מראה הפנים/מעשר שני/ב/ד

מראה הפנים מעשר שני ב ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הפורט סלע ממעות ממעשר שני. עיין בריש דבור דלעיל דמוכרח פי' הרמב"ם ז"ל ובכל מה שנתבאר שם. ולא נשאר לנו לבאר כ"א בענין שהקשו התוס' בפ' הזהב שם לפירש"י דלפי דבריו משמע דב"ש מתירין לפרוט את כל הסלע וא"כ הוו להו ב"ש לקולא ומ"ט לא חשיב להא בעדיות גבי מקולי ב"ש וחומרי ב"ה:

וחכמים מתירין. כדמפרש ר"ל בגמרא וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ה ממע"ש וכמבואר בפנים ומה שהשיג הראב"ד וכתב לא כמו שהוא סובר וכו' ואינו כן שהאיסור אינו אלא בשביל הכסף וכו' ומלבד דלישנא דהסוגיא לא מישתמע כפי' הראב"ד דהא קאמר בפירות שאין בהם כדי כסף אבל בפירות וכו' וא"כ האיסור משום הפירות הוא דאם יש בהן כדי דינר וראוין הן בעצמן לחילול אסור לכ"ע לצרף הכסף עמהן ואם אין בהם כדי דינר דאין ראוין לחילול מתירין החכמים לצרף הכסף עמהן ולחלל בכסף אחר ואומר אני דגם לשון המשנה בעצמה מורה כן מדנקט ר"מ אין מחללין כסף ופירות וכו' משמע דאין לצרף הכסף עם הפירות שאין בהם כדי חילול ואילו לפי' הראב"ד והנמשכין אחריו איפכא מיבעי ליה אין מחללין פירות וכסף וכו'. ועוד דאי משום שאין מחללין כסף על כסף א"כ מאי אתא התנא לאשמועינן הכא דהאיסור שאין לחלל כסף על כסף כבר שמעינן מהמתני' דלעיל סלע של מע"ש ושל חולין שנתערבו וכו' ואין לומר דתקנתא דצירוף אתא לאשמועינן דלא משמע הכי מלישנא דפלוגתייהו דר"מ ורבנן דפליגי לאשמועינן התקנה אלא דר"מ ס"ל דאסור לצרף וחכמים מתירין והיינו במקום שצריך הצירוף של הכסף להפירות וכמבואר:

מה אנן קיימין אם באומר מכבר משקה מעורב הוא וכו'. כדפרישית ולפ"ז לא מיתוקמא המתני' אלא באומר מעכשיו ולכשישתו דאמרינן הוברר הדבר למפרע דמה ששתו הטהורין מעשר הוא ששתו והטמאין חולין הוא ששתו. ומיהו האי מילתא תליא אי אמרינן יש ברירה בכה"ג או לא כאשר יתבאר לפנינו וז"ל הרמב"ם בדין זה בסוף פ"ח ממע"ש טמאין וטהורין שהיו אוכלין או שותין כאחד בירושלים ורצו הטהורין להיות אוכלין מע"ש שלהם מניחין סלע של מע"ש ואומר כל שהטהורים אוכלין ושותין סלע זו מחולל עליו ותצא הסלע לחולין שהרי אכלו ושתו בשוויה בטהרה ובלבד שלא יגעו הטמאין במאכל שלא יטמאוהו. הנה לפניך שלא כתב הוא ז"ל כלשון המשנה ממש נמצאו טמאין וטהורין שותין מכד אחד. אלא שכתב אוכלין או שותין כאחד וכו' ודלא כדכתב הכ"מ ורבינו העתיק המשנה כצורתה וכו' שאין דבריו כצורת המשנה ולא כאוקימתא דהש"ס וכן לא ביאר כאן לחלק בין טמאין בטומאת מת ובין בטמאין בזיבה. וכן מה שרצה הכ"מ לפרש לדברי הראב"ד בהשגה שכתב פירשו בגמרא באומר לכשישתו וכו' ויש ברירה שכוונתו להשיג למה פסק כמשנה זו דהא אתיא דלא כהלכתא דקי"ל בדאורייתא אין ברירה ומחמת זה פי' שם דהא דקאמר הש"ס באומר מכבר לכשישתו כלומר סמוך לעת שמתחילין לשתות וכו' ע"ש ואין זה במשמע כוונת הש"ס וכן אין כוונת הראב"ד בהשגתו כפירושו שהרי בפשיטות כתב ויש ברירה ואין מן הצורך להאריך בסתירת דבר זה. והנני מבאר לך דעת הרמב"ם ודעת הראב"ד בהשגה ובמה שהן מחולקין בדין דברירה ומתוך כך יתבאר במה שנשמר הרמב"ם ולא כתב כצורת המשנה ממש ולא כאוקימתא דהש"ס וזה הוא שהרגיש הראב"ד וכתב פירשו בגמרא וכו' כדלקמן. דין דברירה הובא בפ"ג דעירובין דף ל"ז ובכמה מקומות בש"ס ובענין מתני' דפ"ז דדמאי הלוקח יין מבין הכותים וכו' והתוס' שם ובפ' כל הגט דף כ"ה וביומא דף נ"ו מפלפלים בזה להאי פלוגתא דתנאי ואמוראי בדין ברירה והקשו אליבא דר' יוסי דמשמע דלית ליה ברירה וכן בהאי דמעשר שני דהתוספתא שהובא שם מעשר שיש לי בביתי יהא מחולל על הסלע שתעלה בידי מן הכיס דקאמר ר' יוסי לא חילל וקשה מההיא דפ' מי שאחזו גבי מה היא באותן הימים וכו' ולכי מיית הוי גיטא אלמא קסבר ר' יוסי יש ברירה ולמאן דמחלק בפ' כל הגט שם בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים ניחא דהאי דסלע וכן ההיא דהלוקח יין תולה בדעת עצמו הוא ואין ברירה וההיא דמי שאחזו תולה בדעת אחרים הוא דאין בידו שימות או שיחיה ואית ליה ברירה אבל למאן דלא מחלק קשיא ותירצו דשאני ההיא דמי שאחזו שעומד הדבר להתברר בודאי שהרי או יחיה או ימות אבל האי דהלוקח יין יכול להיות שלא יבוא לידי הפרשה לעולם וכן בסלע אפשר שלא תעלה מן הכיס וביומא שם ביארו עוד ביותר לזה שבתחלה הקשו שם דשמואל אדשמואל דבפ' בתרא דביצה משמע שאפי' בדרבנן לית ליה ברירה ובפ' מי שאחזו דף ע"ה קאמר אתקין שמואל בגיטא דשכ"מ אם לא מתי וכו' אלמא דאפי' בדאורייתא אית ליה ברירה ותירצו בתחילה דיש לחלק בין היכא שמתנה ומברר דבריו כהאי דהלוקח יין אליבא דר"מ דאית ליה ברירה ובין היכא שאינו מתנה ואינו מברר דבריו כלום כהאי דשמואל בשלהי ביצה וכהאי דהאחין שחלקו לקוחות הן וכו' וכתבו שם ועוד יש לתרץ ההיא דשמואל בענין אחר דבגיטין הדבר עומד להתברר שהרי או יחיה או ימות אבל ההיא דחבית ובהמה דפ' בתרא דביצה שמא לא יחלקו לעולם וכן אנו צריכין לומר דלא תקשי דר' יוסי אדר' יוסי וכו' וזהו כתירוצם בעירובין ובפ' כל הגט שהבאתי. ומעתה קרוב אלינו הדבר מאוד להבין דעת הרמב"ם והראב"ד ובמה שהן מחולקין דבפ' כל הגט שם גרסינן בעא מיניה רב הושעיא מרב יהודה אמר ללבלר כתוב לאיזו שתצא בפתח תחילה מהו א"ל תניתוה יתר מיכן כתוב לאיזו שארצה אגרש פסול לגרש בו וכו' אמר אביי קא בעי מיניה תולה בדעת אחרים קא פשיט ליה תולה בדעת עצמו וכו' אמר רבא ומאי קושיא דילמא דמאן דאית ליה ברירה ל"ש תולה בדעת עצמו ול"ש תולה בדעת אחרים אית ליה ברירה ומאן דלית ליה ברירה ל"ש תולה בדעת עצמו ול"ש תולה בדעת אחרים לית ליה ברירה. וסובר הראב"ד דרבא לא קאמר אלא בדרך דילמא ומנא לך להקשות אבל לקושטא דמילתא אפשר דרבא נמי מודה לחלק בהכי דמסתברא הוא כדפירש"י ז"ל דבתולה בדעת עצמו מדאתני ברישא גילה בדעתו שהוא פוסח על שתי סעיפים וליכא למימר דמעיקרא דעתיה להאי אבל זה שתולה באחריני גמר בדעתו מעיקרא לכך ולפיכך משיג הראב"ד כאן על שהרמב"ם השמיט ולא כתב כלשון המשנה שהטמאין והטהורין שותין מכלי א' וכאוקימתא דהש"ס דאומר מעכשיו ולכשישתו ואין כאן משקה מעורב ואם דקשה היה לו להרמב"ם מטעם דאין ברירה בדאורייתא לזה קאמר פירשו בגמרא וכו' ויש ברירה כלומר דהכא אית לן למימר דיש ברירה שהרי תולה בדעת אחרים הוא ואומר מה שהטהורין שותין וכו' ובהכי מתרץ הראב"ד לכל הני מקומות בהש"ס מדין ברירה למאי דקי"ל כרב אושעיא דפ' משילין דאיפסק התם הילכתא כוותיה דבדאורייתא לית לן ברירה היינו בתולה בדעת עצמו אבל בתולה בדעת אחרים כגון ההיא דמי שאחזו וההיא דשמואל וכיוצא בהן בשאר מקומות דתולה בדעת אחרים הוא אית לן ברירה וההיא דתוספתא על סלע שתעלה בידי סובר הראב"ד כר' יוסי דלא חילל דהואיל ותולה בדעת עצמו לית לן ברירה וחכמים דהתוספתא ר"מ הן דאית ליה ברירה בכל מקום ואפי' בתולה בדעת עצמו כגון ההיא דהלוקח יין וכו' שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' וכן כל כיוצא בו ולא קי"ל כוותיה דר"מ זהו דעת הראב"ד. אבל דעת הרמב"ם אינו כן אלא דסובר דרבא פליג אדאביי והכי משמע נמי בסוף הסוגיא דפ' כל הגט דרבא לית ליה לחלק כלל בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וכיון שכן למאי דקי"ל דבמידי דאורייתא לית לן ברירה על כרחינן דאתינן לתירוץ בתרא דהתוספות דלעיל כדי לתרץ לכל הני מקומות דדין ברירה ומחלקינן בין דבר העומד להתברר או לא דאע"ג דמתנה ומברר הוא דבריו בתחילת התנאי מ"מ בעינן נמי שיתברר הדבר אח"כ ואז אמרינן הוברר הדבר למפרע שהוא כך כגון ההיא דמי שאחזו והאי דשמואל וכיוצא בהן דבכה"ג אית לן ברירה אף במידי דאורייתא וכ"פ הרמב"ם במקומו אבל כל היכא דלא מתברר הדבר אח"כ כגון האי דשני לוגין שאני עתיד להפריש וכל כי כה"ג דאימר דלא אתי לידי כך לית לן ברירה ולא תקשי מההיא דעל סלע שתעלה בידי דפסק הרמב"ם בפ"ד בהלכה ט"ו כחכמים דהתוספתא דה"ז חילל והרי לסברת התוס' בהאי תירוץ בתרא שזכרנו הכא נמי אין הדבר עומד להתברר דמי יימר שתעלה הסלע בידו הא ל"ק שכבר נשמר בדבריו וסיים שם וכתב ה"ז חילל וסלע שתעלה בידו תהי מעשר ולאיזה צורך כתב זה פשיטא דהכי הוא דאם הפירות מעשר מחוללין א"כ הסלע הוא מעשר אלא להשמיענו דכשתעלה הסלע בידו אז הוא מעשר והפירות מחוללין למפרע אבל כל זמן שלא עלתה הסלע בידו אין ה"נ דחיישי' שמא לא תעלה וכדלעיל וזה שכתב ה"ז חילל גופא דדינא קמ"ל דאע"ג דקאמר סתם על הסלע שתעלה בידי ולא פרט איזו סלע אפ"ה מכיון שעלתה ה"ז חילל והסלע תהי מעשר והכין מפרשינן לפלוגתא דר' יוסי וחכמים בהתוספתא בהאי דסלע והכי משמע נמי מדמסיים בהתוספתא ומודה ר' יוסי לחכמים באומר על סלע חדש שתעלה בידי דה"ז חילל א"כ ש"מ דעיקר פלוגתייהו משום דאמר על הסלע סתם וזה פשוט ועיין לעיל ספ"ז דדמאי בהלכה ד' ובמה שרמזתי שם ד"ה ר' יוסי אומר לא חילל והשתא בדינא דמתני' ולפי אוקימתא דהש"ס אתיא האי דלא כהלכתא דהרי אם הטמאין והטהורין ישתו מכלי אחד א"כ מאי מהני באומר מעכשיו ולכשישתו הא מ"מ המשקה מעורב ואין הדבר עומד להתברר דאלו שתו המעשר ואלו החולין והש"ס לא תירץ כן אלא למאן דס"ל לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וכשיטת הראב"ד שזכרנו אבל לשיטת הרמב"ם דרבא פליג ולא מחלק בהכי א"כ אין תקנה שישתו בכלי אחד ולפיכך נשמר הרמב"ם ולא כתב כלשון המשנה אלא שהן אוכלין או שותין כאחד כלומר בחבורה אחת ורצו הטהורין וכו' ואומר כל שהטהורין אוכלין ושותין סלע זו מחולל עליו דהשתא הדבר עומד להתברר מה שאכלו ושתו הטהורין מעשר הוא והשאר חולין ואין כאן משקה מעורב ולפיכך נמי לא זכר הרמב"ם כאן לחלק בין טמאין בטומאת מת או בזיבה דלא קאמר הש"ס לחלק כן אלא לפי מה ששנינו במתני' הטהורין וטמאין שותין מכד אחד והוא של כלי חרס כדנקטינן דבכל מקום שנשנה כד או חבית סתמו של חרס הוא ובהא הוא דמחלקינן בין טומאת מת לטומאת זיבה כדאיתא וכמו שביאר הרמב"ם לזה במקומו אבל מכיון דבלא"ה לא איירי הרמב"ם בדבריו שיהיו שותין הכל מכלי אחד וכמו שנתבאר דלזה לא מהני מידי מה שמתנה ואומר מעכשיו וכו' דאין ברירה לדבר שאינו עומד להתברר הלכך נמי לא היה צריך כאן לכתוב כלום מחילוק שבין טומאת מת לזיבה ולא כתב אלא ובלבד שלא יגעו הטמאים במאכל וכן נמי לא במשקה וזה הכל אחד זהו דעתו של הרמב"ם ז"ל וכשתדקדק בדבריו ובכל מקום שתמצא שכתב מדין ברירה במידי דאורייתא תראה שכן הוא הנכון בס"ד:

סליק פירקא בסייעתא דשמיא

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף