מראי מקומות/ברכות/מז/ב
מראי מקומות
ברכות מז ב
מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה[עריכה]
כתב הברכי יוסף (אורח חיים סימן נה): אדם הנוצר ע"י ספר יצירה העלה מהר"ר צבי אשכנזי בתשובה סי' צ"ג דאינו מצטרף לעשרה. ויליף לה מדאשכחן בסנהדרין דף ס"ה דאהדרי לעפריה. וראיתי במכתב להרב מהר"י ליב כ"ץ בן הרב שער אפרים שהביא ראיה מההיא (גיטין לח ב) דרבי אליעזר דשחרר עבדו ועבר אעשה דלעולם בהם תעבודו. ואם איתא דמצטרף יברא אדם ע"י ספר יצירה, דרבי אליעזר גדול כחו כמ"ש במדרש הנעלם (בזוהר ח"א דף צח. והנמשך), עכ"ד. ואנא דאמרי דאינה ראיה כלל דלאיי האיכא כח גברא רבה ר' אליעזר כי שיח וכי שיג לו ומי לנו גדול. מ"מ אפשר דממדת חסידות מעולם לא בעי עביד. ותו דלמא כל כי הא בעי הכנה הרבה והזמנה מילתא ולאו כל שעתא מצי עביד. [וציינו שם בהערות דהרשב"א בתשובה ח"א סי' תי"ג ד"ה וגם, כתב שבכל יום מימות השבוע תתחזק בו המלאכה שנבראה בו. ולכן עסקו בספר יצירה כל מעלי יומא דשבתא ולא עושין כן בזמן אחר אלא במעלי יומא דשבתא שבו היתה בריאת הבהמה, ע"ש]. ותו לפי מ"ש הר"ן פרק השולח (גיטין כ ב ד"ה כל) והביאו מרן כ"מ סוף הלכות עבדים, שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חינם, וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידיהו עביד אלא לצורך, הו"ל כנותן דמי עצמו, א"כ אין כאן הוכחה, דלא עבר אמידי. אמנם מש"כ בסו"ד דהיכא דעושה לצרכו אין בזה איסור מתנת חינם ראה במג"א [צ ל] וטורי אבן [חגיגה ב ב] שתמהו שהרי בסוגיין דנו בה משום מצוה הבאה בעבירה. וביאר החתם סופר [גיטין שם] שקושיית הגמרא הרי "לעולם בהם תעבודו" ו"נקדשתי" שתיהן מצוות שקולות הן, ואם כן אין לאדון עדיפות בקיום "ונקדשתי" ונמצא שמשחרר את העבד שלא לצורכו, ושוב היא מצוה הבאה בעבירה. וראה עוד בשאגת אריה [צז] ובהגהות אמרי ברוך לטורי אבן [שם], ובהגהות הגרא"מ הורביץ ומהר"ץ חיות, ובאגרות משה [או"ח א קפח].
אמר רב הונא תשעה וארון מצטרפין א"ל רב נחמן וארון גברא הוא[עריכה]
מעיקרא מאי קסבר[עריכה]
בספר בספר יגיעות מרדכי ביאר שדרכם היה לחזור על השמועות בדרך קצרה ולכלול כמה עניינים בתיבה אחת שהיתה שגורה בפיהם, ואף בהו"א נתכוון לדין שהשמיענו לבסוף שתשעה הנראים כעשרה מצטרפים ורמז לכך בתיבת "וארון" הדומה ל"נראין". וכעי"ז כתב בברכת אברהם (פילד) שתיבת "וארון" אותיות "ונראו".
ובספר מנחת יהודה (אפשטיין) הביא בשם מופלג אחד ממינסק והביא שכן נדפס בשם החיד"א שתיבת "וארון" ראשי תיבות ואחד רואה ואינו נראה. ולפ"ז ביאר ששאלת רב נחמן וארון גברא הוא, היינו בניחותא, שכיון שאותו אחד ישנו מה בכך שאינו נראה. וכן כתב בספר זכרון סופרים בשם ר' פישל סופר.
אמר רבי אמי שנים ושבת מצטרפין אמר ליה רב נחמן ושבת גברא הוא[עריכה]
מעיקרא מאי קסבר[עריכה]
האחרונים ביארו שכוונת רבי אמי אף בהו"א היתה לכך שתלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה מצטרפין, ומה שאמר ששבת מצטרפת היינו משום שתלמיד חכם בחינת שבת וכמבואר בזוהר בכמה מקומות שאינם בני מלאכה כבשבת[1].
וכעין זה ביאר בספר שדה יצחק (גואיטה) שכוונתו היתה לשנים ששובתים ממלאכה ועוסקים בתורה.
בספר יגיעות מרדכי ביאר שדרכם היה לחזור על השמועות בדרך קצרה ולכלול כמה עניינים בתיבה אחת שהיתה שגורה בפיהם, וכוונתו בתיבת "שבת" להזכיר שני תלמידי חכמים המחדדין זה לזה בהלכה שהלכה זו נרמזת בר"ת שבת, וכיון שלא הבין דבריו הוצרך לפרשם[2]. אמנם בספר זכרון בספר תמה שבשלמא לענין דין ארון ודין נראין לשון נופל על לשון אך דין שבת ותלמידי חכמים אין שום דמיון בין התיבות.
וכעין זה כתב בספר מנחם משיב נפש שתיבת "ושבת" ראשי תיבות "ושונים בתורה"[3].
בספר מנחת יהודה (אפשטיין) כתב שתיבת "ושבת" אפשר לפרשה ראשי תיבות ושלישי בן תורה. ועל כן הקשה ר"נ ושבת גברא הוא, היינו שבודאי גברא הוא וכי בגלל שבן תורה הוא לא יצטרף. וע"כ השיב לו רב אמי שכוונתו לר"ת אחרים ושניהם בעלי תריסין, דהיינו שמנצחין זה לזה בהלכה שאזי אף שאינם אלא שנים מצטרפים לזימון. ובספר זכרון בספר פירש שהוא ראשי תיבות ושניהם בני תורה. וכעין זה בספר זכרון סופרים בשם ר' פישל סופר שהוא ר"ת "שני בעלי תורה".
אלא אמר רבי אמי שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין[עריכה]
ביאור[עריכה]
בתוספות הרא"ש ביאר שההלכה חשובה היא כשלישי, וכן הביא האור זרוע בשם רש"י.
אמנם בצל"ח כתב שאין הכוונה שההלכה היא שמצטרפת לשלישי אלא ששני ת"ח המחדדים זה לזה בהלכה חשובים כשלשה שאינם מחדדים. וכל קושיית הגמרא היתה כיצד אפשר שאותם האנשים כשיהיו עם ארון יהיו כעשרה וכשיהיו בלא ארון יהיו תשעה.
ובמאירי פירש שאיירי באופן שיש שלישי עמהן והא דמחדדין זה את זה בהלכה גורם שיצטרפו זה לזה אף שלא קבעו סעודה יחד.
בספר חדש האביב (לרבי אליעזר פאפו) ביאר שכל אחד חשוב כרב ותלמיד לגבי חבירו והו"ל כארבע גופין.
שני ת"ח המחדדין... מצטרפין[עריכה]
הנה נאמר במסכת יבמות (סג:) בן עזאי אומר כל מי שאינו עוסק בפרו ורבו כאילו שופך דמים, וממעט הדמות... אמרו לו לבן עזאי... אתה נאה דורש ואין נאה מקיים, אמר להן בן עזאי ומה אעשה שנפשי חשקה בתורה... וצ"ב וכי בגלל שנפשו חשקה בתורה מותר לו לבטל מצות עשה מהתורה. וכי גם ממצות סוכה ותפילין יפטר בגלל חשקת התורה? על שאלה זו השיב בגליוני הש"ס (יבמות סג ע"ב) וז"ל: י"ל שקיים בלימוד תורתו מעין מצות פרו ורבו, ושבת, שההלכות שנתחדשו ע"י לימוד תורתו כתולדות בנים היו לו, עיין במסכת ברכות דף מז ע"ב שנים ושבת מצטרפים לזימון, ומקשה הגמ' וכי שבת גברא? אלא אימא שני תלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה מצטרפין. ובתוס' הרא"ש שם כתב: שני תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה בתוך הסעודה מצטרפין. שההלכה חשובה כשלישי עכ"ל. אלמא דההלכה המיולדת מאת התלמיד חכם כתולדת גברא חשבינן ליה, עכ"ל. (חשוקי חמד שם).
וחידוד גברא הוא[עריכה]
עיין צל"ח שהקשה מפני מה לא הקשתה הגמרא "וחידוד גברא הוא" כדרך שהקשתה "ושבת גברא הוא". ויישב, שאין המעלה בחידוד אלא שהחשיבות היא באנשים שמחדדין זה לזה בהלכה ולא דמי לשבת שהמעלה היא בשבת עצמה.
ובברכת אברהם (ארלנגר) הקשה מה יועיל חידוד הא סוף סוף בענין "גדלו לה' איתי" וליכא.
מחוי רב חסדא כגון אנא ורב ששת מחוי רב ששת כגון אנא ורב חסדא[עריכה]
ביאור[עריכה]
בספר פרי שלמה (לרבי יעקב שלמה הולצברג) העיר שלכאורה אין זה מדרך המוסר להתפאר על עצמו שהוא מתלמידי חכמים המחדדין זה את זה בהלכה. ואדרבה בגמרא במסכת בבא מציעא (כג:) מבואר שאחד מן הדברים שמותר לת"ח לשנות, הוא בענין 'מסכתא', שאם שואלים אותו 'יש בידך מסכת פלוני סדורה בגירסא או לא' יכול לשנות בדבריו. וכתב רש"י שהוא 'מידת ענוה', ואם כן כל שכן שאינו מדרך ענוה להתפאר בהיותו מת"ח המחדדים זה את זה בהלכה באופן שלא שאלוהו על כך. ועוד שאין זה מדרך המוסר להזכיר עצמו לפני חבירו, והיה לו לומר כגון רב ששת ואנא.
ועוד הקשה מאחר שהן רב חסדא והן רב ששת לדבר אחד נתכוונו, שהרי לדעת שניהם שני התלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה הם רב חסדא ורב ששת, אם כן מה הוסיף רב ששת כשהראה על עצמו ועל רב חסדא, וכל שינוי דבריו הם בסדר שהזכיר עצמו קודם.
וביאר הפרי שלמה על פי דברי הגר"א (הובאו בספר דברי אליהו בסוטה) בביאור דברי רב יוסף ורב נחמן (סוטה מט:) 'האיכא אנא', וביאר הגר"א שיש אמורא ששמו 'אנא'[4] ועליו נתכוונו רב יוסף ורב נחמן, ועל פי דברי הגר"א ביאר הפרי שלמה גם כאן, 'מחוי רב חסדא כגון אנא ורב ששת' - פירוש, אותו אמורא ששמו 'אנא' עם 'רב ששת' הם נקראים ת"ח המחדדים זה לזה בהלכה. 'ורב ששת מחוי כגון אנא ורב חסדא' - וכוונתו גם כן על אותו אמורא, שהוא ורב חסדא נקראים שני ת"ח המחדדים זא"ז בהלכה[5].
ובספר למנצח לדוד (פארדו) ביאר על פי הא דאיתא בעירובין (סז.) רב חסדא ורב ששת כי פגעי בהדי הדדי רב חסדא מרתען שיפוותיה ממתנייתא דרב ששת ורב ששת מרתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא, ופירושו שדווקא באופן זה שזה סיני וזה עוקר הרים וצריכים זה לזה בכאי גוונא מצטרפים[6].
כעין זה כתב המאסף באסיפת זקנים שדווקא רב ששת ורב חסדא שהיו רגילים לחדד זה את זה בהלכה כמבואר בעירובין שם והיה ביניהם קירוב דעת בכהאי גוונא הצטרפו זה לזה.
ובספר מנחה חדשה ביאר על פי המבואר בגמרא להלן (מט.) זקפיה רב ששת וזקפי רב ששת לקועיה כחויא על רב חסדא, על שלא הזכיר ברית ותורה ומלכות בית דוד בברכת המזון, וקמ"ל שאף שאין נוחים זה לזה בהלכות ברכת המזון ומקפקים זה על זה, מכל מקום מצטרפים.
ובאדרת אליהו (ריקי) ביאר שקמ"ל שלא כל הרוצה להחשיב עצמו תלמיד חכם לענין זה יכול לעשות כן, אלא רק מי שפקיע שמיה כרב ששת ורב חסדא.
הקדמת שם חבירו[עריכה]
באדרת אליהו (ריקי) ביאר שכל אחד קאמר דרך ענווה שהוא מתחדד בכך ששואל את חבירו כתלמיד השואל את רבו והוא משיב לו וכן רבו מתחדד מתלמידו כתלמיד המחדד את רבו. והקדימו כל אחד עצמו דרך ענוה כאילו הוא תלמיד במקום הרב.
- ↑ כ"כ בספר בית האוצר (כלל קעט) והוסיף שנקט בלשון 'שבת' משום ותבחר לשון ערומים. וכן כתבו המלבי"ם (שמות טז לא), אדרת אליהו (ריקי), קרבן נתנאל בשם מהר"י לוריא, מגיד תעלומה, שפתי חכמים (הערצעל), כתבי רבינו יצחק דב הלוי מווירצבורג.
- ↑ וכ"כ בספר ברכת אברהם (פילד), ובכך ביארו גם רמיזת דין נראין כעשרה בתיבת ארון שהזכיר תחילה תשעה וארון מצטרפין, בספר יגיעות מרדכי כתב שהוא תיבה הדומה ובברכת אברהם כתב ש'וארון' אותיות 'ונראו'.
- ↑ עי"ש מה שביאר בטעם שרמזו הדבר בר"ת.
- ↑ בספר מעילו של שמואל (עמ' קצב) כתב בשם המהרי"ל דיסקין שאמר בשם בעל החבל יעקב, שאין בכל הבבלי והירושלמי אמורא בשם אנא ולא ידע כוונת הגר"א בזה.
ובספר דרך שיחה (פ' בהעלותך) הביא לפני הגר"ח קניבסקי מרא דכולא תלמודין, שמועה זו מהגר"א ושאלו היכן הוא נמצא בירושלמי. והשיבו: בירושלמי שבת (פ"ו ה"ה) 'אנן'. ויש גורסים 'חנן'. ואפשר שהגר"א גורס 'אנא'. עוד הוסיף הגרח"ק: והייתי פעם אצל הגרא"ז מלצר ז"ל, ואמר את הווארט הזה בשם הגר"א, אבל איני יודע אם הגר"א אמר זאת. וכ"כ בספר מועדי הגר"ח (ח"א עמ' 16) ששאל כן להגרח"ק וכתב לו: אין אנא אבל יש אנן, ויתכן שהגר"א שם גרס אנא, עכ"ל. ובספר בדידי הוי עובדא (עמ' תלז) כתב שפעם אחת אמרתי דברי הגר"א הנ"ל לפני הגר"ח זצ"ל ואמר לי שמעולם לא שמע על אמורא בשם אנא בירושלמי. עוד יש שהציעו שאפשר שכוונת הגר"א לרב אינא הנזכר בירושלמי בהוריות (וילנא טז.).
ובספר 'בדידי הוי עובדא' (שם, וכ"ה בשדה צופים סוטה) הביא בשם אחד מבני דורנו שיש לפרש כוונת הגר"א לאמורא הנזכר בדברי הירושלמי בחלה (פ"א ה"ג), שם אמרו כך: רב יונא בעי כמ"ד אינו כנכסיו, ברם כמ"ד כנכסיו הוא חייב. א"ל אוף אנא סבר כן, ע"כ. והנה בירושלמי לא נזכר כלל שרב יונא ייחד את נידונו לאמורא מסויים, ורק נראה ששאל שאלתו באופן כללי, ועל כך השיבו לו 'אוף אנא סבר כן', ומאחר שאין מדובר בתשובתו של אמורא מסויים אלא בתשובת בני הישיבה, על כרחך ש'אנא' הוא שם של אמורא שבני הישיבה אמרו לרבי יונא שאף אנא סובר כן. - ↑ אלא שמעיר הפרי שלמה מדברי הגמרא בשבועות (מא:) שם איתא כעין זה, שרב נחמן אמר לאדם שהתנה עם חברו שפרעון החוב יהיה בפני שנים ששנו הלכתא, ואמר לו רב נחמן שיכול להשיבו בפניו ובפני רב ששת: אי אמרת לקיומי תנאיה, זיל אייתינהו - דהא אנא ורב ששת דתנינא הלכתא וספרא וספרי ותוספתא וכולא גמרא, ע"כ. ושם הלא אי אפשר לפרש שכוונת רב נחמן לרב ששת והאמורא ששמו 'אנא', שכן לשון 'תנינא' הוא 'שנינו' ועל כרחך שכוונתו לכלול עצמו עם רב ששת, כי אם לא כן היה לו לומר 'דהא אנא ורב ששת דתנו הילכתא'.
ובספר שדה צופים (סוטה שם) הוסיף להעיר על ביאור זה מדברי הגמרא ביומא (פו.) שם דנה הגמרא היכי דמי חילול השם, ומובאים שם דברי רב שאמר: כגון אנא, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר. ורבי יוחנן אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין. וכתב שם רש"י: כגון אנא דמסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין, ואין הכל יודעין שנחלשתי בגרסתי, ולמדין הימני להבטל מתלמוד תורה, ע"כ. הרי מבואר מדבריו שכוונת רבי יוחנן היתה לעצמו, ועל כך אמר שאין הכל יודעים 'שנחלשתי' - אני, בגירסתי. וכך גם בסנהדרין (ה.) איבעיא להו, כגון אנא דגמירא וסבירנא ונקיטנא רשותא וכו'. ועוד שם (כח:) אמר שמואל, כגון אנא ופנחס דהוינן אחי וגיסי. ובנדה (כ.) אמר רב אשי, כגון אנא דלא ידענא בין האי להאי, לא מבעי לי למחזי דמא. שבכל אלו המקורות פשוט ש'אנא' היינו 'אני' ולא האמורא אנא. - ↑ וכ"כ בספר שדה אליהו בשם רבי שאול ק"ב מו"צ דוילנא, וכ"כ במנחת יהודה (אפשטיין) שצריך שיהיה לכל אחד מעלה על חברו, וכ"כ בספר אם יעקב. וכן ציין לגמרא זו במגיד תעלומה.