקרא דאת ביתי נתתי לאיש הזה, שנאמן לומר שקידשה לאיש הזה, והקשה הרשב"א הרי הוי מיגו להוציא דאוסר אותה על כל העולם. ותי' הרשב"א "דלאו אפוקי ממש הוא". ומבואר שדן שאפי' לאסור אשה אכו"ע הוי מיגו להוציא. וע"כ שאין החסרון משום שהוי נגד מוחזק, אלא שמיגו ל"מ להפסיד חבירו.

ו. ובאמת בהרבה מקומות בד' האחרונים מצינו שדין מיגו להוציא הוא בכל מקום שבא להפסיד חבירו, ולא רק להוציא ממון ממוחזק: המהרי"ט (אהע"ז סי' כ"ח וחו"מ סי' ז')) כתב שמיגו לכוף את היבם לחלוץ הוי מיגו להוציא, כיון שמפסידין ממנו יבמתו. וכעי"ז כ' המהר"י בן לב (קונ' הענינים סי' כ"ט) שמיגו להוציא אשה מחזקתה שהיא אסורה ליבם הוי מיגו להוציא. ובכנסת הגדולה (ריש כללי מיגו) הכניס בין דיני מיגו להוציא הדין שלא אמרי' מיגו להוציא מחזקת אשת איש. (ומשמע שאי"ז רק משום מיגו נגד חזקה אלא הוא מדין מיגו להוציא). והגרע"א (תניינא קל"ח) כתב שמיגו לחייב את חבירו שבועה הוי מיגו להוציא כיון שמוציא ממנו שבועה. והחת"ס בב"ב (ל"א ב') נקט שמיגו לפסול אדם לעדות הוי מיגו להוציא כיון שמוציאין אותו מכשרותו.

וגם הקצוה"ח עצמו (סי' קי"ב סק"ה) כתב בשני מלוים שיש נידון ביניהם מי קודם לגבות, ויש לא' מהם מיגו, חשיב מיגו להוציא כיון שמפסיד זכות גביה של חבירו. ושם הרי אינו נגד חזקת ממון כלל דהלוה ודאי חייב לשניהם וכל הנידון הוא איזה מהם קודם לגביה, ומבואר שכיון שמפסיד זכות גביה לחבירו חשיב מיגו להוציא. (וצ"ע בסתירת ד' הקצוה"ח).

ז. וזכינו שהדברים מפורשים להדיא בשו"ת הרשב"א (שם) שכתב בביאור דין מיגו להוציא וז"ל "שאינו מן הדין שנוציא ממון מזה בטענה מפני שהיה יכול לטעון מה שהוא טען, ודי אם נאמר כן להעמיד". הרי להדיא שהחסרון במיגו להוציא הוא חסרון מסוים בהלכות מיגו, שאינו מן הדין להוציא ע"י מיגו "ודי אם נאמר כן להעמיד".

ראיות שמיגו להוציא אינו חסרון בהל' טענה

ויש שביארו בטעם הדבר שדין מיגו שייך רק להחזיק ול"מ לחייב ולהפסיד את חבירו, שהוא משום שיסוד הנאמנות של מיגו הוא נאמנות של טענה, דמיגו נותן כח ונאמנות בטענתו, ודין טענה שייך רק להחזיק וליפטר ולא להוציא ולחייב. (ובזה פי' לשון שו"ת הרשב"א דלעיל). אמנם מכמה דוכתי מוכח שהחסרון במיגו להוציא אינו דווקא בטענה:

א. ראשית הוא מוכח מד' הרשב"א גופיה שם שהקשה ממיגו דאת ביתי נתתי דהוי מיגו להוציא, והרי הנאמנות באת ביתי נתתי אינה מדין טענת בע"ד אלא הוא נאמנות שנתנה התורה לאב לענין קידושי ביתו. ומבואר שגם בזה ל"מ מיגו להוציא.

ב. וביותר הרי מבואר בד' הרשב"א שאפי' דין הפה שאסר הוא הפה שהתיר ל"מ להוציא, שהרי המיגו באת ביתי נתתי הוא מדין הפש"א כמבו' בכתובות (כ"ב א'). וכן מבו' בד' הגר"א בכללי מיגו (אות ז') שדן גבי שדה זו של אביך היתה ולקחתיה ממנו שהוי מיגו להוציא, ושם הוי פש"א. וחזי' שגם הפש"א ל"מ להוציא והרי הפש"א בפשוטו אינו מדין טענת בע"ד אלא הוא נאמנות מחודשת.

ג. ובד' האחרונים מבואר שגם מיגו דעדים ל"מ להוציא, דהנה התוס' בכ"ד הקשו בדין תו"ת למה האחרונים אין נאמנים במיגו שיכלו לפסול הראשונים, והקשה הבית יעקב (כתובות י"ט ב') איך יועיל מיגו זה לענין ממון הרי הוי מיגו להוציא. והחת"ס (ב"ב ל"א ב') הקשה שהוי מיגו להוציא כיון שפוסלים את הראשונים ומוציא אותן מכשרותן. ומבו' שגם מיגו דעדים ל"מ להוציא ואע"פ שאינו מדין טענה כלל.

ד. וכן מבואר בד' הגר"ש איגר ז"ל בספר העיקרים (ח"ב עמ' רפ"ו) שהאריך להעמיד היסוד שמיגו להוציא אינו דווקא בהוצאת ממון אלא כל שבא להפסיד את חבירו ל"מ מיגו, וכתב עוד לחדש שגם הדין שאין הולכין בממון אחר הרוב אינו רק להוציא ממון ממוחזק, אלא כל שמפסיד ומחייב את חבירו ל"מ רוב, עיי"ש. ומוכח שאי"ז דין מסוים בטענת בע"ד של"ש לחייב את חבירו, אלא הוא דין בעצם שמיגו ל"ש נגד חבירו, וחידש הגרש"א שה"נ רוב.

· מעבר לתחילת הדף