מראי מקומות/בבא בתרא/כח/א

מראי מקומות בבא בתרא כח א

חזקתן שלש שנים מיום ליום

ובשו"ע (חו"מ סימן קמא ס"א): שלש שנים שאמרו מיום ליום אפילו היו חסרים יום אחד לא החזיק ומסלקין אותו ממנה.

ובשער משפט (שם סק"א) כתב: ויש להסתפק אם חודש העיבור הוא בכלל שלש שנים או לא, כיון דטעמא דחזקה הוא משום דשלש שנים מזדהר אינש בשטריה טפי לא מזדהר א"כ כיון דחזינן דג' שנים פשוטות מהני דלא מזדהר בשטריה טפי מג' פשוטות אם כן סגי אף בלא חודש העיבור, או דילמא כיון דהעליתי בסימן ק"מ דחזקת ג' שנים הוא תקנת חכמים, לא פלוג רבנן בתקנתן ובעינן ג' שנים שלמות. והשער משפט מציין לדברי הר"ן בנדרים (סג. ד"ה מתני') שכתב שם שסתם 'שנים' שאמרה תורה ושאמרו חז"ל הרי הם שנים פשוטות. ומאידך הביא את דברי הבית שמואל (סימן נב סקי"ז) בשם תשובת מהרי"ו (סימן סח) שכל מקום שכתוב 'שנים' אף חודש העיבור בכלל, ואם כן הוא הדין בנידון דידן שחזקתן ג' שנים יהיה חודש העיבור בכלל. ולמעשה מניח השע"מ את ספקו ב'צריך עיון לדינא', והו"ד בפתחי תשובה (חו"מ סימן קמא סק"א). ובספק זה הסתפק בו גם בתפארת יעקב על המשניות, שכתב וז"ל: צ"ע בשנה מעוברת אם בעינן ג"כ חודש העיבור. ובחידושי הרי"מ (חו"מ שם סק"א) כתב דנראה פשוט שחודש העיבור בכלל ג' השנים, וכפי שמצאנו לענין שוכר לשנה שחודש העיבור בכלל (ב"מ קב.), עיי"ש.

ועי' ריטב"א שכתב: חזקתן שלש שנים, פריש בגמ' מיום ליום כו' אלא שמתחיל למנות מן היום שהתחיל להחזיק שנים עשר חודש עד תשלום שלשים וששה חודש, ואם נתעברה השנה נתעברה לו, ע"כ. הרי מבואר בדברי הריטב"א שג' שנות החזקה נמנים כשלשים וששה חדש ובכללם נמנה אף חודש העיבור, ונמצא שאחר ג' שנים פחות חודש כבר חזקתו חזקה אף שלא עברו ג' שנים. ומאידך המאירי (כט.) כתב: שנים אלו הסכימו הגאונים שאם היתה שנה מעוברת וחסר חודש העיבור מחזקתו אפילו יום אחד ממנו, אין חזקתו כלום, שאין שנים אלא בהם ובעיבוריהם, ע"כ. דהיינו שאינה חזקה אלא אחר ג' שנים שלמות אף אם בכללן היתה גם שנה מעוברת.

והנה התוספות (ד"ה שהן) הקשו מהו שהוסיף רבי ישמעאל 'שהן י"ח חודש' וכי מניינא אתא לאשמועינן. וכתב החתם סופר ליישב וז"ל: ואולי יש לומר, הוה אמינא אי נתעברה שנה האמצעית בעי י"ג חדשים, ע"כ. ובמהדורת מכון חת"ס הביאו בהערה לדברי השער משפט שמסתפק אם לענין חזקה חודש העיבור בכלל או לא. אמנם בספר מטה יוסף (כאן) ביאר שדברי החת"ס אינם שייכים כלל לדברי השער משפט, שכן השער משפט העמיד את ספקו דוקא על דין חזקת ג' שנים שאפשר שכיון שתקנו חכמים ג' שנים הרי אף שנה מעוברת חשובה שנה, ואילו החתם סופר העמיד את דבריו בדין חזקת שדה בית הבעל ששם החזקה נקבעת לפי י"ח חודש ולכן מכריע שאף חודש העיבור נמנה כחודש בפני עצמו במנין חודשי החזקה.

ובספר דביר הקודש משיעורי הגר"נ זוכובסקי שליט"א הביא פלוגתת הריטב"א והמאירי אם חודש העיבור בכלל ג' שנים או לא, וכתב בביאור מחלוקתם שנחלקו אם גדר חזקת ג' שנים היא שעל ידי אכילת ג' שנים בקרקע נעשה מוחזק, או שהוא זמן של ג' שנים שתקנו חכמים, שכמו שבשור המועד אחר ג' שנים נעשה מועד, כך תקנו חכמים דין של חזקת ג' שנים שאחר ג' שנים הקרקע בחזקתו. והמאירי סבר שנאמר כאן דין של ג' שנים ולכן חודש העיבור בכלל השנה, ואילו הריטב"א סבר שאין כאן 'דין ג' שנים' אלא הוא זמן שבאכילת ל"ו חדשים נעשה מוחזק ולכן חודש העיבור נמנה בפני עצמו. ועפ"ז כתב שכל מחלוקתם היא רק בחזקת ג' שנים אבל בשדה הבעל שצריך י"ח חודש בזה יש לומר שודאי חודש העיבור בכלל ואינו צריך לשהות בו י"ט חדשים. ועפ"ז כתב ליישב קושיית התוספות 'מנינא אתא לאשמועינן' שבא התנא להורות שאין כאן דין של שנה - שחודש העיבור בתוכה - אלא זמן של י"ח חודש וחודש העיבור נמנה בפני עצמו. והיינו כיישוב החתם סופר וכחילוק שנתבאר בין דברי השער משפט לדברי החתם סופר.

ועי' עוד בתוספתא (פ"ב ה"ד): אמר רבי יוסי, בא רבי יוחנן בן נורי אצל רבי חלפתא, אמר לו, הרי שהחזיק בפנים שנים שנה ראשונה ובפני שנים שנה שניה ובפנים שנים שנה שלישית, מהו. אמר לו, הרי זו חזקה. אמר לו, אף אני אומר כן אלא שעקיבא אומר אינה חזקה. רבי יהודה אומר, הרי הוא אומר ולשלמה שנים עשר נציבים על כל ישראל וכלכל וגומר, ואומר ונציב אחד אשר בארץ, הוי אומר זה חודש העיבור וכו'. ותמה החסדי דוד: לא ידענא מאי שיטאיה דהך מילתא הכא. דהיינו שדברי רבי יהודה נראים לכאורה כלא שייכים למדובר בהלכות אלו. ומציע שאולי כוונת התנא למיתני הך מילתא הכא לרמוז אגב אורחיה דבכולהו מילי שחזקתן שלש שנים בעינן שנים שלימות, ואם נתעברה שנה לא עלתה לו חזקה עד סוף כל השנה כולה וחודש העיבור בכללה.

ובעיקר הספק אם חודש העיבור בכלל, העיר בספר קב צבי (כאן) שלכאורה אינו מובן עיקר הספק, שהרי בכל ג' שנים יש לכאורה שנה מעוברת ואפילו הכי נאמר במשנה שהחזקה היא 'שלש שנים מיום ליום' הרי להדיא נראה שחודש העיבור בכלל. ועיי"ש בספר קב צבי מה שהעיר עוד על דברי השער משפט.

מנין לחזקה ג' שנים משור המועד

כתב הרמב"ן: לא נתחוור לי מה ענין זו לזו. אבל נראה שלכך הקישום, לומר כשם ששור המועד כיון שנגח שלש נגיחות יצא מאותה חזקה של תמות, אף כאן יצאה שדה זו מחזקה של מוכר, וכיון שיצאת מחזקת המוכר עליו להביא ראיה שלא מכרה שהרי זה מוחזק ועומד.

בביאור דברי הרמב"ן כתב הברכת שמואל (סימן כה אות ב): דלא על ידי דין ראיה ושטר הוא, אלא דילפינן משור המועד דכמו דהתם נשתנה על ידי ג' נגיחות ויצא מחזקת תם לחזקת מועד, הכא נמי גבי קרקע על ידי ג' אכילות יוצא מחזקת מוכר וקאים בחזקת לוקח, וכמו שאמר מו"ר זיע"א [- הגר"ח מבריסק] דכמו דנעשה עי"ז בחזקת מועד ה"נ נעשה הכא בחזקת לוקח.

נכדו של הברכת שמואל רבי חיים שלמה ליבוביץ זצ"ל מראשי ישיבת פוניבז' מבאר את הדברים (שיעורי רבינו חיים שלמה, ב"ב ח"ב) כשהוא מקדים לבאר את גדר הדין בתמות ומועדות בשור המועד. דהנה יש להוכיח מכמה מקומות שגדר הדין שעד ג' פעמים בחזקת תמות הוא ואחר ג' נגיחות הוא בחזקת מועד, אין גדרו ראיה והוכחה - שכיון שרואים שנגח ג' פעמים ממילא יש בידינו ראיה לכך שהשור נגחן. אלא נאמר כאן דין נוסף של 'העדאה' היינו שכדי שייעשה שור לשור נגחן צריך שיעידו בו ג' פעמים ובזה נעשה נגחן.

וביאר שם הגרח"ש ליבוביץ, שגדר הדבר הוא שבפעם אחת או שתים אפשר לתלות הנגיחות בדברים צדדיים, אבל אחר ששור זה נגח ג' פעמים אזי נוקטים שכל ג' הפעמים - טעם אחד להם - והוא ששור זה הוא נגחן ואין כאן נגיחות על דרך מקרה אלא שור זה נגחן ולכן נגח בכל אלו הפעמים. כך ממש יש לטעון גם על ערעור הבעלים, בהחזקת השדה שנה אחת אפשר לתלות שהבעלים לא מיחו מאיזה טעם שהיה עמהם וכדומה, אבל אחרי שחזינן ג' שנים שבכל אכילה ואכילה אין הבעלים מוחים, שוב אנו מפרשים שאי מחאתם טעם אחד יש לה, משום שמכר את השדה ולכן מעמדים את השדה בידו של המחזיק.

ועי' עוד ספר משפטי אלימלך (ב"ב ג סימן א) שענין החזקה הוא דין הנהגה, שכל שחזר הדבר על עצמו ג' פעמים קבעה התורה דין הנהגה שעלינו לתלות שדבר זה יתמיד להיות עוד ועוד, ואם נגח השור ג' פעמים עלינו לתלות שמעתה ישוב ויגח עוד ועוד. וכעין מה שמצאנו בחזקה דמעיקרא שקבע התורה לדון את הדבר כפי מה שאירע בעבר, כך גם חזקת ג' פעמים גדרה דין הנהגה שאנו תולים שמה שאירע הוא שיארע.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף