מראה הפנים/פאה/ו/א

מראה הפנים פאה ו א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

בית שמאי אומרים הבקר לעניים הבקר. לישן מתניתא דמסייעא לרשב"ל וכו'. ומשום דלקמן קאמר דאיכא בינייהו לדינא אליבא דב"ה וכמבואר בפנים. ובהא דקאמר לעניי אותה העיר וכו' כתב הר"ש ז"ל לאו דוקא אלא כלומר לבני אותה העיר ואע"פ שלכל הפקיר נקט לעניים ומשום דסתמא לפי שראה צורך עניים עכ"ל ומיהו מלקמן משמע דהוי דוקא לענין זה דכל זמן שלא זכו בו עניי אותה העיר יכול הוא לחזור בו אליבא דר' יוסי כדמוקי ר' אבון בר חייא להא בפלוגתא דר"מ ור' יוסי וכדפרישית בפנים ומה דהוה קשיא ליה להר"ש הא לב"ה בעינן שיהא הפקר אף לעשירים כבר ישבתי לזה בפנים דלא בעינן שיאמר בפירוש ואף לעשירים אלא לאפוקי שלא יאמר ה"ז הפקר לעניים אבל לא לעשירים והכא דקאמר לעניי אותה העיר לא מיעוט אלא לעניי עיר אחרת וממילא הוי הפקר אף לעשירים וזה פשוט ומ"ש עוד הר"ש בההיא דפ' השולח (דף מז) דקאמר התם נהי דאדעתא דישראל הפקיר אדעתא דנכרי מי הפקיר דיש לאוקמי נמי כר' יוחנן דהכא דס"ל הפקר לישראל ולא לנכרי הוה הפקר ומיהו דוקא כי שקיל ליה ישראל אבל כי שקיל ליה נכרי הפקר בטעות הוא ואינו הפקר וכ"כ בתוס' שם ויש לדון לפי סברא זו דא"כ אמאי לא נימא נמי איפכא דאם הנכרי הפקיר את שלו אדעתא דנכרים אפקרינהו וכי שקיל ליה ישראל ליהוי הפקר בטעות והוה קשיא לאוקימתא קמייתא דהתם דמוקי לה להמתני' הלקט ושכחה ופאה של נכרי חייב במעשרות אא"כ הפקיר דבדנכרי היא השדה ולקטינהו ישראל ומאי מהני אם הפקיר הנכרי לימא נמי דמסתמא לא אפקרינהו לישראל ולא הוי הפקר כלל ובעיקרא דדינא דהתם האי אוקימתא קמייתא קאי לפי המסקנא וכרב אשי וכבר נתבאר מזה לעיל בפ"ד בהלכ' ו' ד"ה ר' יוסי בשם ר' יוחנן וע"ש:

הבקיר את שדהו ב' וג' ימים חוזר בו. ברייתא זו הובאה גם בבבלי שם פ"ד (דף מד) וכבר בארתי במקומו דלמאי דפרישית אזלא האי סתמא דהש"ס כאוקימתא דעולא התם דאוקי רישא וסיפא כרבנן דר' יוסי והיינו ר"מ דהכא. ולר"ז דהכא ע"כ דאתינו לטעמא דלא לישתכח תורת הפקר דהסברא דר"ל בהא דאמר התם קיימת היא ועיי"ש. ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב דנדרים בהלכה יז ויח כאוקימתא דעולא דכרבנן אתיא וכן אזלא האי סוגיא כמבואר בפנים ועיי"ש:

כל שהוא יכול לחולקו ולעשותו שורה. הר"ש ז"ל פי' לזה בפשיטות שהוא יכול לחלקו עמרים של קב קב ולעשות ממנו שורה ולפ"ז אינה מתורצת קושית הש"ס דאם משום שורה דיו שלשה וזה ודאי דשלשה ג"כ ראוי לשורה כדקאמר הכא לעיל בפ"ה בהלכה ב' וכן בפרקין לקמן בהלכה ג' ולמאי שפירשתי ניחא דהאי דקאמר ר' יוחנן שינויא היא להך קושיא דדיו בג' וכמבואר בפנים. וכן בהא דשל שמונת קבים בעיא דר' יונה היא אליבא דב"ש כדפרישית ומיהו בזה אפשר לפרש דהך בעי' לאו דרך בעיא היא אלא דר' יונה בעי למימר דהוא שיעורה ולפי חשבון עומרי השדה וכו' א"נ לפי' גי' הספר והוא בעי שיעורה ואדברי ר"ל קאי כלומר דלמאי דמפרש ר"ל ש"מ דשיעורה הוא רבעי והכל לפי ערך עומרי השדה כדמסיק ולפיכך כתב לזה בפשיטות לב"ש. וכתב עוד הר"ש ז"ל וב"ש לטעמייהו דאמרי בפרקין ג' לעניים וד' לבעה"ב וב"ה לית להו רואין עכ"ל וכוונתו בזה לתרץ הקושיא דדיו בג' דראוי לשורה לב"ש ולפ"ז היה אפשר ליישב להא דר' יונה דלכאורה קשה אי ס"ד דהכל לפי חשבון עומרי השדה ואם הם של ב' ב' קבין וא' של ח' קבין אינו שכחה והא דנקטי ב"ש האי גונא במתני' משום דחושבנא קמייתא הוא דנקטי א"כ מ"ט לא נקטי מה דקודם טפי והיינו כל עומרי השדה של חצי חצי קב וא' של שני קבין וג"כ ראוי לחלקו ולעשות שורה ואשכחן דחצי קב חטין שיעורא הוא בענין כזה כהאי דתנינן בפ"ח אין פוחתין לעניים בגורן מחצי קב חטים וכן פ' כיצד משתתפין משמע דבחטי' חצי קב שיעורה הוא אלא דבזה היינו יכולין לומר דהיא גופה נכלל בדברי ר' יונה דלעולם אמרינן דהשיעור הוא לפי חשבון והא דלא נקט מה דקדים טפי בעומרי השדה של חצי קב וכו' משום דאיכא למימר דב"ש לטעמייהו וקמ"ל דעד ד' קבין לעניים ומיהו אכתי לא ניחא לן דמ"ש בד' קבין דנקטי הא מה שאמרו ב"ש ד' לבעה"ב ג"כ הכל לפי מה שהוא בלקט ד' שבלים ובשכחה ד' עומרין לפי מה שהן והדרא קושיא לדוכתה מ"ט לא נקטי מה דקדים טפי אם השיעור הוא לפי החשבון לכך נראה לתרץ בדרך אחר והוא דרך הרמב"ם ז"ל שכתב בדין הזה בפ"ה ממ"ע בהלכה יז היו כל העומרין של קב קב ואחד של ד' קבין ושכחו ה"ז שכחה יתר על הארבעה אינו שכחה וכו' ולכאורה תמוה הוא האי פסקא דמנין לו דב"ה לא קאמרי אלא דוקא בד' קבין ולא ביותר ולסברת הר"ש דב"ה לית להו רואין קשיא טפי אם כך היה דעת הרמב"ם בטעם המשנה והמשנה למלך הניח זה בצ"ע אבל באמת לא דרך הרמב"ם בטעם דהר"ש ומ"ש יתר על הד' אינו שכחה מכאן הוא דלמד דמדקאמר ר' יונה דכך הוא השיעור לב"ש לעולם ולפי חשבון עומרי השדה א"כ אמאי לא נקט התנא לפלוגתייהו בשיעור היותר קודם בעומרי השדה של חצי קב וכו' אלא ודאי להשמיענו אליבא דב"ה דע"כ ל"פ ב"ה אלא עד ד' קבין וכדלקמן אבל אם העומר השכוח הוא יותר קסברי ב"ה דלא הוי שכחה וטעמא דמה שהוא יותר מארבעה קבין שוב אין ראוי לעשותו שורה וכן מה שהוא יותר משמנה קבין אין ראוי לשורה אם עומרי השדה של ב' ב' קבין ובזה לב"ש אין לתלות שדעתו לעשות שורה והוי שכחה כ"א במקום שנוכל לתלות בשורה והיינו בד' קבין אם העומרים של קב קב או בשמנה קבין אם העומרים של ב' קבין ובהאי סברא הוא דפליגי דלב"ש תולין בשורה ולא הוי שכחה ולב"ה לעולם אין תולין בשורה ולומר מה שהניחו משום שיכול לעשותו שורה אלא אדרבא איפכא אמרינן דכיון דראוי לשורה הוא והניחו ולא עשה אותו שורה כשארי עומרין ודאי שכחו והוי שכחה אבל מה שאינו ראוי לשורה כגון שהוא יותר מד' קבין או משמנה קבין ולא ראוי לשורה לפי ערך העומרין אמרינן דלא שכחו בתחלה אלא הניחו עד שיקצור עוד ויוסיף עליו עד שיעשה ממנו שורה של ערך עומרי השדה והלכך לא הוי שכחה ומיהו יותר מד' קבין בעינן וכדאמרינן ר"פ בית כור א"ר יצחק טרשים שאמרו ד' קבין ועד ד' קבין מחיל אינש טפי לא מחיל וע"ש בפי' הרמב"ם ז"ל ואין כן דעת הרמב"ם בחיבורו בענין מ"ש בפחות מזה והדין שלפנינו מבואר הוא כנ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף