מראה הפנים/מגילה/ב/ג

מראה הפנים מגילה ב ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

אמר ר' יוסי אוף כאן בעתיד להשתקע עמהן. כדפרישית דר' יוסי מתרץ הרישא דמתני' ג"כ כעין הסיפא דמתני' וכל אחד ואחד לפי ענינו דברישא בבן עיר שהלך לכרך הדבר תלוי בשעתיד להשתקע עמהן והיינו בזמן קריאתם שהוא ליל ט"ו וסיפא בן כרך שהלך לעיר בשעתיד להשתקע עמהן בזמן קריאתם שהוא ליל י"ד והאי שעתיד להשתקע היינו שדעתו היה בתחלה לכך אע"פ שאח"כ לא נתקיימה מחשבתו ודעתו שבתחלה והכל כמבואר בפנים. והרי דברי ר' יוסי דהכא מתפרשין ממש כדברי רבא דהתם בדף יט ע"א בענין פירושא דמתני' לפי פירש"י ז"ל והסכימו כל המפרשים לפירושו וכן פירשו מפרשי הרמב"ם ז"ל לדעתו במ"ש בפ"א ממגילה בהלכה י' בן עיר שהלך לכרך וכו' אם היה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאה ונתעכב ולא חזר קורא כמקומו וכו' היינו בזמן קריאת המקום שהוא בו עתה לא זמן המקום שיצא משם כן פי' הה"מ וכן הכ"מ אחר שהאריך בזה הסכים לפי' הה"מ בדעת הרמב"ם ושדעתו כפירש"י דמה דקאמר רבא שם לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד וכו' דהאי בלילי י"ד לא קאי אלא אסיפא בן כרך שהלך לעיר אם היה בדעתו לחזור בזמן קריאת העיר שהוא לילי י"ד שאז קורא כמקומו בליל ט"ו ואינו צריך לקרות עמהן בליל י"ד ואם לאו קורא עמהן בי"ד וברישא בבן עיר שהלך לכרך הדבר תלוי אם היה בדעתו לחזור בליל ט"ו שהוא זמן קריאת הכרך והא דנקט רבא דבריו אסיפא וללמוד פירושא דרישא מהסיפא כל חד וחד לפי ענינו ולא נקט' איפכא לפרושי בתחלה הרישא ולמימר לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי ט"ו והיינו למדין ופירושא דהסיפא מהרישא דבבן כרך שהלך לעיר הדבר תלוי אם היה דעתו לחזור בלילי י"ד וכו' כבר תירץ הר"ן לזה שפי' לדברי הרי"ף ז"ל ג"כ כפירש"י וכמה שבארתי להמתני' בפנים וכתב מה שפירשו בן כרך שהלך לעיר תחלה היינו משום דבהאי קרא דיליף רבא מיניה מפורש דפרוז בן יומו נקרא פרוז. וזהו חלוקה דהסיפא ומינה גמרינן למוקף דג"כ מוקף בן יומו קרוי מוקף וזהו חלוקה דהרישא כתבתי את כל זה ואם שמבואר בכתובים בדברי מפרשי הקדמונים להאי סוגיא דהבבלי משום שלא ראיתי לשום אחד מהן שהביא ראיה לפירוש זה לדברי הרמב"ם וכפירש"י שמבואר הכא כפירושם וכדעתם ז"ל שהרי ר' יוסי קאמר הכא ליישב כולא מתני' ולא למחוק רישא דמתני' מינה כדעת ר' יודן דקאמר לית כאן בן עיר וכו' וקאמר אוף כאן וכו' דגם רישא זו ניחא הוא ומפרש לה בעתיד להשתקע עמהן וכלומר דכולא מתני' מיירי בכה"ג דהא בעינן לפרש להני תרי בבות דרישא ודסיפא בחדא מחתא ולא למימר הא כדאיתא והא כדאיתא והיינו דרישא בן עיר וכו' מיירי בעתיד להתעכב עמהן. וסיפא בן כרך וכו' כפשטא מתפרשא שהלך לעיר בי"ד והוא שם וכדפרישית לפי הס"ד דהא קשה ניחא בן כרך וכו' דהא ודאי לאו מילתא הוא דלא אמרינן בכולי הש"ס הא כדאיתא והא כדאיתא אלא היכא דא"א לאוקמי בענין אחר משום איזה קושיא וכיוצא בזה אבל היכא דמצינן לאוקמי לכולא מתני' בחדא מחתא וכדהכא למה לא נוקי לכולה הכי ודבר זה א"צ לפנים. ובהיות כן דר' יוסי אתא לפרושי לכולא מתני' בעתיד להשתקע עמהן שמעינן בהדיא מדקאמר עמהן דהכוונה בזה עמהן עם המקום שדעתו היה להשתקע ולהתעכב שם בזמן קריאתם וא"כ אי אתה יכול לפרש בענין אחר אלא דברישא בן עיר שהלך לכרך דעתו היה בתחלה להתעכב עמהן בזמן קריאתם בליל ט"ו וסיפא בן כרך שהלך לעיר דעתו היה להתעכב עמהן בזמן קריאתם בליל י"ד והשתא מילתא דרבא דבעי לפרושי מילתא דסיפא ומינה לגמור גם לרישא וכטעם הנזכר לעיל ה"ק בן כרך שהלך לעיר דתנינן אם עתיד לחזור למקומו קורא כמקומו לא שנו אלא שעתיד לחזור בלילי י"ד וכו' ובבן עיר שהלך לכרך דוקא בעתיד לחזור בליל ט"ו וכו' וזהו ממש כפי' רש"י והרמב"ם בפירושא דמילתא דרבא ומסתייעא לפירושא הך דר' יוסי דהכא שהן כדברי רבא והכל לפי פירושם ז"ל. הארכתי בזה מפני שראיתי להרא"ש ז"ל שכתב ליישב מילתא דרבא ' אכולה מתני' ובענין אחר ומפני שיש לי עוד דבר שנתחדש לי ונלמד מכאן בענין דלא תתגודדו ובישוב דרבי רמב"ם בזה שפסק כאביי דיבמות בהל' ע"ז בפי"ב בהלכה י"ד ודלא כרבא דהתם וזכרתי מזה בריש מכלתין ויעדתי מקום לזה כאן בהלכה זו והנני הנני מבאר לך בביאור היטב הדק. ובתחלה ראיתי להעתיק דברי הרא"ש. דכאן ומה דאיכא למידק בדבריו וביותר מהצריך לענינא דלא תתגודדו וז"ל הרא"ש אחר שהביא לפירש"י בהא דרבא כתב. ולא רצה לפרש מלתיה דרבא (ר"ל בלילי י"ד דקאמר) גם אבן עיר שהלך לכרך דלא מסתבר למימר שאם ישנו בכרך ביום י"ד שחלה עליו קריאת מוקפין וישאר שם יום ט"ו ויקרא הוא עמהן או אף אם יחזור לעירו יקרא בט"ו כיון דעדיין לא הגיע זמן קריאת מוקפין למה תחול עליו חובת קריאתו זהו סברת רש"י מיהו לישנא דהש"ס משמע דרבא קאי אכולה מתני וכן מוכח בירושלמי ויש ליישב דברי רבא אכולה מתני' דכמו שמועיל לבן כרך להיות כבן עיר כשעמד שם ליל י"ד ומקצת היום ההוא זמן קריאתה של בני העיר וחלה עליו חובת קריאתו כמו כן מועיל לבן עיר שהלך לכרך ועמד שם עד מקצת יום י"ד כיון שבזמן חיוב קריאת בני מקומו אינו עמהם נסתלק מעליו חובת קריאת אנשי מקומו ונכלל עם בני כרך להתחייב בזמן קריאתו וקרינן ביה מוקף בן יומו כיון שהוא בכרך בזמן קריאת בני עירו ונסתלק מעליו חובת מקומו הקוראים ביום י"ד וקרינן ביה מוקף בן יומו ואף אם יחזור לעירו יקרא ביום ט"ו עכ"ל הרא"ש בזה הנה מה שכתב ז"ל וכן מוכח בירושלמי אפשר שכוונתו היתה בענין פירוש לכולה מתני' דכמו ר' יוסי דהכא בא לישב אף להרישא דהמתני' בן עיר וכו' כך היה נראה לו ז"ל לישב מלתא דרבא בהא דקאמר בדעתו לחזור בלילי י"ד תליא מילתא דקאי נמי ארישא דמתני' ולא כפירש"י דבלילי י"ד לא קאי אלא אבן כרך שהלך לעיר ובבן עיר שהלך לכרך בדעתו לחזור בלילי ט"ו תליא מילתא אבל בעיקרא דמילתא בפירושא דידיה דבלילי י"ד דקאמר רבא אכולה מתני' קאי ואף ארישא בזה ודאי אי אכשר להשוות מילתיה דרבא דהתם כהאי מילתא דר' יוסי דהכא דהא בעתיד להשתקע ולהתעכב עמהן קאמר וכדייקינן לעיל דעמהן עם זמן קריאתן של המקום אשר הוא עתה שם משמע וע"כ לא מיתפרשא אלא כפרש"י והרמב"ם דברישא בן עיר שהלך לכרך דעתו היה להתעכב עמהן בזמן קריאתן שהוא ט"ו ובסיפא בן כרך שהלך לעיר דעתו היה להתעכב עמהן בזמן קריאתם שהוא ביום י"ד והיינו פירושא דואם לאו דהמתני' דאם לא היה דעתו לחזור למקומו בזמן קריאת המקום אשר הוא עתה שם אלא דעתו היה להתעכב עמהן קורא עמהן ובין ברישא ובין בסיפא הכי מיתפרשא. ודבר זה נראה בהשקפה הראשונה באין צורך להעמיק ולהאריך כלל. וכ"כ הרמב"ן ז"ל להוכיח מכאן כדברי הרי"ף ז"ל דבדעתו לחזור תליא מילתא ובהא דרבא כפרש"י ז"ל וע"ש במה שפירש לדברי המקשה ניחא וכו' וכמה דפרישית בפנים עולה כמשמעה וכפשטה. אך מה שנראה לי דאיכא נ"מ גדולה לדינא בין פרש"י ובין פי' הרא"ש ובענין היוצא מביניהם זהו דצריכין אנחנו לבאר כאן והיינו בענינא דלא תתגודדו דתליא בפלוגתא דאביי ורבא ביבמות דף י"ד והוזכר בדברינו ריש מכלתין דהרי לפרש"י מילתיה דרבא קיימא בין לדידיה ובין לאביי במה דפליגי שם בלא תתגודדו דלאביי שני ב"ד בעיר אחת איכא משום לא תתגודדו ולרבא לית ביה לא תתגודדו אלא בב"ד בעיר אחת פלג מורין כב"ש ופלג מורין כב"ה והשתא אם אנו מפרשין כפרש"י דבבן העיר שהלך לכרך הדבר תלוי באם דעתו לחזור בליל ט"ו דאז קורא כמקומו בלילי י"ד אפי' באותו כרך עצמו אין כאן משום לא תתגודדו אפי' לאביי דלא הויא כב' ב"ד בעיר אחת משום דדעתו לחזור מיהת למקומו אח"כ שהרי לא יתעכב שם לעולם וכסברת הר"ן לעיל ריש מכלתין גבי הכפרים שכתב שם ויש לשאול האיך מתירין לספרים להקדים קרי כאן לא תתגודדו הניחא לרבא וכו' דאנשי העיר ואנשי כפר כ"א כב"ד לעצמו אבל לאביי דאמר אפי' בשני ב"ד בעיר אחת איכא משום אגודות אגודות היכי שרינן ותירץ דה"נ כשני ב"ד בשתי עיירות מיקרו שהרי בני הכפרים מצויינין לעצמו ודעתו לחזור וכו' והבאתי מזה ומחי' התוס' ביבמות בענין זה לעיל ריש מכלתין ע"ש ולפ"ז ג"כ בנידון דאיירינן הכא שפיר הויא נמי לאביי שהרי עכ"פ עתיד זה הבן העיר לחזור אח"כ למקומו והויא כשני ב"ד בשתי עיירות וליכא משום לא תתגודדו לכ"ע אלא לפי פירוש הרא"ש והנמשך מסברתו דכשהוא ביום חובת זמן קריאתו בכרך אז נסתלק מעליו חובת זמן בני עירו והרי הוא כא' מבני כרך א"כ אף אם יחזור למקומו ביום י"ד צריך הוא לקרות כמקומו בט"ו כבן כרך וכמ"ש הוא ז"ל בעצמו כן הרי לאביי איכא הכא משום לא תתגודדו וע"כ דנאמר דלפי פי' הרא"ש הך מלתא דרבא לא קיימא אלא אליבא דידיה גופיה כהאי דלא תתגודדו דזה הויא כשני ב"ד בעיר אחת וליכא משום אגודות דזה הבן עיר שנעשה עכשיו כבן כרך וקורא בעיר בט"ו כב"ד בפני עצמו דמי ואחר שנדע הנ"מ זו בין אלו הפירושים וברורה היא באין ספק נדעה נרדפה לבקש מקור מוצא הדין דהאי לא תתגודדו ולמצוא ישוב לדעת הרמב"ם בפרק י"ב מהל' ע"ז דכתב כאביי בזה ולא כרבא וכנזכר לעיל ואם יש לך דרך ישכון אור לסיוע לדעתו ז"ל. והנה מ"ש הכ"מ שם בזה דשמא יש לומר דלא אמרו הלכה כרבא אלא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו ולא היכא דפליגי אליבא דמ"ד דברים אלו אינן מתקיימין כלל ובפרטות לדעת הרמב"ם ולחלק אליביה כן וכבר כתבתי בחיבורי על סדר נזיקין בפ' המפקיד בהלכה ד' ד"ה ר' אבהו בשם ר' יוחנן וכו' בשם מהרי"ק בשורש קל"ז דהאי כללא דהלכתא כרבא לגבי דאביי אפי' היכא דפליגי לאו משמיה דנפשייהו וכן בריש פ' השואל הבאתי מדברי התוס' בפ' שור שנגח דף נ"ד ד"ה או מיבעי ליה לחלק וכו' דגם מדבריהם נראה כדעת מהרי"ק ועוד הרי הרמב"ם גופיה בריש פ"ז מהל' שאלה ופקדון פסק כרבא אמר רב נחמן לדברי חכמים שם ואין להאריך בזה דמוכרח מכמה וכמה מקומות דלדעת הרמב"ם האי כללא קאי אף במקום דפליגי אליבא דתנאי ואמוראי. ומה שהיה נראה לנו בתחלה בענין זה דממקומו יש להכריח דאין כאן פלוגתא בין אביי ורבא אלא לפי הס"ד דהתם ולא לפי המסקנא דהרי ביבמות שם שקיל וטרי מעיקרא אי עשו ב"ש כדבריהם או לא ופליגי רב ושמואל בזה ולרב לא עשו והדר פריך למ"ד עשו קרי כאן לא תתגודדו אמר אביי כי אמרינן לא תתגודדו וכו' א"ל רבא והא ב"ש וב"ה כב' ב"ד בעיר אחת דמי אלא אמר רבא כי אמרינן לא תתגודדו וכו' הרי דכל העיקר שקלא וטריא דאביי ורבא אינו אלא אם אמרינן עשו אבל לרב דהלכתא כוותיה באיסורי וכגון הכא דאיכא נ"מ נמי לדינא בענין לא תתגודדו לא פליגי אביי ורבא כלל בפירושא דלא תתגודדו אלא דכ"ע סברי דאזלינן בתר סברא ובתר טעמא דלא הויא אלא משום שלא ירבה המחלוקת בישראל ואם השני ב"ד בעיר אחת הן ודאי דבר זה גורם למחלוקת וא"כ אליבא דרב אף רבא מודה לאביי ועוד דבר מן דין קאמר התם לבסוף להכריע כמ"ד לא עשו ודחי לה הש"ס לא לעולם עשו דמודעי להו ופרשי ה"נ מסתברא וכו' וכתבו התוס' שם דלגירסת ר"ת אתיא הך הוכחה דמודעי להו אפי' למ"ד לא עשו ע"ש. וא"כ לפי גי' זו נתחזקה סברת רב בענין היוצא מזה לדינא ול"פ אביי ורבא כלל אליביה וכנזכר ולק"מ. ומ"מ אוסיף בזה דמכאן נמי קצת הוכחה דאביי ורבא ל"פ שם לדינא כ"א לפירושא במ"ד עשו ולא קיימא לפי המסקנא דהתם דהא מיהת כאן איכא למידק אמאי לא קאמר רבא מילתיה ארישא בתחלה ואף שהבאתי לעיל קצת ישוב לזה בשם הר"ן מ"מ אכתי איכא למידק דלמה היה לו לרבא לנקוטי מילתיה במה שיש לו ב' פנים לפרשו דהשתא איכא לפרושי למילתיה כסברת רש"י ואיכא נמי לפרושי כסברת הרא"ש כנזכר והוה ליה למימר בהדיא רישא בדעתו לחזור בליל ט"ו וסיפא בדעתו לחזור בלילי י"ד זה לפירש"י ולפי' הרא"ש איפכא דה"ל לפרש דבריו מתני' בדעתו לחזור בלילי י"ד ובין הרישא ובין הסיפא ולא יתן מקום לטעות דהרי יש פנים לכאן ולכאן אלא דשמעינן מיהת מכאן דרבא לא רצה להאריך בדבריו משום דליכא למיטעי ולפרש דבריו בענין אחר אלא כפי פרש"י וסברתו דאי לאו הכי קרי כאן לא תתגודדו והרי מכאן ראיה דלא פליג אדאביי לדינא אלא בפירושא דמילתא להאי מ"ד התם דס"ל עשו הוא דפליגי וכדלעיל ולא לפי המסקנא ולדינא. ודע דבהאי תלמודא גריס לענינא דלא תתגודדו לעיל בפרק מקום שנהגו בהלכה א' ופריך שם נמי הרי פורים הרי אלו קורים בי"ד ואלו קורים בט"ו א"ל מי שסידר את המשנה סמכה למקרא משפחה ומשפחה וגו' וכלומר רמז מן המקרא מצאו כשם שאלו ב' זמנים מפורשים בכתוב הן כך יש לנו לרבות לזמן הכפרים הנשנה במשנה וכדדרשו הכי נמי לעיל בסוף הלכה א' בפ"א וכבר נתבאר לעיל בהלכה ב' דהאי תלמודא ס"ל דכפרים קורין בעריהן ויום הכניסה בבית הכנסת שלהן הוא לקרות בתורה ולפיכך בעינן עשרה וע"ש:

ייבא כהדא כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. בריש מכלתין הבאתי דבענין שלמדו התוס' דפ"ט דיבמות מכאן וכן הר"ן ז"ל דא' מבני העיר א"י להוציא לבני הכפרים ידי חובתן בזמן קריאתם משום שאינו מחויב בדבר ביום זה והקשיתי על זה מדברי התוס' בעצמן בפרק שלשה שאכלו דף מח גבי הא דא"ר יוחנן התם להוציא את הרבים ידי חובתן אינו מוציא עד יאכל כזית דגן והקשו הא כזית מדרבנן והיכי מפיק בר חיובא מדרבנן לבר חיובא מדאורייתא והא אמרינן דקטן שהגיע לחינוך אינו יכול להוציא לבר חיובא מדאורייתא ותירצו דשאני הכא בגדול דאע"ג דהשתא לאו בר חיובא מדאורייתא הוא מ"מ בר חיובא קרינן ביה וכו'. ובסוף דבריהם העלו דאפי' לא אכל גדול כלל מפיק הוא לבר חיובא דאורייתא מטעמא דכל ישראל ערבים זה בזה ולפ"ז קשיא אמאי לא נימא נמי הכא כן דהא מיהת האי בן עיר בר חיובא ביומא הוא ואי במידי דאורייתא כדהתם אמרינן דמטעמא דכל ישראל ערבין זה בזה מפיק הוא לאחרים מכ"ש דנימא הכי במידי דרבנן כמגילה וכיוצא בה. ועל האי תלמודא לק"מ דלשיטתיה אזיל דס"ל להאי ש"ס דכזית דגן מדאורייתא הוא וכמה שמבואר שם לדיעות המחלוקת בזה וכן ס"ל נמי דנשים חייבות בברכת המזון מדאורייתא דהא בהא תליא כמו שביארתי שם הכל. וא"כ לא צריכין לטעמא שכתבו התוס' שם גבי כזית דגן משום ערבות דהא השתא איהו גופיה נמי בר חיובא מדאוריי' הויא אבל לדעת התוס' קשיא דפסקו כזית מדרבנן בעלמא הוא וכרבינא דפ"ב דהתם ועל כרחך דאתינן להאי טעמא דערבות מכח האי קושיא היכי אתי דרבנן וכו' וא"כ אמאי לא נימא נמי גם במקרא מגלה כן דהא מיהת בר חיובא ביומא הוא ומטעם דערבות מצי מפיק להני דבני חיובא בהאי יומא נינהו. והנה בענין קושיא זו מההיא דכזית דגן הוה מצינן לתרוצי דאכתי לא דמיא דשאני התם דהא אי בעי אכיל כדי שביעה ומצי בהאי שעתא לבא לידי חיובא דאורייתא משא"כ כאן במגלה לא מצי לבא לידי חיוב בהאי יומא כלל וכלל. אלא דאי קשיא מהאי דקידוש קשיא דאמרינן בפ"ד דברכות מתפלל אדם של שבת בע"ש מבע"י ואומר קדושה על הכוס והיכי מצי נפיק בקידושא דהאי שעתא הא לא מצי לבוא לידי חיוב השתא אלא כשיגיע זמן קידוש. וא"כ ה"נ נימא במגלה כן וכיוצא בזה מביא המרדכי בפרקין גבי הא דנשאל ה"ר טוביא מווינא האיך סומא פוטר בני ביתו בקידוש הא איהו לא מחייב אלא מדרבנן והיכי אתי דרבנן ומפיק לבני חיובא מדאורייתא והשיב דכוותה אשכחן גבי קידוש גופיה דאמרינן פ' תפלת השחר מתפלל אדם של שבת וכו' כדלעיל ועל הראיה מההיא דכזית דגן כתב דלאו ראיה הוא דהתם יכול הוא להביא עצמו לידי חיובא דאורייתא כי אכל כדי שביעה וכדאמרן אבל ההיא ראיה מקידוש ראיה היא דאמרינן שרשאי לומר על הכוס מבעוד יום אע"פ שאין בידו להביא עצמו לכלל חיובא דאורייתא באותן שעות דהוה ליה לגבי יציאת ידי קידוש כמקדש באמצע השבוע לשם שבת זהו תוכן דבריו שם והדרינן השתא לקושיין אמאי לא נימא גם במגלה כן דהא גבי קידוש אמרינן דאפילו לעצמו מוציא שלא בשעת החיוב ומשום דהא מיהת אתי לכלל חיוב בשעתה ומכל שכן דנימא כאן לענין להוציא אחרים דיכול הוא להוציא מכיון דאיהו בר חיובא ביומיה ולא עוד אלא דאפשר לדין דבדיעבד איהו גופיה נפיק נמי בקריאת המגלה מקודם כמו בההיא דקידוש ונהי דבאיהו גופיה אין ראיה מוכרחת כל כך מקידוש דהתם מקדים לקידוש בהאי יומא מכל מקום לענין להוציא אחרים דבני חיובא היום נינהו ראיה היא מהאי דקידוש וכסברת המרדכי שזכרנו:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף