מראה הפנים/פסחים/ב/ד

מראה הפנים פסחים ב ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

כתיב והיה באכלכם מלחם הארץ וכו'. מה שנתבאר מענין תפוח שרסקו וכו' דמייתי לה הכא באגב תמצא בריש מס' חלה במקומות המצויינין שם. וכן בענין טלטול מן הצד וההפרש בין מקום דשייך דההיתר נעשה בסיס לדבר האסור ובין מקום דלא שייך לומר כן תמצא בפ' כירה בהל' ג' ע"ש ד"ה פגה שטמנה בתבן:

וישראל במעשר שני וכו'. הכי איתא בתוספתא פ"ב ומייתי ליה נמי בבבלי פרקין דף ל"ו ע"ב וסתמא דברייתא משמע אפי' בגבולין. וזהו למ"ד מעשר שני ממון הדיוט הוא. דאלו לר"מ דס"ל ממון גבוה הוא אינו יוצא י"ח במעשר שני כדקאמר התם לקמן דף ל"ח מצה של מעשר שני לדברי ר"מ אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח. ואע"ג דלא כתיב מצתכם משום דאתיא לחם לחם מחלה וכו'. והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ו מהל' מצה הל' ח' וכן יוצאין במצה של מעשר שני בירושלים ול"ק מדפסק בכל מקום דמעשר שני ממון גבוה היא דלא פסק כר"מ בזה אלא כחכמים דסוף פרק חלק דאמרינן התם דבגבולין כ"ע מודים דממון גבוה הוא. וכאן בירושלים הוא דקאמר וכן תי' הלח"מ ומיהו צריך טעם למאי דפסק בחלה של מעשר שני סתם דחייב. ואני הארכתי בזה בריש מס' מעשר שני ובמס' חלה במקום המצויין וע"ש:

זאת אומרת שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר בכל ערי ישראל. האי דר' יוסי בשם ר"ל אתיא כהאי דגריס בבבלי דף ל"ח ע"ב אמר ר"ל זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון וכלומר דמכאן הוא דנלמד דס"ל להאי תנא כן מדלא מפיק ליה מבכל מושבותיכם דאלו לר' יונה דקבל מיניה דה"ק ממה שנאכלו חלות תודה ורקיקי נזיר וכו' הוה משמע. דמילתא דפשיטא הוא אליבא דכ"ע. ובאמת אינו כן דהא לר"ש לא קרבו חובות שאין קבוע להן זמן אפי' בבמה גדולה כנוב וגבעון. וכדפירש"י ז"ל וכן התוס' שם ומיהו למאי דמסיק הכא לא אתיא אלא כר"ש וכו' והיינו ר"ש דנזיר. א"כ אפי' להאי דקאמר ר"ש במגילה ובזבחים שפיר הוה אתיא דאף דלא קרבו לשם חובה בנוב וגבעון הכא מכיון דקרבה חטאתו בשילה כדמוקי לה הש"ס תו עולה ושלמים דידיה לאו חובה נינהו לר"ש דכיון שנזרק עליו אחד מן הדמים הותרה הנזירות:

נזירות חובה היא. כלומר דלאחר שנדר בנזיר הקרבנות הן חובה עליו. והתוס' בזבחים דף קי"ז ע"ב כתבו כמסתפקים אליבא דר' יהודה דמייתו התם דקאמר רבי יהודה בתוספתא אבשלום נזיר היה וכו'. והשתא לר' יהודה אי נזירות נידר ונידב הוא אתי שפיר שהקריבום בבמת יחיד בחברון. ואי נזירות חובה היא א"כ הקריבום בגבעון דלר' יהודה מצי מקריב חובות בבמה גדולה. ולרבנן דאמרי נזירות חובה היא א"כ אבשלום לא היה נזיר וכו'. ולמאי דקאמר הכא אליבא דר' יהודה דלא קרבה חובה בבמה גדולה ליחיד אלא חטאת ופסח בלבד א"כ אכתי עולה ושלמים דידיה איך היה קרב בבמה גדולה והיה מוכרח דס"ל לר' יהודה נזירות נידר ונידב הוא והקריבום בבמת יחיד בחברון ולא דייק בין מחברון ובחברון כדכתבו שם:

אותו כזית שאדם יוצא בו י"ח בפסח צריך שלא יהא בו משקין. משמע מהכא דבשאר הימים אפי' יש בו משקין עם המים יכול ללוש בהו ושדעת הרי"ף ז"ל שפי' להא דקאמר ריב"ל נמי התם יומא קמא לא תלושו לי בחלבא מכאן ואילך לושו לי בחלבא והיינו אפי' מעורב החלב במים וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' מצה הל' כ' ובפ"ו הל' ה' ומ"ש הראב"ד שם דבזריזין מיירי זהו דוחק. וכן מ"ש בפ"ו דהא דתניא בתוספתא יוצאין במצה מתובלת שתבלה לאחר שנאפת מיירי זה קשה דהא הכא מייתי לה לפשוט לפי הס"ד מתוספתא זו דלמצוה איתמר וכדקאמר סברין מימר מתובלת משקין ואף דדחי לה דאיכא למימר מתובלת שומשמין וכו' מ"מ מיהת מוכח דלאו משנאפת מוקמינן לה. וכבר הביאו המפרשים ראי' לדברי הרי"ף והרמב"ם מכאן ואין להאריך:

מצה הישנה וכו' ד"ה הוא וכו'. וא"כ אם עשאה לשם פסח אפי' מתחלת השנה כשירה וה"נ בסוכה דאם עשאה לשם חג דאמרינן לד"ה כשרה. והיינו שא"צ לחדש בה דבר וזו היא כוונת התוס' בסוכה דף נט שהביאו להא דהכא וסיימו נמי להא דמצה כלומר אע"ג דקאמר בירושלמי צריך לחדש וכו' היינו בשלא עשאה לשם חג ולב"ה אבל בשעשאה לשם חג דלד"ה כשרה אז א"צ לחדש כלום ונלמד זה ממצה דעשאה לשם פסח הוא דבעינן ולא שייך בה חידוש וה"ה נמי בסוכה דבכה"ג א"צ חידוש. זית כבוש אומר עליו בורא פה"ע היוצא מענין זה והשקלא טריא דהכא ודהתם נתבאר היטב במקומו בפרק כיצד מברכין ושם ביארתי מכמה חלוקי דינים ותירוצם להקושיות בהסוגיות וע"ש:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף