מראי מקומות/בבא קמא/קיח/א

מראי מקומות בבא קמא קיח א

בבא לצאת ידי שמים

והרמב"ם (טוען ונטען פ"א ה"ט) העתיק דין זה וכתב: ואם בא לצאת ידי שמים, חייב לשלם.

ובקונטרסי שיעורים (להגרי"ז גוסטמן, ב"ק שיעור כג אות ח) דקדק לשון הגמרא 'בבא לצאת ידי שמים', ולשון הרמב"ם ש'בבא לצאת ידי שמים' הרי הוא 'חייב', מדוע לא אמרו בסתם ש'חייב בדיני שמים' וכלשון הגמרא לגבי ארבעה דברים שהעושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ושאר הדברים המובאים בגמרא שם [כגון מבעית את חבירו]. ומשמע מלשון הרמב"ם 'ואם בא' שהוא כעין תנאי, שכל חיובו מותנה ועומד בכך שבא לצאת ידי שמים, ואילו לא בא לצאת ידי שמים אז אינו חייב כלל.

ומכח זה רצה לחדש ולחלק בין שני חיוב בדיני שמים: הא' הוא באופן שהוא מזיק את חבירו ממש, רק שאינו בגדרי נזיקין לחייבו בדיני אדם, בזה הדין הוא שעכ"פ הוא חייב בדיני שמים, וחיובו הוא חיוב מוחלט בדיני שמים אפילו אם לא 'בא' מרצונו לדין שמים. הב' הוא באופן שבמשפטי הממון אין כאן כל חיוב אפילו לא לצאת ידי שמים, כגון כשאומר איני יודע אם לויתי, ורק 'אם בא' לצאת ידי שמים – פירוש, שאינו מרוצה מהדין שפסקו עליו בדיני אדם, ורוצה לקבל עליו דין שמים, אז נתחייב הוא בדיני שמים לשלם. ומסיים הגרי"ז גוסטמן: ואע"פ שדברינו אלה הם חידוש, מכל מקום לענ"ד הדברים נכונים מצד הסברא ומדיוק הלשון בגמרא ובפוסקים.

ועפ"ז רוצה הקונטרסי שיעורים להוסיף ולחדש נפקא מינה בדבר להלכה גם בדיני אדם, והוא לענין תפיסה. ולומר שכל מה שמצאנו שמועילה תפיסה בחייב בדיני שמים היינו דוקא כש'חייב בדיני שמים' – דהיינו שמצד דיני שמים אכן יש כאן חיוב, אבל במקום שאינו חייב ורק 'אם בא לצאת ידי שמים' חייב, בזה אפשר שלא תועיל תפיסה.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף