מראה הפנים/סוטה/ט/ה

מראה הפנים סוטה ט ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אשר לא עבד בה לדעת. בבבלי פ' כל שעה דף כ"ו קאמר דדרשינן מה עבד דניחא ליה אף עובד דניחא ליה וכן נתבאר שם בכמה מקומות ומשמע דלענין לדעת אין חילוק בין שאר עבודות לעול דבכולם צריך שיהא לרצונו אלא דבזה יש תינוק דהעול פוסל בין בשעת מלאכה בין של"ת בשעת מלאכה ושאר העבודות אינן פוסלין אלא בשעת מלאכה כדמסיק בבבלי פירקין וכן נתבאר מדברי הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי שם ובראשון מהל' פרה ובין עגלה ובין פרה שוין בזה דעיקר פסול שאר עבודות בפרה ילפינן מעגלה כמבואר שם בדבריו בהלכה ז'. אבל יש לי מקום עיון בזה דהוא ז"ל פסק כמימרא דרב יהודה בבלי פרקין הניח עליה עודה של שקין פסולה ובעגלה עד שתמשוך וכדכ' שם נתן עליה כסות של שקין פסולה וכעגלה בהל' רוצח שם כתב כיון שמשכה בעול טפח נפסלה והרי הכא לבבלי פריך על הא דרב יהודא מהאי ברייתא דתני לה דילפינן שאר עבודות בפרה מעגלה וממקום שבאת מה להלן עד שתמשוך אף כאן עד שתמשוך ומפרק תנאי היא דאיכא דמייתי לה מעגלה ואיכא דמייתי לה מפרה גופה דתני' כו ולדבריו ז"ל שם דהם ממש כברייתא קמייתא דילפינן פרה מעגלה לא היה לו לפסוק כהאי דרב יהודה נחלק בזה בין פרה לעגלה דלא קאי מילתיה אלא כברייתא בתרייתא דמגופה דפרה מייתי לה ועיין לקמן ד"ה מה:

אין כחן כלל ופרט. דס"ל להאי ש"ס דכה"ג אין דנין אותו בכלל ופרט ודכוותה אמר בפ"ח דכלאים כל שהכלל בעשה והפרט בל"ת אין אחד מלמד על חבירו ובבבלי אין מבואר זה אלא במדה כלל ופרט וכלל אמר באלו טרפות לחד תנא התם דכל היכא דכללא בתרא לא דמי לכללא קמא לא דיינינן ליה והא דאמר ור' אבין אמר דרבי אלעאי בריש מועד קטן כל שהכלל בעשה והפרט בלא תעשה אין דנין אותו בכלל ופרט כבר פי' רש"י ז"ל שם דעל מדת כלל ופרט וכלל קאי כדמוכח התם והתו' שם רצו לפרש לההיא דכלאים דהכא נמי כן וע"ש דאינו מוכרח וכדמוכח מהכא. ובבבלי פירקין משני לקושיא דר' בון דאשר ריבויא הוא:

מה עול האמור בעגלה עבודה פוסלת בה בין לדעת כו'. וכגונא דאמר בבבלי לברייתא קמייתא דילפינן פרה מעגלה לשאר עבודות דפריך וממקום שבאח כו' לענין עד שתמשוך ולא מקשי התם דנילף נמי דעול פוסל בה אפי' שלא לדעת דלשיטתיה אזיל דסבירא ליה דהאי דדרשינן מה עבד דניחא ליה כו' אכל דמפורש בקרא קאי ואפי' אעול דלא משמע ליה לחלק ביניהם אלא לענין בשעת מלאכה כו' ולענין עד שתמשוך לרב יהודה כמבואר ואין להקשות לשיטתא דהאי תלמודא דסבירא ליה דילפינן בפרה שאר עבודות מעגלה אם כן נילף נמי דבעינן בשאר משאות עד שתמשוך וכדמקשי בבבלי לברייתא קמייתא דאפשר לומר דסבירא ליה להאי תנא כמ"ד בעלמא דון מינה ואוקי באתרה דלא ילפינן שאר עבודות מעגלה אלא לענין פסול ואוקי באתרה דהדר ילפינן שאר עבודות בפרה מעול דכתיבה בגופה ולא בעינן עד שימשוך דאשר לא עלה כתיב בה ובזה אפשר נמי לתרץ מה שהקשיתי בדברי הרמב"ם ז"ל לעיל ד"ה אשר דלשיטתיה אזיל דפסק כרבנן דפליגי על ר"מ וכדמסיק ריש פרק ד' דשבועות ובהרבה מקומות דסבירא ליה דון מינה ואוקי באתרה וכדפסק הוא ז"ל בשביעי ובתשיעי מהלכות שבועות ועיין בכ"מ שם:

הכא אשר לא עבד בה בה עבודה פוסלת אין עבודה פוסלת במוקדשין. וכן אמר בבבלי דס"ד אמינא ניתי בקל וחומר מעגלה מה עגלה שאין המום פוסל בה עבודה פוסלת בה קדשים שהמום פוסל בהן אינו דין שעבודה פוסלת בהן והילכך איצטרך בה למעוטי קדשים וכן קאמר התם בה דפרה איצטריך למעוטי דאין המום פוסל בעגלה דס"ד תיתי בקל וחומר מפרה שאין השנים פוסלין בה והמום פוסל בה ק"ו לעגלה שהשנים פוסלין בה א"נ דלא נילף ג"ש עול עול כדקאמר הכא וכן הוא לפי המסקנא דהתם ואין להקשות לפי זה דנילף השתא דשנים פוסלין בפרה מק"ו מעגלה דאין המים פוסל בה ופוסלין בה שנים דאיכא למימר הנך קדשים דלא פוסלי בהו שנים יוכיחו ואפילו הכי המום פוסל בהן אף אתה אל תתמה על פרה דמום פוסל בה ואין שנים פוסלין בה. ודע דהא דאמרינן הכא קדשים איכא דפסלי בהן שנים ואיכא דלא פסלי וכדקאמר בסוגית הבבלי פירקין היינו בבני שנה דוקא דאיכא דכשרין יותר משנתן כגון באילים שהן כשירין עד ב' שנים דוקא וכן בפרים שהן כשירין בני שתים ועד בני שלש כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפרק א' מהלכות מעשה הקרבנות וע"ש ולאפוקי עגלה דדוקא בת שנתה היא לר' אליעזר. ובהכי ניחא לי מה שתמה הרב בעל משנה למלך בהלכות פרה על רש"י ז"ל שפירש בבבלי הכא על דקאמר עגלה שהשנים פוסלין בה דעגלה בת שנתה היא ואם עברה שנתה פסולה וזהו כר"א בפ"ק דפרה ולא כרבנן ולק"מ דע"כ סוגיא דהבבלי מתפרשת אליבא דר"א כדקאמר התם לקמן איכא למיפרך מה לעגלה שכן שנים פוסלין בה אטו קדשים כו' והיינו דעגלה דוקא בת שנתה היא ובקדשים איכא דכשרין יותר משנתן כדפרישית ואין לומר דאף לרבנן דאמרי עגלה בת שתים נמי אפשר לפרש הא דקאמר התם על ק"ו דקדשים מעגלה איכא למיפרך מה לעגלה שכן שנים פוסלות בה והיינו לאפוקי פרים דכשירין יותר מבני שתים דאם כן לא שייכא לישנא דקאמר התם אעו קדשים מי ליכא דפסלי בהו שנים כי איצטריך קרא להנך קדשים דפסלי בהו שנים דטפי היה לו לומר הא כולהו קדשים נמי פסלי בהו שנים אם הם יותר מהשנים הקצוצין בדין אלא ע"כ דעל בתוך שנתן איחמר האי סוגיא ולפיכך נקט רש"י ז"ל בריש דבריו לפרש נמי אליבא דר"א אבל באמת לרבנן דהלכתא כוותייהו ניחא נמי דאיצטריך בה למעוטי עגלה דאין המום פוסל בה דאכתי איכא למילף ק"ו מפרה דאין השנים פוסלין בה כלל דאפי' הזקינה כשירה ועגלה בת שתים דוקא ולא יותר אי נמי כי היכי דלא ניתי מג"ש דעול עול:

אפילו בקרבנות בני נח אינם. והיינו להקריב לגבוה בבמה שלהן כדפרישית בפנים דאלו בבית המקדש אפי' בדוקין שבעין נמי אסור כדכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו וכן כתבו התוס' בע"ז דף ה' גבי הא דר"א דהכא. ומסקינן הכא דמחוסר אבר וכן ערפה פסולין לעגלה ערופה והרמב"ם ז"ל בעשירי מהל' רוצח לא העתיק אלא עריפה והשמיט מחוסר אבר וכבר תמה שם הכ"מ על זה ואפשר לומר דסבירא ליה הואיל וגלי רחמנא בעגלה להכשיר בה מומין הה"ד למחוסר אבר כדמצינו בבני נח דדינן שוה ותרויייהו כשרין לבמה שלהן לשיטתו ז"ל דלא פסק כוותיה דר"א שלא הביא כלוה מזה בפ"ג מהל' איסורי מזבח ומש"ה לא ראה לפסוק כפשיעות דהכא מטעמא דכפרה כתיב בה כקדשים אלא בטריפה לחוד דגרע ממחוסר אבר שאין בו טריפה כגון חסר יד וכה"ג וכן משמע מהתוס' בשלהי זבחים לבי הא דר"א וע"ש:

עריפתה מהו שתטהר. ובבבלי זבחים דף ע' קאמר בפשיטות דעריפת עגלה מה מידי נבילה ועיין לקמן הל"ו במראה ד"ה אמר ר' ינאי:

ודכוותה אע"פ שאין הנחל כשר. משמע מהכא דמפרש נחל איתן דקרא היינו נהר ששוטף בחזקה כדפרישית בפנים וכן כחב הרמב"ם ז"ל בחיבורו שם פ"ע הל"ב ומורידים אותה אל נחל שהוא שוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה. ודלא כפי' רש"י ז"ל שפירש בבבלי דף מ"ו איתן מושבך ושים בסלע קנך אלמא איתן הוא סלע. והכ"מ ז"ל כתב שם ודע ששם במשנה שנינו אע"פ. שאין איתן כשר ופירש"י דלא כתיב ביה עיכובא ולא נאמר אלא למצוה ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע"כ והתוי"ט אחר שהעתיק לדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דכתב שם וז"ל ענין איתן גדול כמו שאמר גוי איתן הוא. ואומר אם היה חזק ההמשכה ואפי' שלא היה גדול השעור כשר וכבר פירשו איתן הוא קדמון עכ"ל וכתב על זה וז"ל ומעתה ל"ק מה שהקשה הכ"מ שמבואר נגלה שלא השמיטו שהרי לפי פירושו ה"ק אע"פ שאינו גדול וא"כ מכיון שכתב נחל ששוטף בחזקה וזהו איתן האמור בתורה כבר נכלל בזה שאין עוד תנאי בענין איתן אלא מה שביאר בלבד ששוטף בחזקה עכ"ל התוי"ט. ואני אומר מבואר נגלה הוא דעדיין לא העלה ארוכה לדברי הרמב"ם ז"ל שהרי ענין איתן האמור בתורה מחויב ההבנה הוא בא' משני תנאים אם על תנאי מצוה לבד נאמר כדברי רש"י ז"ל דאע"פ כו' דמתני' לענין דיעבד מחפרשה ואף דאין איתן כלל בשום אופן כשר או דנפרש דגם לעכב נאמר אלא דאין צריך שיהו בו כל האופנים והענינים הנכללים בשם המושאל מאיתן כמו ענין הגדלות וקושי המקום וענין הקביעות בו מקדם ומימי עולם על דבר מה כמו שאנחנו למדין מעניני המקראות דלקמן כי אם תנאי ואופן אחד בלבד והוא שיהא בו חזק ההמשכה כדבריו ז"ל בפי' המשנה. ואם הוא כדברי התוי"ט שדעתו ז"ל בחיבורו להורות על הכונה כפי פירושו בפי' המשנה קשה חדא דהיה לו לבאר דבריו ולומר אע"פ שאינו גדול ולא להניח הבנת דעתו בכלל דבריו באומרו וזהו איתן כו' ואיתן האמור בתורה סתם הוא מורה על ענינים רבים ומתחלפים לפי משמעות הענין ועוד דאכתי נשאר לנו עיקר הספק והקושיא בדבריו ז"ל גם בפירוש המשנה דמנא ליה דחיזוק ההמשכה היא הכרחית ולא גודל השיעור והרי במתני' סתמא קאמר איתן כו' אע"פ שאינו איתן וכן דברי הברייתא דלקמן בסתמא מיתניא ועל קושי המקום או על ענין הגודל נמי מתפרשין. אשר על כן הנראה לע"ד לבאר דעת הרמב"ם ז"ל ולפרשו בטוב טעם. ואנן חזינן דבחיבורו חזר בו מפירושו בפי' המשנה והעיקר הוא בפירש"י דלענין לכתחילה ודיעבד מיתפרשה אבל הוא ז"ל לא ראה לפסוק כהאי מתני' דאליבא דחד תנא הוא ולשיטתיה אזיל כאשר יתבאר. והוא למאי דגרסינן בברייתא שם מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר איתן מושבך ושים בסלע קנך ואומר שמעו הרים אח ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ אחרים אומרים מנין לאיתן שהוא ישן שנא' גוי איתן הוא גוי מעולם הוא ע"כ ומה שראוי לדקדק בדברי התנא דהברייתא הוא מה דמייתי קרא לקרא כדרך סוגית הש"ס בכ"מ מאי ואומר. ומזה נראין הדברים לומר דמתני והברייתא פליגי אהדדי בפירוש ענין איתן האמור בתורה והתנא דברייתא מפרש נחל דקרא לשון נהר הוא ואיתן הוא על חוזק השיטוף ומהירות הנמרץ והילכך מייתי הני תרי קראי שלא נטעה בהבנת הדבר וכוונת דעתו דאי מקרא קמא היינו מפרשין על קושי המקום כדכתיב ושים בסלע קנך וה"א איתן האמור בתורה כאן נמי על קרקע הקשה נאמר ואי מקרא בתרא היינו מפרשיין על ענין הגדלות וכפי משמעות הכתוב שהמה הגדולים ונכבדי ארץ ואם דשפיר היינו נוכל לפרש לפ"ז נחל דקרא נהר הוא דיותר הוא שייך לומר ענין הגודל על הנהר מאשר נאמר על ארץ המישור (כי שתים אלו הענינים המתחלפים כמובן ולא במבטא בתיבת נחל כידוע לבעלי מדע בענין הלשון כמ"ש בס' מאיר נחיב וכן בפי' הרלב"ג זולת הרד"ק בספר השרשים שלו שפירש נחל גם על העמק ואנחנו מוצאים במקרא עד נחל הערבה) אבל כוונת התנא לפרשו על הנהר לבד ועל ענין הקושי והחיזוק ולא על ענין אחר ולפיכך מייתי נמי קרא קמא דודאי מורה על החוזק והקושי כדכתיב ושים בסלע וישאו שני הכתובים כאחד להודות לנו על ענין החיזוק ונחל על הנהר דמתיישבים שתיהם על הלשון. אבל תנא דהמתני' מפרש איתן על מקום קשה לבד וזהו אומרו איתן כמשמעו קשה רצונו לומר על שם הכולל בלשון קושי ועל הקרקע הקשה מיתפרשה (ומזה למד נמי הרמב"ם לפרש נחל דקרא נהר הוא וכדמשמע נמי מהאי תלמודא והא דקאמר בבבלי נדה דף ח' בתולת קרקע נ"מ לנחל איתן אליבא דהאי תנא דמתני' קאמר ויתורץ נמי בזה קושית מהרי"ק בשורש קנ"ח שהקשה לדעת הרמב"ם למה לא הביא הש"ס קרא דהובשת נהרות איתן דשם נוכל לפרש על ענין הגודל בלבד ובהכי ניחא נמי הא דלא הביא מקרא דעמים וצדקה כנחל איתן דהוא קודם לקרא דמיכה לפי סדרן של נביאים ומבואר הוא שם דעל נהר הוא מדבר כדכתיב רישיה דקרא ויגל כמים משפט אלא דגם מקרא זה נוכל לפרש על ענין הגודל וירצה בזה דהצדקה תגלה כנחל השוטף בגילוי וכפי פרש"י שם ומשורש גלה הוא ולא מפעלי הכפל וע"ש) ומצינו מזה נמי לומר דבין שתי הפירושים האלה נ"מ גדולה לדינא איכא ונאמר דתנא דהמתני' ודברייתא פליגי נמי בפלוגתא דר' יאשיה ור' יונתן דלקמן שם דלר' יאשיה קאמר התם הא דכתיב אשר לא יעבד וגו' הוא דהקפידה התורה אפי' לשעבר דצריך שיהא המקום שלא נעבד ולא נזרע בו מעולם וכן להבא אסור מלעבוד ולזרוע בו אבל לר יונתן לא הקפידה התורה אלא בלהבא לבד כדמפריש רבא וכמבואר שם דדייקי תרווייהו מקראי דר' יאשיה סבר מי כתיב ולא יעובד ור' יונתן מי כתיב אשר לא נעבד ור' יאשיה אשר לשעבר משמע ור' יונתן אשר ריבוייא היא. דלכאורה איכא למידק לר' יאשיה ליכתוב לא נעבד וגו' ולא היה צריך אשר ומכח האי דיוקא מן ההכרח לנו לומר דר' יאשייה ור' יונתן פליגי נמי בפירושא דנחל איתן דקרא. וזהו דר' יאשיה מפרש על קרקע צונמא וקשה כסלע וא"כ בודאי לא נעבד ולא נזרע בו מעולם דלא מקום זרע ולאו בר עיבוד הוא. והיינו דמפרש נמי איתן למצוה בלבד נאמר ולא לעיכוב ואי הוה כתוב לא נעבד ה"א דהקפידה התורה דצריך דוקא שלא יהא נעבד בו מעולם ולעכב נאמר ולפיכך בא הכחוב ולהורות במלח אשר ולרמז לנו דמצוה בלבד הוא בלשעבר ולבחור מקום איתן שהוא קרקע הקשה שלא נעבד בו אבל בדיעבד כשר ואפי' אינו איתן וראוי לזריעה ולעבודה ואז הצווי לא יעבד בו ולא יזרע להבא (וגם לא נוכל לומר דציותה התורה לכתחילה לבחור מקום קרקע בתולה שלא נזרע ולא נעבד ואע"פ שאינו קשה חדא דאיתן כתיב ולר' יאשיה איננו סובל פירוש אחר כ"א קרקע קשה ועוד דאנחנו לא נדע אם לא נעבד ולא נזרע בו מעולם ומימי קדם אא"כ קרקע קשה כצונמא היא ובהכי ניחא נמי דלא תיקשי לר' יאשיה תיפוק ליה מאיתן לפי פירושו דודאי לא נעבד בו מעולם דליתא דאשר בא לנו לגלות דהציווי גם אלשעבר הוא ולמצוה כי היכי דלא תפרש איתן על ענין לשון אחר ולא על קרקע קשה וכמה המה מדוקדקים עכשיו דברי ר' יאשיה ונפלו בזה כל הקושיות והסתירות מדברינו מיש מתפלעלים כמו מתעשרים) והן הן דברי ר' יאשיה והן הן דברי התנא דמתני' דקאמר ומקומה אסורה כו' ולא קתני ומקומה צריך שיהא לא נזרע כו' מפני שבא לנו להורות איסור על להבא אחר שביאר בדבריו דבדיעבד אע"פ שאינו איתן כשר דהציווי דקרא לא נאמר על העיכוב אלא שלא יעבד ולא יזרע בו להבא (וזהו נמי דלא כדברי התוי"ט שכ' שם לעיל בד"ה ואיתן דמתני' דלא כר' יאשיה ועיקר דיוקו מדקתני ומקומה אסורה כו' והמעיין שם יראה עין בעין דאין דבריו מוכרחין והדיוק מתורץ בדברינו ונהרס היסוד ונפל הבנין בדבריו שם) אבל ר' יונתן לא מדייק מאשר דס"ל אשר ריבייא היא והיינו דמפרש נחל איתן דקרא לנהר השוטף בחזקה וכתנא דברייתא דלעיל וטעמו דס"ל דלעכב נאמר נחל איתן וא"כ הוא ע"כ אי אפשר לפרש על מקום קרקע הקשה דלא שייך בו לא יעבד וגו' אלא על מקום העושה פירות והוא על שפת הנחל נאמר ואם כבר נעבד ונזרע בו כשר דלא הקפידה התורה אלא להבא. ומעתה כמה צדקו דברי רבינו משה דפסק בפ' עשירי שם הל"ט כר' יונתן דכ' שם וז"ל הנחל שנערפה בו העגלה אסור בזריעה ועבודה לעולם שנאמר אשר לא יעבד בו ולא יזרע ע"כ ולא כתב שיהא המקום שלא נזרע ונעבד בו מעולם הרי דלא הקפיד ואפי' למצוה ומש"ה פסק נמי שם לעיל דנחל השוטף בחזקה זהו איתן האמור בתורה ולעכב נאמר דאנן כר' יונתן סבירא לן וכתנא דברייתא בפירושם ובטעמם ולא כתנא דמתני' דדבריו דברי ר' יאשיה בזה והלכה כר' יונתן וכמה הם דברים נכוחים וברורים להמבין:

עד מקום שהצואר כשר. הך דשמואל איתמר נמי בבבלי חולין דף כ' על הכשר בשחיטה כנגדו כשר במליקה והתם מפרש לה דעל מקום הכשר שחיטה קאי ולמעוטי שיפוי ראשו ולפירושא דהכא על כמות הכשר שחיטה נמי מיתפרשא:

רבי הושעיה בעי ניתני החורש. ובבבלי מכות דף כ"ב גריס לה נמי להאי אתקפתא דר' הושעיה אלא דהתם גריס וליחשוב נמי הזורע בנחל איתן והיינו הך דאפילו חרש וזרע אינו עובר אלא בלאו א' דהן במקרא אחד והוי לאו שככללוח לשיטתא דהאי תלמודא כדאמר בפ"ו דנזיר ה"א וע"ש במראה הפנים ד"ה לית:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >

מעבר לתחילת הדף